מלחמת היהודים ב׳:ט״זThe War of the Jews 2:16
א׳צסטיוס שלח את נֵאַפוליטנוס שר־האלף לחקור את המעשים שקרו ביהודה. אגריפס נשא נאום לפני היהודים להפר את מחשבת המרד.
א. פלורוס בקש לו דרך אחרת להביא מלחמה בשערי ירושלים ושלח אל צסטיוס מכתב מלא כזבים על־דבר מרד היהודים והתגולל עליהם, כי התגרו אתו מלחמה, וגם סִפּר, כי מהם יצאה הרעה, אשר עשה הוא להם. אולם גם ראשי ירושלים לא חבקו את ידיהם, כי מהרו לכתוב אל צֶסטיוס — וברניקי יחד אתם — על כל התועבות אשר עשה פלורוס בירושלים. וכאשר קרא צסטיוס את דברי פלורוס ואת דברי היהודים נועץ את שרי צבאותיו, והם החליטו, כי יעלה צסטיוס עם צבאו על ירושלים, למען יעשה שפטים ממתקוממים, כאשר יאמן הדבר, כי פרץ שם מרד, או יחזק את השלום עם היהודים, אם נשארו נאמנים בבריתו. אך צסטיוס בחר לשלוח אחד מחבריו, למען יחקור את המעשים אשר היו בירושלים ויתַכּן את רוח היהודים היושבים שם ויודיע אותו דבר־אמת, על־כן שלח אל ארץ יהודה את נֵאַפּוֹלִיטַנּוּס, אחד משרי־האלף. בקרבת יבנה פגש הציר הזה את אגריפס המלך בשובו מאלכסנדריה וספר לו על־דבר משלחתו ועל סבת הדבר.
א. פלורוס בקש לו דרך אחרת להביא מלחמה בשערי ירושלים ושלח אל צסטיוס מכתב מלא כזבים על־דבר מרד היהודים והתגולל עליהם, כי התגרו אתו מלחמה, וגם סִפּר, כי מהם יצאה הרעה, אשר עשה הוא להם. אולם גם ראשי ירושלים לא חבקו את ידיהם, כי מהרו לכתוב אל צֶסטיוס — וברניקי יחד אתם — על כל התועבות אשר עשה פלורוס בירושלים. וכאשר קרא צסטיוס את דברי פלורוס ואת דברי היהודים נועץ את שרי צבאותיו, והם החליטו, כי יעלה צסטיוס עם צבאו על ירושלים, למען יעשה שפטים ממתקוממים, כאשר יאמן הדבר, כי פרץ שם מרד, או יחזק את השלום עם היהודים, אם נשארו נאמנים בבריתו. אך צסטיוס בחר לשלוח אחד מחבריו, למען יחקור את המעשים אשר היו בירושלים ויתַכּן את רוח היהודים היושבים שם ויודיע אותו דבר־אמת, על־כן שלח אל ארץ יהודה את נֵאַפּוֹלִיטַנּוּס, אחד משרי־האלף. בקרבת יבנה פגש הציר הזה את אגריפס המלך בשובו מאלכסנדריה וספר לו על־דבר משלחתו ועל סבת הדבר.
1
ב׳ב. והכהנים הגדולים וראשי היהודים והמועצה יצאו לקראת המלך לברכו, ואחרי תתם לו כבוד התאוננו באזניו על האסונות אשר מצאו אותם וספרו לו את מעשה האכזריות של פלורוס. אמנם אגריפס נרגז לדברים האלה, אולם בתחבולות פקד את אפו על היהודים, אשר חמל עליהם בלבבו, בבקשו להשפיל את רוחם ולהרחיק מהם כל מחשבת נקמה, פן יאמרו בלבם, כי סבלו על לא עון בידם. האנשים האלה היו בחירי העם, וכלם היו רודפי שלום, כי חסה עינם על רכושם, ועל־כן הבינו את מחשבת המלך הטובה עליהם. גם עם ירושלים יצא כששים ריס מן העיר לקבל את פני אגריפס ונאפוליטנוס, ולפני ההולכים עברו נשי ההרוגים בקול בכי תמרורים, ולשמע יללתן קשר כל העם מספד והתחנן אל אגריפס להיות לו לעזר בצרתו, וגם צעק אל נאפוליטנוס על כל הרעה אשר עשה להם פלורוס, ובהגיעם העירה הראה להם העם את השוק החרב ואת הבתים ההרוסים. ואחרי זאת פתו היהודים בעזרת אגריפס את נאפוליטנוס לעבור עם אחד מעבדיו בכל העיר עד השִׁלֹּה, למען יראה בעיניו, כי היהודים נכנעים לפני הרומאים, ורק את פלורוס בלבדו הם שונאים על תועבותיו הגדולות אשר עשה להם בעברת זדון. נאפוליטנוס סבב בכל העיר ונוכח לדעת, כי באמת היהודים אוהבים את השלום, ואחרי־כן עלה אל הר־הבית ושם הקהיל את העם והרבה להלל אותו על אמון רוחו לרומאים, וגם העתיר עליו דברים והעירהו לשמור את השלום, ואחרי זאת התפלל לאלהים בעזרת הנכריםא)ביונית: במקום המקדש המֻתָּר לו. ושב אל צסטיוס.
2
ג׳ג. והמון היהודים פנה אל המלך ואל הכהנים הגדולים ובקש אותם לשלוח צירים אל הקיסר נירון, להתאונן על מעללי פלורוס, כי הלא אם יחרישו היהודים למעשה רצח נורא כזה, יתנו לחשוד בהם, כי באמת היה מרד בקרבם, ואם לא ימהרו להוכיח מי החל להתגרות בהם, ירָאה הדבר כאלו הוציאו הם את החרב מתערה. גלוי היה, כי לא ישוב העם אל המנוחה, אם ימנע אותם איש משלוח את הצירים. אגריפס שם אל לבו, כי לאיש צר ואויב יחָשב, אם ימלא את ידי האנשים לכתוב שטנה על פלורוס, וגם הבין, כי לא טוב יהיה, אם יעלים את עיניו מתאות־המלחמה, אשר פשתה בקרב היהודים. על־כן קרא לעם להאסף אל לשכת־הגזיתב)ביונית קְסוּסְטוֹס. ועמד במקום רואים על־יד אחותו לפני ארמון החשמונאים, הבנוי ממעל ללשכת־הגזית לעבר העיר העליונה, — וגשר חבּר את המקדש אֶל לשכת הגזית. — ואלה הדברים אשר דבר אגריפס [לפני העם]:
3
ד׳ד. אלו ראיתי, כי כלכם נושאים את נפשכם להלחם ברומאים ולא הכרתי, כי יש בכם אנשים ישרים ומחֻכּמים, הבוחרים בשלום, לא באתי אליכם ולא ערבתי את לבי לתת לכם את העצה הזאת. כי למותר הוא לדבר על הדרך הישרה באזני אנשים, אשר נוסדו כלם יחד בעצה נבערה, והנה אני רואה את הנרגנים ביניכם, כי הם בני־נעורים, אשר לא הכירו עוד את כל תלאות המלחמה, או אנשים אשר לקחה לבם תקוה נבערה לחרות, וגם אוהבי בצע אחדים, האומרים למצֹא שכר בעֹשק החלשים בהתמוטט סדרי הארץ. ולמען יקנו האנשים האלה בינה וישובו מדרכם הרעה ולא יסָפו הטובים בעצת המעטים האלה הנבערה, הנה חשבתי למשפט לאסוף את כלכם ולדבר באזניכם לטוב לכם כאשר עם לבבי. ואל ירים איש מכם קול שאון, אם לא יערבו דברי לאוניו. הן האיש, אשר יבצר ממנו לכבוש את תשוקת המרד אשר בלבבו, יוכל להחזיק בדעתו גם אחרי עצתי. לעֻמת־זאת לא יהיה שכר לדברי גם בקרב הרוצים להקשיבם, אם לא ישקטו כל העומדים מסביב. הנה אני יודע, כי רבים מכם מתַנים בשפת־יתרא)המחבר משתמש פה במבטא ״מזמרים, (קוראים) מזמורים לרשעות הנציבים ולחרות״. את רשעת הנציבים השליטים ומשמיעים שירי־תהלה לחֹפש. ועוד טרם אבוא לחקור, מי אתם ובמי אתם אומרים להלחם, אני רוצה לנתק את ארג טענותיכם. אם רק להגן על נפשכם מפני הרשעה אתם רוצים, למה לכם לרומם את החֹפש על שפתיכם? ואם אתם חושבים, כי קצר כֹּחכם לשאת את חיי העבדים, הלא למותר הן כל תלונותיכם על הנציבים, כי גם אם יהיו אלה אנשי־צדק, תשאר לכם העבדות לחרפה תמיד. התבוננו־נא בשני הדברים האלה יחדו וראו מה רפה שֹׁרש המלחמה. לראשונה אדבר על טענותיכם נגד הנציבים. הן מֻטל עליכם לכבד את הרָשות ולא לעורר את רגזהּ! אם על עונות קלים אתם באים עליהם בגדופים קשים, הנה רק לרעתכם אתם מגלים את רשעת האנשים אשר חרפתם, ותחת עשותם לכם רעה לפנים במסתרים ובבושה, מעתה הם מביאים עליכם שׁואה לעיני השמש! כי רק הסֵבל מרפה את כח המכה, והעלובים הנושאים את עלבונם במנוחה משיבים את זרוע עולביהם אחור! אולם אם באמת פקידי הרומאים הם נוגשים קשים עד אשר קצר כח סבלכם, הנה במה חטאו לכם כל הרומאים והקיסר, אשר בהם אתם אומרים להתגרות מלחמה? הן לא במצותם בא אליכם נבל להציק לכם, כי מרחוק לא יראו יושבי המערב את המעשים אשר במזרח, ואף לא נקל להם לשמוע משם את הדברים האמורים פה. והן תסכילו עשות, אם תפקדו את עון האחד על הרבים ועל דבר קטן תצאו להלחם בעם רב כזה, אשר לא ידע גם את דבר החטאת אשר שמתם עליו. ואולי יהיה בזמן קרוב שכר לתלונותינו. הן הנציב הזה לא ישאר בקרבנו כל הימים ויֵאות לנו לחשוב, כי במקומו יבואו אנשים טובים ממנו. ואם תעוררו הפעם את המלחמה, לא יקל לכם לשבות ממנה וגם לא להאריך אותה בלי אסונות ופגעים. ואמנם גם עבר הזמן לשגות באהבת החרות. — לפנים היה מֻטל עלינו להלחם עליה לבל תלקח מידינו, כי רע ומר הוא גורל העבדים, ועל־כן נאה וישר הדבר להלחם בו טרם יבוא. אולם האיש, אשר נכנע פעם ואחרי־כן התקומם (למען הסיר את עֻלו מעל צואריו], הלא עבד מתפרץ הנהו ולא אוהב חֹפש. אז, בימים אשר עלה פומפיוס על הארץ, הֻטּל על היהודים לחגור את כל כחותיהם לבלי תת לרומאים לבוא בשעריה. אולם אבות אבותינו והמלכים המושלים בהם, אשר היו גדולים וטובים הרבה ממנו בעשרם ובכח בשרם ובאֹמץ נפשם, לא עצרו כח לעמוד בפני חלק־מצער מחיל הרומאים. ואתם, אשר ירשתם מאבותיכם את הסבל ואשר קטן ודל כֹּחכם מחֹסן אבותיכם, שהטו את שכמם לסבול לראשונה, — התחשבו באמת ובתמים לעמוד בפני כל תֹּקף ממשלת הרומאים? הן גם האתּונים, אשר שלחו לפנים את עריהם באש למען חֵרות היונים, ובצאת עליהם אחשורוש (קסֶרקסֶס) היהיר, אשר נסע באניות בדרך היבשה ועבר ברגל ארחות ימים, ומי הים לא עצרו כח לשאתו ומרחבי הערבא)אירופה. צרו מהכיל את חילו העצום, שברו (האתונים) את קרן אסיה הגדולה על־יד סַלַּמִּיס האי הקטן, עד אשר ברח המלך מפניהם עם אניה אחת והם רדפו אחריו — גם הם עובדים עתה לרומאים, והעיר אשר משלה לפנים בכל ארצות־יָון (הֶלַּס) שומרת את הפקֻדות הבאות מארץ איטליה. וגם הלקדֵימונים, אשר עשו גבורות על־יד תֶּרְמֹפִילֵי ועל־יד פְלַטִּיָּה ופרצו עם מלכם אַגֶּסּילָאוּס בלב ארץ אסיה, נכנעו באהבה תחת עֹל האדונים האלה. והמקדונים, הרואים עד היום במחזה את תמונת פיליפוס, ועוד לא משו מעיניהם זכרונות הימים הראשונים, כאשר פשטו עם אלכסנדרוס יחד ליסד להם ממשלת עולם — גם הם נושאים דומם את חליפות הגורל ועובדים את האדונים, אשר אליהם עבר מזלם. ועוד עמים לאין־מספר, אשר לבם מלא אהבת הדרור על כל גדותיו — התרפסו לפני הרומאים, ורק אתם לבד תחשבו, כי לחרפה לכם לעבוד את האדונים, אשר נכנע כל העולם תחתיהם? ומה הצבא והנשק, אשר תבטחו עליהם במלחמה? ואֵי הצי האדיר, אשר תכבשו בו את הים מידי הרומאים? ואיה האוצרות, אשר יספקו את צרכיכם? התחשבו, כי על המצרים או על הערבים אתם יוצאים למלחמה? הטרם תראו את גֹדל ממשלת הרומאים? והאמנם לא תדעו את מדת קֹצר כֹּחכם? והאם לא כשל כחנו פעם בפעם במלחמתנו עם העמים השכנים, — ואולם ממשלת הרומאים לא נמוטה בכל מרחבי העולם? ועוד הם מוסיפים לבקש להם גדולות מאלה. כי קטנו בעיניהם גבולות ממשלתם, נהר פרת במזרח ונהר אִיסטְרוֹסב)דנוביוס (דונוי). בצפון, וארץ לוּב בדרום, אשר תרו אותה עד קצה המדבר, וגדֵירהג)היא קָדֵשׁ אשר בספרד (עכשו קַדִּיקס, בפי הרומאים גָדֶס). אשר במערב — עד אשר בקשו להם עולם חדש מעבר לים אוקינוס והביאו חרב מלחמה אל גבולות הבריטנים, אשר לא ידע איש את שמם עד היום הזה. ומה [תוכלו עשות]? האֻמנם עשירים אתם מהגַלים וגבורי־כֹח מהגרמנים וחכמים מהיונים ורבים ועצומים מכל גויי הארץ? ועל מה תבטחו במלחמתכם עם הרומאים? הן יאמר איש מכם: קשה עֹל העבדות מנשוא! אולם הן יותר מכם קשה הדבר ליונים, הנדיבים בכל העמים אשר נמצאו תחת השמש והיושבים בארץ רחבת ידים — ובכל־זאת הם כורעים לשש אגֻדות שבטיםא)סמן הממשלה של הנציבים במקדון ובאַכיָּה (נציבים ממדרגה שניה, ממעלת הפרֵטורים) היה שש אגֻדות שבטים.. וככה עושים המקדונים, אשר יפה כחם מכחכם לבקש חיי־דרור. ומה דבר חמש מאות הערים אשר בעסיה?ב)מערב אסיה הקטנה, פרגמוס. הלא גם מבלעדי חיל־משמר בקרבם הם משתחוים לאדון אחד ולשבטי השופטיםג)הקונסולים (הקונסולרים). נציב אסיה הקטנה היה ממדרגה ראשונה, ממעלת השופטים הראשים (הקונסולים)., ומה אדבר על ההֶנִיּוֹכִים והקוֹלְכִים ועל משפחות הטַוְרִים, על הַבּוֹסְפּוֹרָנִים והעמים היושבים מסביב לים פוֹנְטוֹס ולים מַיּוֹטִיסד)פונטוס — הים השחור. מיוטיס — הים האזובי. שם ישבו העמים הנזכרים.? הן לפנים לא הסכינו לשמוע אף בקול מושל מאחיהם, ועתה הם עובדים לשלשת אלפים אנשי־צבא, וארבעים אניות־מלחמה מספיקות להכין את השלום בים הזועף, אשר לפנים לא יכול אדם לעבור בו. ומה יוכלו לספר לנו על־דבר החרות יושבי בִּתּוּנִיָּה וקַפּוֹדקיא, עם פַּמְפִילִיָּה והלוּקים והקִילִיקיםה)כלם ישבו במזרח עסיה (אסיה הקטנה).; אך כלם משלמים מס מבלעדי חרב־מלחמה. ועוד מה? הנה התְּרַכִּים, היושבים בארץ אשר רחבה דרך חמשה ימים וארכה דרך שבעה ימים, והארץ קשה וחזקה מארצכם הרבה, והקרח הגדול עוצר בעד האויבים הבאים על הארץ, וגם הם נכנעים לפני אלפים איש מצבא משמר הרומאים. והאִילִירִים, היושבים על־ידם בין נהר איסְטרוֹס וגבול דַּלְמַטִּיָּהו)כל העמים האלה ישבו בצפון חצי־האי הַבַּלְקַנִי. — האם אינם נכנעים תחת שני לגיונות רומאים ועוזרים בידם לבצור את רוח הדַקִּים? והדַלְמַטִּים, אשר פעמים רבות התנערו להלחם על חרותם ואחרי כל מגפה ומגפה חגרו מחדש כח וגבורה להתקומם, הטרם ישקטו עתה תחתיהם, אף כי רק לגיון אחד נמצא בארצם? אבל אם יתעוררו עמים שונים למרוד באדוניהם, בשימם את מחסם במשגבי ארצם — הנה למי יאות הדבר הזה יותר מן הגַליםא)הגלים — הקֶלטים, שישבו בארץ צרפת., אשר הקים עליהם הטבע מבצרי־חֹסן. כי ממזרח סוגרים עליהם הרי האַלְפּים ומצפון הנהר רֵינוס, מדרום ההרים הפּירֵנַיִּים וים־אוקינוס ממערב, ואף כי נמצאו לַגלים מצודות מעוז כאלה והם עם גדול ועצום, אשר לו שלש מאות וחמשה שבטים, ואף כי מקורות הברכה — כאשר יאמר האומר — נמצאו בארצם מבית ובתבואת אדמתם הרבה יוכלו לכלכל את כל העולם, בכל־זאת הם נוטים שכמם לסבוֹל ומשלמים לרומאים מס ונותנים להם לשלוט בכל מגד ארצם. ולא באהבתם את השלום או ממֹרך־לב עושים הגלים את הדבר — הן שמונים שנה נלחמו בחֹזק־יד בעד חרותם — רק מיראתם את עצמת הרומאים וגם את מזלם, אשר הפליא לעזור להם מחרב עֻזם. ועל־כן הם עובדים לאלף ומאתים אנשי־צבא רומאים, אף כי המספר הזה הוא קטן ממספר עריהם כמעט. הן גם בצאת האִבֵּריםב)שישבו בספרד. להלחם על חרותם [ברומאים] לא היה להם להועיל הזהב, אשר חפרו מאדמת ארצם ולא המרחק הגדול שבין ארצם ובין הרומאים בדרך הים ובדרך היבשה ולא גבורת שבטי הלוּסִיטַנִים והקַנְטַבְּריםג)במערב ספרד ובצפונה. בעת הקרב, ואף לא ים־האוקינוס המציף את ארצם, אשר גם יושבי המקום יראים את משבריו מאד. כי הרומאים עברו בחרב מלחמה את עמודי הֶרַקְלֶסד)עמודי (או שערי) מֶלְקַרְתְ (בפי הצידונים), עכשו מצר ים גִּבְּרַלְתָּר (ג׳בל אלטארק). ופלסו להם נתיבות בין העבים המכסים את ההרים הפירניים והעבידו את כל העמים האלה. ודי לו ללגיון אחד לשמור על גבורי־החיל הרחוקים האלה. הנמצא בכם איש, אשר לא שמעה אזנו על המונות הגרמנים? הן בעיניכם ראיתם פעם בפעם את האנשים הגדולים והחסֻנים האלה, כי אל כל מקום שולחים הרומאים את אסיריהם. והנה העמים הרבים האלה, אשר אין קץ לגבול ארצם ואשר עֹז גבורתם עולה עוד על מדת קומתם, כי בכֹח רוחם הם בזים למות ובחמתם הם נוראים ואכזרים מחיתו־טרף — גם את רוחם בצרו הרומאים על הנהר רינוס ושבטיהם, אשר נפלו בידי הרומאים, היו להם לעבדים, ויתר העם ברח ונמלט [מפני המנצחים]. ואם בחומת ירושלים תשימו מחסכם — התבוננו אל מבצרי מעוז הבריטַנים: הן ים־אוקינוס מקיף עליהם מכל עבר והאי, אשר עליו הם יושבים, אינו נופל בגדלו מכל עולם־הישוב, וגם עליהם באו הרומאים באניות ושמו אותם לעבדים, וארבעה לגיונות שומרים על האי הגדול הזה. והעוד עלי להרבות דברים ולהעלות על לבכם, כי הפַּרְתּים, גוי גבור־מלחמה, הרודה בעמים אין־מספר ואין קץ לצבאות חילו, — גם הם שולחים בני־תערובות אל הרומאים ובארץ איטליה רואה כל איש את זרע מלכי ארצות הקדם עובד לרומאים למען השלום! והנה כמעט כל העמים תחת השמש משתחוים לרומאים, — והאם אתם לבדכם תעצרו כח להלחם בהם? הטרם תשימו אל לבכם את אחרית אנשי קרתחדשתא)קרכידון, קרתַּגִּין (Carthago) בצפון אפריקי (בקרבת טוניס)., אשר התגאו בחַנִּבַּעַל גבורם הגדול והתימרו בכבוד מוצאם מגזע הצידונים (הפיניקים) — וכרעו תחת גבורת ימין סקִפִּיוֹן (סציפיו). וגם יושבי קִירֵינִי, אשר יצאו מזרע הלַקּוֹנִים, והמַרְמַרִידִים, השבט היושב עד קצה המדבר, והסִירְטִים, אשר נתנו את פחדם על כל שומעי שמם, והנַסַּמּוֹנים והמַוְרים ועמי הנודדים לאין־מספרב)כל אלה ישבו באפריקי הצפונית ממערב למצרים. — כלם לא עצרו כח לעצור בעד גבורת הרומאים. הן גם את כל הארץ הגדולה, אשר היא שלישית עולם הישוב, ולא קל הוא למנות את העמים היושבים בה, היא הארץ אשר בין גבול הים האטלנטי ועמודי הרקלס ובין הים האדֹם (ים סוף), כבשו הרומאים על יושביה, הם שבטי הכושים (האֵתּיוֹפים), אשר אין להם מספר. ומלבד חלק תבואת אדמתם די כלכל את כל יושבי העיר רומא שמונה חדשים בשנה הם משלמים עוד מסים שונים ונותנים בנפש חפצה את תרומתם לצרכי הממשלה, ואינם חושבים את פקֻדותיה — כמעשכם אתם — לדבר־חרפה, אף כי רק לגיון אחד חונה בקרבם. ואם עלי עוד להרבות דברים ולתנות לפניכם את עצמת הרומאים, הנה אזכיר אתכם על־דבר ארץ מצרים הקרובה אלינו, אשר היא משתרעת עד ארץ כוש וארץ ערב המאֻשרה (תימן) בואכה ארץ הֹדו, ומספר העם היושב בה שבעים וחמשה רבוא מלבד יושבי אלכסנדריה — על המספר הזה מעידה לנו מכסת מס הגלגֹלת — וגם היא אינה חושבת את ממשלת הרומאים לכלִמה, אף כי נמצא לה מרכזג)קֶנְטְרוֹן ביונית (centrum). מרד גדול בעיר אלכסנדריה בגלל המון יושביה הרב וחֹסן עשרה — הן ארכה שלשים ריס ורחבה אינו נופל מעשרה — והיא מרבה לשלם לרומאים בחדש אחד ממכסת המס אשר אתם משלמים בשנה מלאה, ומלבד הכסף היא מנהלה את כל עם רומא בלחם ארבעה חדשים בשנה. והן מכל עבר מקיפים מבצרים את הארץ הזאת, מדבּר שממה, אשר לא תדרוך בו רגל אדם, או ימים בלי נמלים או נהרות ובִצות. אולם כל המשגבים האלה לא עמדו בפני מזל הרומאים ובשני לגיונות המצב השוכנים בעיר (אלכסנדריה) הם רודים בכל ארץ מצרים הרחבה ובוצרים את רוח המקדונים הגאיונים. ואחרי אשר חזקה יד הרומאים על כל עמי־הארץ, איפה תבקשו לכם עוזרים במלחמתכם, האם בארצות לא־נושבות? או אולי יקוה אחד מכם למצֹא ישועה מעבר לנהר פרת או יאמין, כי אחיו היושבים בארץ חַדִּיַּב (אדיבֵיני) יצאו עמו בקרב? הלא על דבר קטן כזה לא יסַכּנו את עצמם במלחמה קשה ונוראה, ואם גם ייעצו לעשות כדבר הרע הזה, לא יתנו אותם הפרתים להפיק רצונם, כי הם שוקדים מאד להכין את ברית המנוחה עם הרומאים, וכי יצא אחד העמים הנכנעים תחתיהם להלחם ברומאים, הלא תופר הברית הזאת. לא נשאר לכם רק לשים מהסכם בישועת אלהים, אולם הן גם הוא מחזק את ידי הרומאים, כי בלעדי עזרת אלהים לא היה לאל־ידם להקים ממשלה אדירה כזאת. השיבו אל לבכם, כי יקשה מכם למלא אחרי כל מצות האלהים כדת וכדין, גם אם תצאו למלחמה עם אויבים חלשים, — ולכן יהיה עליכם לעבור על החֻקים והמצוות, אשר בגללם אתם מצפים לישועת אלהים, ובדבר הזה תרגיזוהו עד הסתירו פניו מכם. הן אם תשמרו את חֻקי השבת ולא תעשו בה כל מלאכה, נפֹל תפלו בידי אויביכם על־נקלה, כאשר נפלו אבותיכם בידי פומפיוס בחזקו את עבודת המצור בימים אשר שבתו ממלחמה. ואם תאמרו לחלל את חֻקי התורה במלחמה, הן לא ישאר לכם דבר, אשר למענו תצאו למלחמה הזאת. הנה כל עמלכם ויגיעכם הוא לבל תעברו על מצוה קלה מתורת אבותיכם, ואיך תקראו לאלהים להלחם לכם, אם בזדון תעברו על חֻקי עבודתו. ואולם כל איש היוצא למלחמה בוטח באחת משתי אלה: בעזרת האדם או בישועת אלהים. ואם אבדה תקותו לשתיהן יחד, אינו יוצא לקרָב, רק בחפצו להסגיר את נפשו בידי אויביו. ומי מוחה בידכם להמית בידיכם את טפכם ונשיכם ולהעלות על המוקד את עיר תפארתכם? הלא בעשותכם מעשה־תעתועים כזה יהיה שכר לפעֻלתכם — כי תנצלו מחרפת המפלה לפני אויביכם. הן טוב ויפה הדבר, בהתכונן האניה לסערה העתידה עוד טרם תצא מן החוף, לבל תהיה פתאם לטרף לגלים ולא תרד תחתיות [בזעף הים]. ואמנם גם נאה לנו לרחם על נפש האיש אשר נפל בצרה פתאם בהסח הדעת, אולם הן לעג נלעֹג למִסת האנשים אשר הביאו שואה על נפשם בדעה צלולה. הנמצא בכם איש תמים, אשר יאמין בנפשו, כי הרומאים ילחמו בכם על־פי חוזה [שתעשו אתם], ובהיות ידם על העליונה יטו לכם חסד ולא ישרפו את עיר הקדש כמעשיהם בערי יתר העמים, ואף לא יכריתו את כל זרעכם? והן גם הנותרים בכם לא ימצאו מפלט, כי יד הרומאים מושלת בַּכֹּל ופחדם על־פני כֹל. ולא עליכם לבד תביאו רעה רבה, כי גם על היהודים היושבים בכל עיר ומדינה. הלא אין עם בעולם, אשר לא נדחו אליו פזורי אחיכם, ואם תקראו למלחמה, שחֹט ישחטו אויבינו את כֻּלם ובעון מזִמַּת אנשים מתי־מספר ישפך בכל עיר ועיר דם היהודים כמים, וכל שופכיו לא יאשמו. ואולם אם לא יֵעשה הדבר הזה (לא ישָׁפך דם היהודים) שום תשימו אל לבכם, כי דבר עוֶל עשיתם, בצאתכם למלחמה על אנשים ארכי־אפים אשר כאלה. ואם גם לא תעלה באזניכם צעקת נשיכם ובניכם, אנא חמלו על עיר אבותיכם זאת ועל האולמים הקדושים, חוסו על מקדשנו ושמרו על ההיכל עם קדשיו. כי לא יהיה מעצור לרוח הרומאים לעת תגבר ידם עליכם ולא יוסיפו לחמול על קדשינו, אחרי כפותכם טובתם. והנה אני מעיד בי את כל קדשיכם ואת מלאכי אלהים הקדושים ואת עיר אבותינו היקרה לנפשות כֻּלנו, כי לא מנעתי מכם דבר להצילכם מן הסכנה, ואתם הוָעצו בדבר, אם להחזיק בשלום, למען תהיה ידי עמכם — או ללכת אחרי אש קנאתכם ולסכן בעצמכם — ונפשי לא תבוא בסודכם״.
4
ה׳ה. וככלות אגריפס את הדברים האלה זלגו עיניו דמעות וגם אחותו בכתה עמו, ובדמעותיהם עלה בידם לשַׁכּך את חמת העם. ההמון הרים קול, כי אין חפצו להִלחם ברומאים ורק בפלורוס לבד, אשר עשה לו רעה. ולדברים האלה ענה אגריפס: ״אולם במעשיכם הן כבר הקדשתם מלחמה על הרומאים, כי לא הוספתם לשלם את המס לקיסר וגם הרסתם את אולמי הבירה. ורק בזה תסירו מכם את אשמת המרד, כאשר תחדשו את האולמים ותשלמו את המס. כי לא פלורוס הוא בעל הבירה ולא לו אתם משלמים את המס״.
5