מלחמות השם, מאמר שישי, חלק ראשון כ׳The Wars of the Lord, Sixth Treatise, Part One 20
א׳נתיר בו הספק שיקרה מפני מה שטען הפלוסוף מפני טבע הזמן.
1
ב׳ואחר שבארנו ענין זאת ההוייה הכללית והתרנו הספקות אשר זכרנו הנופלות בה, והיה מבואר שהטענות אשר טען הפלוסוף לבאר שהעולם קדום הם כלם ספקות על מה שהתבאר מענין זאת ההוייה, הנה ראוי שנחקור בהם באופן שלם, כדי שלא ישאר בזאת הידיעה מחלוקת ולא דחייה, כי זה מסגולות הידיעה השלמה. והנה אלו הטענות כבר זכרנום במה שקדם, ונשוב עתה לחקור באחת אחת מהם בפרק נפרד.
2
ג׳ונאמר שהטענה הראשונה שטען הפלוסוף היא מצד טבע הזמן, וזה שהוא יאמר שהזמן יראה מענינו שהוא בלתי בעל תכלית, לפי שאי אפשר שידומה היותו הווה ולא נפסד, יחויב לו שיהיה שם זמן נמצא קודם הויו יהיה בו הווה, וזמן נמצא עם הפסדו יהיה בו נפסד, וזה שכל הווה הווה בזמן, וכן כל נפסד נפסד בזמן, ואמר הפלוסוף שזאת הגזרה הסכימו עליו הקודמים, ועוד הוא יאמר שיחויב למי שיהווה הזמן שיניה זמן קודם הויו, לפי שההווה הוא הנמצא אחר שהיה נעדר. ובהיות הענין כן, הנה יהיה הזמן קודם שיהיה נמצא, אבל אמרנו קודם הוא זמן, לפי הקודם והמתאחר הם מהבדלי הזמן, הנה אם כן יהיה הזמן נמצא בהכרח קודם הויו, ובה יתבאר שאי אפשר בזמן שיהיה נפסד, שאם היה נפסד, היה נעדר אחר שהיה נמצא. ואמרנו אחר הוא זמן, הנה יהיה אם כן הזדמן נמצא אחר הפסדו, ולזהיחוייב בזמן שלא יהיה הווה ולא נפסד. ולפי שהזמן מדובק ואחד, לפי מה שנראה מענינו, והיה בלתי אפשר מציאות זמן בלתי תנועה, הנה יחויב שיהיה שם תנועה מדובקת ואחת נצחית, כי התנועות הנכרכות לא יתכן בהם שיהיה מהם זמן מדובק, ולזה לא יהיה מהם זמן מדובק בלתי בעל תכלית, כאשר היתה שם תנועה נצחית מדובקת ואחת, הנה יחויב שימצא שם מתנועע אחד נצחי, כי התנועה האחת אמנם תהיה למתנועע האחד. הנה זהו מה שבכח דברי הפלוסוף מזאת התנועה, כמו שהתבאר ממה שאמר אותו בספר השמע ובמאמר הנרשם באות הלמד ממה שאחר הטבע.
3
ד׳וראוי שלא נעלם ממנו כי הפלוסוף כבר שער בחולשת זאת הגזרה שחייב ממנה שאם היה הזמן הווה, הנה הוא הווה בזמן, ולזה נעזר בהסכמת הקודמים עליה. ואחר שזכרנו זאת הטענה, הנה ראוי שנעיין בה באופן שלם לפי האמת בעצמו. ונ אמר שהוא מבואר כי המבוקש הנה מענין הזמן אם אפשר שיהיה הווה או נפסד, או אי אפשר זה, הוא אם אפשר שיהיה לזמן התחלה או תכלית, כאלו תאמר שיהיה שם עתה ממנו התחיל הזמן לא יהיה לפניו זמן, או עתה יהיה תכלית לזמן לא יהיה אחריו זמן, או אי אפשר זה, וכשהתבאר שזה הוא בלתי אפשר, יתחייב בהכרח שיהיה הזמן בלתי בעל תכלית בעובר ובעתיד. ואולם אם היתה הכונה בכאן בהויית הזמן שיתהווה חלק ממנו, רוצה לומר שיהיה שם זמן, הנה יהיה זה הבאור בלתי מוליד מה שחייב ממנו הפלוסוף, וזה שאנחנו, ואם הודינו שאי אפשר שיהיה שם חלק מהזמן יתהווה יחד, כמו שהוא מבואר מענינו, הנה לא יתחייב מזה שלא תהיה לזמן התחלה, וכן לא יחוייב מפני שאין שם חלק מהזמן יפסד יחד שלא יהיה לזמן תכלית, וזה כי יצדק עם הנחתנו הזמן בלתי נצחי, כמו שיצדק עם הנחתנו הזמן נצחי, וזה כי לא יתחייב מזה שיהיה שם זמן נמצא קודם זה החלק מהזמן המתהווה, כי הזמן בשיתהוה על זה האופן לא יתהוה בזמן קודם לו, כאלו תאמר שאין זאת השעה מתהוה בשעה אחת קודמת לה, אבל היא הווה בזמן מתחדשה בהתחדשה, עד שתהיה הויית השעה בשעה אחת, והויית חצי שעה בחצי שעה, ובזה יתבאר שלא יהיה הפסד השעה בשעה אחת היא אחריה, אבל תפסד על נכחותה בשעתה. וכאשר התבאר שלא תחויב מזה שיהיה שם זמן קודם הויית הזמן, או שיהיה שם זמן אחר הפסד הזמן, הוא מבואר שלא יחוייב מזה מה שחייבו הפלוסוף, אם היה שהבין בהויית הזמן והפסדו שיתהוה חלק ממנו או יפסד. ועם זה הנה יתחייב מהודאתנו שהחלק מהזמן יתהוה בזמן מתהוה בהתהוותו, ושהחלק מהזמן יפסד בזמן נפסד בהפסדו, ספק אינו מעט, וזה שהזמן אשר בו מתחדש זה החלק מהזמן המתחדש הוא גם כן מתחדש עם חדוש זה החלק, רצוני ששני הזמנים מתחדשים יחד, ולזה יחויב שיהיה חדושו גם כן בזמן שלישי מתחדש בהתחדשו, והזמן השלישי יתחדש גם כן בזמן רביעי, וזה אל לא תכלית, ויהיו אם כן נמצאים זמנים אין תכלית למספרם יחד, והוא שקר שימצאו שני זמנים יחד לפי מה שהתבאר מענין הזמן שהוא נקי מחמר באופן מה, ולזה לא יתרבה בהתרבות התנועות, כל שכן שהוא בלתי אפשר שימצאו זמנים אין תכלית למספרם יחד. והנה זה הספק יותר בשנאמר שאין הזמן הווה בזמן על שיהיה הזמן אשר הוא נמצא בו זולת הזמן ההווה מכל הפנים, אבל יהיה הוא הוא מצד, וזולת מצד. וזה כי הזמן ההווה, מפני שהוא הווה מעט מעט, היה בהכרח מציאות חלקיו בכללם מעט בכללותו, כי לא ימצאו בפחות ממנו כל חלקי זה הזמן, ולזה יהיה אמרנו זה הזמן ההווה הוא הווה בזמן כאלו אמרנו שחלקיו נמצאים בכללותו, כאמרנו שהשמונה זרתים נמצאים בקנה המדה, הנה אם כן יהיה אמרנו שהשעה הווה בשעה עניינו שכל חלקי השעה לא ימצאו בפחות מהשעה בכללה, וזה כי אי אפשר בהם שימצאו יחד, ולזה ימצאו זה אחר זה בהכרח, ואם היו נמצאים זה אחר זה, הנה יחויב שיהיה מציאותם בזמן שוה לכל החלקים, ולזה הוא מבואר שלא יהיה בכאן זמן שני זולת הזמן ההווה מכל הפנים, אבל הוא זולתיי על האופן שהיה הכל זולתיי לחלקיו.
4
ה׳ואחר שהותר זה, הנה נחקור אם היה שם עתה ממנו התחיל הזמן, אם הוא מחויב שתהיה העתה ההוא הווה בזמן קודם לה. וזה כי כבר בארנו שזה הענין הוא הדרוש בכאן, לא הויית חלק מהזמן. וכן נחקור כמו זה הענין בעצמו בהפסד הזמן. ונאמר שהוא מבואר שלא יחויב לכל מתחדש שיתחדש בזמן. וזה שהשנוי המתחדש במשתנה הרמוז אליו הוא מתחדש בזולת זמן, כמו שזכר הפלוסוף בספר השמע, וזה כי אין בין השנוי ומה שממנו השנוי אמצעי, ובזה הוא מבואר שאין בין השנוי בכללו ומה שאליו השנוי אמצעי, ולזה יהיה השנוי בזולת זמן. ולפי שהענין כן בשנוי, ויהיה הזמן מקרה דבק לשנוי ומתחדש בהתחדשו, כמו שביאר הפלוסוף, הנה הוא מבואר שכבר יחויב בזמן, אם היה הווה, שיהיה הווה בזולת זמן, ובזה יחויב בו, אם היה נפסד, שיהיה נפסד בזולת זמן, והוא הפך מה שחייבו הפלוסוף בזאת הגזרה. ורצוננו בכאן בשנוי התנועה באיך או בכמה או באנה. ונאמר עוד שכבר יתבאר מטבע הזמן, שאם היה הווה, שאיננו הווה בזמן קודם להוייתו. וזה שההווה בזמן אם שתהיה הוייתו שנוי או נמשכת לשנוי, ואיך שיהיה, הנה בהכרח יקדם להוייתו השתנות הוא הווה בתכלית השנוי ההוא, והזמן אשר הוא הווה הוא מה שבין התחלת השנוי ותכליתו, וזאת ההקדמה היא מבוארת בנפשה למי שעיין בטבעיות. וכאשר התישבה לנו זאת ההקדמה, רצוני שכל הווה בזמן יקדם להוייתו השתנות הוא הווה בתכלית השנוי, הנה יתחייב ממנה לפי הפך הסותר שמה שלא יקדם להוייתו השתנות הוא הווה בתכלית השנוי ההוא איננו הווה בזמן, ואולם הזמן הוא מבואר שלא יקדם להוייתו השתנות יהיה הווה בתכלית השנוי ההוא, כי הוא נמצא בהכרח עם התחלת השנוי, וזה שהוא בהמצא הגשם המתנועע איזה גשם שיהיה ובאיזה תנועה שיתנועע. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאם היה הזמן הווה, שאיננו הווה בזמן. ובזה התבאר שאם היה הזמן נפסד, שאיננו נפסד בזמן נמצא אחריו, וזה כי הוא איננו נפסד עם תכלית השנוי אשר יקדם להפסד, אם היה שיהיה הפסד הזמן נמשך לשנוי. ובהיות הענין כן, הוא מבואר במה שאין ספק בו שאיננו מחויב, שאם היה הזמן הווה, שימצא זמן קודם התהוותו, ושאם היה נפסד, שימצא זמן אחר הפסדו, אבל יחויב הפך זאת הגזרה, כמו שבארנו.
5
ו׳ואולם מה שחייב הפלוסוף שימצא זמן קודם הויית הזמן אם הונח הווה, וזמן אחר הפסדו אם הונח נפסד, מפני התיבות אשר נשתמש בהם המורות על הזמן, והם אמרנו קודם ואחר, שאין לנו המלט מההשתמשות בהם, הנה בחיי זאת הטענה חלושה היא מאד. וזה שאנחנו נאמר שאמרנו בכאן קודם ואחר הוא נאמר בשתוף השם עם הקודם והמתאחר אשר הם מהבדלי הזמן. והנה כמו זה הספק בעינו אפשר שיסופק על הפלוסוף כאשר ביאר שהעולם בעל תכלית בשעור, וזה שהוא יאמר שאין חוץ לעולם לא רקות ולא מלוי, ולזה יאמר שאין שם מקום. והוא מבואר שאמרנו חוץ מורה על מקום כמו שיורה עליו אמרנו תוך, וכן אמרנו שם מורה על מקום בהכרח בזאת הגזרה, ואם היה שכבר ישתמשו בזאת המלה במה שלא יורה על מקום, וזה כי כמו שבארנו שיש שם מלוי היה בהכרח אמרנו שם מורה על מקום, כן כאמרנו שאין שם מלוי יחוייב שיהיה אמרנו שם מורה על מקום, וזה כי כונת הנשוא והנושא יחויב שתהיה אחת בגזרה המחייבת והשוללת, ואם לא, לא יהיה בין אלו הגזרות תנאי ההקבלה, כמו שהתבאר בספר המליצה. ובכלל הנה כונת הנשוא או הנושא לא תשתנה מפני היות הגזרה שוללת או מחייבת, וזה מבואר בנפשו. וכאשר היה זה כן, הוא מבואר כי מי שיניח העולם בעל תכלית בשעור יניח בהכרח מאמר סותר בנפשו, וזה כי הוא יאמר שאין שם חוץ לעולם לא רקות ולא מלוי, והנה אמרנו שם או חוץ הוא מורה על מקום בהכרח, כמו שקדם, וכאשר היה שם מקום, הנה יהיה שם גשם, כי המקום לא יהיה רק מגשם, ובזה יחויב שיהיה חוץ לגשם ההוא גשם אחר, וילך זה אל לא תכלית. הנה אם כן הוא מבואר כי מי שיניח העולם בעל תכלית יניחהו בהכרח בלתי בעל תכלית מצד התיבות אשר ישתמש בהם אשר אין לו המלט מהשתמשות בהם, ולזה הוא מבואר שאלו התיבות ישתמשו בהם באלו המקומות על זולת המובן מהם אצל ההמון, כי הכונה כולה היא להורות על ההעדר המוחלט, וזה שוה במה שישתמשו בו מהמלות בהנחת הזמן הווה או נפסד, או בהנחת העולם בעל תכלית, ועוד שהלשונות הם הסכמיים, כמו שהתבאר. ובהיות הענין כן, הנה לא תהיה טענה עלינו, אם לא הניח הלשון לשוללות מה תיבה תורה עליו, כי הוא בלתי צריך להשתמש בו, אחר היות המציאות על מה שהוא עליו, והוא מבואר גם בקצת העניינים הנמצאים אין שם לבעלי הלשון, וישתמשו בהם החכמים בשמות מושאלים על צד קצת דמיון. ואם היה הענין כן, במה שנאמר קודם ואחר וחוץ ושם, הנה לא תהיה טענה עלינו מהוראתם אצל ההמן, כי אנחנו הנחנום בזולת הכונה ההיא. ובכאן הותר זה הספק והתבאר שלא יחוייב מזאת הטענה שיהיה הזמן נצי לא בעובר ולא בעתיד, וזה מה שכוננו ביאורו בזה הפרק
6