מדרשי פילון ח׳:י״חThe Midrash of Philo 8:18

א׳מדוע כאשר נכנסו לתיבה היה הסֵדר "הוא ובניו", ואחר כך "נשותיו (ונשי) בניו" (שם ז, ז), ואילו כשיצאו הוחלף (הסֵדר), כי (הכתוב) אומר: "נח יצא ואשתו"¹⁹⁸ כך בשבעים: καὶ ἐξῆλθεν Νωε καὶ ἡ γυνὴ αὐτοῦ. ובמסורה: "ויצא נח ובניו"., ואחר כך "ובניו ונשי בניו"?¹⁹⁹ כך בשבעים: καὶ οἱ υἱοὶ αὐτοῦ καὶ αἱ γυναῖκες. ובמסורה: "ואשתו ונשי בניו".

ב׳לפי פשוטו של מקרא, הַכּניסה רומזת על פרישות דרך ארץ²⁰⁰ מילולי: עקרות הזרע. מ., והיציאה על פריה ורביה. כי בהיכנסם נזכרים הבנים יחד עם אביהם והכלות עם חמותן, אבל ביציאתם (נזכרו) זוגות: האב יחד עם אשתו, ושוב הבנים כל אחד עם אשתו. כי (משה) רצה להורות לתלמידיו, מה שראוי ועדיף לעשות על־ידי פעולה מֵאֲשֶר בדיבור. אי לזאת, לא אמר וצִיֵין במפוֹרש²⁰¹ מילולי: בקול. מ., שעל הנכנסים להימנע מלשַמש עם נשותיהם, ועל היוצאים להקים זרע כדרך הטבע²⁰² מזכירנו דברי הבבלי פסחים ג, א, לענין כניסת החיות לתיבה: "שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז, ח) מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה". וראה בהמשך דברי הגמרא שם, שיש לספֵּר בלשון נקיה ולִשנות בלשון קצרה.. הוא מכריז (על כך רק) על־ידי סדר (המילים), מבלי לקרוא ולצעוק: "אל תתעלסו באהבים בשעת כליון חרוץ של כל אשר בארץ, אין זה כדת וכדין²⁰³ מילולי: אינו ראוי ואינו כחוק. מ.. דַי לכם שזכיתם בחיים, אך לשכב עם נשותיכם (בעודכם בתיבה), הוא מדַרכֵּי הנהנים והמשתוקקים לתאווה. מן הראוי היה, שאתם תרחמו על האומלל (=העולם) כאותם הקרובים²⁰⁴ קרובי משפחה. מ. של האנושות"... אך לאחר שפסקו (המים), והם הגיעו וניצלו מן הרעה, הורה להם שנית על־ידי הסֵדר תחילה להזדרז ולהקים זרע. הוא לא כתב שהגברים (יצאו) יחד עם הגברים והנשים יחד עם הנשים, אלא שהנשים תצאנה עם הגברים.^*שו"ת בראשית ב, מט
___________

ג׳במסורה נמצא, שנח ובני ביתו יצאו מן התיבה באותו סדר של כניסתם: "נח ובניו ואשתו ונשי בניו". ואף שהציווי היה: "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך" (פסוק טז), שינה נח את סדר היציאה: "ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו". ובמדרש אמרו: "לפי שעבר על הצווי, לפיכך נתבזה" (ב"ר לה, א). פילון משתמש כאן בתרגום השבעים, שיציאתם היתה בסדר שונֶה מכניסתם, והיא כפי צווי ה'.

ד׳עצם הדרוש הזה, שסדר המלים בתיאור הכניסה לתיבה והיציאה (בציווי ה', או לפי השבעים בעצם היציאה), נמצא גם בחז"ל: "נח, כיון שנכנס לתיבה נאסר לו פריה ורביה, הה"ד ובאת אל התבה אתה ובניך (בראשית ו, יח) לעצמך, ואשתך ונשי בניך לעצמן. וכיון שיצא התיר לו, הה"ד צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך (שם ח, טז). אמר ר' אבון, בחסר ובכפן גלמוד (איוב ל, ג), אם ראית חסרון בא לעולם וכפן בא לעולם, גלמוד, הוי רואה את אשתך כאילו גלמודה. א"ר הונא, כתיב וליוסף יולד שני בנים (בראשית מא, ג), אימתי? - בטרם תבא שנת הרעב" (ב"ר לא, יב; לד, ז).

ה׳וכמו כן בתנחומא: "וכן עשו נח ובניו והבהמה והחיה והעוף, שלא נזקקו לפריה ורביה כשנכנסו לתיבה, שכן צוה להם הקב"ה כשנכנסו לתיבה, מנין? ויבא נח ובניו (בראשית ז, ז), הזכרים לעצמן, ואשתו ונשי בניו, הנקבות לעצמן. כך כל הימים שהיה נח בתיבה, היו נח ובניו וכל אשר אתו אסורים בתשמיש המטה. אמר להם הקב"ה, אפשר שאהיה כועס ומחריב את העולם ואתה בונה? אלא כשיעבור המבול אתם נזקקים לפריה ורביה, שנאמר לאמר לאסירים צאו (ישעיה מט, ט). וכיון שיבשה הארץ, אמר לו הקב"ה צא מן התבה [אתה ואשתך] (בראשית ח, טז), והתיר להם פריה ורביה" (ת"ב נח, יז). ובירושלמי: "א"ר חייא בר בא, למשפחותיהם יצאו מן התיבה (בראשית ח, יט), על־ידי ששימרו יחסיהן זכו להנצל מן התיבה" (תעניות א, ו, סד ע"ד).

ו׳ובהטעמה כזו של פילון, בכ"י ילמדנו הקדמון: "וכן אתה מוצא בנח, כיון שנחתם גזר דינם של דור המבול היה כל העולם בצרה גדולה. אמר הק', כל העולם בצרה גדולה ונח ובניו נכנסין לתיבה ומתמלטין ממנה? ישתתפו עם העולם בצרת הציבור! עם שהן נכנסים אסר תשמיש המטה, לא עשה, אלא כיון שיצאו מן התיבה אמר הק', אינו מן הדין שאתיר את אשר אסרתי לו, תשמיש המטה, מיד קפץ עליו הדיבור, והיז הוא? צא מן התבה אתה ואשתך ובניך וגו"'²⁰⁵ גנזי שכטר, א, ניו יורק תרפ"ח, עמ' 39..

ז׳מכאן אפשר ללמוד גם על ההַקבלה ב"מכאן אמרו" שבחז"ל ובפילון. בחז"ל יש לפעמים בפי אמורא "מכאן אמרו", לשון האומר מסוֹרה ישָנָה שהיתה לפניהם, ואף שהקַבָּלה עצמה נשתמרה, מקורה נשתכח, עד שבא חכם מאוחר וציין את הפסוק שעליו נסמכה. בגמרא סנהדרין קח, ב מובא, שבני נח נאסרו בתשמיש המטה בזמן היותם בתיבה: "ומנלן דנאסרו, דכתיב ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך, וכתיב צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך, וא"ר יוחנן מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה". נראה, שדברי פילון, כמו "מכאן אמרו" של ר' יוחנן, נובעים ממקור אחד, ממקור ארץ־ישראלי קדום.