מלחמת היהודים ז׳:ח׳The War of the Jews 7:8
א׳על־דבר מְצָדָה ועל הסיקריים אשר ישבו בה. סילְוָה עלה להלחם במבצר. נאום אלעזר.
א. ואחרי מות בַּסּוּס ירש פלַוִּיּוּס סִילְוָה את משׂרתו והיה לנציב ביהודה. וכל הארץ נכנעה במלחמה, רק מבצד אחד עוד החזיק במרדו. על־כן הקהיל סִילְוָה את הצבא המפֻזר בכל המקומות ויצא להלחם במבצר הזה. ושם המבצר מְצָדָה וראש הסיקריים, אשר כבשו את המבצר, היה אלעזר, איש־חיל ונשוא־פנים, מנכדי יהודה, אשר ספּרנו עליו למעלה, כי פִתּה יהודים רבים לבלתי תת [את הרומאים] לפקוד את העם בעת אשר נשלח קְוִיריניוּס המעריך אל ארץ יהודה. וגם בימים ההם נוסדו הסיקריים יחד על כל האנשים, אשר בחרו להכּנע לפני הרומאים, וכאויבים הציקו להם באשר יכלו, גזלו את רכושם ושׁבו את בקרם ושלחו אש בבתיהם, באמרם, כי אין לשׂום פדות בין השונאים הנכרים ובין האחים האלה רכי־הלב, הבועטים בחֵרות, אשר העם מחרף את נפשו עליה, והמודים בפיהם, כי בחרו להיות עבדים לרומאים. אולם הטענה הזאת היתה רק כסות־עינים על אכזריותם ותאות־בצעם, והמעשים באו וטפחו על פניהם. כי פגיעתם היתה קשה גם על האנשים, אשר חֻבּרו אליהם והרימו יד ברומאים אתם יחד. ומדי שמוע הסיקריים דברי־תוכחה על תרמית־לבבם, הוסיפו עוד לרדוף בעברת־זדון את המוכיחים, העונים בפניהם רשעתם, כי חרה להם על צדקת דבריהם. ובעת ההיא פרח הזדון למעלה בכל ארץ יהודה ולא היה דבר־תועבה, אשר לא נעשה, וגם אם יתחכם אדם לגלות דרכי־רשע חדשות, יבצר ממנו להוסיף על המעשים ההם. כי דבק הרקב בַּכֹּל ואכל את היחיד ואת הצבור, וכל אחד נצח את חברו בחטאותיו לאלהים, ואיש ברעהו התחרה להרבות עָוֶל לאחיו הקרובים אליו. כי התקיפים לחצו את המון העם, וההמון שקד לאַבֵּד את התקיפים, אלה התאוו תאוה למשול ממשל־עריצים, ואלה השתוקקו לעשות חמס ולבֹז את הון העשירים. והסיקריים היו הראשונים, אשר החלו לעשות רשע וקמו באכזריות־רצח על אחיהם, ולא נבצר מפיהם כל דבר־חרפה ומידיהם כל מעשה־תועבה לאבדם ולכַלותם (את אחיהם). ואחריהם בא יוחנן והראה, כי הסיקריים היו עוד מתונים במעשיהם, ונקל היה בעיניו להמית את כל דורשי היֹשר והטוב, בעשותו בהם מעשים אשר יעָשו לנבלים ולשונאי העם בנפש, כי מִלא גם את עיר־הקדש נאצות נוראות, כמעשה האיש אשר נועז לנַבּל את כבוד האלהים, ועל שלחנו העלה מאכלים אסורים ובטל את חֻקי הטהרה, מצוות התורה ונחלת אבותינו. ועל־כן לא יפָּלא בעינינו, כי לא שמר האיש הזה את חֻקי החמלה והאהבה לרעהו, אחרי אשר עבר ברוח שגעון על חֻקי יראת אלהים. ובּבוא אחריו שמעון בן גיורא — הנשאר דבר רע, אשר לא עשו ידיו? או הנמצא בוז וקלון, שלא הביא על האזרחים החפשים, אשר הקימו אותו לעריץ? הזכר ברית־אהבה, הזכר רחמי־אחים, בהוסיפו אֹמץ במעשי־רצח מיום ליום? הם חשבו, כי דרך איש נבזה ונבל היא לעשות רעה לזרים, ורק השופך את חמתו על אחיו נותן אות לנדבת־לבו. ולשגעון האנשים האלה חֻבּרה הוללות האדוֹמים, כי אלה הטמאים המבישים שחטו בידיהם את הכֹּהנים הגדולים, למען תכבה הגחלת האחרונה, אשר נשארה מיראת האלהים, ואחרי־כן הכריתו את השריד האחרון לסדרי המדינה, ועל מקומו הקימו ממשלת־זדון מאין כמוה בכל העיר. ובקרב השערורה הזאת פרח זרע הנקרא קנאים, אשר כשמם כן היו מעשיהם, כי כל מעשה רע היה להם למופת ומכל התועבות, אשר נעשו לפנים ונשארו לזכרון, לא היתה אף אחת, אשר נמנעו מִקַּנא בה ומעשות כמוה. אמנם הם קראו לעצמם בשם הזה, באמרם, כי הם מקנאים לדברים טובים (לשם שמים), ולא נודע, אם צחוק עשו להם בעשוקים מתוך יֵצר לבם האכזרי כחית־טרף, או כל רֶשע ואון למעשה טוב היה בעיניהם. ואולם כל אחד מהם מצא באחריתו את הגמול הראוי לו, כי האלהים שלם לכֻלם את שכר פעֻלתם, וכל היסורים, אשר יוכל לשאת אדם חי, כֻּלם עברו עליהם, עד בוא הקץ לחייהם, ונוראים ומשֻׁנים היו ענוייהם במותם. ובכל־זאת יצדק האומר, כי סבלותיהם לא הגיעו עד מדת מעשיהם הרעים. הן באמת לא נמצא [בעולם] גמול־צדק למעלליהם. אולם לא פה המקום לספֹּד כהלכה לחללי אכזריותם, ועלי לשוב אל החלק אשר נשאר לי עוד מספור המעשים.
א. ואחרי מות בַּסּוּס ירש פלַוִּיּוּס סִילְוָה את משׂרתו והיה לנציב ביהודה. וכל הארץ נכנעה במלחמה, רק מבצד אחד עוד החזיק במרדו. על־כן הקהיל סִילְוָה את הצבא המפֻזר בכל המקומות ויצא להלחם במבצר הזה. ושם המבצר מְצָדָה וראש הסיקריים, אשר כבשו את המבצר, היה אלעזר, איש־חיל ונשוא־פנים, מנכדי יהודה, אשר ספּרנו עליו למעלה, כי פִתּה יהודים רבים לבלתי תת [את הרומאים] לפקוד את העם בעת אשר נשלח קְוִיריניוּס המעריך אל ארץ יהודה. וגם בימים ההם נוסדו הסיקריים יחד על כל האנשים, אשר בחרו להכּנע לפני הרומאים, וכאויבים הציקו להם באשר יכלו, גזלו את רכושם ושׁבו את בקרם ושלחו אש בבתיהם, באמרם, כי אין לשׂום פדות בין השונאים הנכרים ובין האחים האלה רכי־הלב, הבועטים בחֵרות, אשר העם מחרף את נפשו עליה, והמודים בפיהם, כי בחרו להיות עבדים לרומאים. אולם הטענה הזאת היתה רק כסות־עינים על אכזריותם ותאות־בצעם, והמעשים באו וטפחו על פניהם. כי פגיעתם היתה קשה גם על האנשים, אשר חֻבּרו אליהם והרימו יד ברומאים אתם יחד. ומדי שמוע הסיקריים דברי־תוכחה על תרמית־לבבם, הוסיפו עוד לרדוף בעברת־זדון את המוכיחים, העונים בפניהם רשעתם, כי חרה להם על צדקת דבריהם. ובעת ההיא פרח הזדון למעלה בכל ארץ יהודה ולא היה דבר־תועבה, אשר לא נעשה, וגם אם יתחכם אדם לגלות דרכי־רשע חדשות, יבצר ממנו להוסיף על המעשים ההם. כי דבק הרקב בַּכֹּל ואכל את היחיד ואת הצבור, וכל אחד נצח את חברו בחטאותיו לאלהים, ואיש ברעהו התחרה להרבות עָוֶל לאחיו הקרובים אליו. כי התקיפים לחצו את המון העם, וההמון שקד לאַבֵּד את התקיפים, אלה התאוו תאוה למשול ממשל־עריצים, ואלה השתוקקו לעשות חמס ולבֹז את הון העשירים. והסיקריים היו הראשונים, אשר החלו לעשות רשע וקמו באכזריות־רצח על אחיהם, ולא נבצר מפיהם כל דבר־חרפה ומידיהם כל מעשה־תועבה לאבדם ולכַלותם (את אחיהם). ואחריהם בא יוחנן והראה, כי הסיקריים היו עוד מתונים במעשיהם, ונקל היה בעיניו להמית את כל דורשי היֹשר והטוב, בעשותו בהם מעשים אשר יעָשו לנבלים ולשונאי העם בנפש, כי מִלא גם את עיר־הקדש נאצות נוראות, כמעשה האיש אשר נועז לנַבּל את כבוד האלהים, ועל שלחנו העלה מאכלים אסורים ובטל את חֻקי הטהרה, מצוות התורה ונחלת אבותינו. ועל־כן לא יפָּלא בעינינו, כי לא שמר האיש הזה את חֻקי החמלה והאהבה לרעהו, אחרי אשר עבר ברוח שגעון על חֻקי יראת אלהים. ובּבוא אחריו שמעון בן גיורא — הנשאר דבר רע, אשר לא עשו ידיו? או הנמצא בוז וקלון, שלא הביא על האזרחים החפשים, אשר הקימו אותו לעריץ? הזכר ברית־אהבה, הזכר רחמי־אחים, בהוסיפו אֹמץ במעשי־רצח מיום ליום? הם חשבו, כי דרך איש נבזה ונבל היא לעשות רעה לזרים, ורק השופך את חמתו על אחיו נותן אות לנדבת־לבו. ולשגעון האנשים האלה חֻבּרה הוללות האדוֹמים, כי אלה הטמאים המבישים שחטו בידיהם את הכֹּהנים הגדולים, למען תכבה הגחלת האחרונה, אשר נשארה מיראת האלהים, ואחרי־כן הכריתו את השריד האחרון לסדרי המדינה, ועל מקומו הקימו ממשלת־זדון מאין כמוה בכל העיר. ובקרב השערורה הזאת פרח זרע הנקרא קנאים, אשר כשמם כן היו מעשיהם, כי כל מעשה רע היה להם למופת ומכל התועבות, אשר נעשו לפנים ונשארו לזכרון, לא היתה אף אחת, אשר נמנעו מִקַּנא בה ומעשות כמוה. אמנם הם קראו לעצמם בשם הזה, באמרם, כי הם מקנאים לדברים טובים (לשם שמים), ולא נודע, אם צחוק עשו להם בעשוקים מתוך יֵצר לבם האכזרי כחית־טרף, או כל רֶשע ואון למעשה טוב היה בעיניהם. ואולם כל אחד מהם מצא באחריתו את הגמול הראוי לו, כי האלהים שלם לכֻלם את שכר פעֻלתם, וכל היסורים, אשר יוכל לשאת אדם חי, כֻּלם עברו עליהם, עד בוא הקץ לחייהם, ונוראים ומשֻׁנים היו ענוייהם במותם. ובכל־זאת יצדק האומר, כי סבלותיהם לא הגיעו עד מדת מעשיהם הרעים. הן באמת לא נמצא [בעולם] גמול־צדק למעלליהם. אולם לא פה המקום לספֹּד כהלכה לחללי אכזריותם, ועלי לשוב אל החלק אשר נשאר לי עוד מספור המעשים.
1
ב׳ב. שׂר צבא הרומאים יצא עם חילו להלחם באלעזר ובסיקריים היושבים עמו במְצדה וכבש במהרה את כל הארץ מסביב והעמיד חיל־משמר בכל מקומות־הַכֹּשר, גם בנה דָיֵק על כל המבצר מסביב, למען אשר לא יקל לאחד הנצורים לברוח, וקבע משמרות על הַדָּיֵק. והוא חנה במקום, אשר מצא בו חפץ לצור משם על המבצר, כי שם היו סלעי המבצר קרובים אל ההר אשר ממולו, אף כי קשה היה לנהל את הצבא דֵי־מחסורו במקום הזה. ולא הלחם בלבד הובא ממרחק ביגיעה רבה בידי היהודים המֻּפְקדים על הדבר, כי היה עליהם גם להוביל (על כתף בהמות־סבל) את המים, אחרי אשר לא נמצא בכל המקום ההוא אף מעין אחד, וכאשר הכין לו סילוה את כל צרכיו, שׂם את לבו לעבודת המצור, אשר דרשה תבונה רבה ויגיעה קשה, כי חזק היה המבצר מאד וזאת היא תכונתו:
2
ג׳ג. מכל עברי סלע רחב־ידים וגבוה מאד נמצאו מורדות תלולים, השוקעים למטה אל תוך תהומות, אשר אין חקר לעמקן ולא תעבור בהן רגל כל חיה. רק בשני מקומות משֻׁפּע הסלע מעט, ושם נמצאים משעולים אליו, וגם הם לא רחבים. שתי הדרכים האלה, אחת עולה ממזרח־שמש, מעבר ים־המלח, והשניה ממערב, ונקל יותר לעבור בה. הדרך הראשונה נקראה בשם הנחש, כי היא צרה ומתעקלת בלי־הרף כנחש, כי ראשי הצוקים הגבוהים סוגרים עליה והיא פונה לאחור פעמים רבות, ואחרי־כן היא מתארכת מעט ומתקרבת בקשׁי אל קִצה. העולה בדרך הזאת צריך להתחזק על עמדו באחת מרגליו חליפות, כי המות נשקף לקראתו, באשר משני עבריו פוערות תהומות עמֻקות את פיהן, ולאימת מראֵיהן לא יעמוד גם לב איש־חיל בקרבו. וההולך שלשים ריס בדרך הזאת מגיע עד כִּפת הגבעה, אשר אין ראש הצוק חד, כי־אם מישור רחב על גבה. יונתן הכהן הגדול הוא אשר בנה לראשונה מבצר במקום הזה וקרא לו מְצָּדָה, ואחרי־כן שקד המלך הורדוס ימים רבים לחזק את המקום. הוא הקים חומה מסביב לכל ראשי ההר, שבעה ריס ארכה, כֻּלה עשויה אבן לבנה, קומתה שתים־עשרה אמה ועביה שמונה אמות, ובנה על החומה מלמעלה שלשים ושבעה מגדלים גבוהים חמשים אמה, ומן המגדלים האלה היה מבוא אל הבתים הבנוים מבית לחומה לכל ארכה. ואת ראש ההר, אשר היתה אדמתו דשנה ופוריה מכל שדה־זרע, יעד המלך לעבודת האדמה, למען אשר לא יגועו ברעב כל החוסים במבצר הזה בהִכּרת להם משען לחם מחוץ. וגם בית־מלכים בנה לו הורדוס במבצר במורד המערב, מתחת לחומה הסוגרת על ראש ההר, והארמון נשקף לצד צפון, וחומת הארמון היתה גבוהה ובצורה מאד, ובארבע קרנותיו היו מגדלים גבוהים ששים אמה. ותכונת חדריו אשר בקרבו והאולמים והמרחצים היתה רבה ועשירה, ובכל מקום התנשאו עמודים עשוּים אבן אחת (שלֵמה) והקירות וקרקע הבתים נרצפו אבני־צבעונים. ובכל מקום אשר היה בו משכן־אדם, בעיר העליונה ומסביב לבית־המלך ולפני החומה, חצב הורדוס בין הסלעים ברֵכות למקוֵה המים, ובזה התחכם להשקות את יושבי המקום, כאִלו נמצאו להם מי־מעיָנות. ומסִלה חצובה בסלעים עלתה מארמון המלך אל ראש ההר ולא נראתה לעיני העומדים מחוץ. אך גם בדרכים הגלויות לא עצרו האויבים לעלות על־נקלה. כי תכונת דרך המזרח לא נתנה לעבור כאשר דברנו למעלה. ואת דרך המערב גדר המלך במגדל הבנוי במקום צר, במרחק אלף אמות ויותר מראש הגבעה, ולא קל היה לפסוח על המגדל או לכבשו, וגם לעוברי־דרך ההולכים לבטח קשה היה לעבור במקום ההוא. ככה שֻׂגב המבצר הזה בידי שמים ובידי אדם גם־יחד נגד האויב העולה עליו למלחמה.
3
ד׳ד. ועוד נפלא מאלה היה חֹסן אוצרות הצידה, אשר נצברו בקרב המבצר ונשמרו ימים רבים. כי לחם רב נמצא פה די־צֹרך הנצוּרים וגם יין ושמן למכביר. ומלבד זאת נערמו שם מיני קטניות שונים ותמרים. וכאשר תפשו אלעזר והסיקריים את המבצר בערמה, מצאו שם את כל הצֵידה, והנה היא טובה ורעננה וכמעט לא שֻׁנתה מפרי חדש אשר הֻנח זה מקרוב, אף כי מן העת אשר הֻנחה למשמרת עד אשר נפל המבצר בידי הרומאים עבר זמן מאה שנה. — ואף הרומאים ראו את הצידה והיא לא נשחתה עוד. ואמנם לא ישגה איש באמרו, כי סבת הדבר, אשר נשאר הפרי בתקונו, היא טהרת האויר ברום המצודה הזאת, כי נקי הוא מכל אֵדים עכורים, המרחפים [בשפל] בקרבת האדמה. — במבצר נמצא גם המון כלי־נשק, אשר השאיר שם המלך די עשרת אלפים חמושים, גם ברזל מֻצָּק ונחֹשת ועופרת. והנה סבה גדולה היתה לכל הכבודה הזאת, כי אומרים, אשר הכין הורדוס את המבצר הזה למענו, למצֹא שם לעת־מצֹא מנוס מפני הרעה הכפולה אשר היתה נגד פניו. כי רעה אחת נשקפה לו מעם־היהודים, פן יוריד אותו מכסאו וימליך עליו איש מבית המלכים אשר היו לפניו. והרעה השניה והקשה עוד מן הראשונה היתה אימת קלֵיאופּטרה המולכת במצרים, אשר לא כסתה על מזמותיה וכפעם בפעם אִלצה את אנטוניוס בדבריה ודרשה ממנו להמית את הורדוס ולתת לה את מלכות יהודה למנחה. ומה נפלא הדבר, אשר לא שמע אנטוניוס למצוותיה, אף כי נלכד בשחיתות אהבתה לאין־מרפא והיה לה לעבד, ואיש לא פלל, כי ימנע ממנה את אשר שאלה. אך הדאגות האלה העירו את הורדוס להכין את מבצר מצָדה, ובזאת השאיר לרומאים עבודה לעת קץ המלחמה ביהודים.
4
ה׳ה. ואחרי אשר בנה שר צבא הרומאים דָיק על המקום מסביב, כאשר אמרנו כבר למעלה, ושקד להאביד מנוס מן הנצורים, החל את עבודת המצור ומצא לפניו רק מקום אחד, אשר יוכל לשפוך עליו סוללה. מאחורי המגדל, הסוכך על הדרך העולה מפאת־מערב אל ארמון־המלך, ומשם עד ראש־ההר נמצאה רמת־סלעים רחבה למדי ובולטת, והיא כשלש מאות אמה למטה מגֹבה מְצָדָה. לרמה הזאת קראו בשם ״הלבנה״. סילוה עלה על הרמה וכבש אותה וצוה על אנשי־הצבא לשפוך שם סוללה. בנפש חפֵצה מִלאו אנשי־הצבא את מצותו והרבה ידים עסקו בעבודה הזאת, עד אשר העלו סוללה חזקה ברוּם מאתים אמה. ואולם גם הבנין הזה לא היה מוצק כהלכה, וגם נראה, כי קצרה מדת גבהו להיות בסיס למכונות־המצור. על־כן הוקמה עליה במת אבני־גזית גדולות, חמשים אמה רחבה וחמשים אמה קומתה. ומעשה המכונות היה כמעשה כלי־המלחמה הראשונים, אשר המציאו לפנים אספסינוס ואחריו טיטוס בתבונת־כפיהם. מלבד זאת נבנה עוד מגדל גבוה ששים אמה, מצֻפּה כֻלו ברזל, ומראש המגדל הזה הרבו הרומאים לירות מכלי־הקלע המהירים ומהבליסטראות וגרשו על־נקלה את העומדים בראש החומה ולא נתנו להם להרים ראש (להציץ). ובין כה וכה הקים לו סילוה כר גדול וצוה לנגח את חומת־המבצר בלי־הרף, ואחרי עמל רב עשה פרץ בחומה והרס אותה במקום ההוא. אולם הסיקריים הקדימו לבנות להם בחפזון חומה שניה מבית, אשר אמרו בלבם, כי תחזיק מעמד גם בפני המכונות, כי בנו אותה מחֹמר רך, למען תוכל לעצור את הֹלם הכרים. וזה מעשה החומה: הם רבדו שורות קורות גדולות אחת על השנית וחברו אותן בקצותיהן, וככה עשו להם שני דפנים מקבילים ורֶוַח ביניהם כעבִי־חומה, ואת הרֶוח הזה אשר בתָּוך מִלאו עפר. ולבל יִשָּׁפך העפר בהעלותם את גֹּבה הסוללה, חבּרו את קורות־השְּׁתִי בקורות־עֵרֶב (כלונסאות), עד אשר היה כל הבנין כמראה בית. והכרים בהלמם נעצרו על־ידי החֹמר הרך ושבו ריקם, ובנַגחם את העפר התחוח הפכו אותו לחֹמר מוצק. כאשר הכיר סילוה את הדבר הזה, שׂם אל לבו, כי יֵקל בידו לכבוש את החומה הזאת באש, וצוה על אנשי־הצבא ליַדות בה לפידים בוערים בהמון. חיש מהר אחזה האש במצודה, אשר נבנתה עץ ברֻבּהּ, וגם לִהטה במחִלות־העפר עד היסוד ושלחה להבות גדולות למרחוק. והנה בראשונה נשב רוח מצפון (מצפון־מזרח) והפיל אימה על הרומאים, כי הרים את הלהבה למעלה וסחף אותה על פניהם, עד שכמעט נואשו ממכונות־המלחמה, בחשבם, כי תהיינה למאכלת־אש. אולם אחרי־כן נהפך הרוח פתאם והיה לרוח דרום (דרום־מערב) — כאִלו עשתה זאת יד־אלהים — ונשב בחזקה אל העבר השני ונשא את הלהבה אל החומה והרס את כֻּלה עד היסוד. והרומאים ראו בדבר הזה אות ומופת, כי האלהים נלחם להם, ושבו בשמחה אל מחנם וגמרו להבקיע אל אויביהם ביום מחר, ובלילה חִזקו את השומרים והזהירו אותם, פן יברחו אנשים מן המבצר ויִמָּלטו.
5
ו׳ו. אולם אלעזר לא חשב להמלט על נפשו. וגם לא עלה על לבו לתת לאחד מאנשיו לעשות כזאת. ובראותו, כי החומה שרופה באש וכי נסתרה ממנו כל דרך־ישועה וכל עצת־גבורה, שִׁוה לנגד עיניו את כל אשר יעשו הרומאים לו ולאנשיו ולנשיהם ולטפם לעת תגבר ידם עליהם, וגמר בנפשו למות הוא וכל אשר עמו, בחשבו, כי זאת היא הישרה מכל הדרכים במעמד הזה. הוא הקהיל את בעלי־הנפש אשר בקרב חבריו ועורר אותם לעשות את המעשה, בדברו אליהם לאמר: ״הוי אנשים גבורי־החיל! הן מני־אז קבלנו עלינו, לבלתי עבֹד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את אלהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק. והנה הגיעה השעה המצַוָּה עלינו להשלים בפֹעל־כפינו את משאת־נפשנו, ואל נַעטה בשעה הזאת קלון עלינו. ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי־עבדות עם שפטים נוראים — והן זה יהיה חלקנו מאת הרומאים, אם נפֹּל חיים בידם. כי הנה אנחנו היינו הראשונים להרים יד בהם, ואנחנו נשארנו האחרונים להלחם אתם. והנה אני חושב, כי צדקה עשה אתנו אלהים בתִתּו בידֵנו למות מוֹת גבורים בני־חורין, כאשר לא היה לאֵל־יד אחינו, אשר באה מפלתם כחֶתף. והנה גלוי וידוע לפנינו, כי מחר יבוא אֵידֵנו, אך הרשות נתונה לנו לבחֹר מוֹת־גבורים, אנו ומחמדי־עינינו יחד. הן יִבָּצר מן האויבים להניא את עצתנו זאת, אף כי כל חפצם הוא לתפשנו חיים! וגם ממנו יִבָּצר לנַצח אותם במלחמה. ואמנם מתחִלה, לעת אשר קמנו להלחם בעד חרותנו ותלאות רבות מצאונו מידי אחֵינו, ועוד גדולות מאלה מידי אויבינו, — אולי אז היה עלינו לתַכֵּן את רוח אלהים ולהבין, כי חתם את גזר־דינו על זרע היהודים אשר אהב לפנים. כי לוּ הוסיף להאיר את פניו אלינו או רק רגע קטן קצף עלינו, כי אז לא הסתיר את פניו מֵראות את האבדן הגדול הזה ולא הסגיר את עיר־קדשו לאש ולהריסות האויב. ואנחנו — האמנם נדַמה בנפשנו להנצל לבדנו מכל זרע היהודים ולשמור על חרותנו, כאִלו לא חטאנו לאלהים ולא דבק עָול בידינו — תחת אשר לִמַּדנו גם אחרים להָרֵע? התבוננו וראו! הנה הראה לנו אלהים, כי כל בטחוננו היה הבל ותֹהו, בהביאו עלינו צרה נוראה להוביש את תקוותינו הטובות. כי תכונת משׂגב המבצר לא היתה לנו לישועה, ועם כל הלחם הנמצא בידינו לשׂבע והמון הנשק הגדול וכל הכבודה הרבה והעצומה בושנו מכל תקוותינו ולא נוכל להציל נפשנו, — אין זה כי־אם יד אלהים עשתה זאת! הן לא במקרה הפכה האש הנטויה לקראת האויב את פניה אל החומה, אשר הקימו ידינו. רק אות עבֵרה הוא, גמול חטאותינו הרבות, אשר חטאנו במשובה ובזדון לאחינו בני־עמנו. ואמנם על הדברים האלה לנו לתת דין וחשבון לא לפני הרומאים אויבי־נפשנו, כי־אם לפני האלהים, ונוח יהיה לנו משפטו ממשפט השונאים. על־כן תמותנה־נא נשינו בטרם נִטמאו, ימותו־נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות. ואחרי־כן נגמול איש לרעהו חסד־גבורים, ומה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חרותנו אלֵי־קבר, ולפני מותנו נשחית באש את הרכוש ואת המבצר. ויודע אני נכונה, כי יתעצבו הרומאים אל לבם, אם לא יתפשונו חיים, ויבוֹשו מתקותם למצֹא שלל. רק את הצידה נשאיר להם, למען תהיה לעֵדה אחרי מותנו, כי לא סַפנו ברעב ובמחסור, כי־אם בחרנו במות מחיי־עבדות, כאשר קבלנו עלינו מראש.״
6
ז׳ז. אלה הדברים אשר דבר אלעזר. אך דבריו לא נכנסו אל לבות כל העומדים עליו. אמנם רבים מהרו לשמוע לעצתו, וכמעט נגשו בתאות־נפש למַלא אחריה, בחשבם, כי טוב ויפה יהיה להם המות. אולם רכי־הלב בהם התעוררו לחמול על נשיהם וטפם ושִׁוו לנגד עיניהם את המות העתיד לעצמם, והביטו זה אל זה ודמעות עיניהם ענו בהם, כי אין דעתם נוחה מהמחשבה הזאת. ואלעזר ראה את מֹרך־לב האנשים, אשר לא קמה בהם רוח לשמוע לעצתו הכבירה, וחרד פן ימסו באנחותיהם ובדמעותיהם את לב גבורי־החיל אשר הטו אֹזן לדבריו, ועל־כן לא חדל לדבּר על לבם, כי־אם עמד על רגליו מלא־קומתו בלב נכון וברוח אדירה ודבּר אליהם דברים נשגבים על נצח נשמת האדםא)במקור: על־דבר אי־המות (אלמות) של הנשמה., וקרא אליהם בקול גדול וחזק, בנעצו את עיניו בּבוֹכים: ״מה מאד נכזבה תוחלתי! אמֹר אמרתי בלבי, כי אני יוצא למלחמת החרות ואִתּי אנשים גבורי־חיל, אשר קבלו עליהם לבחֹר בחיי־כבוד או במות, והנה לא נבדלתם מכל החשֻׁכּים בגבורתכם ובעֹז־רוחכם, וירֵאים אתם את המות הזה, הבא לפדוֹתכם מצרות נוראות, תחת אשר היה לכם לקבלו מבלי התמהמה ומבלי חכות לעצתי. הן מאז, מן היום אשר הגענו לבינה, לִמדונו חֻקי תורתנו, תורת אלהים, וגם אבות־אבותינו הראונו זאת במעשיהם ובגֹדל נפשם, כי אסון האדם הוא החיים ולא המותב)הכונה, כמובן: העולם־הזה, ולא העולם־הבא.. כי המות קורא דרור לנשמות ושולח אותן לשוב אל נוה הטהרה, אשר שם ביתן, לבלתי תוספנה עוד לדַאבה; וכל העת אשר הן אסורות בגוִיה הבָּלהג)ששולט עליה כליון — ״הנפסדת״ ביונית ובלשון המתרגמים של ימי־הבינים. ושבֵעות רֹגז יחד עמה הן באמת חשובות כמֵתות. כי לא יכּון הקשר בין חלק האלהים ובין החלק הבָּלה. ואמנם הנשמה חושפת את כֹּחה הגדול בעודה אסורה בגוף, כי היא עושה אותו לכלי מקבל רשמי החושים, וגם היא מניעה אותו באין רואה ומגדלה ומרוממה אותו במעשים מעל לתכונתו הכָּלהא)הנפסדה, החדֵלה.; אולם אחרי אשר תפָּטר הנשמה מהסבל המושך אותה אל האדמה, הדבק בה, ותגיע אל משכן נחלתה, רק אז תחליף כֹּח־נצחים ותִגבּר אונים באין־מעצור מעברים, ולא תראה עוד לעיני אדם, כי תהיה כאלהים. והן אין רואה אותה גם בעודה בגוף, כי היא נסתרה מן העין בבואה אליו ונעלמה בצאתה ממנו. ורק תכונה אחת לה — כי אין כליון שולט בה, והיא סבת כל התמורות אשר בגוף, וכל אשר תגע בו הנשמה יחיה ויפרח, וכל אשר תרחק ממנו יִבלה וימות. כה גדול חלקה בַּנֵּצח! הַשֵּׁנה תהיה לנו למופת נאמן על צדקת דברינו, כי בעת השֵּׁנה אין הגוִיה מושכת אחריה את הנשמה, והשעה היא שעת מנוחה נעימה לנשמות העזובות לנפשן, והן באות בסוד אלהים, הקרוב אליהן, ומשוטטות בּכֹּל וצופות עתידות רבות. ולמה זה נירָא מות — תחת אשר אנו אוהבים את המרגֻּעה בעת שנתנו? והלא אִוֶּלת היא בלבנו לרדוף אחרי החֵרות בחיים (בעולם־הזה), בעוד עיננו צרה בחֵרות־נצחים (בעולם־הבא). והנה אם נלך בדרכים, אשר למדנו מאבותינו, עלינו לתת מופת לרבים ולקבל את המות באהבה, ואם נבקש עֵדי־אמת בקרב הנכרים, נתבונן אל דרכי אנשי הֹדוּ, השוקדים על דרכי החכמה כל ימיהם. האנשים המשכילים האלה נושאים את עֹל חיי־הבלם בלי־חמדה, כי חלדם נחשב בעיניהם לעבודה זרה, אשר נגזרה עליהם מידי שמים, וכל ישעם וחפצם להתיר את הנשמות ממאסר הגוִיות, ובאין צר ומצוק ולחץ נגד פניהם, רק מעֹצם תשוקתם לחיי־נצחים הם גולים את אזני חבריהם, כי עוד מעט ילכו ואינם, ואין איש מניא את עצתם, כי־אם כל האנשים מתברכים בהם, וכל אחד נותן בידיהם פקֻדות (בשׂורות) לאֶחיו [המתים], והם מאמינים בלבב שלם, כי חיי הנשמות יחד הם נצח ואמת. ואלה (ההולכים למות) שומעים את דברי הפקֻדות, ואחרי־כן הם נותנים את בשרם לאש, למען אשר תצא הנשמה בטהרה מן הגוף, ומתים לקול שירה וברכה. ונוח לאוהביהם לשלוח אותם לקראת המות מאשר ליתר האנשים לשלוח את בני־עירם לדרך רחוקה, והם (החיים) בוכים על מנת־חלקם ומהללים את המתים, כי זכו לעמוד במערכות הכתובים לחיי־עולם. ואיך לא נבוש ונכָּלם, אם נפֹּל ברוחנו מההֹדים, ובמֹרך־לבנו נעטה חרפה רבה על חֻקי תורתנו, אשר קנאו בהם כל בני־האדם? ולו גם למדנו למבראשונה את הפך הדבר הזה, כי החיים הם תכלית הטוב לאדם והמות הוא אסון נורא, הנה השעה מצַוה עלינו ודורשת ממנו לשאת את המות בלב נכון, כי רצון אלהים הוא, ולא נוכל להמלט מן הגזרה. ורואה אני, כי מימי־קדם הוציא אלהים את המשפט הזה על כל זרע היהודיםא)כנראה, זכר כאן אלעזר את דברי הפסוק: ״עשה ה׳ אשר זמם, בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם״ (איכה ד, י״ז). ואין לנו עצה למצֹא ישועה ממנו, אם נמאן הפעם לפרֹש מן החיים. ואל תלמדו חובה על עצמכם ולא זכות על הרומאים, כי במלחמתנו אִתּם אבדנו כֻלנו. הן לא יד גבורתם עשתה זאת, כי־אם כֹּח נעלה מהם היה סבּת הדבר ונתן להם להתיַמר בנצחון. האם בנשק הרומאים נפלו היהודים היושבים בקיסריה? הן לא עלה על לבם למרוד ברומאים, ובעוד הם מקַדשים את יום־השבת קפץ אליהם המון אזרחי קיסריה ושחט אותם עם נשיהם וטפם, בטרם הספיקו לעמוד על נפשם, ולא שׂם את לבו לדברי הרומאים בעצמם, אשר הודיעו, כי רק אנו המורדים לאויבים נחשבים בעיניהם. ואולי יאמרו, כי יושבי קיסריה היו אנשי־ריב כל הימים לשכניהם היהודים ומצאו הפעם שעת־הכֹּשר לכַלות בהם את חמתם הישנה, אך מה נדבר על־דבר היהודים בבית־שאן? הן אלה ערבו את לבם להלחם ליוָנים בנו, ולא זכרו ברית־אחים לנו במלחמתנו עם הרומאים; ואמנם הרבה הועילה להם אהבתם ואמונתם לאלה (ליוָנים)! הם נרצחו בידיהם בענויים קשים עם כל בני־ביתם יחד, וזה היה שׂכרם, אשר קבלו חֵלף אמונתם בברית. והרעה, אשר לא נתנוּנו לעשות לאלה (ליונים), נִתּנה בראשם, כאִלו הם זממו לעשותה. הלא תדעו, כי אין אף אחת בכל ערי סוריה, אשר לא המיתה את היהודים היושבים בקרבה, אף כי היהודים האלה היו לנו שונאים קשים ורעים מהרומאים. ככה עשו יושבי דמשק, אשר לא ידעו אף לבדות איזו עלילה שיש בה טעם, ומִלאו את עירם רצח תועבה, בשחטם שמונה־עשר אלף נפש, יהודים ונשיהם יחד. וגם שמעו אזנינו, כי מספר היהודים, אשר מתו מוֹת־ענויים בארץ מצרים, עלה על ששים אלף נפש. אמנם היהודים האלה מתו ככה, כי ישבו בארץ לא להם ולא יכלו להשיב לשונאיהם אל חיקם — אולם מה היה לאחינו היושבים בארץ נחלתם, לכל אלה אשר קראו מלחמה על הרומאים? הנבצר מהם דבר, למען חַזק את לבם בתקוה נאמנה לנַצח את שונאיהם? הן נשק נמצא בידם למכביר וחומות ומצודות נשגבות היו להם ורוח נערצה עוררה אותם למלחמה בעד החרות, ולבם היה לב־גבורים אשר לא ישוב מפני כֹל, וכל אלה יחד עודדו אותם למרד. אבל רק למצער הועילו להם כל אלה, ובנַשאם את תקוותינו למעלה נהפכו והיו למקור תלאות נוראות. נפלו, נפלו כל משגביהם! כלם כרעו לפני האויבים, כאלו הוכנו לפאר את נצחונם, ולא להיות לישועה לכל החוסים בהם. ועלינו לאמר: אשרי הנופלים בקרָב, כי מתו בהלחמם בעד חרותנו ולא במכרם אותה [לאויבים]. ומי לא ינוד לגורל ההמון הרב, אשר נכנע תחת ידי הרומאים? ומי לא ימהר לבחֹר במות, בטרם ראו עיניו ברעה אשר מצאה אותם? אלה כרעו למות תחת כלי־המשחית, אלה נשרפו באש, אלה נפחו נפשם תחת שוטי מציקיהם ואלה — נאכל חצי־בשרם בשִׁני חיות רעות, ועוד נשארו בחיים ונקדשו לסעֻדה שנית להיות להן לטרף, לשעשע את לב השונאים ולמלא פיהם שחוק. אולם מאמין אני, כי יש עוד אמללים מאלה — כל אלה אשר נשארו חיים, המתפללים כל היום למָות ואיננו! ואיה העיר הגדולה, עיר ואם לכל זרע היהודים, עם חומותיה הרבות והבצורות עם כל חֹסן מצודותיה ותפארת מגדליה הנאדרים, היא אשר צרה מהכיל את כל הכבודה הרבה הערוכה למלחמה, ולא היה מספר לרבבות האנשים המתנדבים להלחם למענה? איה הקריה הנאמנה, אשר אמרנו, כי אותה אִוה אלהים למושב לו? עד היסוד נהרסה, נהפכה משֹּׁרש, ורק זֵכר אחד נשאר לה — מרבץ מחריביה על משואותיה! וזקנים יגיעי־כח מתאבקים באפר הר־הבית ונשים אחדות מסתופפות בה, אשר השאירון השונאים בחיים להתעלל בהן בחרפה ובכלִמה. וכי ישיב אחד ממנו זאת אל לבו — היעצור כֹּח להביט אל אור השמש, אף אם לא יהיו חייו תלואים לו מנגד? מי האיש, אשר מלאוֹ לבו לשנֹא את עיר אבותיו, מי האיש רך־הלבב החפץ חיים, אשר לא יתמרמר בלבו, כי עודנו חי כיום הזה? הוי מי יתן מוּתנו כֻּלנו, טרם ראו עינינו את העיר הקדושה ההיא נהרסה בידי האויבים, ואת היכל־הקֹדש מחֻלל ונִתּץ. והנה שעשעה נפשנו תקוה, הנאה לאנשי־חיל, אולי תמצא ידנו לקחת מאויבינו את נקמת ירושלים, ואחרי אשר נכזבה תוחלתנו והשאירה אותנו לבד בצרה גדולה, נמהר לבחֹר לנו מיתה יפה. נרחם על נפשותינו ועל נפשות עוללינו ונשינו בעוד לאל־ידינו לרחם עליהם. חן למות נולדנו ולמות הולדנו את צאצאינו, ומן המות לא יִמָּלטו אף המאֻשרים בבני־האדם. אולם חיי חרפה ועבדות ומנת הרואה בקלון אשתו ובניו— כל אלה הרעות לא נגזרו על האדם מברִיָּתו, ורק מִמֹרך־לב נושאים האנשים את סבל הנוראות האלה, כי סרבו לבחֹר מות בשעת הכֹּשר. והנה בגבורה וברוח נדיבה מרדנו ברומאים, וכאשר קראו לנו זה מקרוב להכָּנע בפניהם ולהציל את נפשותינו, לא שמענו לקולם. ומי בקרבנו לא יבין את עֹצם עברתם, כאשר תמצא ידם לתפֹּש אותנו חיים? אוי לבני הנעורים, אשר יפרכו היסורים הרבים את כֹּח עלומיהם, ואוי למלאי־הימים, אשר יִכְשׁל כֹּח זקנתם לשאת את הצרות. ראֹה יראה האחד בהלקח ממנו אשת־נעוריו לחרפות ושמוע ישמע את קול בנו המשַׁוע לעזרת אביו — וידיו תהיינה אסורות ולא יהיה לו כֹח להושיע. לא ולא! עוד ידינו לא אסורות והן מחזיקות בשלח, תהיינה לנו לישועה הפעם! ומוֹת נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני־חורין נִּשָּׁאר בעזבנו את ארצות החיים, אנחנו, נשינו ובנינו! ככה צוו עלינו חֻקי תורתנו, על זאת מתחננים אלינו נשינו ובנינו! האלהים פקד עלינו את הגזרה הזאת, והיא העצה היעוצה על אף הרומאים ועל חמתם: יראים הם, פן ימות אחד ממנו, טרם ילך שבי לפניהם. נמהר־נא במעשינו ותחת שמחת השונאים על שברנו, אשר אליה הם נושאים את נפשם, נשאיר להם מבוכה ותמהון, בראותם את גבורת־לבנו.״
7