מלחמות השם, מאמר שישי, חלק ראשון כ״אThe Wars of the Lord, Sixth Treatise, Part One 21
א׳נתיר הספק שיקרה מצד העתה.
1
ב׳הטענה השנית אשר יטעון הפלוסוף היא מצד העתה. ושרש דבריו הוא זה. העתה יראה מענינו שהוא תכלית הזמן החולף והתחלת העתיד, כי המאמר כשיהיה שם עתה אין לפניו זמן או לאחריו הוא דבר לא יכילהו דמיון האדם. ואם היה הזמן הווה, הנה יהיה שם עתה אין לפניו זמן, וזה דבר בלתי אפשר בעתה, כי הוא יחלוק הקודם מהמתאחר, והקודם והמתאחר הם מהבדלי הזמן, ויהיה אם כן מחויב שיהיה שם זמן קודם הויית הזמן, וזה בטל. ויחזק עוד זה הדעת בטענה השנית לפי מה שאחשוב. וזה שהוא יאמר שהעתה יותר דומה מכל דבר אל הנקודה בקו הסבובי, וזה כי הנקודה היא אם נמצאת בפעל, והיא הנקודה אשר היא תכלית הקו או התחלתו בפעל, אם נמצאת בכח, והיא הנקודה אשר תחלק הקו. והנה הנקודה כאשר היתה נמצאת בכח היא התחלה ותכלית יחד, רצוני שהיא תכלית לקודם והתחלה למתאחר. ובהיות הענין כן, והיה בלתי אפשר בעתה שיהיה נמצא אלא בכח, והיתה הנקודה כשהיתה נמצאת בכח היא התחלה למתאחר ותכלית לקודם, הוא מחויב שיהיה העתה תכלית לקודם והתחלה למתאחר. ואולם שאי אפשר בעתה שיהיה נמצא בלא בכח הוא מבואר, וזה שאם היה נמצא בפעל, יהיה נמצא בזמן, ויהיה העתה מתחלק. ועוד שאי אפשר שימצא מחלקי הזמן דבר רמוז אליו בפעל, כי מציאות הזמן הוא בכח, כל שכן שאי אפשר שימצא העתה בפעל, כי אין דרך למציאות התכלית או ההתחלה בזולת מציאות מה שהוא לו תכלית או התחלה, ולפי שהזמן אשר בעתה תכליתו או התחלתו הוא בלתי נמצא בפעל, הוא מחויב שלא ימצא העתה בפעל. הנה זהו שורש דבריו בזאת הטענה.
2
ג׳ונאמר כי מה שחייב הפלוסוף בעתה שיהיה לפניו זמן ואחריו, לפי שלא יכיל דמיון האדם שיהיה שם עתה אין לפניו זמן או לאחריו, הוא בלתי מחויב, וזה שבזה האופן בעינו יתחייב שיכלה גל גשם אל גשם אחר מחוץ ממנו, לפי שהדמיון לא יכיל שיהיה שם גשם לא יכלה אל גשם, כמו שזכר הפלוסוף, ואם היה הדבר כן, הנה יחויב בעולם שיהיה בלתי בעל תכלית וזה שקר. ובכלל הנה אין כל מה שידמה האדם צודק, ולא ידמה האדם כל צודק, אבל שם דברים צודקים לא יתכן שידמה אותם האדם, כמו כלות העולם אל ההעדר המוחלט שאינו לא רקות ולא מלוי, ומה שידמה לזה. והנה קרה זה הדמיון לנו, מפני שאנחנו נראה בגשמים אשר הם אצלינו שכל גשם מהם יכלה אל גשם אחר, ובזה קרה לנו זה הענין בעצמו בזמן, וזה כי הזמן מקיף בנו משתי קצותיו, ולזה לא נראה מהעתה אלא העתה שיחלוק הזמן. והנה זאת הטענה דומה למה שזכרנו בפרק הקודם מטענת הפלוסוף ממלת קודם ואחר אשר נשתמש בהם, וזה כי מזה הצד קרה לנו הדמיון הזה, כי אנחנו נחשוב שיהיה לכל עתה קודם ואחר, ונדמה מפני זה שיהיה שם זמן, כי הדמיון לא יצייר ההעדר המוחלט, אבל ידמה לכל קודם קודם, ולכל מתאחר מתאחר, וכבר התבאר בטול זאת הטענה במה שקדם. ואם יחייב הפלוסוף בעתה שיחלק הקודם מהמתאחר, מפני מה שהתבאר מגדר הזמן שהוא מספר התנועה בקודם ובמתאחר, כמו שיראה מדברי הפלוסוף בזה המקום, וזה אמנם יהיה בשיונח שם עתה או עתות יחלקו הקודם מהמתאחר, כמו שהתבאר בספר השמע, עד שכאשר לא נצייר בעתה, לא נצייר בזמן, ולזה ידמה שלא יהיה ענין העתה ומהותו אלא חלוקת הקודם בתנועה מהמתאחר להשים התנועה ספירה. והנה נאמר שלא יחויב גם כן מזה שיהיה לכל עתה קודם ומתאחר. וזה שהזמן הוא מבואר מענינו שהוא משער התנועה על נכחותה, אלא שהוא לא ישערה אלא מצד מה שהיה טבע התנועה שלא תהיה יחד ולא חלק ממנה, כי מה שהוא יחד לא ישערו הזמן מצד מה שהוא יחד, וזה מבואר בנפשו, ואמנם ישער הזמן התנועה מצד טבע הקודם והמתאחר אשר בה, עד שאין בה חלק שלא יהיה בה קודם ומתאחר, וזה אל לא תכלית, כי היא מתחלקת אל מה שיתחלק ותמיד ימצא בחלוקה החלק האחד ממנה קודם והחלק האחר המתאחר. ולפי שבזה האופן היה הזמן משער התנועה, הוא מבואר שמי שלא ישער בקודם ומתאחר לא ישער בזמן, וזה כלו ממה שהתבאר מדברי הפלוסוף בספר השמע במה שאין ספק בו. ובהיות הענין כן, הנה לנו שנניח שיהיה הזמן הווה, וזה שהעתה אשר הוא התחלת הזמן שאינו חולק הקודם מהמתאחר בתנועה לא יחויב שיתן לנו ציור בזמן, כי לא היה שם זמן כלל, ואולם יחויב זה במה שאחר העתה ההיא, כי אז היה הזמן נמצא על נכחות התהוות התנועה, והוא מבואר שכל עתה שיפול במה שאחר העתה ההוא יחלוק הקודם מהמתאחר בתנועה מה שהתמידה התנועה להיות נמצאת. וכן נאמר שאם היה נפסד הזמן, הנה לא יחויב בעתה האחרון שיתן ציור בזמן, וזה שכבר כלה אליו הזמן וכבר נשלם ציור הזמן בעתות אשר לפני העתה האחרון. וכאשר היה זה כן, הוא מבואר שכבר יחויב בעתה הנותן ציור בזמן בהקודם שיחלק מהמתאחר, אך לא יחויב זה בעתה במוחלט, וזה כי העתה אשר הוא התחלת הזמן או תכליתו, אם היה הזמן בזה התאר, לא יחויב בו שיתן ציור בזמן, ולזה הוא מבואר שלא יחויב מזה בזמן שיהיה בלתי בעל תכלית. ובכלל הנה אנחנו נראה מענין העתה שיש לו שני צדדים מהמציאות, הצד האחד הוא חלוקת הקודם מהמתאחר והצד השני הוא הגבלת החלק הרמוז מהזמן או מהתנועה, כאלו תאמר יום אחד או שעה אחד, וזה כי היום יהיה מוגבל אליו מצד שתי העתות אשר יגבילהו, וכן השעה. ואם לא היה ענין העתה אלא חלוקת הקודם מהמתאחר בזמן, היה אמרנו שלשה ימים או שלשה שעות דבר אחד בעינו, כי הספירה בכל אחד מאלו הזמנים היא אחת בעינה מצד העתות אשר יחלקו הקודם מהמתאחר, כי הם שתי עתות בכל אחד מאלו הזמנים, ואולם היה ההתחלפות אלו הזמנים מצד חלוף חלקי אלו הזמנים ,וחלוף חלקי אלו הזמנים הוא מצד מה שיתחלפו קצתם מקצת במרחק אשר בין העתות אשר ישימם מוגבלים, וזה שהמרחק אשר בין שתי העתות אשר יגבילו היום הוא יותר גדול מהמרחק אשר בין שתי העתות אשר יגבילו השעה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שהעתה ימצאו לו שני צדדים מהמציאות, האחד הוא אשר יחודש בו מספר, והוא חלוקת הקודם מהמתאחר, והאחר הוא הגבלת הכמות המתדבק, והוא הגבלת החלק מהאחד מהזמן. ומשני אלו הצדדים ימצאו לזמן סגולת הכמה המתחלק וסגולת הכמה המתדבק, וזה כי אנחנו נאמר בזמן רב, ומעט, וארוך, וקצר, הנה אמרנו בו רב ומעט הוא מצד העתות אשר יחלקו הקודם מהמתאחר, ואמרנו בו ארוך וקצר הוא מצד המרחק אשר בין שתי העתות אשר יגבילו הזמן ההוא. והנה הענין בזה בעתה הוא כמו הענין בנקודה, וזה כי הנקודה ימצאו לה שני אלו הצדדין מהמציאות, רצוני שהיא תשים הקו מוגבל מצד הנקודות אשר יכלה אליהם, ותשימהו ספור כאשר תחלק הקודם בקו מהמתאחר. והוא ראוי שיהיה זה הענין בעתה כמו הענין בנקודה, לפי שמציאות העתה הוא מתחדש ממציאות הנקודה על הרוחק אשר בו התנועה, כמו שהתבאר בספר השמע. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא ימנע בעתה מצד מה שישים הזמן מוגבל שימצא מזולת זמן נמצא לפניו, אבל הוא דבר כבר התבאר חיובו במה שקדם.
3
ד׳וגם כן אם הנחנו שיהיה הזמן משער התנועה מצד העתות אשר יחלק בהם הקודם מהמתאחר בזאת התנועה הרמוזה אליו לבד, לא מצד העתות אשר הם תכלית זאת התנועה, הנה יחויב מזה אחד משני דברים, אם שנאמר שהזמן אשר ישער התנועה הוא מה שבין העתות אשר יחלקו התנועה, וזה אמנם יהיה כשיהיה משער התנועה אשר בין העתות ההם, או שנאמר שהזמן אשר ישער התנועה הוא מספר אלו התנועות. ואם הנחנו שיהיה הזמן מספר העתות, הנה לא יהיה הזמן משער התנועה, אבל ישער מה שיחלקה, והוא העתה, ולא יהיה גם כן מדובק, כי אין העתה דבק לעתה, וזה בתכלית הבטול. עם שכבר יחויב מזה שיהיה זמן התנועות המתחלקות אשר חולקו במספר שוה מהעתות שוה, עד שיהיה, דרך משל, זמן התנועה אשר היא בשלש שעות שוה לזמן התנועה אשר היא בשלש שנים, כאשר נחלקו כל אחד מהם בשתי עתות לבד, ויתחייב מזה גם כן שיהיה זמן התנועה האחת בעינה יותר גדול לאיש אחד ממה שהוא לאיש אחר, כאשר חלקו האחד לעתות יותר מהעתות אשר חלקו האחר בהם, וזה מבואר הכזב. ואם הנחנו שהזמן אשר ישער התנועה הוא מה שבין העתת האלו אשר יחלק הקודם מהמתאחר בזאת התנועה, הנה יחויב מזה שלא ישער הזמן כל התנועה, אבל ישער לבד מה שבין החלק הראשון הקודם ממנה והחלק האחרון המתאחר, וזה בטל, כי הוא מבואר שהזמן הוא משער כל התנועה על נכחותה. ועוד שכבר יחויב מזה שתהיינה התנועות המתחלפות בזמן שוה כאשר חולקו בעתות יהיה מה שביניהם שוה, והמשל שכבר תהיה התנועה אשר תהיה באלף שנה בזמן שוה לתנועה אשר תהיה ביום אחד, כאשר חולקה כל אחת מהן בשתי עתות, יהיה מה שבין אלו העתות בכל אחת מהם שעה אחת, ועוד שכבר יחויב מזה בתנועה שלא נחלקה כי אם בעתה אחד, שתהיה בזולת זמן, כי אין שם שתי עתות יחלקו הקודם מהמתאחר בזאת התנועה, ולזה לא יהיה שם זמן. כאשר היה זה כלו שקר, הוא מבואר שהזמן הוא משער התנועה בכללה מצד העתות אשר הם תכליות התנועה, לא מצד העתות שיחלקו בה הקודם מהמתאחר לבד.
4
ה׳ואולם הטענה אשר חויב בה בעתה במה שהוא עתה שיחלוק הקודם מהמתאחר, לפי שהעתה אינו נמצא כי אם בכח, והנקודה אשר תהיה בכח זה ענינה, היא בלי צודקת. וזה שענין הכח אשר יחייב בתכלית שיחלק הקודם מהמתאחר הוא זולת הכח אשר למציאות העתה, וזה שענין הכח אשר יחויב בתכלית שיחלק הקודם מהמתאחר הוא היותו התחלה ותכלית יחד מפני ההתדבקות הנמצא במה שיחלקהו, וענין הכח אשר לעתה הוא שאיננו נמצא בזמן, כמו הענין בדברים הנמצאים בפעל, כי זה דבר יחייבהו טבע הזמן, כמו שקדם, לפי שאי אפשר שימצא הזמן בפעל כשיהיה רמוז אליו ועומד, כל שכן שאי אפשר זה בעתה. והוא מבואר שזה הכח לא יחייב בעתה שיהיה התחלה ותכלית יחד, אבל מה שיחויב ממנו הוא שאיננו התחלה בפעל, לפי שלא ימצא עמו מה שהוא לו התחלה, והוא עם זה אפשר שימצא התחלה בכח מזולת שיהיה תכלית, וזה מבואר מאד. ובהיות הענין כן, הנה לא ימנע מזה הצד שיהיה הזמן מחודש במוחלט, וכל שכן שכבר יתבאר מזה שאיננו נמנע בזמן מזה הצד שיהיה נפסד במוחלט, וזה שכבר אפשר שימצא עתה הוא תכלית בפעל מה שאי אפשר זה בעתה אשר הוא התחלה, וזה שהזמן העובר הוא פעל מה, ובזה האופן יהיה נמצא עם העתה אשר הוא תכלית הזמן במוחלט באופן מה, ואין הענין כן בעתה אשר הוא התחלה במוחלט, ובזה האופן ביאר הפלוסוף שתכלית התנועה הוא נמצא וההתחלה אינה נמצאת. ואם אמר אומר כי מה שהוא התחלה בכח בקו הוא חולק הקודם מהמתאחר, ולזה יחויב בעתה שיהיה חולק הקודם מהמתאחר, לפי שאי אפשר שיהיה התחלה אלא בכח. אמרנו לו שזה המאמר הוא בלתי צודק, כי ענין אלו שמות הכחות הוא נאמר בשתוף השם, וזה כי הוא בזמן, מפני שלא ימצא עמו מה שהוא לו התחלה, והוא בקו, מפני שזאת הנקודה הוא התחלה ותכלית יחד לדברים מתדבקים. וכבר יתבאר לך מום זה הביאור, שכבר התבאר ממנו בתנועה הישרה ושאר התנועות שהם מדבר אל דבר שתהיינה לבלתי תכלית, לפי שלא תמצא בם התחלה כי אם בכח, וזה מבואר הבטול. ואם אמר אומר כי מפני שיהיה הזמן נמשך לתנועה מדובקת, והיה מחוייב בזאת התנועה שתהיה סבובית, ומפני זה יחויב בגודל אשר בו תהיה זאת התנועה שיהיה סבובי, והיה מבואר בעתה שהוא מתחדש בנקודות אשר יצויירו על הגודל אשר בו תהיה התנועה, הנה יהיה טבע העתה טבע הנקודה בקו הסבובי, כי ממנה מציאותו, ובהיות הענין כן, והיתה הנקודה אשר בגודל הסבובי הוא תמיד התחלה ותכלית יחד, הנה אם כן יהיה העתה התחלה ותכלית יחד. אמרנו לו שזהו בלתי צודק, וזה שכבר חויב זה בנקודה אשר בגודל הסבובי מפני היות הגודל סבובי, ואולם הזמן אינו הולך בסבוב, כי לא ישוב הזמן החולף בעינו בשוב התנועה אל הגודל הסבובי, ולזה לא יחויב בו מה שחויב בגודל הסבובי מצד מה שהוא גודל סבובי. וכבר יתבאר לך מום זה הביאור, שכבר יחויב ממנו ברחים המתנועעים בסבוב שיהיה זמן התנועה ההיא בלתי בעל תכלית, וזה מבואר הבטול. ובכאן הותר זה הספק במה שאין ספק בו.
5