מלחמת היהודים ב׳:י״זThe War of the Jews 2:17
א׳היהודים החלו להלחם ברומאים. על־דבר מנחם.
א. העם שמע לדברים האלה ועלה יחד עם המלך ועם ברניקי אל הר־הבית והחל לבנות את האולמים ההרוסים. וראשי העם ואנשי המועצה (הסנהדריה) נפוצו בכפרים לגבות את המסים, ובזמן קצר אספו ארבעים ככר, כמספר אשר נשאר עוד לשלם. ככה דחה אגריפס את סכנת המלחמה לזמן קצר, ונסה עוד הפעם לדַבּר על לב העם להכנע תחת פלורוס, עד אשר ישלח הקיסר נציב אחר במקומו. אולם לדברים האלה התרגז העם וחרף את המלך וגם שלח אליו, כי יעזוב את העיר, ואחדים מסוד המורדים נועזו גם להשליך בו אבנים. וכאשר נוכח המלך לראות, כי לא יעלה עוד בידו לבצור את רוח חפֵצי המרד, ונלאה לשאת את כל החרפות אשר נשפכו עליו, שלח את ראשי העם וגדוליו לקיסריה אל פלורוס, כי יבחר מהם אנשים לגבות את המסים בקרב הארץ, והוא שב אל ארץ מלכותו.
א. העם שמע לדברים האלה ועלה יחד עם המלך ועם ברניקי אל הר־הבית והחל לבנות את האולמים ההרוסים. וראשי העם ואנשי המועצה (הסנהדריה) נפוצו בכפרים לגבות את המסים, ובזמן קצר אספו ארבעים ככר, כמספר אשר נשאר עוד לשלם. ככה דחה אגריפס את סכנת המלחמה לזמן קצר, ונסה עוד הפעם לדַבּר על לב העם להכנע תחת פלורוס, עד אשר ישלח הקיסר נציב אחר במקומו. אולם לדברים האלה התרגז העם וחרף את המלך וגם שלח אליו, כי יעזוב את העיר, ואחדים מסוד המורדים נועזו גם להשליך בו אבנים. וכאשר נוכח המלך לראות, כי לא יעלה עוד בידו לבצור את רוח חפֵצי המרד, ונלאה לשאת את כל החרפות אשר נשפכו עליו, שלח את ראשי העם וגדוליו לקיסריה אל פלורוס, כי יבחר מהם אנשים לגבות את המסים בקרב הארץ, והוא שב אל ארץ מלכותו.
1
ב׳ב. ובעת ההיא נוסדו יחד אנשים, אשר חגרו את כל כחם לעורר את המלחמה, ומהרו אל המבצר הנקרא מִצָדָה (מַסַּדָּה) ולכדו אותו פתאם ושחטו את כל הרומאים אנשי־המצב והושיבו תמורתם במבצר את אנשי שלומם. בעוד הם עושים את הדבר הזה יצא בחור עז־פנים ושמו אלעזר, בן חנניה הכהן הגדול, והוא פקיד בבית־המקדש בעת ההיא, והסית את הכהנים המשרתים, לבל יקבלו זבחים מידי בני הנכר. והדבר הזה היה ראשית המלחמה ברומאים. כי בטלו היהודים במעשים האלה את קרבן הקיסר. ואף כי הרבו הכהנים הגדולים וחשובי העם לדבר על לבם, לבל יפרו את החֹק להקריב זבחים לשלום המושלים, לא שמעו האנשים לקולם, בבטחם בגֹדל המונם, כי גבורי הכֹּח מקהַל חפֵצי המרד חזקו את ידיהם, ועיניהם היו נשואות אל אלעזר העומד בראשם.
2
ג׳ג. אז נאספו גדולי העם והכהנים הגדולים, ואִתּם גם חשובי הפרושים, להוָעץ יחד בדבר הסכנה, כי הגיעה הרעה עד מרום קצה. והם החליטו לנסות עוד הפעם לדבר על לב המורדים והקהילו את העם לפני שער הנחֹשת הפונה מחצר בית ה׳ הפנימית קדימה. ולראשונה הרבּו ליסר את הנאספים על עזות רוחם, כי מלאם לבם למרד ולהביא מלחמה נוראה בשערי עיר אבותיהם. ואחרי־כן הוכיחו אותם בדברים על טענותיהם הנבערות, ואמרו: ״הן אבותינו הִרבו לפאר את ההיכל במתנות בני הנכר וכל הימים היו מקבלים ברצון נדבות עמים זרים ולא עלה על לבם לבעט בזבחי איש ואיש — כי הדבר הזה הוא חטאה גדולה — ועוד הוסיפו לכבד את הנכרים, בהעמידם את מתנותיהם, אשר הקדישו לאלהים, בבית־המקדש סביב, ושם נשארו לעיני כֹל עד היום הזה. ואתם רוצים להוציא את חרב הרומאים מתערה ומבקשים תואנה להתגרות בהם מלחמה וגוזרים חֻקים חדשים בדבר קרבנות בני הנכר. ויחד עם סכנת המלחמה אתם מביאים חטאת על העיר, כי ישמע הדבר, אשר רק בקרב היהודים בלבד אסור לבן־הנכר להקריב לאלהים ולהתפלל אליו. ואִלו גזר אחד מכם חק כזה על אחד־העם (הדיוט), הלא קצוף קצבתם עליו, באמרכם כי הדבר הוא שנאת הבריות. ועתה אתם מחשים, כאשר הופרה ברית הרומאים והקיסר. אולם אנו יראים, פן ימָנעו האנשים, אשר בטלו את הזבחים לשלום הרומאים והקיסר, להקריב גם את זבחיהם הם, ופן תפר הממשלה גם את ברית עירנו, אם לא תחכמו לקחת מוסר ולהקריב את הזבחים מחדש ולהסיר את החרפה מעל ראש הרומאים בטרם יוָדע הדבר לנעלבים״.
3
ד׳ד. לדברים האלה הביאו את הכהנים יודעי ימי הדורות הראשונים והם בארו לעם, כי אבותיו היו מקבלים תמיד את קרבנות הנכרים. אולם איש מחפצי המרד לא הטה אזנו לדבר. והכהנים המשרתיםא)לֵיטוּרְגּוֹי, λειτουργοί. כן בהוצאה הישנה, לאמר, כהני המשמר. אך בהוצאת ניזה : לֵיסְטְרִיקוֹי, ληστριχοί, — השודדים., אשר העירו את סערת המלחמה, לא היו באותו מעמדב)בהוצאת ניזה: לא שעו אל הדבר (לא קמו ולא זעו).. וכראות טובי העם, כי לא יוכלו עוד לעצור את המרד וכי סערת הרומאים תחול על ראשם לראשונה, שקדו להסיר את האשמה מעליהם ושלחו צירים אל פלורוס ובראשם את שמעון בן חנניה, וצירים אחרים אל אגריפס, ובראשם את שאול ואנטיפס וקוֹסטוֹבַּר, קרובי בית־המלך. הם בקשו את פלורוס ואגריפס למהר עם צבאותיהם אל ירושלים ולהכניע את המורדים, בטרם יקשה הדבר מאד. כבשורת נחומים היה הדבר באזני פלורוס ובאמרו להפיח את אש המלחמה לא ענה את הצירים דבר. ואגריפס חמל על היהודים וגם על הרומאים, אשר עליהם הקדישו מלחמה, ורצה להציל לרומאים את השלום עם היהודים וליהודים את מקדשם ואת עיר תפארתם, בדעתו, כי גם לו לא תהיה המלחמה להועיל, ועל־כן שלח לעם ירושלים לעזרה שלשת אלפיםג)ניזה: שני אלפים. רוכבים מארץ חורן והבשן וחבל ארגב תחת פקֻדת דריוש שר־הרוכבים ופיליפוס בן יקים שר־הצבא.
4
ה׳ה. ובבוא הצבא הזה אל ירושלים החליפו טובי־העיר כֹּח ויחד עמם הכהנים הגדולים וכל אוהבי־השלום אשר בקרב העם, וכבשו את העיר העליונה. אולם בעיר התחתונה ובהר־הבית התחזקו המורדים, מבלי הרף נלחמו אלה ואלה באבנים ובמיני־קלע וכל העת עפו חצים משתי רוחות. ולפעמים יצאו גדודים קטנים להלחם פנים אל פנים. והמורדים הפליאו לעשות באֹמץ רוחם, אולם אנשי חיל המלך עלו עליהם בדעת הקרב וחגרו כח לכבוש את הר־הבית ולגרש ממנו את מחללי ההיכל, ולעֻמתם נִסו המורדים תחת פקֻדת אלעזר לתפוש בחֹזק־יד גם את העיר העליונה על חלקי העיר אשר נמצאו בידם. ושבעה ימים נלחמו ביניהם ברצח ואלה ואלה לא משו מחלקי העיר אשר לכדו.
5
ו׳ו. והיום השמיני היה חג קרבן העציםד)הוא יום חמשה־עשר באב., אשר בו נהג כל העם להביא עצים אל המזבח, לבל יחסר טרף לאש־התמיד ולא תכבה כל הימים. והמורדים לא נתנו לאנשי ריבם לקחת חלק בעבודת־אלהים. יחד עם בני העם החלשים נמשכו אל הר־הבית רבים מן הסיקריים — בשם הזה נקראו השודדים הנושאים חרבות קצרות תחת כנפי בגדיהם, ואותם ספחו המורדים אליהם והחליפו כח להשתער על שונאיהם, ואנשי צבא המלך נגפו לפניהם, כי נפלו מהם במספרם ובעֹז רוחם, ונלחצו לעזוב את העיר העליונה. והמורדים הבקיעו אותה ושרפו באש את בית חנניה הכהן הגדול ואת ארמונות אגריפס וברניקי, ואחרי־כן יצאו לשלח אש גם בבית גנזי הכתבים (הארכיונות), כי בקשו להשחית את שטרי־החובות לכל הלוים ולהשבית את גבית הכספים, ואמרו למשוך אחריהם את לבות האנשים הרבים השקועים בחובות ולקרא חֹפש לעניים, למען יתקוממו על העשירים. פקידי אוצר־הכתבים נמלטו לנפשם והמורדים הציתו אותו באש, ואחרי שרפם את המקום הזה, הוא עוֹרק העיר, יצאו להִלחם באויביהם. רבים מטובי העם ומהכהנים הגדולים ירדו אל המִנהרות והסתתרו שם ורבים ברחו יחד עם צבא המלך אל חצר המלך אשר מעל לעיר העליונה ומהרו לסגור בעדם את השערים, וביניהם היו גם חנניה הכהן הגדול וחזקיה אחיו והצירים אשר נשלחו אל אגריפס. וביום ההוא הרפו המורדים מהם, כי הסתפקו בנצחונם ובשרפה אשר שרפו.
6
ז׳ז. אולם ביום המחרת, הוא יום חמשה־עשר לחדש לואוס (אב)א)כנראה צריך להיות כאן: ביום הששה עשר (ממחרת חג קרבן העצים)., מהרו המורדים לעלות על הבירה (אנטוניה) ולשום מצור על אנשי־הצבא השומרים עליה. שני ימים צרו על הבירה וביום השלישי תפשו את האנשים והמיתום לפי חרב ואת המצודה שלחו באש. ואחרי זאת עלו להלחם בחצר המלך, אשר ברחו שמה אנשי חיל אגריפס, ונפרדו לארבעה ראשים ונִסו להבקיע אל החומה. ומקרב העומדים מבית לא ערב איש את נפשו לצאת ולהלחם בשער עם ההמון הגדול הקם עליהם, ועל־כן עמדו על הצוות והמגדלים וירו משם בצריהם ושודדים רבים נפלו חללים. והמלחמה לא שבתה לילה ויום, כי המורדים בטחו, אשר יוָאשו הנצורים מישועה, כאשר יאזל הלחם מכליהם, והנצורים קוו, כי ייעפו הצרים עליהם מכֹּבד המלחמה.
7
ח׳ח. ובעת ההיא יצא איש אחד ושמו מנחם — והוא בן יהודה המכֻנה הגלילי, אשר היה חכם גדולב)״חכם (סוֹפִיסְטֶס) נורא מאד״. ועיין למעלה פרק ח, א. גם מנחם הוא חכם (סופיסטס), כמבֹאר להלן. ויִסר בימי קויריניוס את היהודים, כי הם עובדים את הרומאים על־פני האלהים — ולקח עמו את רעיו ומיֻדעיו ועלה על מצדה ושם פתח בחֹזק־יד את בית־הנשק אשר למלך הורדוס והוציא משם את כלי־הנשק וחלק אותם לעם־הארץ ולשודדים אחרים ושׂם אותם לנושאי כליו ובראשם בא בשערי ירושלים והתיצב בראש המורדים לנהל את המצור. אך למורדים לא היו מכונות־מצור וגם לא יכלו לערות את יסודות החומה לעיני הנצורים היורים בהם, על־כן חתרו מרחוק תחת אשיות אחד המגדלים וסמכו אותם על קורות עץ ואחרי זאת הציתו את הקורות באש ועזבו את המקום ההוא. וכאשר היו הקורות למאכֹלת־אש, נפל המגדל תחתיו פתאם, אולם מבית לו נראתה חומה בנויה חדשה, כי הנצורים צפו מראש את מזמת המורדים, ואולי כבר התמוטט המגדל בעת אשר חתרו תחתיו, ועל־כן מהרו לבנות עליהם מצודה שניה. והצרים, אשר כבר אמרו בלבם, כי תפשו את האויבים בכפם, נבהלו למראה הזה, אשר בא בהסח הדעת. אבל הנצורים שלחו אל מנחם ואל יתר ראשי המרד לכרות אִתּם ברית ולצאת בשלום. והמורדים כרתו ברית לאנשי־צבא המלך וליהודים בלבד ונתנו להם לצאת בשלום וללכת לדרכם. ובמצודה נשארו רק הרומאים ורוחם נפלה בקרבם, כי לא עצרו כֹח לבקוע להם דרך בחֹזק־יד בקרב ההמון הגדול הזה ולחרפה היה בעיניהם להתחנן אל היהודים, כי יכרתו אִתּם ברית שלום, וגם לא האמינו בהם, כי יקַימו את הברית בכרתם אותה. על־כן עזבו את המחנה, אשר היה [לאל־ידם של השונאים] לכבשו על־נקלה, ונמלטו אל מגדלי ארמון המלך, הנקראים בשמות הִפִּיקוֹס, פצאל ומרים, ואנשי מנחם הבקיעו אל המקום, אשר ברחו ממנו אנשי־הצבא הרומאים, והמיתו את הנחשלים, אשר נפלו בידם, כי לא קדמו להמלט, ובזזו את כבוּדת הצבא ושרפו את המחנה באש. והמעשים האלה היו בששי לחדש גּוֹרְפִּיאַיוֹס (אלול).
8
ט׳ט. ולמחרת היום נתפש הכהן הגדול חנניה, אשר הסתתר בצנור המים מסביב לחצר המלך, והומת בידי השודדים יחד עם חזקיה אחיו. והמורדים הקיפו את המגדלים ושמו עליהם משמר, לבל יברח משם אחד מאנשי־הצבא. ואחרי אשר כבש מנחם את המצודות והמית את חנניה הכהן הגדול רמו עיניו ואכזריותו גדלה מאד. הוא אמר בלבו, כי איש לא יוכל לעמוד לשטן לו בממשלתו, והיה לשליט עריץ, עד אשר קצר כח הרבים לשאת את עֻלו ואנשי אלעזר התקוממו על מנחם ונדברו איש אל רעהו: ״מה בצע, כי מרדנו ברומאים מאהבת הדרור אשר בלבנו, אם נפקיר את חרותנו לאיש מקרב אחינו ונשים אותו אדון לראשנו? הן גם מבלעדי מעשיו הרעים הוא נופל בגבורתו ממנו. ואם יֻטַּל עלינו להעמיד אדם בראש הממשלה, הנה תֵאות המשרה לכל אדם ולא לו״. הם נוסדו יחד והתנפלו עליו בעזרת בית־המקדש, כאשר עלה שם להתפלל לפני ה׳ כלול בהדרו בפאר בגדי מלכים ונהל אחריו את הקנאים המזֻינים. וכאשר רצו אליו אנשי אלעזר, נלוה אליהם גם יתר העם, בחרון אפו על מנחם, והוציא אבנים ורגם בהן את החכםא)עין בהערה הקודמת., כי האמין, אשר במות האיש הזה יבוא קץ לכל המרד. זמן קצר עמדו אנשי מנחם על נפשם, אולם בראותם, כי כל ההמון משתער עליהם, ברחו איש אל אשר יכול לברוח, והאנשים אשר נתפשו הֻכּו נפש והעם התחקה גם אחרי עקבות המתחבאים. רק מתי־מספר נפדו ממות בנוסם בסתר אל מצדה ואתּם יחד אלעזר בן יאיר, איש קרוב למשפחת מנחם, ואחרי־כן היה למושל במצדה. ומנחם ברח אל המקום הנקרא עֹפל, ושם הסתתר במֹרך לבו, עד אשר לכדו אותו אויביו והוציאוהו ממחבואו וענו אותו עד מות ביסורים קשים. וכדבר הזה נעשה גם לשרי־צבאו ולאבשלום, החשוב בכל עבדי העריץ.
9
י׳י. והנה כבר אמרתי, כי עזר העם לדָבר הזה, בהאמינו, כי בזה יונח לו מהמרד כֻּלו. אולם אנשי אלעזר לא המיתו את מנחם בשקדם לשים קץ למלחמה, כי־אם למען יוכלו להלחם ביתר שאת. ואף כי הִרבּה כל העם לבקש את המורדים, כי יחדלו ממצור אנשי־הצבא הרומאים, הכבידו עליהם את ידם ביתר שאת, עד אשר קצרה רוח אנשי מֶטִּילִיּוּס — כי הוא היה שר־הצבא לרומאים, — ושלחו אל אנשי אלעזר, לכרות להם ברית ולתת להם רק את נפשם לשלל, וחלף הדבר הזה אמרו להסגיר בידם את נשקם ואת יתר רכושם, והיהודים מהרו לשמוע לקול תחנוניהם ושלחו אליהם את גוֹרִיוֹן בן נִיקוֹמֵידֶסא)בתרגום הרומי: בן נִיקוֹדֶמוּס, והשם הזה מזכיר את נקדימון בן גוריון, הידוע לנו מן התלמוד. ואת חנניה בן צדוקב)ניזה: בן צדוקי. ואת יהודה בן יונתן, לִכרות אתם ברית ולהשבע להם. ואחרי הִכּרת הברית ירד מטיליוס עם אנשי־צבאו. כל העת אשר חגרו עוד הרומאים את נשקם לא נגע בהם איש מן המורדים ולא גלה על מזמתו הרעה, אבל כאשר מסרו כלם את מגניהם וחרבותיהם, למַלא אחרי דברי הברית, ופנו לדרכם בטוחים מפחד רעה, התנפלו עליהם אנשי אלעזר והקיפו אותם מכל עבר והמיתו אותם; והרומאים לא עמדו על נפשם ולא בקשו מהם רחמים, ורק הזכירו אותם בקול רם את הברית ואת השבועה. ככה נשחטו כֻלם מלבד מטיליוס, כי לו לבד נתנו היהודים את נפשו לשלל, בהתחננו אליהם ובהבטיחו אותם להתיהד ולמול את בשר ערלתו. והנה האסון הזה במה נחשב לרומאים? — הלא מהמונם הרב והעצום נפקדו רק מתי־מספר. אולם בעיני היהודים נדמה הדבר לראשית המפלה. הם הכירו הפעם, כי אחרי הדברים האלה לא יוכלו עוד למלט נפשם ממלחמה ושמו אל לבם, כי עיר קדשם נטמאה בתועבה כזו, אשר לא תנקה במשפט אלהים, גם אם לא יקחו הרומאים מהם נקמה, ואֵבל גדול קם בקרב העם והעיר מלאה מבוכה. וכל אחד מאוהבי השלום הלך סר וזעף, בדעתו כי גם הוא ישא את עון המורדים, ומה גם כי נעשה הרצח ביום השבת, הוא יום מנוחה ליהודים, אשר בו הם עובדים את אלהיהם בקדֻשה ובמעשים טובים.
10