מלחמת היהודים ב׳:י״חThe War of the Jews 2:18
א׳צרות היהודים ומעשי הרצח בכל המקומות.
א. וביום ההוא ובשעה ההיא — כאִלו נעשה הדבר בגזרת אלהים — עשו בני קיסריה טבח גדול ביהודים היושבים אתם, עד כי נשחטו בשעה אחת עשרים אלף איש ויותר, והעיר קיסריה שממה מיושביה היהודים. כי גם את הפלטים תפש פלורוס והוליך אותם בנחֻשתים לעבודת פרך בספינות. ולשמע המגפה הגדולה, אשר היתה בקיסריה, התעבר כל העם מאד ופשט על כפרי הסורים ועריהם הקרובות להחריבם. היהודים התנפלו על רבת־עמון (פילדלפיה) ועל חשבון ועל גרש (גֶּרַסָּה) ועל פחל (פֶּלָּה) ועל בית־שאן (סְקִתּוֹפּוֹלִיס), ואחרי־כן גם על גדר (גַּדַּרָה) ועל סוסיתא (הִפּוֹס) ועל ערי ארץ הגולן והרסו אחדות מהן ואת שאריתן שרפו באש ומשם פנו אל קֶדֶשׁ (קַדַּסָּה) אשר לצורים ואל עכו (פְּטוֹלֶמַאִיס) ואל גבע ואל קיסריה לשלח בהן אש. וגם הערים סֶבַּסְטֵי (שמרון) ואשקלון לא יכלו לעמוד בפני היהודים, אשר הציתו אותן באש, ואחרי־כן הרסו את אַנְתִּידוֹן ואת עזה וכפרים רבים מסביב ושמו אותם לבז והכריתו את כל הגברים אשר נפלו בידם עד אין־מספר.
א. וביום ההוא ובשעה ההיא — כאִלו נעשה הדבר בגזרת אלהים — עשו בני קיסריה טבח גדול ביהודים היושבים אתם, עד כי נשחטו בשעה אחת עשרים אלף איש ויותר, והעיר קיסריה שממה מיושביה היהודים. כי גם את הפלטים תפש פלורוס והוליך אותם בנחֻשתים לעבודת פרך בספינות. ולשמע המגפה הגדולה, אשר היתה בקיסריה, התעבר כל העם מאד ופשט על כפרי הסורים ועריהם הקרובות להחריבם. היהודים התנפלו על רבת־עמון (פילדלפיה) ועל חשבון ועל גרש (גֶּרַסָּה) ועל פחל (פֶּלָּה) ועל בית־שאן (סְקִתּוֹפּוֹלִיס), ואחרי־כן גם על גדר (גַּדַּרָה) ועל סוסיתא (הִפּוֹס) ועל ערי ארץ הגולן והרסו אחדות מהן ואת שאריתן שרפו באש ומשם פנו אל קֶדֶשׁ (קַדַּסָּה) אשר לצורים ואל עכו (פְּטוֹלֶמַאִיס) ואל גבע ואל קיסריה לשלח בהן אש. וגם הערים סֶבַּסְטֵי (שמרון) ואשקלון לא יכלו לעמוד בפני היהודים, אשר הציתו אותן באש, ואחרי־כן הרסו את אַנְתִּידוֹן ואת עזה וכפרים רבים מסביב ושמו אותם לבז והכריתו את כל הגברים אשר נפלו בידם עד אין־מספר.
1
ב׳ב. אבל גם הסורים המיתו המון רב מן היהודים, אשר לא נפל ממספר חלליהם הם, כי שחטו בעריהם את היהודים הנופלים בידם, ולא משנאה בלבד עשו את הדבר, כמעשיהם לפנים, כי־אם גם בבקשם לקדם את הסכנה העתידה. כי מהומה נוראה קמה בכל ארץ סוריה וכל עיר נחלקה לשני מחנות אויבים וכל מחנה חשב, כי רק בקדמו להכריע את משנהו ימצא רֶוח והצלה. ואחרי אשר הִרבו [הסורים] לשפוך דם ביום נדדה שנתם בלילה. כי גם אחרי הכחידם את כל היהודים היושבים בקרבם לא שקטו מאימת האנשים המתיהדים אשר בכל עיר ועיר, כי לא ערבו את לבם להמית את החשודים האלה אשר ביניהם וחרדו מהם כאלו היו יהודים מלֵדה. וגם האנשים, אשר נחשבו לרודפי שלום לפנים, נתעו הפעם באהבת בצעם לעשות טבח במריביהם, כי בזזו את רכוש הנרצחים באין פוצה פה ואספו את הבזה אל בתיהם כאסוף שלל הנופלים במלחמה. ושֵׁם האיש המרבה לאסוף שלל היה מהֻלל כשם גבור חיל, אשר נצח רבים. והערים היו מלאות פגרי אדם באין קובר, נבלות זקנים ועוללים וביניהן גם פגרי נשים ערֻמות כבעצם יום צאתן מבטן. וכל הנציבות (סוריה) מלאה תאניה ואניה, ונוראה ממעשי הרצח אשר בכל מקום ומקום היתה אימת השמועות הרעות על הדברים אשר עוד יעָשו.
2
ג׳ג. עד העת ההיא היו קרבות ליהודים רק עם בני הנכר, אולם בהצותם על בית־שאן ראו בעיניהם, כי גם אחיהם היהודים נהפכו להם לאויבים. כי היהודים אשר בבית־שאן התיצבו במערכה יחד עם יושבי העיר [הנכרים] ובדרשם שלום לעירם לא זכרו ברית אחים ויצאו להלחם בבני־עמם. אולם אזרחי בית־שאן לא האמינו בנדיבות רוחם ופחדו מהם, פן יקומו עליהם בלילה מבית ויביאו עליהם שואה נוראה, למען יתרצו בדמם אל אחיהם, לכפר את עון בגדם, ועל־כן צוו [האזרחים הנכרים] על היהודים לרדת עם כל בני ביתם אל החֹרשה אשר בקרבת העיר, כי בזה יחזקו את ברית השלום אתם ויתנו מופת, כי נאמן לבם עם אנשים נכרים. היהודים מלאו אחרי הדבר בתם־לב ושני ימים ישבו בני בית־שאן במנוחה והוליכו את היהודים שולל, למען יאמינו לדבריהם. ובלילה השלישי תרו את מחנה היהודים וראו, כי לא שמו להם שומרים ורבים מהם נמו שנתם — ושחטו את כֻּלם במספר שלשה־עשר אלף איש ובזזו את כל רכושם.
3
ד׳ד. נאה לזכור פה את הרעה אשר מצאה את שאול בן שמעון, אחד נשואי הפנים בעיר. הוא היה איש־מופת בכח בשרו ובעֹז־רוחו, ובשני אלה עשה רעות לאחיו בני עמו, כי יצא מדי יום ביומו אל השדה והמית רבים מהיהודים הצרים על בית־שאן, ויש אשר הניס את כלם והוא לבדו הכריע את הקרב כֻּלו. ועתה באה עת פקֻדתו, אשר יאתה לו על רצח אחיו. כאשר כתרו בני בית־שאן את היהודים בחֹרשה וירו בהם, הוציא האיש את חרבו מתערה, אך לא התנפל בה על שונאיו, כי ראה את המונם רב ועצום ממנו, רק צעק מעֹצר כאב לבו: ״אזרחי בית־שאן! אני מקבל מידכם את הגמול הנאה לי על מעשי, אחרי אשר נתתי לכם אות אהבה ואמונה בדם אחַי הרבים. עלינו לקדם בברכה את בגד הנכרים, כי הרבינו לפשוע ולחטֹא לאחינו. מות ארורים נמות, בטרפנו את נפשותינו בכפינו, כי לא לנו יאות לנפול בחרב שונאינו. והיה לי הדבר הזה לכפר על הדם אשר שפכתי ולתנות את מהלל גבורתי ולא יוכל איש מאויבי להתפאר, כי הכריעני בחרבו והריע למפלתי״ — וככלותו דבריו הביט בעיני חמלה וזעם יחד אל בני משפחתו מסביב, כי אשה ובנים היו לו וגם הורים באים בימים. הוא משך את אביו בשערות שיבתו ודקר אותו בחרבו, ואחרי זאת שחט את אמו, אשר קבלה את המות באהבה, ועל אלה המית את אשתו ובניו וכמעט נפל כל אחד על חרבו ברצון, כי כלם שקדו למות טרם ישחטום השונאים. וכאשר המית שאול את כל בני ביתו התיצב על החללים במקום רואים והרים את ימינו למעלה לעיני כֹל ושחט את עצמו, בתקעו בבשרו את החרב עד הנצב. ומי לא ינוד לעלם הזה עם חֹסן גופו ואֹמץ רוחו? אולם בצדק נשא את עונו חלף אמון לבו לבני־נכר.
4
ה׳ה. ואחרי הרצח בבית־שאן קמו יושבי יתר הערים על היהודים אשר בקרבם. האשקלונים המיתו כאלפים וחמש מאות איש ויושבי עכו רצחו אלפים איש ושמו רבים במאסר, הצורים המיתו יהודים במספר גדול ורבים מהם אסרו בנחֻשתים והפקידו עליהם מִשמר. ויושבי סוסיתא וגדר עשו כמוהם והמיתו את היהודים עזי־הנפש בנחֻשתים ושמו משמר על החלשים. וככה עשו יושבי יתר ערי סוריה, כי אזרחי כל עיר ועיר שנאו את היהודים או יראו אותם. רק אזרחי אנטיוכיה וצידון ואפמֵיה חמלו על היהודים היושבים בקרבם ולא נתנו אותם למות וגם לא שמו עליהם מאסר, ואולי עשו זאת [הנכרים] יען אשר בטחו בגֹדל המונם ולא פחדו פן יקומו עליהם היהודים. אולם יותר מזה אני חושב, כי רחמו על האנשים, אשר לא הכירו בהם מחשבות מרד. גם בני גרש (גרסה) לא עשו רעה ליהודים היושבים בתוכם וגם שלחו עד הגבול את היהודים, אשר רצו לעזוב את עירם.
5
ו׳ו. גם במלכות אגריפס קמו עלילות רעות על היהודים. בנסוע המלך לאנטיוכיה אל צסטיוס גלוס, עזב את ממשלתו בידי אחד מרעיו ושמו נואֵר, אשר היה קרוב למשפחת המלך שוהיםא)שֹׁהַים (בנראה בערבית סֻהַיְם, ברומית Sohaemus) היה נסיך (טֶטרַרכוס) בחלק ארץ היטורים אשר בלבנון, ומת עוד בימי קלודיוס. ב״חיי יוסף״ פרק יא מבֹאר, כי נואֵר זה (שם נקרא ורוס) היה נכד שֹׁהַים, וכנראה נתן אגריפס כבוד לזכר המת ולא ענש את נכדו.. והנה באו אליו מארץ הבשן אנשים, כשבעים במספר, והם הידועים והנבונים בכל טובי היהודים היושבים שם, ובקשו ממנו לתת להם אנשי־צבא, למען יהיה לאֵל־ידם לבצור את רוח הקושרים כאשר יפרוץ מרד בגבולם. ונוֹאר שלח אליהם בלילה אנשי־צבא מארמון המלך והמית את כּלם. הוא נועז לעשות את הדבר הזה, מבלי שאֹל את פי אגריפס, כי תאוַת בצעו היתה גדולה לאין־גבול והשיאה אותו לעולל דבר תועבה נוראה לאחיו ולהביא אשם על המלוכה. ועוד הוסיף לעשות רעה לעם בזדון לבו, עד אשר שמע אגריפס את הדבר, והוא לא מצא עֹז בנפשו להמית את האיש, בתתו כבוד לשוהים, אולם לקח מידו את המשרה, — והמורדים כבשו את המבצר הנקרא קפרוס, אשר ממעל ליריחו, ושחטו את חיל־המצב ואת המצודות החריבו עד היסוד. ובימים ההם קם גם המון היהודים היושבים במכור (מכירוס) ודרש מאת אנשי המצב הרומאים לעזוב את המבצר ולמסרו בידם, והרומאים יראו, פן ילקח המבצר מהם בחֹזק־יד, וכרתו עם היהודים ברית, כי יתנו להם לצאת לשלום, וכאשר נכרתה האמָנה, מסרו הרומאים את המבצר בידי היהודים, ובני מכור השתררו על המצודה ושמו בה חיל משמר.
6
ז׳ז. ובעיר אלכסנדריה היה ריב בין היהודים ובין יושבי המקום כל הימים, למן העת אשר נשא אלכסנדרוס [הגדול] את פני היהודים המתנדבים לחזק את ידיו במלחמתו עם המצרים ונתן להם חלף אמון־לבם את הזכות לשבת בעיר ומשפט אחד עם היונים [האזרחים]. ובימי יורשיו (הדיֵדוכים) נשארה ליהודים הזכות הזאת, וגם חלקו להם המלכים מקום למשכן, למען יוכלו לשמור על חֻקי דתם ולא יתערבו בבני הנכר, ונוסף על זה נתנו להם רשות להִקרא בשם מקדונים. וכאשר כבשו הרומאים את הארץ הזאת, לא נתן ציזר הראשון, ואף לא אחד השליטים אשר קמו אחריו, לגרוע מזכיות היהודים, אשר נתן להם אלכסנדרוס. אולם הקטטות בין היהודים ובין היונים לא חדלו, וכאשר הוסיפו הנציבים לענוש יום־יום רבים משני העמים יחד, התלקחה אש המריבה ביתר־שאת. ובימים ההם, בפרוע פרעות ביהודים היושבים ביתר הארצות, עלתה הלהבה באלכסנדריה למרום, ופעם אחת קראו האזרחים לאספת־עם להוָעץ בדבר משלוח צירים אל נירון ויחד עם היונים נהרו אל האמפיתיאטרון גם יהודים רבים. וכראות אותם אנשי ריבם צעקו בקול גדול, כי שונאים באו אליהם לרַגל את צפוניהם, ואחרי זאת קפצו עליהם להרים בהם יד. רֹב היהודים נפוצו ונמלטו. אולם שלשה אנשים מהם נלכדו בידי היונים, אשר סחבו אותם לשרפם חיים, וכל היהודים התעוררו לנקום את נקמתם. לראשונה השליכו אבנים ביונים ואחרי־כן תפשו לפידים בידיהם ומהרו אל האמפיתיאטרון והגזימו על היונים, כי ישרפו את הבית על כל העם אשר בו. וכמעט מִלאו אחרי דברם, לולא בצר נציב העיר טִבּריוס אלכסנדרוס את רוחם. לראשונה לא רצה ללמדם מוסר בחרב שלופה, ועל־כן שלח אליהם את האנשים נשואי־הפנים לבקשם, כי ישבתו מריב, פן יעירו עליהם את חמת צבא הרומאים. אולם הנרגנים אשר ביניהם דחו בשאט בנפש את עצת השלום וגם חרפו וגדפו את טבריוס.
7
ח׳ח. ובראות טבריוס, כי מבלעדי עֹנש קשה לא ישקטו המורדים, שלח עליהם את שני לגיונות הרומאים אשר בעיר ויחד אתם חמשת אלפיםא)ניזה: שני אלפים. אנשי־צבא, אשר באו אז מארץ לוב לשבר היהודים ולאסונם, ונתן להם רשות להמית את היהודים וגם לבֹז את רכושם ולשרוף את בתיהם. ואנשי־הצבא מהרו ללכת אל המקום הנקרא דלתאא)קצה יאור נילוס, שמראהו כדַלת עברית עתיקה, היא דלתא היונית., כי שם היתה שכונת־היהודים, ולמלא את פקֻדת הנציב. אולם הדבר לא עלה בידם בלי שפך דם. כי היהודים התחברו יחד לעמוד על נפשם, ואת המזֻינים אשר בקרבם שלחו לפניהם במערכה וזמן רב עצרו בעד הרומאים. אולם כאשר פנו עֹרף, נפלו חללים לאין־מספר. והמטבח היה נורא מכל עברים: אלה הומתו בשדה (בחוץ) בחרב אויביהם, ואלה נדחפו אל בתיהם ושם עלו על המוקד, כי שרפו הרומאים עליהם את הבתים אחרי הוציאם את כל שללם, ולא חמלו על עוללים ויונקים ולא בושו מפני שיבה, ובערו בחרב משכלת את כל העם מקטן ועד גדול, עד אשר נהפך כל המקום למצולת־דם ובה נערמו חמש רבבות חללים, וגם היהודים הנשארים היו עדי אובד, לולא שמו את פניהם לבקש רחמים על נפשם. ואלכסנדרוס (טִבּריוס) חמל עליהם וצוה את הרומאים להרפות מהם. ואנשי־הצבא, אשר היה מנהגם לשמוע לקול מצַוה, אספו את ידם לאות הראשון, אולם המון בני אלכסנדריה (הנכרים) לא יכול להשקט, כי גדלה שנאתו ליהודים, ורק בחֹזק־יד הפרידו אותם הרומאים מעל הפגרים.
8
ט׳ט. זה היה דבר האסון אשר מצא את היהודים באלכסנדריה. וכראות צסטיוס, כי קמה מלחמה על היהודים בכל מקום, לא רצה עוד להתמהמה. הוא לקח עמו מאנטיוכיה את הלגיון השׁנים־עשר כֻּלו ואלפים אלפים איש בחור ליתר הלגיונות ועוד ששה גדודי (קוהורטות) רגלים וארבע להקות (אַלות) רוכבים, ומאנטיוכוסב)מלך קֻמחי, או קומנֵנֵי (עיין ספר ה, יא, ג) לקח אלפים רוכבים ושלשת אלפים רגלים, כֻּלם רובי קשת, וגם מאגריפס קבל חיל רגלים כמספר הזה וכאלפים רוכבים, ומלבד אלה נלוה אליו שהיםג)אין זה שׁהים הנזכר למעלה, כי־אם בן עזיז מלך חמת (אֶמֶסְה). עם ארבעת אלפים איש, שלישיתם רוכבים ושאריתם רובי קשת. ובראש הצבא הזה בא צסטיוס ושם נאספו אליו עוזרים רבים מן הערים, והם לא היו למודי מלחמה כאנשי־הצבא, אולם בתאות־הקרב וגם בעֹז שנאתם את היהודים מלאו את חסרון הלמודים האלה. וגם אגריפס בא אל צסטיוס, להראותו את הדרך ולנהל אותו בעצה טובה. צסטיוס לקח עמו חלק מצבאו ויצא להלחם על אחת מערי הגליל הבצורות ושמה זבלון (נ״א: חבולון — היא כבול), והיא גבול ארץ היהודים מול עכו. הוא מצא את העיר עזובה מאדם — כי נמלטו יושביה אל ההרים — ומלאה כל טוב. וצסטיוס צוה על אנשי־צבאו להוציא את שלל העיר ולשרוף אותה באש, אף כי השתומם ליפי העיר, אשר בתיה נבנו כדמות הבתים אשר בצור ובצידון ובבארות. ואחרי זאת פשט בכל הארץ ובזז את כל המקומות הקרובים ושלח את הכפרים מסביב באש ושב אל עכו. וכאשר נפוצו הסורים — ובראשם בני בארות — לתת את הארץ לבז, ערבו היהודים את לבם לצאת ממחבואם, בשמעם כי עזב צסטיוס את הארץ, והתנפלו פתאֹם על הצבא הנשאר שם והמיתו בו כאלפים איש.
9
י׳י. וצסטיוס יצא מעכו והלך אל קיסריה ואת חלק הצבא שלח לפניו אל עיר יפו וצוה עליו להציג מִשמר בעיר, אם יעלה בידו לכבשה פתאֹם, או לחכות עד אשר יעלה הוא עם כל חילו, אם יגלה דבר בואו ליושבי העיר. הצבא השלוח פשט על העיר משתי רוחות, החלק האחד בא מדרך היבשה והשני מדרך הים, ועל־כן נכבשה העיר על־נקלה ויושביה לא הספיקו להמלט וגם לא לעמוד על נפשם במערכה, כי מהרו הרומאים להתנפל עליהם והמיתו אותם לפי חרב עם הנשים והטף. ומספר ההרוגים היה שמונת אלפים וארבע מאות. גם אל מחוז נרבתא אשר בקרבת קיסריה שלח צסטיוס רוכבים רבים, אשר השחיתו את הארץ והכריתו חלק גדול מיושביה ובזזו את רכושם ואת הכפרים שלחו באש.
10
י״איא. ואל הגליל שלח צסטיוס את צֵיסֶנִיּוּס גַלּוּס, מפקד הלגיון השנים־עשר, והפקיד בידו חיל רב במספר, כדי לבצור את רוח העם היושב בארץ. וצפורי הבצורה בכל ערי הגליל קדמה את פני צֵיסֶנִיּוּס בברכת שלום וגם יתר הערים עשו בעצתה הטובה ושקטו. וכל המורדים והשודדים אשר בגליל שׂרדו אל ההר, הנמצא בטבור הארץ והנשקף על־פני צפורי, הוא הנקרא הר עצמון. וגַלוס הוליך את חילו להלחם בהם. וכל העת אשר נמצאו המורדים במרום היה נקל להם לעמוד על נפשם בפני הרומאים העולים עליהם וגם המיתו מהם כמאתים איש. אולם כאשר סבבו הרומאים את ההר והגביהו לעמוד, כרעו המורדים לפניהם במהרה, כי לא היה להם נשק ולא עצרו כח לשאת את כֹּבד מלחמת אנשי־הצבא המזֻינים. ובדרך מנוסתם לא יכלו להסתתר מפני סוסי הרוכבים. רק מעטים נמלטו אל מקומות נשכחים מני רגל ואלפים איש ויותר נפלו חללים.
11