מלחמות השם, מאמר שישי, חלק ראשון י״אThe Wars of the Lord, Sixth Treatise, Part One 11
א׳יתבאר בו שהזמן מחודש.
1
ב׳ואחר שהתישב לנו זה מענין הזמן, ראוי שנחקור אם הוא מחודש במוחלט או קדמון.
2
ג׳ונאמר שכבר יראה שהוא מחויב בזמן שיהיה מחודש. וזה שהכמה במה שהוא כמה הוא בעל תכלית, כי הוא מה שיודע בו כמות הבעל כמה, כשנשאלנו ממנו השאלה בכמה. ובהיות הענין כן, והיה מבואר שהזמן הוא מהכמה במה שהוא זמן, הנה יחויב מזה שיהיה הזמן בעל תכלית. והנה עם שהוא מבואר בנפשו שהכמה במה שהוא כמה הוא בעל תכלית, לפי שהוא שעור והגבלה לבעל כמה, הנה כבר יעיד על אמתת זה גם כן שאתה, כשתחקור בסוגי הכמה, תמצאם כלם בעלי תכלית. וזה שהגשם, והשטח, והקו, והמקום, הם בעלי תכלית בהכרח, כי כבר התבאר בספר השמע שהגשם הוא בעל תכלית בהכרח. ובהיות הענין כן, והיה המקום תכלית לגשם באופן מה, כי הוא מה שיכלה אליו הגשם, והוא גם כן שוה לשעור הגשם אשר יקיף בו, הוא מבואר שהמקום הוא גם כן בעל תכלית. וכן התבאר שהשטח הוא בעל תכלית, לפי שהוא נמצא בגשם בעל תכלית. וכן נאמר שהמספר הוא בעל תכלית, לפי שכל מספר הוא אם זוג, אם נפרד, וזהו תכליתו. וזהו מה שיוסיף גלוי ושלמות על מה שאמרנו שהכמה הוא בעל תכלית במה שהוא כמה.
3
ד׳ואולי יספק מספק על המופת הנעשה בכאן ויאמר שכבר ימצא בכמה מה שאין תכלית לו, וזה שהמספר יתוסף אל מה שיתוסף, וזה תמיד לבלתי תכלית, והשעור יתחלק אל מה שיתחלק, וזה גם כן אל לא תכלית. וכן יתבאר שהשעור במה שהוא שעור יתכן שיתוסף אל מה שיתוסף, וזה אל לא תכלית. וכן יתבאר שהשעור במה שהוא שעור יתכן שיתוסף אל מה שיתוסף, וזה אל לא תכלית, וזה כי אינו נמנע בבעל שעור במה שהוא בעל שעור שיהיה יותר גדול מהעולם, ואולם מה שהוא נמנע בו שיהיה בלתי בעל תכלית, וזה שכבר נמנע בגשם שיהיה יותר גדול מן העולם מצד שאין שם מקום יותר גדול מהעולם, מצד שאין חוץ לעולם גשם, לפי מה שיראה הפלוסוף, אבל לא נמנע בו זדה במה שהוא גשם, כי מה שנשמע בו מזה הצד הוא שיהיה בלתי בעל תכלית, וזה מבואר מהמופתים שבאר מהם הפלוסוף זה. וכאשר התישב שכבר ימצא בכמה מה שאין תכלית לו, הנה ידמה שיהיה אפשר בזמן שיהיה בלתי בעל תכלית, וזה הפך מה שהתבאר ממנו בזה המופת הקודם. ונאמר שהוא מבואר במעט עיון שאין בזאת הטענה מה שיבטל ההקדמה אשר בארנו אותה במה שקדם, והוא שהכמה במה שהוא כמה הוא מחויב שיהיה בעל תכלית, לפי שטבע הכמה יחייב זה כמו שקדם. וזה שהעדר התכלית הנמצא בזה האופן במספר ובשעור אינו העדר התכלית בכמות, אבל הוא העדר התכלית בפועל החלוקה וההוספה, רוצה לומר שכל מה שתחלק אותו ישאר בו כח על החלוקה מצד טובע ההתדבקות, וכל מה שתוסיף ישאר בו כח על ההוספה. אלא שכל אשר תחלק או תוסיף ישאר תמיד התכלית בכמות, וזה שהמספר איננו בזה הכח כחיי על שיהיה ממנו מה שאינו מספר, אבל הוא כחיי על שיהיה מספר יותר גדול. ובהיות הענין כן, הנה לא יהיה לו כח על שיהיה בלתי בעל תכלית בכמות, כי כבר התבאר שכל מספר הוא בעל תכלית בכמות. וכן יתבאר זה בשעור, רצוני שהכח אשר ימצא בהוספה אין השעור בו כחיי על שיהיה דבר אינו שעור, אבל הוא כחיי על שיהיה שעור יותר גדול. ובהיות הענין כן, והיה כל שעור בעל תכלית, כמו שבאר הפלוסוף, הוא מבואר שאין העדר התכלית הנמצא בזה האופן בשעור העדר התכלית בכמות, אבל הוא העדר התכלית בפעל ההוספה, עם שמרו תמיד התכלית כל אשר יתוסף. ובכלל הנה אמרנו במספר ובשעור שיהיו בכח בלתי בעל תכלית בכמות הוא מבואר הבטול, וזה כי המספר והשעור אינם בכח אלא מספר ושעור, רצוני שאינם בזה הכח דבר מתחלף להם בסוג. ובהיות הענין כן, והיה המספר והשעור במה שהם מספר ושעור מגבילים מה שיקיפו בו, הוא מחויב שלא יהיו המספר והשעור לא בפעל ולא בכח בלתי בעלי תכלית בכמות. ומזה הבאור בעינו יתבאר ש'אין בשעור חלקים בלתי בעלי תכלית, לא בכח ולא בפעל, שאם היו שם חלקים בלתי בעלי תכלית במספר בכח, הנה יתחייב מזה דבר מבואר הבטול, והוא שיהיה הבעל שעור המונח בעל תכלית בכמות בלתי בעל תכלית בכמות. וזה כי המדובק מחלקים בלתי בעלי תכלית במספר הוא בלתי בעל תכלית בשעור, וזה כי כל אחד מאלו החלקים אשר יחלק אליהם בכח הוא בהכרח בעל כמות, כי לא יתחלק הבעל שעור אל דברים אינם בעלי שעור, והוא מבואר שאיזה שעור שיונח לאחד אחד מהחלקים הבלתי בעלי תכלית במספר, יהיה המחובר מהם בלתי בעל תכלית בכמות. ולזה הוא מבואר גם כן שלא יהיו בכח בבעלי שעור נקודות אין תכלית למספרם, וזה שאם היו שם בכח נקודות אין תכלית למספרם, הנה יהיו שם בכח חלקים אין תכלית למספרם, וכבר התבאר שזה שקר. ואולם מה שנרצה כשאמרנו שהשעור יתחלק אל מה שיתחלק הוא שההחלק ישמור מה שבכח, עם שמספר החלוקות הוא תמיד בעל תכלית, והנה הענין בזה כמו הענין במספר, רצוני שכמו שהמספר יתוסף אל מה שיתוסף תמיד מזולת שיהיה בכח אלא מספר בעל תכלית. וכן ראוי גם כן שיובן הענין בתוספה אשר הנחנוהו אפשרי בשעור לבלתי תכלית, רצוני שלא יתוספו בו בכח כי אם חלקים בעלי תכלית במספר, שאם היה אפשר זה, היה תכלית כחיי על שיהיה בלתי בעל תכלית, וזה כבר התבאר שהוא שקר. ואמנם יהיה העדר התכלית בפועל ההוספה, אם היות מספר החלקים תמיד בעל תכלית, ואם היה שיתוסף זה המספר אל מה שיתוסף. וכאשר התישב זה, הוא מבואר שלא ימצא בכמה במה שהוא כמה מה שהוא בלתי בעל תכלית בכמות, ואמנם ימצא בו במקרה העדר התכלית, כאלו תאמר בפעל החלוקה ובפעל ההוספה. וזה דבר יחויב שימצא בזמן במה שהוא זמן, רוצה לומר שהוא יתחלק אל מה שיתחלק, וזה תמיד, ושיהיה נוסף אל מה שיתוסף, וזה תמיד. אלא שהתוספת לא יהיה אפשר בו אלא מהצד המתאחר, כי הכח אמנם יהיה בזמן מצד המתאחר לבד, כמו שבארנו במה שקדם.
4
ה׳וכבר יספק מספק ויאמר כי אף על פי שיתבאר מהמופת הקודם שהוא מחויב בזמן שיהיה בעל תכלית בכמות, הנה לא יתחייב מזה שיהיה הזמן מחודש במוחלט, וזה שכבר אפשר שיהיה הזמן הבעל תכלית חלק מה מהזמן, ויהיה לפניו חלק בעל תכלית, ולפני החלק ההוא חלק אחר, וזה אל לא תכלית, כי זה דבר לא ימנע בגשם על זה האופן, רוצה לומר שאיננו נמנע בגשם שיתהוה חלק ויפסד חלק, וזה אל לא תכלית. ובהיות הענין כן, היה הזמן נפסד בהתהותו על נכחותו, רצוני שכל אשר נתהווה ממנו חלק יפסד ממנו חלק, הנה לא ימנע בו שיהיה בלתי בעל תכלית על זה האופן, כאלו תאמר שיהיה לפני זה הזמן הבעל תכלית זמן אחר בעל תכלית, וזה לאין תכלית בבא זה אחר סור זה. ונאמר שכבר התבאר במה שקדם שהזמן בכללו הוא אחד ומדובק, ואין בו רבוי בעצמות, כמו שימצא זה בגשם. ובהיות הענין כן, והוא מבואר מענין הגשם שלא יהיה בלתי בעל תכלית בכמות במה שהוא אחד ומדובק, והוא הצד אשר הוא בו מהכמה, הנה הוא מבואר שאי אפשר בזמן שיהיה בלתי בעל תכלית במה שהוא אחד ומדובק. ועוד שהוא מן השקר שנאמר שיהיו חלקי הזמן מהכמה, ולא יהיה הזמן בכללותו מהכמה, וזה שהזמן הוא מתדמה החלקים, ולזה יהיה החלק מסכים לכל בשם ובגדר. וכאשר התבאר שהזמן הוא בכללותו מהכמה, הוא מבואר ממה שקדם שהזמן הוא בעל תכלית בהכרח, כי זה ממשיגי הכמה במה שהוא כמה.
5
ו׳וכבר יספק מספק ויאמר כי מפני שאנחנו נמצא בגשם ובשעור ובמספר במה שימצא בהם בכח שהוא לבלתי תכלית, כאלו תאמר החלוקה וההוספה, והיה מבואר מענין הזמן שלא ימצא ממנו דבר בפועל, הנה אפשר בו מזה הצד שיהיה לבלתי תכלית, כי אנחנו נמצא מה שאין תכלית לו במה שהוא בכח. והנה מזה האופן חייב הפלוסוף בזמן שיהיה בלתי בעל תכלית, וזה שכאשר התבאר לו במה שאין לו תכלית שהוא בלתי אפשר שימצא, והתבאר לו אחר זה שהוא נמצא באופן מה מצד מה שנראה מטבע החלוקה במתדבק ומטבע ההוספה במספר, אמר דבר זה ענינו. ואחר שיהיו אלו הדברים יחייבו מציאות מה שאין תכלית לו, והמופתים אשר הקדמנו הדחיקו מציאותו, הנה לא ישאר אלא שיהיה מצד נמצא, ומצד בלתי נמצא. ואמנם הצד אשר בו סולק מציאות מה שאין תכלית לו במופתים הקודמים הוא מצד הפעל, ואלו הדברים אשר חויב מהם מציאות מה שאין תכלית לו בזמן ובשעור הוא מצד הכח. והנה מה שחייב הפלוסוף בכאן לזמן שיהיה בלתי בעל תכלית בכמות הוא מפני מה שטען בזה מפני טבע העתה ומפני טבע ההוייה וההפסד, שכבר חויב מהם שלא יהיה לזמן התחלה, כמו שזכרנו אצל זכרון טענות הפלוסוף שיחוייב מהם שיהיה העולם קדום. והנה יתבאר אחר זה אצל חקירתנו בטענות הפלוסוף שלא יחוייב מפני זה בזמן שיהיה בלתי מחודש במוחלט. ואמנם בזה המקום נחקור אם יחוייב מפני מה שנמצא מהזמן שלא ימצא ממנו דבר בפעל שיהיה בלתי בעל תכלית.
6
ז׳ונאמר שהוא מבואר שאין זה מחוייב, וזה שהעדר התכלית הנמצא במספר ובשעור הוא אשר יתחייב שימצא בזמן מפני היותו מדובק ומפני היותו אפשרי שיתוסף אל מה שיתוסף, אבל לא יתחייב מפני זה שיהיה הזמן בלתי בעל תכלית בכמות, כי העדר התכלית הוא נאמר בשני אלו הדברים בשתוף השם, וזה שהאחד הוא במשיג ממשיגי הכמה, כמו ההוספה והחלוקה, לא בכמות בעצמו, וזה מבואר מאד. ועוד כי העדר התכלית, הנמצא במספר ובשעור הוא מצד הכח הגמור, לא מצד מה שהוא פעל מה, וזה שכל מה שיצא לפעל ההוספה והחלוקה הוא בעל תכלית, ואמנם יהיה בו העדר התכלית מצד מה שהוא פעל מה, והוא הזמן החולף, וזה דבר לא יתנהו ההמשל בזה, ואמנם יהיה אפשר בזמן מצד הכח הגמור העדר התכלית, והוא מהצד המתאחר, עם היות תמיד מה שיצא לפעל ממנו בעל תכלית בכמות. ועוד שאנחנו לא נודה שיהיה מחוייב בגשם ובמספר ובשעור שיהיו בעלי תכלית בכמות מצד היותם נמצאים בפעל, כמו שיאמר הפלוסוף, אבל נאמר שזה אמנם חויב בהם מפני טבע הכמות, והמופת על זה כי המספר יחויב בו שיהיה בעל תכלית, ואף על פי שאינו נמצא בפעל, וזה אמנם יהיה כשיהיה הספור ספור בכח. וזה מבואר מהמופת אשר חייב ממנו הפלוסוף במספר שיהיה בעל תכלית, וזה שהוא מבואר שאפשר במספר שיהיה למה שמציאותו בכח, ומזה הצד יאמר בזמן רב ומעט מצד המספר אשר יפול בו שהוא בכח, בלי ספק אין בזמן רבוי כי אם בכח, כמו שבארנו. וכן יפול המספר בחלקים אשר יחלק אליהם בכח הבעל שעור, וכבר התבאר שזה המספר יהיה תמיד בעל תכלית בהכרח. והוא מבואר עוד שלא יחויב במה שמציאותו בכח שיהיה בלתי בעל תכלית בכמות, כי התנועה הישרה לא ימצא ממנה דבר בפעל, והיא בהכרח בעלת תכלית בכמות, כמו שבאר הפלוסוף. וכבר התבאר גם כן קודם זה שאין זה אפשר מפני ההמשל בעינו שחייב ממנו הפלוסוף אפשרות היות הזמן בלתי בעל תכלית בכמות, והוא מה שנמצא במה שבכח מהעדר התכלית. וזה שכבר בארנו שהעדר התכלית הוא נאמר על אלו הענינים בשתוף השם. ולזה הוא מבואר שהוא מחויב בזמן שיהיה מחודש, וזה שאם היה בלתי מחודש, היה בלתי בעל תכלית בכמות, וזה דבר התבאר שהוא שקר בכמה במה שהוא כמה.
7
ח׳ונאמר עוד שאי אפשר בזמן שיהיה בלתי בעל תכלית בכמות. וזה שכבר יראה בחפוש בכל המאמרות שהגשם וכל אחד ממשיגיו הם בעלי תכלית בעצם, ואם השיגם מה שאין תכלית לו הוא במקרה. ובהיות הענין כן, והיה מבואר גם כן שהזמן הוא ממשיגי העצם, כי הוא דבק לתנועה, והתנועה דבקה למתנועע, והמתנועע הוא גשם בהכרח, כמו שבאר הפלוסוף, הנה נסדר זה ההקש ונאמר, הזמן הוא ממשיגי הגשם, והנה הגשם וכל אחד ממשיגיו הם בעלי תכלית בעצם, ואולם אם השיגם העדר התכלית הוא במקרה, כמו הענין בכמה אשר הזמן מין ממיניו. ואולם שהגשם וכל אחד ממשיגיו הם בעלי תכלית בעצם הוא מבואר ממה שאומר. וזה שהגשם כבר התבאר מענינו שהוא מחויב שיהיה בעל תכלית מפני טבע הכמות, וכן התבאר זה בשטח, ובקו, ובמקום, ובמספר, ואמנם יקרה לו העדר התכלית מצד ההוספה או מצד החלוקה בכמה המתדבק לבד, ואולם במה שהוא כמה לא ימצא בו העדר התכלית. ולזה הוא מבואר שלא ימצא בכמה במה שהוא כמה מה שאין תכלית לו, אבל ימצא לו במקרה, לא במה שהוא כמה, כאלו תאמר מצד ההוספה והחלוקה. ואולם מה שיקבלהו הגשם מהעצם והוא החמר והצורה הוא גם כן בעל תכלית, כמו שהתבאר בראשון ממה שאחר הטבע, וזה כי מה שיקבלהו הגשם מהצורות קצתם באמצעות קצת הוא מוגבל בהכרח, והצורה גם כן היא מוגבלת בעצמה, לפי שכבר יסודרו ממנה פעולות מוגבלות, וזה מבואר מענינה, וכן הענין בחמר. ואולם מה שיקבלהו הגשם מהאיכיות הוא גם כן מוגבל אם במספר האיכיות, אם בעצמותם. ואולם שהוא מוגבל בעצמות האיכיות הוא מבואר, וזה שכל איכות הוא מוגבל, כאלו תאמר באיכות ההפעלותיי שלא ימצא חום לבלתי תכלית, ולא קור, שאם היה הדבר כן, לא ימצא שם תכלית המרחק, וכבר נאמר בגדר ההפכים שהם בתכלית המרחק. ובזה יתבאר שמספר האיכיות הוא מוקף, לפי שהמושג מהם בחוש חוש ימצאו בו שני ההפכים, ושאר הדברים אשר מהסוג ההוא הם אמצעיים ביניהם, והוא מחויב מפני היות הקצוות נמצאות שיהיה מה שביניהם מוקף ומוגבל, ואולם סוגי האיכיות המושגים בחוש חוש הם ידועים ומוקפים, הנה אם כן היה מה שבסוג האיכות ההפעלותיי מוקף ומובל אם בעצמות האיכיות, אם במספרם. ואולם בסוג האיכות אשר בבעל הנפש במה שהוא בעל נפש הוא מבואר גם כן, וזה שהתכונה המשובחת בדבר דבר תהיה מוגבלת בעצמותה, לפי שהיא תהיה בשווי, והתכונה אשר היא הפכה היא אשר תהיה נוטה לאחד מהקצוות, ומה שביניהם מהתכונות בזה הסוג הוא מוגבל ומוקף, לפי ששני הקצוות נמצאים. ואולם מספר סוגי התכונות אשר יתכן היותם בבעל נפש במה שהוא בעל נפש הוא מוגבל בהכרח, וזה כי האדם, דרך משל, אי אפשר שיונח כחיי על שלמיות אין תכלית למספרם, וזה מבואר מאד למעיין בזה הספר. ואולם בסוג הכח הטבעי, ולא כח טבעי, הוא גם כן מבואר, וזה שכבר ימצא במין מין מהדברים הטבעיים שהכח הטבעי הוא בהם מוגבל, רצוני שלא ימצא בו היתרון הולך לאין תכלית, שאם היה אפשר זה, היה במין האחד קצת אישים בלתי נפסדים בעת מן העתים, והם אשר יהיה כחם הטבעי בלתי בעל תכלית, וזה דבר מבואר הבטול. ובהיות הענין כן, הנה הכח הטבעי בדבר דבר יש לו גבול יעמוד אצלו. וכן הענין בלא כח טבעי ולזה יהיה מה שביניהם מוקף ומוגבל. וכן יתבאר שהאיכות הנמצא בכמה במה שהוא כמה הוא בעל תכלית בעצמותו, וזה יתבאר במספר ממה שאומר. והוא כי מפני שהיה כל מספר בעל תכלית, הנה יתבאר שכל זוג הוא בעל תכלית, וכן הענין בזוג הזוג, ובזוג הנפרד, ובמספר הראשון, והמורכב, ושאר האיכויות הנמצאים במספר. וכן יתבאר, דרך משל, שמספר אלו המינים לא יהיה בלתי בעל תכלית, לפי שאי אפשר שיהיו בכאן מספרים מתחלפים אין תכלית למפרם, שאם היה הדבר כן, הנה יהיה בהכרח מספר מה מהם בלתי בעל תכלית, וזה דבר כבר התבאר שהוא שקר. ואולם בשיעור יתבאר בתמונה, לפי שכל תמונה היא מוגבלת ומוקפת, כי כבר יקיפו בה קו או קוים, או שטח או שטחים. וכן יתבאר שמספר התמונות לא יהיה בלתי בעל תכלית, וזה שסוגי התמונות הראשונים הם מוקפים כאלו תאמר מה שיקיף בו קו אחד, ומה שיקיפו בו קוים יותר מאחד. והנה מה שיקיפו בו קוים יותר מאחד לא ימצא ממנו מספר שאין תכלית לו ממינים מתחלפים, שאם היה אפשר זה, הנה יהיה בהכרח בתמונה מה מהם מספר מהקוים בלתי בעל תכלית, ואם היה הענין כן, הנה הקף התמונה ההיא בלי בעל תכלית, וזה ממה שיחוייב ממנו שתהיה התמונה ההיא בלתי בעל תכלית, וזה מבואר הבטול, כי כל תמונה היא בהכרח בעלת תכלית. ואולם איך יתבאר שכבר יחוייב בתמונה ההיא שתהיה בלתי בעל תכלית בכמות הנה ממה שאומר. וזה שכבר התבאר באקלידס שכל תמונה בעלת קוים ישרים תתך אל משולשים כמספר הקוים המקיפים בה. ובהיות הענין כן, הנה התמונה הזאת תתך אל משולשים אין תכלית למספרם, ותהיה התמונה בהכרח היא בלתי בעלת תכלית בשעור. ובזה יתבאר שאי אפשר בתמונה המוגשמת שימצאו ממנה מימים אין תכלית למספרם, שאם היה אפשר זה, היה אפשר שתהיה בכאן תמונה יקיפו בה שטחים אין תכלית למספרם, וזה שקר, כי כבר יחויב מזה בתמונה הבעלת תכלית שתהיה בלתי בעלת תכלית, לפי שהיא תתך אל מחודרים אין תכלית למספרם. ואולם בקו יתבאר ממה שאומר, וזה שסוגי הקו הראשונים הם מוקפים וזה שהקו אם שיהיה ישר, או מעוות, ואולם מיני הקו, כאלו תאמר המדבר, והמדבר בכח, והממוצע, ושאר הקוים הבלתי מדברים, לא ימצא מהם מינים אין תכלית למספרם, וזה שהוא מבואר שכבר אפשר שנבדיל מקו מה מונח כל אלו המינים, כשנשים התחלת כל אלו המינים מהקוים נקודה אחת בעינה, מקצות הקו המונח, וזה מבואר מאקלידס. ואם היה אפשר שיהיו אלו המינים לאין תכלית, ימצאו בקו המונח שהוא בעל תכלית נקודות אין תכלית למספרם, וזה דבר בלתי אפשר שימצא בו לא בכח ולא בפעל, כמו שקדם. ובכאן התבאר שמה שישיג הגשם מהאיכות הוא מוגבל. ואולם באנה הוא מבואר שהוא מגבל, וזה כי המקומות הטבעיים הם מוגבלים ומוקפים, והמקומות ההנחיים הם גם כן בעלי תכלית, לפי שהם בגשם ולגשם, והגשם הוא בעל תכלית בהכרח. וכן יתבאר שמספר המקומות האפשריים להיות בו איננו בלתי בעל תכלית, שאם היה אפשר זה, היה הגשם מתחלק לחלקים יקיף בהם מספר אין תכלית לו, ויחוייב מזה בגשם הבעל תכלית שיהיה בלתי בעל תכלית. ובכלל הנה מפני שאמתת האנה וענינו הוא להודיע מקום הדבר בעל האנה, כאשר נשאלנו ממנו, הנה יחויב שיהיה מוקף ומוגבל. ואולם במתי ההוא מבואר, כי כל מתי נגדר, וזה בעצם, כי כבר תהיה התשובה, כאשר נשאלנו ממנו, בעת הפלוני או הזמן הפלוני. ואומר שאי אפשר שיהיה שם מן המתי מספר שאין תכלית, וזה שכל מתי ימצא מרחקו מהעתה העומד זמן בעל תכלית בהכרח. ואם הכיו שם מן המתי מספר שאין לו תכלית, הנה יתחלק בהם הזמן אשר בין המתי אשר הוא יותר רחוק מהעתה העומד ובין העתה העומד לחלקים אין תכלית להם במספר, ויהיה אם כן הזמן שהונח בעל תכלית בכמות בלתי בעל תכלית בכמות, וזה שקר. ואולם במצטרף הוא מבואר וזה שסוגי ההצטרפות הראשונים יקיף בהם מספר בהכרח, וזה מבואר ממה שהיה ממנו במאמר ממאמר שהוא מקיף בהכרח, והמאמרות הם גם כן מוקפים, ולזה יהיו סוגי ההצטרפות הראשונים מוקפים. ולפי שההצטרף לסוג אחד מהם הוא אחד, כי יהיה המצטרף במה שהוא מצטרף לדבר מה מודיע מהותו אשר הוא בו מצטרף, הנה יהיו ההצטרפות מוגבלים ומוקפים. וכבר יספק מספק על מה שהנחנו בכאן שהמצטרף לדבר מה הוא אחד לבד, מפני שהוא מודיע מהותו אשר הוא בו מצטרף, וזה שכבר ידמה שיהיה המצטרף למעט במספר, או לגדול ולקטן בשעור דברים אין תכלית להתרבותם, והמשל שאנחנו נניח שיהיה המעט שנים, הנה הוא מצטרף לשלשה, כי מספר השלשה הם רב ביחס אליו, וכן הענין באחד אחד מהמספרים אשר הם אחר השלשה, וזה לאין תכלית. וכן יתבאר זה בזה האופן בגדול ובקטן בשעור. והנה התר זה הספק איננו ממה שיקשה, וזה כי לצד ההצטרפות אשר בעצם היה מחויב שיהיה המצטרף למעט אחד במספר, והוא הרב, ואולם קרה שיהיו לו מצטרפים רבים מצד מה שלקחנו המצטרף לו רב מה, וזה לו במקרה, כי מצד ההצטרפות אשר לו בעצם לא יודע אלא הרב במוחלט. ובזה האופן יותר הספק בגדול ובקטן בשעור, וזה כי הוא מן המבואר שזה הצרוף לא יודיע כי אם דבר אחד בעצמו, ואמנם יקרה שימצאו לו מצטרפים יותר מאחד, כאשר לקחנו המצטרף לקטן גדול מה, או כאשר לקחנו המצטרף לגדול קטן מה. ואולם כלו הוא מבואר גם כן שהוא מוגבל, וזה כי הקנינים הדבקים לדבר, כאלו תאמר הנעל והלבוש לאדם, או הקליפה והעלים לאילן, הם בהכרח מוגבלים, וכן הענין בשאר הקנינים, היו גשמים או תכונות נפשיות, כי כל זה מבואר הוא ממה שקדם שהוא מוגבל. ואולם בפועל וההפעלות הוא מבואר, וזה שכל גשם יפעל פועל מוגבל ומוקף, וכן יתבאר זה בהפעלות, וזה שההפעלויות אשר יהיו סמיכות ההפעלותי הוא מוגבל, לפי שהאיכות ההוא הוא מוגבל. ובכלל הנה מפני שההפעלות הוא אם בעצם, אם באיך, אם בכמה, אם באנה, והיה כל אחד מהם מוגבלו הוא מבואר שההפעלות הוא מוגבל ומוקף. וזה שההפעלות אשר בעצם יהיה תכליתו העצם המגיע בסוף ההויה, וההפעלות אשר באיך יהיה תכליתו האיכות אשר יתחדש בסוף ההפעלות ההוא, וההפעלות אשר באנה יהיה תכליתו האנה אשר ידרך אליו, וההפעלות אשר בכמה יהיה תכליתו הכמה התכליתיי לצומח ההוא. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהפועל וההפעליות מוגבל בעצמותו. והוא גם כן מוגבל מצד הדברים אשר יהיה בהם. וזה שההפעלות אשר בעצם יהיה לדברים בעלי תכלית, כי העצמים הם בעלי תכלית במספר. וההפעלות אשר באיך יהיה גם כן לדברים אשר הם בעלי תכלית במספר, לפי שהאיכויות הם בעלי תכלית. וההפעלות אשר באנה יהיה גם כן לדברים הבעלי תכלית במספר, כי היו מיני האנה בעלי תכלית במספר, כמו שקדם. וההפעלות אשר בכמה הוא גם כן לדברים בעלי תכלית במספר, כי היה הכמות, בצומחים מוגבל היתרון ומוגבל החסרון, ולזה יהיה מה שבין שני אלו מוגבל. ואולם במצב הוא מבואר שהמצב נגדר במה שהוא מצב, שאם היה אפשר זולת זה, לא יהיה נודע, כי היתה ההודעה בו מצד היותו נגדר, אבל המצב יחוייב שיהיה נודע, הנה אם כן יחוייב שיהיה המצב נגדר. וכן אומר שמיני המצבים אשר אפשר שיהיו לדבר אחד הם מוגבלים ובעלי תכלית במספר, וזה שהמצב הוא יחס צדדי הדבר אל הדבר המקיף בו. ולפי שצדדי הדבר יקיף בהם מספר בעל תכלית בהכרח, הנה יהיה מספר המצבים בעל תכלית. ואולם איך יתבאר שצדדי הדבר יקיף בהם מספר בעל תכלית, הנה ממה שאומר, וזה שאם היה שיקיף בהם מספר שאין תכלית לו, היה שטח הדבר ההוא בעל המצב מתחלק אל חלקים יקיף בהם מספר שאין תכלית לו, וזה דבר התבאר שהוא שקר. ובכאן התבאר שהגשם וכלאחד ממשיגיו הוא בעל תכלית בהכרח, והוא מה שהצענוהו בזה המופת.
8
ט׳ונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן בלתי בעל תכלית בכמות, וזה שאם היה זה כן, יהיה הזמן החולף בלתי בעל תכלית בכמות, וזה יתבאר שהוא שקר ממה שאומר. וזה שהוא מבואר שמה שהוא מהיר התנועה מהגלגלים יתנועע בזמן מה מספר הככבים אשר ינועע אותם מה שהוא מאוחר התנועה בזמן יותר גדול. והוא מבואר גם כן שאם לא היה מספר סבובי האחד בזמן אחד יותר גדול ממספר סבובי האחר, לא תהיה תנועת האחד יותר מהירה מתנועת השני, וזה מבואר בנפשו. והוא מבואר גם כן שבכאן גלגלים יותר ממהרי התנועה מגלגלים אחרים, כאלו תאמר שהגלגל היומי הוא יותר מהיר התנועה מגלגל הככבים הקיימים. והוא מבואר גם כן שאם היה הזמן החולף בלתי בעל תכלית, היה העולם קדום, כמו שיחוייב למי שיניח הזמן בלתי בעל תכלית, וזה כי לא יתכן שיהיה מהתנועות הנכרכות זמן מדובק נצחי, כמו שהתבאר בספר השמע, הנה יהיה מספר הסבובים אשר התנועע בו כל אחד מהגלגלים מספר שאין לו תכלית. והוא מבואר גם כן שהמספר שאין לו תכלית אינו יותר גדול ולא יותר קטן במספר אחר שאין לו תכלית, כי היות המספר האחד יותר גדול מהאחר יהיה בהכרח מצד מה בעל תכלית, וזה מבואר בנפשו. וכאשר התישב זה כלו, הנה אומר שיחוייב, אם היה הזמן חולף בלתי בעל תכלית בכמות, שלא תהיה לגלגלים תנועה מהירה ותנועה מתונית, וזה כי מספר הסבובים שהתנועע בהם הגלגל מהיר התנועה בזה הזמן החולף אשר הונח בלתי בעל תכלית ההוא בלתי בעל תכלית בהכרח, וכן מספר הסבובים אשר התנועע בהם הגלגל מאוחר התנועה. ולפי שהמספר שאין לו תכלית איננו יותר גדול מהמספר שאין לו תכלית, ולא יותר קטן, הנה לא יהיה בכאן גלגל יותר מהיר התנועה מגלגל אחר, שאם היה בכאן גלגל יותר מהיר התנועה מגלגל אחר, היה בהכרח מספר סבובי המהיר בזמן האחד בעינו יותר גדול, וזה דבר מבואר הבטול, כי החוש יעיד שבכאן גלגלים יותר ממהרי התנועה קצתם מקצת. ובכלל הנה מפני שהיה תנועת המהיר בכל הזמן החולף על נכחותו יוטתר מתנועת המאוחר יחס מה, הנה יחויב שיהיה יחס מספר סבובי המהיר בזמן החולף אל מספר סביבי המאוחר כיחס המהירות אל האיחור. ולפי שזה לא יתכן שיהיה אם לא היה שיהיה כל אחד מאלו המספרים בעל תכלית, הוא מחויב שיהיה כל אחד מאלו המספרים בעל תכלית בהכרח, ולזה יחויב שיהיה הזמן החולף בעל תכלית.
9
י׳ונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן החולף לאין תכלית, שאם היה אפשר זה, היה מחויב שיהיה זמן הכנס הירח בצל הארץ בכל זה הזמן החולף זמן שאין לו תכלית, שאם הונח זה הזמן בעל תכלית, הנה יחויב שיהיה הזמן החולף בכללו בעל תכלית. ולפי שהזמן החולף איננו יותר גדול מהזמן החולף אשר נכנס בו הירח בצל הארץ, כי כל אחד מהם הוא בעל תכלית, ולא יתכן שיהיה הזמן החולף שאין לו תכלית יותר גדול מהזמן החולף שאין לו תכלית, והיה מבואר עם זה כי אין שם אלא זמן אחד, הנה יחויב שתהיה הירח לוקה תמיד בזה הזמן החולף, וזה בתכלית הבטול. ובכלל הנה מפני שהזמן החולף שאין לו תכלית הוא בעינו הזמן הזמן החולף שאין לו תכלית, לפי שאין שם כי אם זמן אחד, והזמן שאין לו תכלית בחולף, הנה יחויב שתהיה הירח לוקה תמיד בכל זמן החולף. ובזה יתבאר שהוא מחויב שלא תכנס כלל בצל הארץ בזמן החולף, לפי שהזמן שלא תכנס בו יחויב גם כן שיהיה בלתי בעל תכלית, ויחויב מזה שתכנס הירח תמיד בצל הארץ ובלתי נכנסת בו יחד, ויהיו אם כן שני ההפכים בנושא אחד יחד, וזה בתכלית הבטול. ובזה המופת בעינו יתבאר שהוא מחויב שיהיה החלק המאיר מהירח מהצד המביט ממנה אל הארץ תמיד מזרחי אל השמש ומערבי יחד, וזה בתכלית הבטול, וזה שזמן היות הירח מזרחית לשמש בזה הזמן החולף הוא בהכרח בלתי בעל תכלית, אם הונח הזמן החולף לאין תכלית. וכן זמן היות הירח מערבי לשמש, ויחויב מזה שיהיה הירח מערבי ומזרחי לשמש יחד בכל הזמן החולף, ויהיו אם כן ההפכים יחד, וזה כלו מבואר הבטול. וכן יחויב מזה שיהיה בכאן נראה אור הירח תמיד נוסף ונחסר יחד, וזה בתכלית הבטול. וכן יחויב מזה שיהיה שבתאי וצדק ומאדים וכוכב ונגה תמיד בזמן החולף מזרחיים ומערביים לשמש, וזה בתכלית הבטול. וכן יחויב מזה שיהיו שבתאי וצדק ומאדים ונגה וכוכב תמיד בזמן החולף נזורים וישרים יחד, ושיהיו נוטים לצפון ולדרום יחד, וזה בתכלית הבטול. והנה זה המופת דומה אל המופת שבאר ממנו הפלוסוף שאי אפשר בתנועת הגלגלים שישיגה החוזק והחולשה.
10
י״אונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן החולף בלתי בעל תכלית, וזה שהוא מבואר שאיזה חלק שיהיה בזמן הוא אפשר שיהיה מתי על משל אחד, מפני שהוא מתדמה החלקים, כמו שאיזה חלק שיהיה במקום אפשר בו שיהיה אנה לפי ההנחה על משל אחד. ולפי שאין שם מתי אין תכלית לו, הוא מבואר שאין שם חלק מהזמן החולף יהיה מרחקו מהעתה העומד כי אם זמן שיש לו תכלית. ואם הונח הזמן החולף בלתי בעל תכלית, הנה יהיה יחס הזמן שלא יפול בו מתי יחס שאין לו תכלית, וזה שאיזה מתי שיונח, הנה יהיה יחס הזמן אשר לפניו אל הזמן אשר בו המתי והעתה העומד יחס שאין לו תכלית. וכבר הונח על שהוא ידוע בעצמו במה שאין בו ספק שאיזה חלק שיהיה בזמן הוא אפשר בו שיהיה מתי על משל אחד, זה חלוף בלתי אפשר, הנה אם כן מה שיחויב שלא יהיה הזמן החולף בלתי בעל תכלית.
11
י״בונאמר עוד שאי שאפשר שיהיה הזמן החולף בלתי בעל תכלית, וזה שהוא מבואר שאיזה חלק שיהיה בזמן הוא אפשר שיהיה מתי על משל אחד, מפני שהוא מתדמה החלקים, כמו שאיזה חלק שיהיה במקום אפשר בו שיהיה אנה לפי ההנחה על משל אחד. ולפי שאין שם מתי אין תכלית לו, הוא מבואר שאין שם חלק מהזמן החולף יהיה מרחקו מהעתה העומד כי אם זמן שיש לו תכלית. ואם הונח הזמן החולף בלי בעל תכלית, הנה יהיה יחס הזמן שלא יפול בו מתייחס שאין לו תכלית, וזה שאיזה מתי שיונח, הנה יהיה יחס הזמן אשר לפניו אל הזמן אשר בו המתי והעתה העומד יחס שאין לו תכלית. וכבר הונח על שהוא ידוע בעצמו במה שאין בו ספק שאיזה חלק שיהיה בזמן הוא אפשר בו שיהיה מתי על משל אחד, זה חלוף בלתי אפשר, הנה אם כן מה שיחויב שלא יהיה הזמן החולף בלתי בעל תכלית.
12
י״גונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן החולף בלתי בעל תכלית. וזה שהזמן מדובק מחלקיו, וכמותו מתהווה בהתהוות התנועה על נכחותה, כמו שכמות חלקיו הוא מתהווה בהתהוות התנועה אשר ישערה על נכחותה, והכמות המתהווה במה שהוא מתהווה יחוייב שיתוסף תמיד מה שהתמידה ההויה, וזה דבר מבואר בחלקי הזמן. והוא מבואר שזה יחויב בזמן בכללו, לפי שהוא אחד ומדובק, כמו שהתבאר במה שקדם. וכאשר התישב זה, הנה אומר שאי אפשר שיהיה הזמן החולף בלתי בעל תכלית, שאם היה אפשר זה, לא יהיה רושם במה שיתחדש מהתנועה בהוספת הזמן, אבל יחויב, אם הונח שנחסר ממנו מהתנועה החולפת בבא זה אחר סור זה אל לא תכלית, שלא יהיה שעורו קטן משעורו, אם הוספנו בו מהתנועות העתידות בבא זה אחר סור זה לאין תכלית. ואם לא יהיה רושם בהוספת התנועה וחסרונה בכמות הזמן, הנה לא יהיה הזמן מתהווה מהתנועה, ויהיה מציאותו אם דמינו שלא תהיה שם תנועה במציאותו, אם דמינו שתהיה שם מהתנועה כפלים רבים יותר על מה שהיה ממנה בזמן החולף, וזה מבואר הבטול, כי כבר התבאר שהזמן הוא מתחדש מהתנועה על נכחותה ומשער אותה בצד אשר הוא בו אחד ומדובק, כי אין בזמן חלקים בפעל, כמו שקדם, ולזה יחויב שיהיה כמות הזמן נוסף תמיד כל מה שתתחדש התנועה אשר הוא משער לה. ובכלל הנה אם לא יתוסף כמות הזמן מפני התנועה המתחדשת, והיה מבואר מענין התנועה שהיא כלה מתחדשת חלק אחר חלק, הנה לא יהיה כמות הזמן מתחדש מהתנועה, וזה מבואר הבטול, כי כבר קדם והתבאר בספר השמע כי הזמן מקרה דבק תנועה, מפני היותו סופר אותה בקודם ובמתאחר. וכאשר התישב זה הנה יחוייב אחד משני דברים, אם שנניח שהזמן נתחדש מהתנועה, והוא נוסף בהתחדושה כמו שיראה מענינה, ויהיה אם כן הזמן החולף בעל תכלית, ואחר כן לא היה לו רושם במה שהתחדש מהתנועה. ואם היה הדבר כן, הנה יחויב בזמן הבלתי בעל תכלית בעת התחדשותו מהתנועה שיתחדש ממנה זה אחר זה, ולזה יחויב שיהיה בעל תכלית קודם היותו בלתי בעל תכלית, ובזה האופן יתחדש ממנה, וזה שאם היה תמיד בלתי בעל תכלית, הנה לא יתחדש מהתנועה כלל. ואם הנחנו שיהיה בעל תכלית קודם היותו בלתי בעל תכלית, הנה יהיה לזמן התחלה, ויהיה הנמצא ממנו תמיד בעל תכלית. וזה שאם היה אפשר שיעתק על צד ההוספה מהיותו בעל תכלית אל היותו בלתי בעל תכלית, הנה יהיה בזה העת אשר ידרוך, להיותו בלתי בעל תכלית בו, אמצעי בין הבעל תכלית והבלתי בעל תכלית, והאמצעי בין שני דברים יצדק עליו שלילת שתי הקצוות, ואם היה הדבר כן, הנה יהיה כמות זה האמצעי לא בעל תכלית ולא בלתי בעל תכלית, וזה מבואר הבטול. ובכלל הנה כאשר נניח שיהיה לזמן התחלה, הנה יחויב תמיד שיהיה מה יש תחדש ממנו בעל תכלית בכמות, ואם היה שיתוסף אל מה שיתוסף, וזה אל לא תכלית. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר יחויב מזה שיהיה לזמן התחלה.
13
י״דונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן החולף לאין תכלית. וזה כי הזמן הוא משער התנועה בפעל על נכחות התהווה, ולזה יחויב שישערה בכללה במה שהיא אחת ומדובקת, והמשער במה שהוא משער יחויב היותו בעל תכלית, כי אין לבלתי בעל תכלית שעור ולא הגבלה. ובהיות הענין כן, הנה יחויב שיהיה הזמן בצד אשר הוא בו משער התנועה בפעל בעל תכלית, והוא הזמן החולף, ולזה יחויב שיהיה לזמן התחלה.
14
ט״וונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן החולף לאין תכלית. וזה כי הזמן הוא משער התנועה בפעל על נכחות התהווה, ולזה יחויב שישערה בכללה במה שהיא אחת ומדובקת, והמשער במה שהוא משער יחויב היותו בעל תכלית, כי אין לבלתי בעל תכלית שעור ולא הגבלה. ובהיות הענין כן, הנה יחויב שיהיה הזמן בצד אשר הוא בו משער התנועה בפעל בעל תכלית, והוא הזמן החולף, ולזה יחויב שיהיה לזמן התחלה.
15
ט״זונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן החולף לאין תכלית, וזה שאם היה אפשר זה, הנה לא יהיה זה בשנניח שכבר היה בזמן החולף זמן מה, ואחריו זמן, וזה אל לא תכלית, כי בזה האופן יהיה תמיד המתחדש מכמות הזמן בעל תכלית, אבל יהיה זה כשנניח שיהיה לפני זה הזמן זמן אחר, ולפניו זהמן, וזה אל לא תכלית. ואם היה הענין כן, הנה תהיה הויית הזמן החולף מהצד הקודם, וזה מבואר הבטול, כי הכח אמנם יהיה בזמן מהצד המתאחר, לא מהצד הקודם. ועוד שאם היה זה כן, הנה הזמן האמצעי אשר תהיה ממנו הדריכה מהזמן הבעל תכלית אל הזמן הבלתי בעל תכלית יצדק בו שאיננו בעל תכלית ולא בלתי בעל תכלית, וזה בתכלית הבטול. עם שהמאמר בשיתחדש בלתי בעל תכלית מהבעל תכלית בהתדבקם זה קודם זה הוא בתכלית הבטול, וזה שכמו שלא יתחדש בחלוקה מהבעל שעור מה שאין שעור לו, כי המתחלק ישמור תמיד גדר הבעל שעור, כן לא יתחדש בהוספה מהבעל שעור מה שאין תכלית לשעורו, וזה כי אי אפשר בבעל שעור שישער הבלתי בעל תכלית, ושיתחדש ממנו על צד ההתדבקות חלק אחר חלק, כמו שאי אפשר בנקודה שתשער הקו, ושיתחדש ממנה על צד ההתדבקות חלק אחר חלק, וזה שכמו שהנקודה כל מה שתכפל לא תצא מגדר הנקודה, כי לא יתחדש ממנה כי אם דבר בלתי מתחלק, כן הבעל שעור כל מה שיכפול לא יצא המחובר מגדר הבעל שעור, כי הוא תמיד לאין תכלית בעל תכלית עם זאת ההוספה, כמו שהתבאר במה שקדם.
16
י״זונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן החולף לאין תכלית, וזה שאם היה אפשר זה, הנה יותר ראוי בו שיהיה לאין תכלית בכמות מהצד המתאחר, כי הוא הנמצא ממנו בכח גמור, וכבר ימצא מה שאין תכלית לו במה שהוא בכח, לא במה שהוא בפעל. ובכלל הנה מפני שהכח הבלתי תכליתיי הוא בזמן בהכרח מהצד המתאחר, כמו שקדם, כי לא יתחדש הקודם ממנו אחר המאוחר, הוא מבואר שהוא יותר ראוי שיהיה בלתי בעל תכלית מהצד המתאחר ממה שהוא מהצד הקודם. והוא מבואר שאי אפשר שיהיה מהצד המתאחר בלתי בעל תכלית בכמות, ואף על פי שנתחיל הזמן המתאחר מאיזה מתי שנרצה מהזמן החולף, אבל יהיה תמיד אל לא תכלית המתחדש, וזה בעל תכלית. ובהיות הענין כן, רצוני שמה שיתכן בו יותר מהזמן שיהיה נמצא בו העדר התכלית בכמות, והוא מהצד המתאחר, הוא בלתי אפשר שיהיה בלתי בעל תכלית, כל שכן שהוא בלתי אפשר שיהיה הזמן החולף בלתי בעל תכלית בכמות.
17
י״חונאמר עוד שאי אפשר שיהיה הזמן החולף לאין תכלית, וזה שאם היה אפשר זה, היה מחויב שיהיה בכאן מתנועע נצחי הוא מתנועע בתנועה מדובקת, כי התנועות הנכרכות לא יתכן בהם שיהיה מהם זמן מדובק נצחי, כמו שביאר הפלוסוף. ואם היה בכאן מתנועע נצחי, הנה ראוי שיהיה מתנועע בתנועה סבובית, כי לא ישלם ההתדבקות בתנועה הישרה. ואם היה הענין כן, יהיה המתנועע אשר בזה התאר הוא הגרם השמימיי, כי אין בכאן מתנועע אחר בזה התאר, והוא מבואר גם כן מענין הזמן שהוא סופר תנועת הגרם השמימיי בקודם ובמתאחר, כמו שהתבאר בספר השמע, ואף על פי שכבר אפשר שיצוייר הזמן בציירנו אותו משתי התנועות, וזה שהציור השלם לזמן במה שהוא אחד ומדובק לא יהיה אלא כאשר רק יוקש אל תנועת הגרם השמימיי, ואולם הגרם השמימיי כבר התבאר מענינו שהוא הווה, הנה אם כן יחויב שיהיה הזמן החולף בעל תכלית. ואין לאמור שיאמר כי מציאות הזמן החולף הוא בלתי נמצא, וזה כי מציאות הזמן אינו זולת זה המציאות, כי אי אפשר שימצא ממנו חלק רמוז אליו, והנה המציאות אשר לחלק הקרוב מהזמן החולף הוא המציאות אשר לזמן החולף בכללו.
18
י״טואולם שהזמן מהנמצאות הוא מבואר, כי כבר ימצא בו הקודם והמתאחר, וזה לא יתכן שימצא אל מה שהוא העדר מוחלט. ועוד שהכל יאמרו בו שהוא בעל תכלית, או בלתי בעל תכלית, ואולם אלו התארים לא יתכן שיהיו אלא לדבר נמצא בעל שעור. ועוד שכבר יאמר בו רב, ומעט, וארוך, וקצר, וזה לא יתכן כי אם בבעל שעור.
19
כ׳וראוי שלא יעלם ממנו שהוא מחויב שימצאו בזמן סגולות המספר והשעור, אם סגולות המספר להיות ספירת התנועה בקודם ובמתאחר, ואם סגולות השיעור להיותו מתדבק. ולזה יאמר בו רב ומעט מצד היותו ספירה, ויאמר בו ארוך וקצר מצד היותו מתדבק. ובהיות הענין כן, הנה יחויב שיתחלק אל מה שיתחלק, כמו הענין בשעור. ויחויב בו שיהיה אפשר בו ההוספה אל לא תכלית, כמו הענין במספר ובשעור. והנה ראוי שיהיה ההוספה האפשרית בו מהצד המתאחר לבד, כמו הענין במספר. ובכאן התבאר שהוא מחויב שיהיה הזמן הווה במוחלט. והוא מה שכוננו באורו בזה הפרק.
20