מלחמת היהודים ז׳:ט׳The War of the Jews 7:9
א׳היהודים אשר במבצר שמעו לדברי אלעזר ושלחו יד בנפשם, חוץ משתי נשים וחמשה ילדים.
א. עוד טרם כלה אלעזר לדבּר על לב אנשיו, הפסיקו כֻלם את דבריו ומהרו לעשות מעשה, כי מלאו רוח גבורה, אשר נלאו להכיל. וכמו חזקה עליהם יד אלהים, יצאו כֻלם, ורבים בקשו לעבור במרוצתם את רעיהם, בהאמינם, כי בזאת יַראו את גבורתם ונדיבות־לבם, כשלא יהיה חלקם עם האחרונים. ככה גדלה תשוקתם לשחוט את נשיהם, את בניהם, ולשלוח יד בנפשם! וכאשר נגשו לעשות את דברם, לא נפל לבם עליהם — כאשר יחשוב החושב — ולא מָשה מהם הרוח, אשר צלחה עליהם לשֵׁמע דברי אלעזר. אמנם רחמיהם נכמרו על קרוביהם מחמדי־עיניהם, אולם המחשבה, כי יעצו טובה על הנפשות היקרות להם, חִזקה את לבם. הם חבקו את נשיהם באהבה רבה ולחצו אל לבם את הילדים ונשקו להם בדמעות על עיניהם בפעם האחרונה, ויחד עם זה השלימו את עצתם, וידיהם כנכריות נחשבו בעיניהם למעשה הזה. ובהשיבם אל לבם את הרעה, אשר תמצא אותם בנפלם בידי הרומאים, מצאו את נחמתם בצרת הרצח הזה. ולא היה אף איש ביניהם, אשר נבצר ממנו אֹמץ־לב לעשות את הדבר, וכֻלם שחטו את בני־ביתם. אוי לאמללים האלה, אשר לקלה בכל הרעות נחשב בעיניהם לשחוט בידיהם את נשיהם ואת בניהם! ואחרי כַלותם את הדבר הזה, לא יכלו עוד לשאת את מכאוביהם וחשבו, כי חטא יחטאו להרוגים, אם יִוָּתרו בחיים אחריהם אף שעה קלה. על־כן מהרו לאסוף את כל רכושם אל מקום אחד ולשלוח בו אש. ואחרי זאת בחרו בגורל עשרה אנשים מתוכם, אשר ישחטו את כֻּלם. וכל אחד השתרע על הארץ ליד אשתו ובניו ההרוגים וחבק אותם בזרועותיו ופשט ברצון את צוארו לשחיטה בידי האנשים, אשר מִלאו את המעשה הנורא הזה. והאנשים האלה שחטו את כֻּלם בלֹא־רעד, ואחרי־כן הפילו גורל ביניהם, למען ישחט הנלכד בגורל את תשעת חבריו, ואחרי המיתו את כֻּלם יטרוף את נפשו בכפו. וכֻלם בטחו איש ברעהו והאמינו, כי אף אחד מהם לא ישַׁנה אחרי המשפט אשר יצא עליו לשחוט או להִשָּׁחט. לאחרונה מסרו התשעה את עצמם לשחיטה, והאחד, אשר נותר אחריהם, בדק את המון השוכבים על הארץ, פן נשאר אחד מהמטבח הגדול ויבקש ממנו לשלוח בו יד. וכאשר נוכח לדעת, כי כֻלם מתו, הצית אש בכל פִּנות ארמון־המלך, ובכל עֹצם ידו תקע את חרבו בבשרו עד הנִּצב. ונפל מת על־יד קרוביו [הנשחטים]. ככה מתו כֻלם באמונה, כי לא השאירו אחריהם נפש חיה למשוך בעֹל הרומאים. בכל־זאת נסתרו מפניהם אשה זקנה אחת ואשה אחרת ממשפחת אלעזר, אשר נפלאה מיתר הנשים בתבונה ובלמודים [בהשכלתה], ואִתּן יחד עוד חמשה ילדים, כי התחבּאו בצנורות המוליכים את המים אל העיר, בעת אשר יתר האנשים שׂמו את כל לבם לשחוט את קרוביהם. ומספר ההרוגים היה תשע מאות וששים נפש והנשים והטף בכלל. הדבר הנורא הזה נעשה בחמשה־עשר לחֹדש קסַנתּיקוֹס (ניסן).
א. עוד טרם כלה אלעזר לדבּר על לב אנשיו, הפסיקו כֻלם את דבריו ומהרו לעשות מעשה, כי מלאו רוח גבורה, אשר נלאו להכיל. וכמו חזקה עליהם יד אלהים, יצאו כֻלם, ורבים בקשו לעבור במרוצתם את רעיהם, בהאמינם, כי בזאת יַראו את גבורתם ונדיבות־לבם, כשלא יהיה חלקם עם האחרונים. ככה גדלה תשוקתם לשחוט את נשיהם, את בניהם, ולשלוח יד בנפשם! וכאשר נגשו לעשות את דברם, לא נפל לבם עליהם — כאשר יחשוב החושב — ולא מָשה מהם הרוח, אשר צלחה עליהם לשֵׁמע דברי אלעזר. אמנם רחמיהם נכמרו על קרוביהם מחמדי־עיניהם, אולם המחשבה, כי יעצו טובה על הנפשות היקרות להם, חִזקה את לבם. הם חבקו את נשיהם באהבה רבה ולחצו אל לבם את הילדים ונשקו להם בדמעות על עיניהם בפעם האחרונה, ויחד עם זה השלימו את עצתם, וידיהם כנכריות נחשבו בעיניהם למעשה הזה. ובהשיבם אל לבם את הרעה, אשר תמצא אותם בנפלם בידי הרומאים, מצאו את נחמתם בצרת הרצח הזה. ולא היה אף איש ביניהם, אשר נבצר ממנו אֹמץ־לב לעשות את הדבר, וכֻלם שחטו את בני־ביתם. אוי לאמללים האלה, אשר לקלה בכל הרעות נחשב בעיניהם לשחוט בידיהם את נשיהם ואת בניהם! ואחרי כַלותם את הדבר הזה, לא יכלו עוד לשאת את מכאוביהם וחשבו, כי חטא יחטאו להרוגים, אם יִוָּתרו בחיים אחריהם אף שעה קלה. על־כן מהרו לאסוף את כל רכושם אל מקום אחד ולשלוח בו אש. ואחרי זאת בחרו בגורל עשרה אנשים מתוכם, אשר ישחטו את כֻּלם. וכל אחד השתרע על הארץ ליד אשתו ובניו ההרוגים וחבק אותם בזרועותיו ופשט ברצון את צוארו לשחיטה בידי האנשים, אשר מִלאו את המעשה הנורא הזה. והאנשים האלה שחטו את כֻּלם בלֹא־רעד, ואחרי־כן הפילו גורל ביניהם, למען ישחט הנלכד בגורל את תשעת חבריו, ואחרי המיתו את כֻּלם יטרוף את נפשו בכפו. וכֻלם בטחו איש ברעהו והאמינו, כי אף אחד מהם לא ישַׁנה אחרי המשפט אשר יצא עליו לשחוט או להִשָּׁחט. לאחרונה מסרו התשעה את עצמם לשחיטה, והאחד, אשר נותר אחריהם, בדק את המון השוכבים על הארץ, פן נשאר אחד מהמטבח הגדול ויבקש ממנו לשלוח בו יד. וכאשר נוכח לדעת, כי כֻלם מתו, הצית אש בכל פִּנות ארמון־המלך, ובכל עֹצם ידו תקע את חרבו בבשרו עד הנִּצב. ונפל מת על־יד קרוביו [הנשחטים]. ככה מתו כֻלם באמונה, כי לא השאירו אחריהם נפש חיה למשוך בעֹל הרומאים. בכל־זאת נסתרו מפניהם אשה זקנה אחת ואשה אחרת ממשפחת אלעזר, אשר נפלאה מיתר הנשים בתבונה ובלמודים [בהשכלתה], ואִתּן יחד עוד חמשה ילדים, כי התחבּאו בצנורות המוליכים את המים אל העיר, בעת אשר יתר האנשים שׂמו את כל לבם לשחוט את קרוביהם. ומספר ההרוגים היה תשע מאות וששים נפש והנשים והטף בכלל. הדבר הנורא הזה נעשה בחמשה־עשר לחֹדש קסַנתּיקוֹס (ניסן).
1
ב׳ב. והרומאים אמרו בנפשם, כי עוד תהיה להם מלחמה, ולבשו את נשקם לעת עלות השחר והקימו גשרים על המעברות אשר בין הסוללות ובין פרצי החומה והבקיעו אל העיר. ובראותם, כי אין איש מקרב האויבים ורק שממון נורא בקרב הארמון ודממה מסביב, נלאו להבין את דבר המעשה, ולאחרונה הרימו קול־סְאוֹן, כאִלו אמרו לשלח אבן־קלע. וכאשר שמעו הנשים את הסאון הזה, עלו מן המנהרות וספּרו לרומאים את כל הנעשה, והאשה השניה היטיבה לבאר את הכֹּל ולתאר את המעשה לפרטיו. אך לא נקל היה לרומאים להבין את דבריה, כי לא יבלו להאמין לאֹמץ־הלב הגדול הזה. הם פנו לכבות את האש ובמהרה בקעו להם דרך בקרבּה עד בואם אל ארמון המלך. וכאשר מצאו שם את המון ההרוגים, לא שמחו הפעם על אשר ראתה עינם באויביהם, כי־אם השתוממו על רוחם הנדיבה ועצתם הנאדרה, אשר צחקה למָות ולא שבה אחזר מהמעשה הגדול הזה.
2