מלחמת היהודים ז׳:ד׳The War of the Jews 7:4
א׳קבלת פני אספסינוס ברומא. הגרמנים התקוממו על הרומאים ונכנעו מיד. הסַרמַטים פשטו על ארץ מוּסיה וגֹרשו אל גבול ארצם.
א. וכאשר הגיעה אל הקיסר טיטוס הבשורה על־דבר אביו, כי חשקו בו כל ערי איטליה אשר עבר עליהן, ומה גם כי קִדמה עיר רומא את פניו באהבה רבה ובתפארה, שׂמח שמחה גדולה ונפשו עלזה מאד, כי הוּנח לו מכל הדאגות אשר דאג לאביו. כי בעוד אספסינוס נמצא במרחקים דבקו בו לבות כל אנשי איטליה, כאִלו כבר בא אליהם, וכֹה ערגה נפשם אליו, עד אשר נדמה בעיניהם, כי הוא שוכן בקרבם. ואהבתם היתה נקיה מכל אֹנס. כי חברי המועצה זכרו את כל הצרות, אשר מצאום בהמיר הארץ מושליה, ועל־כן התכוננו לקַדם בברכה את פני המושל הזקן ונשוא־הפנים, המפֹאר בכל יקר מעשי־גבורתו במלחמה, וכלם ידעו, כי ישא את נפשו רק להכין את שלום נתיניו. והעם, אשר כשל כחו במלחמות־האחים, עוד הוסיף לערוג אל הקיסר, כי קִוה, אשר הפעם תהיה לו פדות שלמה מכל צרותיו, והאמין, כי יחד עם המנוחה תבוא עליו הברכה, ויותר מהם נשאו אנשי־הצבא את עיניהם אל אספסינוס. כי היטיבו לדעת את כל גֹדל נצחונותיו במלחמה, אחרי אשר שׂבעה נפשם את חֹסר־דעת יתר מפַקדיהם ואת מרך־לבּם, ועל־כן חפצו לגֹל את חרפתם מעליהם ויִחלו לקבל את פני האיש, אשר רק ידו תמצא להושיעם ולעטרם בתפארה. למראה האהבה הזאת, אשר רחש לב כל בני־העם, לא יכלו אנשי־המשׂרה נשואי־הפנים להתאפק, כי־אם מהרו לצאת לקראתו מרחק רב מעיר רומא. וגם יתר בני־העם לא עצרו לדחות את קבלת פניו, וכזרם מים נשפך המון־אדם [משערי העיר], כי טוב ונעים היה לכל איש לצאת מן העיר מהִשָׁאר בקרבה. וזאת היתה הפעם הראשונה, אשר ראתה העיר בנחת־רוח, כי נותרו בה רק מתי־מעט, יען אשר קטן מספר הנשארים בעיר ממספר היוצאים ממנה. וכאשר באה הבשורה, כי הקיסר הולך וקרֵב, והאנשים, אשר מהרו לעבור, הודיעו, כי האיר את פניו לכל איש ואיש היוצא לקראתו, רץ גם ההמון הנִשׁאר עם האנשים והטף אל דרכי העיר לראות את פניו, ובכל מקום אשר הגיע שמה הקיסר מדי עברו, הריע העם תרועת שמחה לחין־מראהו ולמאור פניו, וכל איש קרא בקול, כי הקיסר הוא המֵיטיב והוא המושיע, ולו לבדו יאות להיות מושל ברומא. וכל העיר מלאה זרי־פרחים וענני־קטֹרת. רק בעמל רב בקע לו אספסינוס דרך בין ההמון הגדול העומד עליו, ובא אל ארמון־המלכים ושם הקריב לאלֹהי־העיר זבחי־תודה על אשר שׁב בשלום, וכל ההמון הגדול יצא להיטיב את לבו. לשבטיהםא)שריד מההסתדרות הרומאית העתיקה לשבטים (טִיטִיִים, רַמְנִיִים, לוּצֵרִים ועוד). ולמשפחותיהם ולשִׁכניהםב)כלומר: לחבורות הגרות בשכונה אחת. עשו בני־העיר משתה ושמחה והתפללו אל אלהים וחִלו את פניו להכין את ממשלת הקיסר אספסינוס ברומא לאֹרך־ימים ולהקים את השלטון בידי בניו ובני־בניו אחריו לדורות־עולם באין שטן ומכשול. ככה קבלה העיר רומא את פני אספסינוס בשמחה, ועוד הפעם עלתה מעלה מעלה ברֹב אָשרה.
א. וכאשר הגיעה אל הקיסר טיטוס הבשורה על־דבר אביו, כי חשקו בו כל ערי איטליה אשר עבר עליהן, ומה גם כי קִדמה עיר רומא את פניו באהבה רבה ובתפארה, שׂמח שמחה גדולה ונפשו עלזה מאד, כי הוּנח לו מכל הדאגות אשר דאג לאביו. כי בעוד אספסינוס נמצא במרחקים דבקו בו לבות כל אנשי איטליה, כאִלו כבר בא אליהם, וכֹה ערגה נפשם אליו, עד אשר נדמה בעיניהם, כי הוא שוכן בקרבם. ואהבתם היתה נקיה מכל אֹנס. כי חברי המועצה זכרו את כל הצרות, אשר מצאום בהמיר הארץ מושליה, ועל־כן התכוננו לקַדם בברכה את פני המושל הזקן ונשוא־הפנים, המפֹאר בכל יקר מעשי־גבורתו במלחמה, וכלם ידעו, כי ישא את נפשו רק להכין את שלום נתיניו. והעם, אשר כשל כחו במלחמות־האחים, עוד הוסיף לערוג אל הקיסר, כי קִוה, אשר הפעם תהיה לו פדות שלמה מכל צרותיו, והאמין, כי יחד עם המנוחה תבוא עליו הברכה, ויותר מהם נשאו אנשי־הצבא את עיניהם אל אספסינוס. כי היטיבו לדעת את כל גֹדל נצחונותיו במלחמה, אחרי אשר שׂבעה נפשם את חֹסר־דעת יתר מפַקדיהם ואת מרך־לבּם, ועל־כן חפצו לגֹל את חרפתם מעליהם ויִחלו לקבל את פני האיש, אשר רק ידו תמצא להושיעם ולעטרם בתפארה. למראה האהבה הזאת, אשר רחש לב כל בני־העם, לא יכלו אנשי־המשׂרה נשואי־הפנים להתאפק, כי־אם מהרו לצאת לקראתו מרחק רב מעיר רומא. וגם יתר בני־העם לא עצרו לדחות את קבלת פניו, וכזרם מים נשפך המון־אדם [משערי העיר], כי טוב ונעים היה לכל איש לצאת מן העיר מהִשָׁאר בקרבה. וזאת היתה הפעם הראשונה, אשר ראתה העיר בנחת־רוח, כי נותרו בה רק מתי־מעט, יען אשר קטן מספר הנשארים בעיר ממספר היוצאים ממנה. וכאשר באה הבשורה, כי הקיסר הולך וקרֵב, והאנשים, אשר מהרו לעבור, הודיעו, כי האיר את פניו לכל איש ואיש היוצא לקראתו, רץ גם ההמון הנִשׁאר עם האנשים והטף אל דרכי העיר לראות את פניו, ובכל מקום אשר הגיע שמה הקיסר מדי עברו, הריע העם תרועת שמחה לחין־מראהו ולמאור פניו, וכל איש קרא בקול, כי הקיסר הוא המֵיטיב והוא המושיע, ולו לבדו יאות להיות מושל ברומא. וכל העיר מלאה זרי־פרחים וענני־קטֹרת. רק בעמל רב בקע לו אספסינוס דרך בין ההמון הגדול העומד עליו, ובא אל ארמון־המלכים ושם הקריב לאלֹהי־העיר זבחי־תודה על אשר שׁב בשלום, וכל ההמון הגדול יצא להיטיב את לבו. לשבטיהםא)שריד מההסתדרות הרומאית העתיקה לשבטים (טִיטִיִים, רַמְנִיִים, לוּצֵרִים ועוד). ולמשפחותיהם ולשִׁכניהםב)כלומר: לחבורות הגרות בשכונה אחת. עשו בני־העיר משתה ושמחה והתפללו אל אלהים וחִלו את פניו להכין את ממשלת הקיסר אספסינוס ברומא לאֹרך־ימים ולהקים את השלטון בידי בניו ובני־בניו אחריו לדורות־עולם באין שטן ומכשול. ככה קבלה העיר רומא את פני אספסינוס בשמחה, ועוד הפעם עלתה מעלה מעלה ברֹב אָשרה.
1
ב׳ב. זמן־מה קֹדם לכן, כשנמצא עוד אספסינוס בגבול אלכסנדריה וטיטוס בנו חנה סביב לירושלים וצר עליה, התעורר חלק גדול מהגרמנים למרֹד [ברומאים], ובעצה אחת עם המורדים היו גם רבים ועצומים מן הַגַּלִּים, ויחדו הלכו בגדולות וקוו לפרוק מעליהם את עֹל שלטון הרומאים. וראשית הדבר, אשר השׂיא את הגרמנים להרים יד ולמרֹד, היתה תכונת רוחם [הסוערת], כי לא הסכינו לעשות מעשיהם במחשבה צלולה, והיו מוכנים תמיד לשׂום את נפשם בכפם על כל תקוה קלה. ומלבד זאת עָצמה שנאתם לנוגשׂיהם, בדעתם, כי מכל העמים השׂכילו הרומאים לבד להעבידם ביד חזקה. אולם יותר מכֹּל אזרה אותם שעת־הכּשׁר הזאת בגבורה. הם ראו בהמוט הממשלה ברומא מפני חליפות המושלים הרבות ושמעו, כי כל ארצות הישוב, אשר נכנעו לפניה, חלות ורועדות תחתיהן. על־כן חשבו, כי בקרב צרות הרומאים ומריבותיהם ימצאו להם עת רצון וברכה. ויועצי העצה, אשר עודדו אותם בתקוותיהם אלה, היו קלַסִּיקוס וצִיוִיליוּסא)בהוצאה הישנה: וִיטִילוס, ויטֶליוס, וטעות היא. שם ראש המורדים ברומאית: צִיוִילִיס (Civilis)., שנַים משרי־צבאם, אשר גִלו במעשיהם, כי זה מזמן נשאו את נפשם לַמרד הזה, אבל רק עתה ערבו את לבם להשלים את רצונם לעיני השמש, כי שעת־הכּשׁר הפיחה בקרבם רוח־גבורה. הם אמרו לנסות את הדבר בעזרת המוני הגרמנים, אשר היו שואפי־מרד בכל נפשם. וכבר היה חלק גדול מן הגרמנים אתם בעצה אחת בדבר הזה, וגם הנשארים לא שִׁנו מהם במחשבותיהם. והנה, כאִלו מאלהים יצא הדבר, שלח אספסינוס מכתב אל פֶּסִּילִיוּס צֵרֵאַלִּיס, אשר היה לפנים נציב בגרמניה, ושׂם משרה עליונה על שכמו וצִוה אותו ללכת אל ארץ בריטניה ולמשול בה. ובצאת צֵרֵאליס לדרכו, כאשר צֻוה, שמע על־דבר מרד הגרמנים, כי כבר התלקטו יחדו, וערך לקראתם מלחמה והמית רבים מהם בקרָב ואִלץ את הנשארים לעזוב את משובתם ולקחת מוסר. ולוּ לא מהר צראליס לעלות על מקומות המורדים, גם אז היה קרוב עֹנש הגרמנים לבוא. כי בהגיע השמועה הראשונה על־דבר המרד אל רומא ודוֹמִיטִיָּנוס שמע את הדבר, לא עשה כמעשה בני־גילו — כי היה עוד צעיר לימים מאד — ולא התמהמה לקחת עליו את העבודה הכבירה הזאת, כי מבטן ומלֵּדה שכנה בקרבו רוח גבורת אביו, וגם היה מלֻמד־מלחמה יותר ממִדת שנותיו. על־כן מִהר מיד לצאת למלחמה על הפראים. וכשהגיעה אליהם השמועה, כי הוא הולך וקרב, נמס לבבם, עד אשר נכנעו לפניו לרצונם, ומגֹדל חרדתם חשבו להם לטובה רבה, כי בלי צרה ויסורים שבו למשוך בעֹל כבראשונה. ודוֹמִיטִיָּנוס השאיר גדודי־צבא בכל המקומות אשר מסביב לגַליה, לשמור עליהם לבלתי יוסיפו עוד יושביהם להקים מהומה על־נקלה, ושב אל רומא מעֻטר כבוד ותהלה על מעשי נצחונותיו, אשר היו נעלים ממִדת שנותיו ונאים לבן איש גבור־חיל כאביו.
2
ג׳ג. בימים ההם, כאשר פרץ המרד הנזכר בארץ גרמניה, נועזו גם הַסְּקִתִּים להתנפל על הרומאים. כי שבטי הסקִתּים, הנקראים בשם סַרמַטים והם המון גדול ורב, עברו בלאט את נהר אִיסְטְרוסא)הוא נהר דַנוֹביוס (דוֹנה). ובאו אל ארץ מוּסיהג)בגבול הונגריה של זמננו.. בכֹח גדול השתערו על הרומאים ופגיעתם היתה קשה, כי לפתע פתאם עלו על הארץ, ועל־כן הצליחו להמית רבים מחיל־המשמר, וכאשר יצא לקראתם הציר, אשר היה שופט לפניםג)ברומית: פרוֹקוֹנסול., (פוֹנְטֵיוס) אַגרִפּס, המיתו אותו אחרי מלחמה קשה, ואחרי־כן פשטו בכל המדינה, הסרה למשמעת הרומאים, ונהלו אתם [את האנשים והבהמה] ונשאו את כל אשר בא לידם. וכשמוע אספסינוס את הדבר, כי ארץ מוסיה היתה לבז ולשממה, שלח את רוּבְרִיוּס גַּלּוּס לעשות שפטים בסַרמַטים, והוא המית רבים מהם במלחמותיו, והנשארים ברחו בחרדה אל ארצם. בזה שם שר־הצבא קץ למלחמה ושקד להקים את המנוחה במדינה ולהגן עליה לימים הבאים. הוא חִזק והִרבּה את חיל־המשמר במקום ההוא, לבל יוכלו הפראים לעבור את הנהר מן היום והלאה. וכה בא קץ המלחמה אשר במוסיה חיש מהר.
3