מלחמת היהודים ז׳:ה׳The War of the Jews 7:5
א׳על־דבר נהר־השבת, אשר ראה טיטוס בדרך עברו בסוריה. בני אנטיוכיה באו אל טיטוס לדבר רעה על היהודים, ולא שמע אליהם. על־דבר תהלוכת־הנצחון של טיטוס ואספסינוס.
א. והקיסר טיטוס ישב ימים רבים בבארות, כאשר דברנו למעלה, ואחרי־כן הסיע את צבאו משם. ובכל ערי סוריה, אשר עבר עליהן, ערך חזיונות־שעשועים בעֹשר רב, ושלח את השבוים היהודים לשַׂמח את הרבים במראה מותם. ובדרך עברו ראה טיטוס נהר אחד, אשר שוֶֹה הדבר להגיד את תכונתו. הוא נמצא בדרך בין עַרְקהד)כך צריך לכתוב, כנראה, על יסוד בראשית י׳ י״ז. אשר במלכות אגריפס ובין רֵפַנֵּאָה, ויש לו תכונה נפלאה: הוא מלא מים בעת שטפו ואינו מפגר בזרמו. אחרי־כן הוא נעלם ששה ימים רצופים לכל ארכו עד מקורותיו ושטחו נראה יבש כֻּלו. אולם ביום השביעי הוא שולח את מימיו עוד הפעם, כאִלו לא חלה בו כל תמורה. וכבר נחקר הדבר, כי את חֻקיו אלה שומר הנהר באמונה כל הימים ועל־כן קראו לו ״נהר השבת״ (סַבַּטיקוס) על שם היום השביעי הקדוש ליהודים.
א. והקיסר טיטוס ישב ימים רבים בבארות, כאשר דברנו למעלה, ואחרי־כן הסיע את צבאו משם. ובכל ערי סוריה, אשר עבר עליהן, ערך חזיונות־שעשועים בעֹשר רב, ושלח את השבוים היהודים לשַׂמח את הרבים במראה מותם. ובדרך עברו ראה טיטוס נהר אחד, אשר שוֶֹה הדבר להגיד את תכונתו. הוא נמצא בדרך בין עַרְקהד)כך צריך לכתוב, כנראה, על יסוד בראשית י׳ י״ז. אשר במלכות אגריפס ובין רֵפַנֵּאָה, ויש לו תכונה נפלאה: הוא מלא מים בעת שטפו ואינו מפגר בזרמו. אחרי־כן הוא נעלם ששה ימים רצופים לכל ארכו עד מקורותיו ושטחו נראה יבש כֻּלו. אולם ביום השביעי הוא שולח את מימיו עוד הפעם, כאִלו לא חלה בו כל תמורה. וכבר נחקר הדבר, כי את חֻקיו אלה שומר הנהר באמונה כל הימים ועל־כן קראו לו ״נהר השבת״ (סַבַּטיקוס) על שם היום השביעי הקדוש ליהודים.
1
ב׳ב. וכשמוע אזרחי אנטיוכיה, כי טיטוס הולך וקרֵב, שמחו שמחה גדולה ואיש לא רצה להשאר בביתו, כי־אם כֻּלם מהרו ללכת ולקדם את פניו ויצאו לקראתו משערי העיר דרך שלשים ריס. ולא הגברים בלבד, כי־אם גם הנשים יחד עם הטף נהרו אליו מן העיר, ובראותם אותו מרחוק, התיצבו לשני עברי הדרך ופרשׂו אליו את ידיהם וקראו לו לשלום ובעתרת ברכות הפכו את פניהם ולִוּוּ אותו העירה. אך בין המון הברכות נשמעו כל העת דברי־בקשה לגרש את היהודים מתוך העיר. טיטוס לא השיבם על הבקשה הזאת ושמע את דבריהם והחריש. ופחד גדול נפל על היהודים, כי לא ידעו את אשר טיטוס חושב עליהם ואת אשר הוא אומר לעשות. וטיטוס לא נשאר הפעם באנטיוכיה, כי מהר ללכת למסעיו עד בואו אל זִיגְמָהא)זיגמה — הוראתה: עֹל, ארכובה, ומכאן אנו רואים, כי נמצאה על ארכובת נהר פרת (ששם נמצאו הערים העתיקות כרכמיש ותפסח), וכנראה השֵׁם זיגמה הוא תרגומו של ״פַּדַּן״ (עֹל), שֵׁם הארץ לפנים (פַּדַּן־אֲרָם). אשר על נהר פרת, ושם יצאו לקראתו צירים שלוחים מאת ווֹלוֹגֶז מלך הפרתים והביאו לו נזר־זהב לכבוד נצחונו על היהודים, והוא קבל את התשורה ועשה משתה לצירי המלך, ומשם שב אל אנטיוכיה. ויועצי העיר ואזרחי אנטיוכיה הפצירו בו ללכת אל בית־החזיון, אשר שם נאסף כל עם־העיר לקבל את פניו, והוא נעתר להם ברֹב חסדו. אולם כאשר הוסיפו להציק לו בדבריהם ולדרוש ממנו בלי־הרף, כי יגרש את היהודים מן העיר, ענה אותם בדברים נמרצים, לאמר: ״הן עיר־אבותיהם חרבה ולא אוכל להגלותם שמה. ואֵי זה המקום, אשר ירצה לקבלם?״ ואנשי אנטיוכיה הניחו את בקשתם הראשונה ופנו אל טיטוס בבקשה שנית, כי ישבּר את לוחות־הנחשׁת, אשר נחקקו עליהם משפטי (זכיות) היהודים. אולם גם בדבר הזה לא נענה להם טיטוס, כי־אם השאיר ליהודי אנטיוכיה את כל משפטיהם, אשר היו להם בארץ הזאת מכבר, ואחרי־כן נסע אל ארץ מצרים. בדרך מסעו עבר על ירושלים, ובראותו שממת צלמות מסביב, שִׁוָּה לנגד עיניו את הדַר העיר לפנים, והעלה על לבו את זֵכר בניני־ההדר, אשר נהרסו עד היסוד, וכל התפארת, אשר היתה פה מימי־קדם, ונאנח במרירות על אבדן העיר, ולא גבה לבו על אשר מצאה ידו לכבוש עיר גדולה כזאת בכֹח ובעֹז, כי־אם קלל פעמים רבות את מחוללי המרד, אשר הביאו על העיר את הפֻּרענות הגדולה הזאת, וככה הראה לעינים, כי הוא ממאן לעשות לו שֵׁם גבורה באיד השונאים חללי־ידו. ומעֹשר העיר הרב נגלה עוד חלק גדול בתוך החרבות: הרבה מצאו הרומאים בעצמם, ועוד יותר גִלו אחרי־כן על־פי עדות השבוים, זהב וכסף ויתר כלי חפץ ויקר, אשר טמנו בעליהם באדמה בעת המלחמה, כי לא ידעו מה ילד יום.
2
ג׳ג. וטיטוס נסע אל מצרים, כאשר היה עם לבבו, ועבר את המדבר במהרה והגיע עד אלכסנדריה, וגמר לצאת באניה אל איטליה. ואת שני הלגיונות אשר נסעו עמו השיב אל המקומות, אשר באו משם: את הלגיון החמישי אל ארץ מוסיה, ואת החמשה־עשר אל ארץ פַנּוֹנִיָּה. ומן השבוים לקח עמו את שמעון ואת יוחנן, ומן הנותרים הבדיל לו שבע מאות בחורי־חמד, העולים על חבריהם בקומתם וביפי־מראֵיהם, וצוה להובילם בחפזון אל ארץ איטליה, למען יעביר אותם לפניו בתהלוכת־הנצחון. וטיטוס בצע את מחשבתו, ונסע באניה והגיע בשלום אל מחוז־חפצו, והעיר רומא חרדה לקראתו וקבלה אותו בשמחה, כאשר עשתה לאביו. ועוד גדל כבוד טיטוס, כי גם אביו יצא לקראתו לקדם את פניו. ולב עַם־רומא פחד ורחב למראה שני המושלים בשבתם יחד, כראות פני אלהים. וכעבור ימים מצער גמרו אזרחי־רומא לערוך חג אחד לכבוד שני המנצחים יחדו, אף כי המועצה הוציאה משפט לעשות חג לכל אחד בפני עצמו. והיום הנועד לחג־הנצחון נודע לעם מראש. ובבוא היום ההוא לא נשאר בביתו אף אחד מכל המון יושבי־העיר, הרבים לאין־מספר, כי כֻלם יצאו וכבשו את כל המקומות, אשר יכלה כף־רגל לעמוד שם, והשאירו רק מַעבר צר [לתהלוכת־הנצחון].
3
ד׳ד. בעוד לילה פקדו שרי־הלגיוגות את כל הצבא הנמצא בעיר לגדודיו ולמערכותיו והציגו אותו בסדר לפני השערים, ולא על־יד ארמון המלכים אשר בעיר העליונה, כי־אם בקרבת מקדש אִיסִיסא)שֵׁם אלילה מצרית, אשר עבודתה היתה אז נפוצה ברומא., אשר שם לנו שני השליטים בלילה ההוא, וכאשר החל עמוד־השחר לעלות, יצאו אספסינוס וטיטוס בעדי זֵרי־דפנים ובלבוש־ארגמן, כחֹק לרומאים מימי־קדם, ונכנסו אל אולמי אוֹקטַוִּיָּה, כי שמה נאספו היועצים והשרים ראשי־העם וגם נשואי־הפנים ממעמד־הרוכבים וחִכּו לבואם. ולפני האולמים הוקמה להם בימה, ועל הבימה עמד כסא־שן כפול. על הכסא הזה ישבו שני השליטים בעלותם על הבימה, ואז הריע הצבא לקראתם בקול תרועת־ברכה, וכל איש הִרבּה לתַנות את פרשת מעשי־גבורתם. ואנשי־הצבא לא חגרו את כלי־נשקם, כי־אם לבשו כתנות־משי ועִטרו את ראשיהם בדפנים, ואספסינוס קבל את ברכותיהם ורצה להשיבם דבר ונתן להם אות להחריש. וכאשר קמה דממה גדולה מסביב, עמד על רגליו והליט את רֹב ראשו באדרתו וקרא את התפלה כחֹק, ועמו יחד התפלל גם טיטוס. ואחרי התפלה דבּר אספסינוס אל כל הנאספים דברים קצרים ושלח את אנשי־הצבא לאכול את לחם־הבֹּקר (אריסטון), אשר הכינו להם המושלים כמשפט־היום, והוא הלך אל השער, אשר בו עברו תמיד תהלוכות־הנצחון, ועל־כן נקרא על שם חג־הנצחוןא)ברומית: porta triumphalis., ושם סעדו שניהם (הוא וטיטוס) את לבם ולבשו את בגדי־הנצחון והקריבו לאלהים על המזבחות, אשר נבנו בשער, ושלחו לפניהם את התהלוכה לעבור דרך מקומות החזיון (תיאטראות), למען יֵקל על ההמון לראותה.
4
ה׳ה. קשה לפרוט כהלכה את המון שכיות־החמדה הרבות ואת תפארת כל כלי־היקר למיניהם, ולפרש את יפי־מלאכתם ואת חין־ערכם ואת נפלאות־תכונתם — כי לא נעדר שם דבר, אשר יעלה במחשבת האדם, כי כמעט כל הברכה, אשר צברו לפנים ידי בני־אדם מאֻשרים, כלים מכלים שונים, וכל נפלאות עמים רבים וחֹסן עשרם — כל אלה חֻבּרו יחד ביום ההוא ונתנו עֵדֵיהם על גֹדל ממשלת הרומאים. כסף וזהב ושן בכל צורה ותבנית ובכל מעשה־חושב נִשׂאו בהמון רב, ולא נִכּר, כי הם עוברים בתהלוכה, כי היו בעיני רואיהם כנחל שוטף, בגדים עשוים ארגמן יקר ושמלות מרֻקמות מלאכת־הבבלים, אשר דָמוְ באמת לציורי־צבעונים, אבני־חן מגֻוָּנוֹת, משֻׁבּצוֹת בנזרי־זהב ובמסגרות אחרות, העברו לאין־מספר, עד אשר אמר הרואה בנפשו, כי לחנם נחשבו לכלי־יקר. גם פסלי־אלים נִשׂאו לפני התהלוכה, פסלים נפלאים בגדלם וביפי מלאכתם, אשר לא נעשתה כלאחר־יד, וכֻלם מחֹמר יקר מאד, ואחריהם בעלי־חיים רבים למיניהם, כל אחד בעדיוֹ המיֻחד. וגם המון האנשים נושאי הכבודה הרַבּה הזאת היה לבוש שָׁני עם רקמת־זהב. אולם אלה, אשר נבחרו לצאת בעצם התהלוכה, עלו על הכֹּל ביקַר תפארת־עדיָם והכו את כל רואיהם בתמהון. גם קהל השבוים העוברים בין אלה נראה בעדי־עדיים, בבגדי־רקמה והדר־צבעים, אשר כסו על הרזון אשר עלה בבשרם מעצמת צרותיהם. ונפלאה מכֹּל היתה מלאכת הבנינים הצוענים הנִשׂאים בכתף. כי גדלם הפיל אימה על האנשים, פן יכרעו תחת משאם, כי רבים מהם היו בני שלש עליות וגם בני ארבע עליותב)קומות, מדרגות., ולב רואיהם פחד ורחב למראה עתרת עשרם. רבים מהם היו עטופים יריעות רקומות זהב ובכל־מקום היו מצֻפּים זהב ושֵׁן מעשה־חושב, ובהמון תמונות נראתה המלחמה עין בעין לכל חלקיה השונים. כי פה נגלה מראה נוה שאנן הנהפך לשממה, ושם נראו מערכות אויבים רבים נופלים בחרב, אלה בורחים ואלה הולכים בשבי, וגם דמות חומות מתנשאות למרום הנבקעות במכונות־מלחמה, ומצודות נשגבות נלכדות, וערים מלאות־אדם מֻקפות חומות חזקות, אשר עלו הרומאים למרומיהן, ומראה הצבא הנשפך כנחל אל העיר מבית לחומה ועושה מטבח מעבָרים, ודמות החלשים הנושאים את ידיהם לבקש רחמים, ובית־המקדש הבוער באש, והבתים שנעשו קברי יושביהם, ומחזה נהרות השוטפים בארץ ציה וצלמות ולא באדמת זרע, אשר אינם מרוים את האדם והבהמה, כי עוברים הם דרך ארץ־שרפה מסביב. — כל אלה הפגעים, אשר הביאו היהודים עליהם במלחמה הזאת. מלאכת הבנינים האלה וגדלם תארו את כל הדברים האלה לעיני האנשים, אשר לא ראו אותם, כאִלו היו באותו מעמד. כי בכל אחד מהמגדלים הצוענים הֻצג ראש־העיר הנלכדה, כמו שהיה בשעת־מעשה (בעת נפלו בשבי). ואחרי־כן עברו גם אניות רבות ואחריהן שלל המלחמה לאין־קץ, ומכל השלל נפלאו ביותר הכלים, אשר לֻקחו בבית־המקדש בירושלים: שלחן־הזהב, אשר היה משקלו הרבה ככרים, והמנורה העשויה גם היא זהב טהור. ואמנם שָׁנתה מלאכת המנורה הזאת מדרך כל המנורות אשר בידינו. כי מן הבסיס התרומם הגזע (העמוד, הירֵך) בתָּוֶך, וממנו נִטשו ענפים דקים, אשר דמו בצורתם לקלשון שלש־השניםא)ביונית טרִיאַיְנֵי, והכַּונה לשלשת הקנים היוצאים מן המנורה מכל צד, והם היו דקים מיֶרך המנורה., ובראש כל קנה מלמעלה נר־נחֹשת. ומספר הקנים היה שבעה לכבוד שבעת ימי השבוע אשר ליהודים. — וכמאסף לכל השלל עבר ספר תורת היהודים, ואחרי השלל עברו אנשים רבים הנושאים בידיהם צלמי נִיקֵיב)אלילת הנצחון; ברומית: victoria. עשוים כֻּלם שֵׁן וזהב. ואחריהם נסע אספסינוס ראשונה ואחריו טיטוס, ודוֹמיטיָנוס רכב על סוסו ליָדם, וגם הוא לבש עדי־עדיים ומראה סוסו היה נחמד לעינים.
5
ו׳ו. וקץ התהלוכה היה בקרבת היכל יופיטר הקַפּיטוליג)בגבעה הקַפּיטולית, לא רחוק מהשוק (forum).. ובהגיע העוברים שמה עמדו, כי חֹק עתיק היה לרומאים מימי־קדם לעמוד במקום הזה, עד אשר יודיע המבשׂר, כי מת ראש צבא־האויבים. ושמעון [בן גיורא] היה האיש [אשר נגזר עליו למות], אחרי עברו בתהלוכה עם יתר השבוים. עתה הפילו חבל על צואריו וסחבו אותו אל מקום אשר ממעל לשוק, והמוליכים אותו דשו את בשרו בדרך [עד בואם אל המקום, אשר] חק לרומאים להמית שם את עושי־הרעה הנדונים למות. וכאשר הגיעה הבשורה, כי בא קצו (של שמעון), הריע העם תרועת־ששון, ואז החלו [השליטים] להקריב את הזבחים. ואחרי אשר נעשו הזבחים כחֹק וכמשפט ועלו לרצון, הלכו אספסינוס וטיטוס אל ארמון־המלך וקראו אל המשתה רבים מן העם. ולנשארים נערכו בבתיהם שלחנות מלאים כל טוב. כי ביום הזה חגגה עיר רומא את חג נצחון צבאותיה על השונאים, וגם את אחרית מלחמות־האחים בקרבּה ואת תחלת תקוותיה הטובות לימים הבאים.
6
ז׳ז. ואחרי חג־הנצחון, כאשר הכין אספסינוס את ממשלת הרומאים, צוה לבנות מקדש לאיריניא)אלילת השלום; ברומית: Pax.. מלאכת המקדש שָׁלמה במהרה ועבודתו היתה למעלה מכל מחשבת־אנוש. כי פזר אספסינוס את עשרו הרב ברוח נדיבות נעלה והעלה עוד את תפארת המקדש במעשי הַצַּיָּרים והפַּסָּלים, שלל־הנצחונות מימי־קדם, והניח במקדש כל שכיות ארצות רחוקות, אשר הוטל לפנים על בני־האדם לכתּת את רגליהם ולעבור כל קצוי־עולם, מדי חָשׁקם לראות את החמֻדות הפזורות אלה בכֹה ואלה בכֹה, גם הניח שם את כלי־הזהב מבית־מקדש היהודים, כי נכבדו בעיניו מאד. ואת ספר תורת־היהודים ואת פרֹכת־הארגמן אשר לדביר הניח בארמון־המלך וצוה לשמור עליהם.
7