מלחמת היהודים ז׳:י׳The War of the Jews 7:10
א׳הסיקריים הבורחים אל אלכסנדריה הביאו תלאה על רבים, ולרגלי זה נהרס (נסגר) שם ההיכל, אשר בנה לפנים חוניו הכהן הגדול.
א. אחרי אשר נכבש המבצר בדרך הזאת, השאיר בו שר־הצבא חיל־משמר ושב עם צבאו אל קיסריה. ולא נותר אף אויב אחד בכל הארץ (ביהודה), כי כֻלה נכנעה במלחמה הארֻכָּה, אשר פגעה גם ברבים מן היהודים הרחוקים, כי קמו בקרבם מהומות והביאו עליהם שואה. וגם אחרי כלות המלחמה ספו בגללה רבים מהיהודים היושבים באלכסנדריה של מצרים, כי נמלטו שמה סיקריים מתוך המהפכה, והמעט היה בעיניהם להציל את נפשם, כי עוד נשאו את נפשם למעשי־מרד חדשים ופִתּו רבים מהאוספים אותם אל בתיהם לקום ולהלחם בעד החרות ולהאמין, כי אין הרומאים טובים מהם (ראוים למשול בהם), ולקבל את עֹל מלכות אלהים לבדו. וכאשר יצאו אחדים מטובי היהודים להפר את העצה הזאת, המיתו אותם הסיקריים ואִלצו בדברים את יתר היהודים לעשות מעשה־מרד. וכראות ראשי הזקנים את משובת האנשים האלה, הבינו, כי תכלה אליהם הרעה, לכשיעלימו עיניהם מן הדבר, וכנסו את כל היהודים יחד וגִלו להם את העצה הנבערה, אשר יעצו עליהם הסיקריים, והראו אותם לדעת, כי יד אלה הביאה את כל הרעה [על ארץ יהודה], והוסיפו לדבר: ״גם הסיקריים הנמלטים אינם יכולים לבטוח בישועתם, בדעתם, כי בני־מות הם לעת יגַלו אותם הרומאים, על־כן הם מושכים אל העֹנש הנאה להם את הנקיים, אשר לא חטאו עמם״. ועוד הרבו הזקנים לדבּר על לב העם, למען יִזָּהר ממוקשי־המות, אשר טמנו לו הסיקריים, ויתרצה אל הרומאים, בהסגירו בידם את האנשים האלה. וכאשר נוכח העם לראות את גֹדל הצרה, הטה אזנו לדברים האלה והתנפל על הסיקריים בחֹזק־יד וסחב אותם אל משפט הרומאים. שש מאות איש נתפשו מיד, והשרידים, אשר נמלטו אל ארץ מצרים [העליונה] ואל העיר נֹא, נלכדו אחרי זמן־מצער והובאו אל אלכסנדריה. וכל רואיהם תמהו ונבהלו על כֹּח־סבלם הכביר ועל תכונת רוחם, אשר האחד יקרא לה בשם מרי־שגעון והשני בשם עזוז־אמונה. כי מעַניהם התחכּמו להביא עליהם כל מיני יסורים נוראים וקרעו את בשרם לגזרים, בדרשם מהם רק אחת — כי יודו במו פיהם, אשר הם מקבלים עליהם את עֹל מלכות הקיסר, ובכל־זאת לא נכנע לבם, ואיש לא הוציא הגה מפיו, כי־אם כֻּלם התחזקו בדעתם והתגברו על יסוריהם הנוראים, כאִלו לא חשו את מכאובי בשרם, וכמעט בשמחת־נפש קבלו את ענוייהם ואת להט־האש. ועוד יותר הכּו הנערים הצעירים את כל רואיהם בתמהון, כי גם מהם לא נכנע אף אחד לבַטא בשפתיו, כי הקיסר אדון לו. ככה נצח עֹז־הרוח את רפיון־הבשר!
א. אחרי אשר נכבש המבצר בדרך הזאת, השאיר בו שר־הצבא חיל־משמר ושב עם צבאו אל קיסריה. ולא נותר אף אויב אחד בכל הארץ (ביהודה), כי כֻלה נכנעה במלחמה הארֻכָּה, אשר פגעה גם ברבים מן היהודים הרחוקים, כי קמו בקרבם מהומות והביאו עליהם שואה. וגם אחרי כלות המלחמה ספו בגללה רבים מהיהודים היושבים באלכסנדריה של מצרים, כי נמלטו שמה סיקריים מתוך המהפכה, והמעט היה בעיניהם להציל את נפשם, כי עוד נשאו את נפשם למעשי־מרד חדשים ופִתּו רבים מהאוספים אותם אל בתיהם לקום ולהלחם בעד החרות ולהאמין, כי אין הרומאים טובים מהם (ראוים למשול בהם), ולקבל את עֹל מלכות אלהים לבדו. וכאשר יצאו אחדים מטובי היהודים להפר את העצה הזאת, המיתו אותם הסיקריים ואִלצו בדברים את יתר היהודים לעשות מעשה־מרד. וכראות ראשי הזקנים את משובת האנשים האלה, הבינו, כי תכלה אליהם הרעה, לכשיעלימו עיניהם מן הדבר, וכנסו את כל היהודים יחד וגִלו להם את העצה הנבערה, אשר יעצו עליהם הסיקריים, והראו אותם לדעת, כי יד אלה הביאה את כל הרעה [על ארץ יהודה], והוסיפו לדבר: ״גם הסיקריים הנמלטים אינם יכולים לבטוח בישועתם, בדעתם, כי בני־מות הם לעת יגַלו אותם הרומאים, על־כן הם מושכים אל העֹנש הנאה להם את הנקיים, אשר לא חטאו עמם״. ועוד הרבו הזקנים לדבּר על לב העם, למען יִזָּהר ממוקשי־המות, אשר טמנו לו הסיקריים, ויתרצה אל הרומאים, בהסגירו בידם את האנשים האלה. וכאשר נוכח העם לראות את גֹדל הצרה, הטה אזנו לדברים האלה והתנפל על הסיקריים בחֹזק־יד וסחב אותם אל משפט הרומאים. שש מאות איש נתפשו מיד, והשרידים, אשר נמלטו אל ארץ מצרים [העליונה] ואל העיר נֹא, נלכדו אחרי זמן־מצער והובאו אל אלכסנדריה. וכל רואיהם תמהו ונבהלו על כֹּח־סבלם הכביר ועל תכונת רוחם, אשר האחד יקרא לה בשם מרי־שגעון והשני בשם עזוז־אמונה. כי מעַניהם התחכּמו להביא עליהם כל מיני יסורים נוראים וקרעו את בשרם לגזרים, בדרשם מהם רק אחת — כי יודו במו פיהם, אשר הם מקבלים עליהם את עֹל מלכות הקיסר, ובכל־זאת לא נכנע לבם, ואיש לא הוציא הגה מפיו, כי־אם כֻּלם התחזקו בדעתם והתגברו על יסוריהם הנוראים, כאִלו לא חשו את מכאובי בשרם, וכמעט בשמחת־נפש קבלו את ענוייהם ואת להט־האש. ועוד יותר הכּו הנערים הצעירים את כל רואיהם בתמהון, כי גם מהם לא נכנע אף אחד לבַטא בשפתיו, כי הקיסר אדון לו. ככה נצח עֹז־הרוח את רפיון־הבשר!
1
ב׳ב. לוּפוּס היה נציב באלכסנדריה בימים ההם ומִהר להודיע את הקיסר על־דבר התנועה הזאת. וכראות הקיסר, כי לא יחדלו היהודים מחַבּל מזִמות־מרד כל הימים, ירא, פן יתאספו המורדים בהמון עוד הפעם אל מקום אחד וגם ימצאו להם עוזרים, וצוה את לופוס להרוס את מקדש היהודים בארץ הנקרא על שם חוניו. בית־המקדש הזה נמצא בארץ מצרים ונבנה בידי חוניו ונקרא בשמו, וזה הדבר: חוניו בן שמעון, אחד הכֹּהנים הגדולים בירושלים, ברח מפני אנטיוכוס מלך סוריה בעת מלחמתו ביהודים ובא אל אלכסנדריה, וכאשר קבל אותו תלמי באור־פנים משנאתו לאנטיוכוס, הבטיחהו הכהן הגדול, כי יביא את עם היהודים עמו בברית, אם יטה המלך אֹזן לדבריו. והמלך הבטיח את חוניו לתת לו את שאלתו ככל אשר לאל־ידו, ואז בקש ממנו הכהן הגדול, כי ימַלא את ידיו לבנות בית־מקדש בארץ מצרים ולעבֹד שם את אלהים כחֻקי האבות, כי לדבר הזה יחַזק לב היהודים [היושבים בארצו] להלחם בשארית חֵמות עם אנטיוכוס, אשר החריב את בית־המקדש בירושלים, וגם תגדל אהבתם לו (לתלמי) ורבים יתלקטו אליו, למען עבֹד את אלהיהם לבטח.
2
ג׳ג. ותלמי שמע לדברים האלה ונתן לחוניו אחֻזת־ארץ דרך שמונים ריס מעיר נֹף (מֶנפי) במדינה הנקראת על שם הִירוֹפוליס. וחוניו בנה שם מבצר והקים לו היכל, אשר לא דמה במראהו להיכל ירושלים, כי היה כתבנית מגדל עשוי אבנים גדולות, ששים אמה קומתו. אולם את המזבח הקים כתבנית המזבח בירושלים, וככה עשה גם לכל כלי־הקֹדש, מלבד צורת המנורה. כי לא עשה לו מנורה עם כֵּן, כי־אם נברשת־זהב מעשה צורף, השולחת את קרניה לעברים, ותלה אותה על שרשרת־זהב. ואת חצר־המקדש הקיף בחומת־לבֵנים ואת דלתות השערים עשה אבן. והמלך נתן לו גם נחלת־ארץ גדולה לאכול את פריה, למען ימצאו הכֹּהנים את לחם־חֻקם לשׂבע ועוד תשאר תרומה גדולה לעבודת אלהים. אמנם חוניו לא עשה את הדבר הזה בלב טהור, כי אמר להכעיס את היהודים אשר בירושלים, בשמרו להם עֶברה על אשר גֹּרש משם. ועל־כן בנה את המקדש להדיח מהם את העם. בזה קם דבר חזון עתיק, אשר מלאו לו אז שש מאות שנה ושֵׁם ישעיהו נקרא עליו, כי הוא נבּא לבנין המקדש הזה במצרים לקץ הימים בידי איש יהודי. זה דבַר בנין המקדש ההוא.
3
ד׳ד. וכאשר קבל לופוס נציב אלכסנדריה את מכתב הקיסר, נסע אל המקדש והוציא משם חלק מכלי־הקֹדש וסגר את שערי ההיכל. ואחרי זמן־מצער מת לופוס ופוֹלּינוס ירש את משרתו, והוא לקח את כל כלי־הקֹדש ולא השאיר דבר, כי הִרבה ליָרא את הכֹּהנים ואִלצם להוציא אליו את כל הכלים ולא נתן את האנשים לגשת אל מקום המקדש ברצותם לעבֹד את אלהים, כי סגר את כל השערים ולא יכול עוד איש לבוא בהם, ולא השאיר אף זֵכר לעבודת אלהים במקום הזה. ובעת אשר נסגר ההיכל הזה מלאו שלש מאות וארבעים ושלש שנהא)המספר הזה מגֻזם; עכ״פ במקום שלש־מאות צריך להיות מאתים. לבנינו.
4