מלחמות השם, מאמר שישי, חלק ראשון כ״זThe Wars of the Lord, Sixth Treatise, Part One 27
א׳נתיר בו הספק שיקרה מצד טבע הנצחי וההווה והנפסד.
1
ב׳הטענה השמינית אשר טען הפלוסוף היא מצד טבע הנצחי וההווה והנפסד. וזה כי הוא יאמר שכל הווה נפסד, וכל נפסד הווה, ויחויב מזה במה שהוא בלתי נפסד שיהיה בלתי הווה. ובהיות הענין כן, והיה מבואר מענין הגרם השמימיי שאי אפשר בו שיהיה נפסד, הוא מבואר שהוא בלתי הווה, ולזה יאמר הפלוסוף שאי אפשר בבלתי הווה שיהיה נפסד, ולא בבלתי נפסד שיהיה הווה. ושרש דבריו הוא זה. אם ימצא בדבר האחד בעצמו כח על ענין אחד ועל שכנגדו, הנה כמו שהוא ראוי שתהיה פעולת אחד משני הכחות בזמן בלתי זמן פעולת הכח האחר, כי שתי הפעולות המתנגדות אי אפשר התקבצם בעת אחד, כן היה ראוי שיהיה זמן אחד משני הכחות בלתי זמן הכח השני, ושיהיה כל אחד משני הכחות המתהפכים נגדר. ואמנם יהיה אפשר זה כשהיו הכחות נגדרים, כי אם לא יהיו הכחות נגדרים, לא ימצא הזמן היותר גדול שימצא בו הכח, כי כמו שהכח הפועל אמנם יגדר ביותר מה שיפעלהו, כן הכחות המתפעלות אמנם יגדרו בזמן הגדול שימצאו בו, וזהו אשר יפול תכלית ההפעולות ושלמותה. וזה דבר ימצא בחפוש שהוא צודק בכל המאמרות כשנחשוב הכח הזה במרומו המייחד, לא במקום הרחוק, וזה שראובן, דרך משל, כבר היה נעדר במקרה זמן אין תכלית לו, ואמנם העדרו הנמצא בזרע ובדם הנדות אשר נתהוה מהם הוא תכליתי בזמן ויאמר עוד שאי אפשר שימצאו בדבר אחד בעצמו כחות מתנגדות ימצא כל אחד מהם בזמן שאין לו תכלית ובלתי נגדר, עד שיהיה בדבר האחד בעצמו, על דרך משל, כח המציאות בלתי בעל תכלית וכח ההעדר בלתי בעל תכלית. וזה שאם היה אפשר זה, לא ימלט מאחר משלשה ענינים. אם שלא נציע פעולת אחד משני הכחות המתנגדים נמצאת בעת מן העתים, וזה שקר במתנגדים אשר אין ביניהם אמצעי, כמו פעולת כח המציאות וההעדר. או שנציע פעולותיהם יחד בכל הזמן, וזה גם כן שקר, כי שני ההפכים אי אפשר מציאותם בזמן אחד בנושא אחד. או שנציע שפעולת אחד משני הכחות היא הנמצאת תמיד פועלת והאחרת נעדרת תמיד, וזה החלק הוא אשר יחשב בו שהוא אפשרי.
2
ג׳ונציע עתה על דרך משל שהעלם יש בו כח תמידי שימצא ושיעדר, ונציע פעולת כח המציאות הוא הנמצא תמיד ופעולת כח ההעדר בלתי נמצא כלל ובלתי יוצאת אל הפעל בעת מהעתים. ואם היה הדבר כן, הה פעולת הכח העדר הפעל תמיד לא ימלט מציאותה ויציאותה אל הפעל אם שיהיה אפשר או נמנע, כי ההעדר בפעל לא ימלט מאלה השני מתנגדים לעתיד. ואם נציע חדוש פעולת זה הכח נמנע, לא יהיה שם כח כלל, כי ההמנעות הוא סתירת האפשרות וסתירת הכח. ואם נציע פעולת זה הכח רוצה לומר הנעדרת פעולתו תמיד אפשרית, מבואר הוא שאם נציע זה האפשרות נמצא בפעל, יהיה כזב אפשר, אבל כשהצענו זה האפשרות נמצא בפעל, התחייב ממנו שקר, והוא שתהינה שתי הפעולות המתהפכות יחד, רוצה לומר שיהיה הדבר האחד בעצמו תמידי המציאות וההעדר. ולזה הוא מבואר שמה שהצענוהו אפשר הוא שקר. ואם היה הדבר כן, הוא מבואר שאין בתמיד המציאות כח ההעדר כלל, והיה זה כן, כי הדבר שיש לו כחות מתנגדים יחויב שיהיה כל אחד מהם נגדר ובעל תכלית, ולזה יאמר הפלוסוף שאי אפשר שימצא דבר תמיד המציאות במה שעבר נפסד בעתיד. ואי אפשר גם כן בדבר הווה שיהיה בלתי נפסד, וזה שהנפסד הוא אשר נעשר אחר המציאות וההווה הוא הנמצא אחר ההעדר, ואם יהיה הדבר נצחי נפסד בעתיד, הנה ימצא לו כח ההעדר זמן אין תכלית לו, וזה שקר לפי מה שהתבאר קודם זה. והדבר תמיד המציאות איננו מן השקר שימצא בו כח ההעדר זמן בלתי בעל תכלית בלבד, כי אף זמן בעל תכלית גם כן, כי הענין המחויב מזה אחד, וזה שהאפשרי המונח מזה ישוב שקר. וכן כשנציע הווה שישאר נצחי, יהיה בו כח ההעדר זמן אין תכלית לו, כי המתהוה הוא הנמצא אחר ההעדר, אם כן הנה יש שני גדרים, האחד מהם קודם בטבע על האחר, והוא המקבל ההעדר וההווה הנפסד, כי המקבל ההעדר קודם בטבע להווה הנפסד כקדימת החי על האדם, וכשיסתלק הקודם יסתלק המתאחר. וכאר התישב זה, יעשה מזה הקש תנאי ויאמר, אם הדבר הנצחי הוא בלי מקבל ההעדר, הוא בלתי הווה ובלתי נפסד, אבל הוא בלתי מקבל ההעדר, כמו שהתבאר קודם זה, הנה הוא אם כן בלתי הווה ובלתי נפסד בהכרח. והנה הפלוסוף טען בזה עוד טענות רבות, וראינו לחקור בזאת הטענה תחלה קודם שנזכור שאר הטענות אשר לו, כי זה ראוי מצד אורך מאמריו בזה המקום.
3
ד׳ונאמר כי מה שחייב הפלוסוף שהדבר שיש לו כח על דבר אחד ועל שכנגדו שהוא מחויב שיהיו הכחות נגדרים, הנה זה יצדק בהכרח, כמו שהמשיל בזה בכח הקרוב המיוחד, והוא אשר ידרך הנושא בו, דרך משל, אל ההויה או אל ההפסד, כי הוא מבואר שאי אפשר שיהיה דורך אל המציאות זמן אין תכלית לו או שיהיה דורך אל ההפסד זמן אין תכלית לו, שאם היה הדבר כן, היה הדבר דורך אל מה שאי אפשר שיצא לפעל, וזה מבואר הבטול, ולזה היה האפשרות אשר בזרע ובדם הנדות שיתהווה ממנו ראובן נגדר. אלאל שעם כל זה מבואר שלא ימנע מזה הצד היות העולם הווה ונשאר נצחי, וזה שאנחנו לא הנחנו שיהיה זמן דריכתו אל ההוייה בלתי בעל תכלית, אבל הוא בזולת זמן, כמו שקדם. ואם הודינו שיהיה שם שנוי קודם להויית העולם, הנה תהיה זאת הדריכה בזמן בעל תכלית בהכרח, והנה אחר שנמצא העולם, לא נניח בו כח על ההפסד כלל, ולא ידרוך אליו, ולזה לא יתחייב מזאת הטענה שלא יהיה העולם הווה וישא נצחי, וזה שלא הונח בכאן כח אל הגשם שנתהוה ממנו העולם אלא רק אל ההוייה, לא אל ההפסד, וזה מבואר כנפשו. ובכלל הנה אם היה העולם הווה בדרך הטבע, היה בלתי אפשר שיהיה נעדר זמן אין תכלית לו, כי הכח הטבעי הוא נגדר בהכרח, ואולם כאשר היה התהוותו מיוחס לרצון הבורא, כמו שהתבאר במה שקדם, לא ימנע היותו נעדר זמן אין תכלית לו, ואחר יתהוה, כמו שהתבאר זה כלו בפרק העשרים וארבעה מזה המאמר. ואם אמר לנו הפלוסוף כי מפני שזמן מציאות העולם הוא בלתי בעל תכלית לפי זאת ההנחה, וכן זמן העדרו, הנה יתחייב שיהיה מציאות העולם והעדרו יחד, לפי שהזמן הבלתי בעל תכלית הוא הזמן הבלתי בעל תכלית, וזה שאם הנחנו שיהיה הזמן אשר בו נעדר העולם בלתי בעל תכלית החולף והזמן אשר נמצא בו העולם בלתי בעל תכלית בעתיד, הנה יהיה כל אחד מאלו הזמנים שאין להם תכלית חלק לזמן הבלתי בעל תכלית בחולף ובעתיד, ויהיה אם כן מה שאין תכלית לו חלק למה שאין תכלית לו, ויחוייב מזה שיהיה מה שאין תכלית לו יותר גדול ממה שאין תכלית לו, לפי שהכל הוא יותר גדול מהחלק, וזה בטל לפי מה שיראה הפלוסוף, כמו שיאמר בביאור במה שאחר זה, ולזה יחויב שיהיה כל אחד מאלו הזמנים בעל תכלית, שאם לא הונח הענין כן, יחויב שיהיה העולם נמצא ונעדר יחד. אמרנו לו כי אם הודינו שיהיה העולם נעדר זמן אין תכלית לו, הנה לא יחויב מזה שיהיה העולם נמצא ונעדר יחד. וזה שהזמן, אם היה בלתי בעל תכלית בחולף ובעתיד, והנחנו העולם נמצא תמיד, כמו שיראה הפלוסוף, יתחייב זה הבטול בעינו, וזה כי לא ימלט הענין בו מחלוקה, אם שיהיה אפשר שיחלק בעתה אחד, או שיהיה בלתי אפשר זה. ואם היה בלתי אפשר שיחלקהו עתה מה, הנה איננו זמן, אבל הוא עתה, כי מה שאינו מתחלק בזמן הוא העתה, ואם היה אפשר שיחלקהו הנה יהיה כל אחד מהחלקים בלתי בעל תכלית, ויהיה נקבצם יותר גדול מכל אחד מהם. ואם היה בלתי אפשר שיהיה מה שאין תכלית לו יותר גדול ממה שאין תכלית לו, הנה יהיה בלתי אפשר שיהיה הזמן בלתי בעל תכלית, וזה הפך מה שיראה הפלוסוף. ולזה הוא מבואר שכבר יוכרח הפלוסוף שיודה שהוא אפשר בזמן הבלתי בעל תכלית מצד אחד ובעל תכלית מצד אחר שיהיה חלק לזמן הבלתי בעל תכלית משני הצדדים, ואמנם יתכן זה מצד שהיה הזמן בעל תכלית, לא מהצד שהוא בלתי בעל תכלית, וזה מבואר בנפשו. ואמנם היה שקר שיהיה הבלתי בעל תכלית חלק לבלתי בעל תכלית מהצד שהוא בלתי בעל תכלית, כי מהצד ההוא לא יקבל התוספת, ואולם מהצד שהוא בעל תכלית כבר יחשב שיהיה אפשר שיקבל בו התוספת כשהוסף בו זמן בלתי בעל תכלית, לא כשהוסף בו זמן בעל תכלית, כי הזמן הבעל תכלית לא יוסיף דבר בזמן הבלתי בעל תכלית. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר אפשר שיהיה בזה האופן זמן מציאות העולם בלתי בעל תכלית במתאחר, וזמן העדרו בלתי בעל תכלית בקודם, ויהיה הזמן האחד זולת הזמן האחר, עם הנחתו כל אחד מהם בלתי בלע תכלית. ובהיות הענין כן הוא מבואר שלא יחויב מפני היות חיוב זמן העדר העולם זולת זן מציאותו שיהיה כל אחד מאלו הזמנים בעל תכלית, וזה מבואר מאד, כל שכן שלא יחויב מזה בעולם שיהיה קדום, אם הונח בלתי נפסד, וזה כי אנחנו לא נניח קודם הויית העולים זמן לא בעל תכלית ולא בלתי בעל תכלית, ונניח גם כן זמן מציאות העולם תמיד בעל תכלית, ואם היה שיתוסף אל מה שיתוסף, וזה אל לא תכלית, כמו שבארנו במה שקדם. ולזה הוא מבואר שלא יחויב לנו הבטול שחייבו הפלוסוף, והוא שיהיה מה שאין תכלית לו יותר גדול ממהש אין תכלית לו, אבל יתחייב זה הבטול בהכרח למי שיניח העולם קדום. וכאשר התישב לנו זה, הנה נאמר שהוא מבואר ממה שזכרנוהו מהטענות לפלוסוף שאמנם נבנה על ששני הכחות הבלתי נגדרים יאחז כל אחד מהם כל הזמן, ולזה יחייב אם שיהיה הנושא נעדר תמיד מפעולות שתי הכחות, וזה שקר באלו המתנגדים שאין ביניהם אמצעי, או שיהיה בו פעולות השני כחות המקבילים יחד בכל הזמן, וזה גם כן שקר, או שתהיה פעולת אחד מהכחות נמצאות בו תמיד בכל הזמן והאחרת נעדר מיד, וביאר שזאת חלוקה היא גם כן שקר. ובהיות הענין כן, והיה השכבר התבאר שלא יחוייב מפני טבע הזמן, כאשר הונח זמן כל אחד מאלו הכחות בלתי בעל תכלית מצד ובעל תכלית מצד שיאחז כל אחד מהם כל הזמן, הוא מבואר שמה שחייבו הפלוסוף מזה היא בלתי המחויב מזה הצד. ועוד כי מה שהניח שאי אפשר שתהיה פעולה אחת מהכחות נמצאת תמיד והאחרת נעדרת תמיד, לפי שאם הונח הענין כן, יחויב מזה שיהיה הזמן נמצא ונעדר יחד, הנה נאמר שהוא בלתי צודק. וזה כי אל ימנע אם שנניח פעל אחד מהכחות נמצא תמיד בחיוב ופעל האחר נעדר תמיד בחיוב גם כן, ואם הונח הענין כן, לא יהיה בכאן אפשרות, והוא פהך מה שהונח. או שנניח אחת מהפעולות בחיוב והאחרת המקבלת לה באפשר, ויהיה המאמר סותר נפשו, והמשל שאם היה הדבר המחויב שימצא ואפשר שיפסד, הנה יהיה מה שהוא מחויב שימצא אפשר שלא ימצא, וזה מבואר הבטול. ואם הנחנו כל אחת מהפעולות באפשרות בכל הזמן הבלתי בעל תכלית, הנה לא יקרה מזה שקר, ואף על פי שנניח שתהיה הפעולה האחת מהם נמצאת תמיד, אחר שאינה נמצאת תמיד בחיוב. ואנחנו מציעים לביאור זה, כי מה שנאמר בגדר האפשר, שכאשר הונח נמצא, לא יקרה מהנחתו בטל, הוא צודק כשהונח נמצא באופן שיהיה בו אפשר, לא כשהונח נמצא באופן שלא יהיה בו אפשר, והמשל שראובן העומד אפשר שישב, אלא שאי אפשר בו שישב עם היותו עומד, כי שני ההפכים לא יתכן שיתקבצו יחד בנושא אחד מצד אחד, ואולם היה אפשר בו שישב עם הסתלקות מציאות העמידה ממנו אשר היא מקבלת לישיבה. ואם הונח ראובן יושב באופן שיהיה זה אפשר בו, והוא עם הסתלקות העמידה ממנו, הוא מבואר שלא יקרה ממנו בטול, כי זה הכזב הוא כזב אפשרי. ואולם אם הונח ראובן יושב בזולת הסתלקות העמידה ממנו, יהיה זה שקר לא כזב אפשר, וזה שכבר הונח נמצא מה שלא היה אפשר שימצא. וכאשר התישב לנו זה, הוא מבואר שאם הונח פעל אחד משני הכחות המקבילים תמיד נמצא לא בחיוב, ויהיה הפעל אשר הוא מקבילו נעדר תמיד לא בחיוב, שלא יקרה מזאת ההנחה שקר, וזה שאם הונח הפעל הנעדר נמצא עם הסתלק הפעל שהוא מקבילו, לא יקרה מזה בטול, אבל יהיה כזב אפשרי ואולם אם הונח הפעל הנעדר נמצא בזולת הסתלק מקבילו, כמו שהניחו הפלוסוף, הנה מן הראוי שיקרה ממנו שקר, כי כבר הונח בו נמצא מה שאי אפשר שימצא. ובהיות הענין כן, הנה לא יתכן שיתבאר מפני הבטול שיקרה ממנו שלא יהיה אפשר מה שהונח אפשר, כי לא הונח בזאת ההנחה נמצא מה שהוא אפשר באופן שהוא בו אפשר, והמשל שאם הנחנו העולם נמצא תמיד לא בחיוב, ונעדר תמיד לא בחיוב, והונח נעדר, הנה לא יתחייב מזה שיהיה נמצא ונעדר יחד, וזה לא היה אפשר בו שיהיה נעדר עם היותו נמצא. ואם הנחנוהו נעדר עם היותו נמצא, הנה ראוי שיתחייב מזאת ההנחה שקר, כי אנחנו הנחנו נמצא מה שאי אפשר שימצא, והז מבואר מאד, עד שהאריכות בבאורו מותר. והפלא אם נעלם זה מהפלוסוף, כי מדרגתו בחכמה עצומה מאד, ואין ראוי שייוחס לו העלם בכמו זה הענין הנגלה, ואחשוב כי הפלוסוף שיער כבר שזה הבאור אינו נותן האמת על כל פנים, וכבר יורה על זה מה שאמר אחר קצת אלו הטענות אשר טען בזה הדרוש, שיורה שאין אלו הטענות נותנות האמת בזה על כל פנים ולזה אמר אם יהיה אחד מציע דבר הווה בלתי נופל תחת ההפסד, או דבר תמידי נופל תחת ההפסד יתחייב שיבטל קצת אלו ההקדמות וההקשים אשר הצענום. ואם יהיה בטולם בלתי אפשרי ההצעה הבאה לבטלם נמנעים בהכרח. ודי בזה ההערה למי שיבין דברו, שהוא לא יחשוב באלו הטענות שיהיו מופת על שאי אפשר שימצא בכאן דבר הווה שישאר נצחי. ובכאן התבאר בטול אלו הטענות שזכרנו לפלוסוף בזה הדבר הדרוש, וכמעט שרוב הטענות אשר יזכר אחר זה יתבטלו בזה האופן.
4
ה׳והנה הפלוסוף יטעון עוד טענות אחרות יבאר שאי אפשר בהווה שישאר נצחי, כמו שיהה אומר אפלטון. וזה כי הפלוסוף יאמר שהאמצעי בין הנמצא מיד והנעדר תמיד יצדק עליו בהכרח שלילת שתי הקצוות, והוא לא נמצא תמיד ולא נעדר תתמיד, ולזה יחויב שיהיה האמצעי ביניהם נמצא בעת מהעתים ונעדר בקצתם, ומיה שהוא בזה התאר ראוי שיהיה הווה נפסד, אחר שלא יצדק עליו שהוא לא הווה ולא נפסד. ואולם האמצעי שיצדק עליו הסותר לכל אחד מהקצוות הנה טבעו מובדל מטבע הקצוות, ולזה יראה שההוה והנפסד הוא בלתי תמיד המציאות, כמו שנראה קודם זה שאין מה שהוא תמיד המציאות הוא בלתי הווה ובלתי נפסד, וזה שאם נציע ההווה והנפסד תמיד המציאות, יתחייב שיהיה דבר לו כח המציאות וההעדר תמיד, וזה שקר לפי מה שהתבאר קודם. ועוד כי ההוה והנפסד אמצעי בין הנמצא תמיד והנעדר תמיד, וזה שההווה אינו נמצא תמיד ולא נעדר תמיד, וכן הנפסד. וכאשר היה זה כן, והיה האמצעי הוא אשר לו כח המציאות וכח ההעדר, והיה כל אחד מאלה מתהפך על האמצעי, הנה מן הראוי שיתהפך כל אחד מהם על חבירו דמיון זה ההווה, והוא מה שיש לו כח המציאות וההעדר, ומה שיש לו כח המציאות וההעדר הוא נפסד, אם כן כל הווה נפסד, וכן יתבאר שכל הווה נפסד בזה המין מהבאור בעצמו, והנה אם כן יתבאר מזה שאי אפשר בדבר בלתי נפסד שיהיה הווה, ולא בדבר בלתי הווה שיהיה נפסד, ומזה יתבאר שכל מה שהוא בלתי הווה הוא בלתי נפסד, וכל מה שהוא בלתי נפסד הוא בלתי הווה.
5
ו׳ועוד טענה אחרת, והיא כי כל דבר שיש בו כח שיפעל או שיתפעל כחו אמנם ימצא בתכלית מה שאפשר בו שיפעל או שיתפעל בדבר ההוא בתכלית מן הפועל או ההתפעלות ההוא, ומה שהוא בזה התאר כחו נגדר, לפי מה שהוצע קודם, ומה שהוא בזה הענין ויש בו כח לקבל ההוייה והפסד, הזמן שיקבל בו ההוייה נגדר, וכן הזמן שיקבל בו ההפסד, ולזה היו כחות הדברים המקבלים ההוייה וההפסד בעלי תכלית, ואין הנה נמצא כי אם אחד משני דברים, אם כח בלתי בעל תכלית או כח בעל תכלית, אמנם הבעל תכלית נגבל, מפני שיש לו התהלה וסוף, ואולם הבלתי בעל תכלית בלתי נגבל, אלא אם יאמר אומר שהוא גם כן נגבל, כי לא ימצא יותר גדול ממנו. ואם ימצא דבר נצחי הווה, הנה ימצא כח בלתי בעל תכלית שיש לו תכלית. ומה שאין לו תכלית לא יתחלק למקצת עד שיהיה קצת הדברים כח אין תכלית לו במה שעבר, ולקצתם כח אין תכלית לו במה שעתיד, ולקצתם כח אין תכלית לו בשני החלקים יחד, כי יתחייב מזה דבר רחוק, והוא שיהיה מה שאין תכלית לו יותר גדול ממה שאין תכלית לו, כי היה נקבץ השני כחות אין תכלית לו חלק למה שאין תכלית לו. ואם יאמר אומר שהוא אפשר שימצאו בהווה ובנפסד כחות בלתי בעלי תכלית, והנה יאמר הפלוסוף שכבר יתחייב מזה השקר שהוזכר בהצעה, והוא שישוב האפשרי שקר, ולזה יראה הפלוסוף שאי אפשר בהווה שיהיה בלתי יפסד, ולא בנפסד שיהיה בלתי הווה. והנה זכר הפלוסוף לקיים זה הדעת עוד טענות זולת אלו, אבל ראינו שנחקור תחלה באלו הטענות קודם שנזכור שאר הטענות, כי זהו מן הראוי מפני רוב טענותיו בזה הדרוש.
6
ז׳ונאמר כי מה שאמר הפלוסוף כי בין הנמצא תמיד והנעדר תמיד אמצעי, והוא לא נמצא תמיד ולא נעדר תמיד, והוא הנמצא בקצת העתים ונעדר בקצתם, ומה שהוא בזה התאר ראוי שיהיה הווה נפסד, אחר שלא יצדק עליו שהוא לא הווה ולא נפסד, הוא בלתי מחויב. וזה שכבר יצדק בהווה הבלתי נפסד לא נמצא תמיד ולא נעדר תמיד, או נמצא ונעדר, וכן הענין בנפסד הבלתי הווה. ובהיות הענין כן, הנה לא יחויב שיצדק תמיד בממוצע בין שתי אלו הקצוות שהוא הווה נפסד, אבל יהיה בהכרח הווה או נפסד, לפי שאם לא היה הווה או נפסד, היה נמצא תמיד, ואם לא שיאמר הפלוסוף מצד שהכחות המקבלים הבלתי נגדרים יחויב שיאחז כל אחד מהם כל הזמן, כמו שהציע במה שקדם, ולזה יהיה, דרך משל, ההווה הבלתי נפסד נמצא תמיד במוחלט או נעדר תמיד, אם הנחנו שיהיה פעולת כח ההעדר היא הנמצאת תמיד. אלא שאם חייב זה הענין הפלוסוף מפני מה שכבר הציעו במה שקדם מזה, הנה כבר התבאר שאין זה מחויב במה שקדם מדברינו, ואין תועלת בכפול הדברים.
7
ח׳ואולם איך יתבאר שההוה הבלתי נפסד או הנפסד הבלתי הווה יצדק על כל אחד מהם לא נמצא תמיד ולא נעדר או נמצא בקצת העתים ונעדר בקצתם, והוא הממוצע בין הנמצא תמיד והנעדר תמיד, הנה זה יתבאר ממה שאומר. וזה שהנמצא יאמר על יותר ממה שיאמר עליו ההווה, וזה שהוא יאמר על הנמצא ההווה, והוא הנמצא אחר ההעדר, ועל הנמצא הבלתי הווה, והוא אשר לא קדם למציאותו העדר, וכן הנעדר יאמר על יותר ממה שיאמר עליו הנפסד, וזה שהוא יאמר על הנפסד, והוא אשר קדם להעדרו מציאות, ועל מה שהוא נעדר תמיד בחולף, והוא אשר לא קדם אל העדרו מציאות. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר יצדק על ההווה הבלתי נפסד נמצא ונעדר, וזה שהוא נמצא מפני היותו הווה, והנמצא יאמר על ההווה, כמו שקדם. ובזה יתבאר שכבר יצדק על הנפסד הבלתי הווה נמצא ונעדר, והוא ממה שלא יצטרך אל באור, שכבר יצדק על כל אחד מהם שהוא לא נמצא תמיד ולא נעדר תמיד, רוצה לומר על ההווה הבלתי נפסד ועל הנפסד הבלתי הווה. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יחויב שיצדק על האמצעי בין הנמצא תמיד והנעדר תמיד שהוא הווה נפסד, כמו שיאמר הפלוסוף. ואם חייב הפלוסוף לאמצעי ביניהם שיהיה הווה נפסד, להיות טבעו מובדל מטבע הקצוות, עד שהוא הסותר להם, כמו שזכר, ולזה יחויב שלא ישתתף עמהם בהעדר התכלית כלל, הנה יהיה זה החיוב חלוש מאד, לפי שבזה האופן בעינו יתחייב שיהיה טבע האמצעי מתיחס לטבע שתי הקצוות, ולזה יצדק עליו שני אלו התארים שיתוארו בהם הקצוות, וזה שכבר יצדק על האמצעי שהוא נמצא ונעדר, ולזה יחויב שיהיה טבעו מתיחס לטבע שתי הקצוות, וזה שהאמצעי בין שני דברים יצדק עליו בהכרח היות שני הדברים ההם יחד או שללותם, וזה, עם שהוא מבואר בנפשו, כבר זכרו גם כן הפלוסוף במקומות רבים.
8
ט׳ואולם מה שאמר הפלוסוף כי ההווה והנפסד יתהפך כל אחד מהם על חבירו, מפני שהם מתהפכים על האמצעי בין הנמצא תמיד ובין הנעדר תמיד, והנה מה שיש לו כח על המציאות ועל ההעדר, הוא מבואר שהוא בלתי מחויב, וזה שמה שיש לו כח על המציאות ועל ההעדר, ר"ל הנמצא בעת מהעתים ונעדר בקצתם, שהוא אמצעי בין הנמצא תמיד ובין הנעדר תמיד, הוא יותר כולל מההווה או הנפסד, וזה שהנמצא והנעדר יותר כולל מההווה, כי הוא יצדק על ההווה ועל הבלתי הווה שהוא נפסד, אם היה שיהיה אפשר שימצא דבר בזה התאר. וכן הוא מבואר שהנמצא ונעדר הוא יותר כול מהנפסד, כי הוא יצדק על הנפסד ועל ההווה הבלתי נפסד. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יחויב שיתהפך ההווה על הנפסד, וזה שכבר יצדק שכל הווה נמצא ונעדר, ולא יחויב שיהיה כל נמצא ונעדר נפסד, ולזה לא יחויב מזה שיהיה כל הווה נפסד, ובזה יתבאר שלא יחויב מזה הבאור שייה כל נפסד הווה, וזה שכבר יצדק כי כל נפסד נמצא ונעדר, ולא יחויב שיהיה כל נמצא ונעדר הווה, ולזה יחויב שיהיה כל נפסד הווה. ואולם חייב הפלוסוף בכאן זה החיוב לפי מה שאחשוב, לפי שכבר ביאר הוא שאי אפשר שימצאו בדבר אחד שני כחות מתנגדים בלתי נגדרים ולזה חייב שיהיה מי שיש לו כח על המציאות ועל ההעדר הווה נפסד, ומפני זה שם להזכיר השרש ההוא ולהוסיף בו ביאור. וכבר בארנו במה שקדם שאין זה השרש מחויב, ולזה לא נצטרך להשיב עליו בזה המקום.
9
י׳והנה הפלוסוף טען עוד לבאר שאי אפשר להווה שישאר נצחי בטענות רבות. מהם שאם ימצא דבר קדמון במה שבר נפסד במה שעתיד, אין ספק שכח ההפסד בו קודם על ההפסד בזמן. ומפני שהוא נמצא תמיד בזמן העובר, הוא נפסד בכח בכל הזמן העובר שאין לו תכלית. ואם היה זה הכח נמצא בזמן בלתי בעל תכלית, הנה אין שם עת מיוחד בטבע להפסדו, אבל יחס הפסדו אל כל העתים אשר אין תכלית להם אחד. ואם היה הדבר כן, הנה כשנציעהו נפסד בכל הנקודות אשר בזמן העובר, יהיה זה אפשרי כוזב שיקרה בעבורו שקר. ולזה גם כן יחויב שלא ימצא דבר הווה שישאר נצחי במה שעתיד, כי ההווה יחויב שיהיה כח ההויה קודם לו בכל הזמן החולף שאין לו תכלית. – ועוד טענה אחרת, והיא שאם ימצא דבק קדמון נפסד או הווה נצחי, יחויב שיהיה הנפסד בלתי נפסד, והנמצא בלתי נמצא. וזה שאם לא נציע זמן ההוייה נבדל בטבע מזמן ההפסד, יחויב שיהיה אפשרות הפסדו והוייתו בכל הזמן אפשרות אחד, ויחויב שיהיה הווה נפסד יחד, או לא הווה ולא נפסד יחד, לפי מה שהתבאר קודם, וזה כלו שקר. וזה אמנם חייבו הפלוסוף, לפי שהוא הציע והשריש שהכחות המתנגדים אשר לא יהיו נגדרים יאחז כל אחד מהם כל הזמן, וכאשר חבר אל זה השרש שכבר יצא מהאפשרות הזה כשהונח נמצא שקר, חויב לו מזה שיהיה מה שהונח אפשר בלתי אפשר. – ועוד טענה אחרת, והוא שהפלוסוף יאמר שהוא מן השקר שיהיה דבר הווה ולא נפסד, ודבר בלתי הווה נפסד. וזה שהדבר הבלתי הווה והבלתי נפסד אי אפשר שיהיה מציאותם בזה הענין במקרה ולא מפאת עצמם, כי אם מצד טבעם, וזה כי התחלף טבעי הנמצאים הוא הסבה שיקבל קצתם ההוייה וההפסד וקצתם לא יקבל זה. ואם היה הנה טבע מקבל ההוייה וההפסד, אי אפשר שישאר נצחי, וכן אם היה הנה טבע מקבל התמידות, אי אפשר בו שיפסד, אלא אלו היה אפשר שיעתק טבע ההכרחי אל טבע האפשרי. והנה זאת הטענה היא היותר חזקה מכל הטענות שטען בזה הענין הפלוסוף. ואם יאמר אומר שכח ההעדר בהווה הנצחי הוא בערך אל הזמן העובר, ולא יתחייב דבר מהשקרים הנזכרים, אם הונח ההווה נצחי במה שעתיד בכל ההקדמות האלה או ברובם. הנה הפלוסוף ישיב על זאת הטענה ויאמר שהוא מן הידוע בעצמו שאמרנו שיש בדבר כח הנה נרצה בו שיהיה בערך אל הזמן העתיד, ואלו היה מובן ממאמרנו שיש בדבר כח שיהיה הכח ההוא ביחס אל הזמן העובר, היה הזמן העובר והעתיד אחד, וזה שקר. – ועוד טענה אחרת, והיא שכבר יראה בחפוש באישים הנמצאים ההווים הנפסדים שכל הווה נפסד ושכל נפסד הווה, וזה נראה בכל מיני השנויים הארבעה, ויעזור זה החפוש מה שיראה מההווים הנפסדים שהם אשר להם הפכים, ושהנצתי ראוי שלא יהיה לו הפך ואחר זה חזק הפלוסוף דעתו בהסכמת האומות הקודמות והדורות החולפים שהשמים הם מקום לשם יתברך להאמנתם תמידות מציאותם והמנע ההפסד מהם מבין שאר הנמצאים, וזה ממה שיורה כי הפלוסוף שער בחולשת הטענות האלו כלם, ולזה נעזר בהסכמת הקודמים לזה הדעת, שאם היה זה הדרוש מתבאר מצד העיון ביאור שלם, לא היה צריך להסכמת הקודמים.
10
י״אונאמר כי מה שחייב בטענה הראשונה מאלו הטענות שאם היה בכאן הווה שישאר נצחי, הנה מפני שהוא הווה בכל העתות אשר בזמן החולף שאין להם תכלית, הנה הוא אפשר שיהיה הווה בכל העתות אשר בזמן ההעובר, וכאשר הונח זה האפשרות נמצא בפעל, יקרה מזה שקר, והוא שיהיה העום נמצא ונעדר יחד, וזה שקר. הנה התר זה הספר הוא מבואר ממה שקדם, וזה כי לא היה זה האפשר אפשר בזה האופן שהונח נמצא. ואם אמר לנו אומר כי אף על פי שלא יונח זה האפשר נמצא עם מקבילו, הנה יקרה ממנו שקר, והוא שיהיה ההווה בלתי הווה, וזה כי כאשר הונח הווה בכל אחד מהעתים אשר בזמן החולף אשר הוא לאין תכלית, הנה יחויב מזה שיהיה ההווה בלתי הווה, וזה שקר. אמרנו לו שאין הענין כן, ויה שאם הונח שיהיה שם זמן קודם הויית העולם, הוא מבואר שבאיזה עת מהעתים אשר בזמן העובר שאין תכלית למספרם שיהיה אפשר בו שיהיה הווה, הנה אם הונח הווה בעת ההיא יהיה נמצא אחר ההעדר ובהיות הענין כן, הוא מבואר שלא יחוייב מזה בהווה שיהיה בלתי הווה. – ואולם מה שחייב בטענה השנית מאלו הטענות, הנה כבר בארנו שם שהוא נבנה על שהכחות המתנגדים כשיהיו בדבר יאחז כל אחד מהם כל הזמן, וזה דבר בלתי מחויב כמו שקדם. ועוד שכבר הונח בה האפשר נמצא בא פן שלא היה בו אפשר. ובהיות הענין כן, הנה אם יקרה ממנו שקר, לא יחויב במה שהונח אפשר שלא יהיה אפשר, כמו שבבארנו במה שקדם ואם אמר אומר שכבר הונח בה האפשר נמצא באופן שהוא נמצא אפשר, וזה כי מפני שהיה כל אחד מאלו הכחות אוחז כל הזמן, הוא מבואר שמציאות העולם ולא מציאותו אפשר הוא בכל עת מהזמן. ואם הנחנו זה האפשרות נמצא בפעל, הנה יתחייב מזה שקר, והוא שיהיה העולם נמצא ונעדר יחד, ובהיות הענין כן, הנה מה שהונח אפשר הוא בלתי אפשר – אמרנו לו שזה הוא בלתי צודק, וזה שכבר היה אפשר בכל עת מהעתים ההם שיהיה נמצא או נעדר, לא שיהיה נמצא ונעדר יחד, ובהיות הענין כן, הנה הונח בכאן נמצא מה שהוא בלתי אפשר. והוא מבואר שזה הבטול בעינו יקרה בכל אפשר, וזה שהדבר הבלתי נמצא שהוא אפשר שימצא הוא אפשר שימצא ושלא ימצא, שאם לא הונח שיהיה אפשר שלא ימצא, אמנם יהיה צודק בו אמרנו אי אפשר שלא ימצא שהוא סותרו, ויהיה אם כן מה שאפשר שימצא מחויב שימצא, וזה בטל. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שכבר יצדק בו שהוא אפשר שימצא ושלא ימצא. ואם הנחנו זה האפשר נמצא יחד, יקרה לנו שקר, ואמנם היה זה כן, לפי שכבר הונח בכאן נמצא מה שלא היה אפשר, וזה שכבר היה אפשר שימצא או שלא ימצא, לא שימצא ולא ימצא יחד, כי זהו בלתי אפשר, וזה מבואר בנפשו. ואם אמר אומר שאי אפשר שיהיה בכאן הווה שישאר נצחי, לפי שהמקבל ההעדר הוא קודם בטבע על ההווה, כמו שזכר הפלוסוף, ובהיות הענין כן, הנה יהיה בעולם כח על ההעדר, ומה שיש לו כח על ההעדר איננו נצחי, וכבר הונח נצחי, זה שקר. ואין לאומר שיאמר שיהיה כח על ההעדר בו כיחס אל הזמן העובר, ולא יקרה ממנו זה הבטול, וזה שהכח הוא מבואר מענינו שהוא נאמר ביחס אל הזמן העתיד, כמו שאמר הפלוסוף – אמרנו לו שאינו מחויב במה שנתהווה ממנו העולם שיהיה מקבל ההעדר, ואמנם הוא מקבל ההוייה כאשר ירצה הפועל, לא שיהיה לו בעצמו התחלה, לא על ההוייה ולא על ההפסד, כמו שהתבאר מעניינו. והנה זה האפשרות היה נמצא קודם קבולו ההוייה, ואמנם אחר קבולו ההוייה אין שם אפשרות כלל, שאם היה שם אפשרות על ההפסד, היה זה האפשרות לו מצד הפועל, כי אין לו בעצמו כח על זה, וכבר התבאר במה שאין ספק בו שאי אפשר שיהיה לו כח על זה מצד הפועל. ובכלל הנה ההעדר היה לגשם שנתהוה ממנו העולם מטבעו, מפני היותו בעצמו משולל מכל הטבעים ונשא בזה החסרון, עד שהקנהו השם יתברך אלו הטבעים הנמצאים בו, ולזה הוא מבואר שהאפשרות שהיה לו הוא לקבול ההוייה, לא לקבול ההעדר.
11
י״בואולם מה שיאמר הפלוסוף כי היות הדבר הווה או נפסד הוא מצד טבעו, מפני שיש לו הפך, ולזה הוא מחויב שיהיה כל הווה נפסד, כי הטבע שחייב לו ההוייה הוא בעינו יחייב לו ההפסד, כמו שיגלה זה מאלו הדברים אשר בכאן, שנמצאם כלם הווים נפסדים, ואולם העולם שאין לו טבע על ההפסד, לפי שאין לו הפך, הנה אין לו טבע על ההוייה, ולזה יחויב בעולם שיהיה בלתי הווה. הנה נאמר שלא יחויב מזה בעולם שיהיה בלתי הווה, וזה שאנחנו מודה שאין לו טבע יחייב לו ההפסד וההוייה, לפי שאין לו הפך, ולא ימנע מפני זה היותו הווה על האופן שכבר התבאר. ובכלל התבאר הנה בפרק הששה ועשרים מזה המאמר שלא ימנע היות העולם הווה מפני שאין לו הפך. ואם אמר אומר שהטבע בעינו שחייב לו ההוייה, כאלו תאמר רצון השם יתברך, ראוי שיחייב לו ההפסד, כמו שנמצא בדברים אשר בכאן שהטבע שחייב להם תהוייה יחייב להם ההפסד. אמרנו לו שזה החיוב חלוש מאוד, וזה שכבר התבאר שמדרך השם יתברך הוא שיבא ממנו המציאות והטוב, לא דהפסד והרע, ואולם ההפך הנה מדרכו שיהיה כלי להוייה ולהפסד. והנה תראה גם כן בדברים אשר התחלת חדושם הוא הרצון, והם הענינים ההוים במלאכה, שאין להם כח על ההפסד במה שהם הווים במלאכה, והמשל שהכסא הנעשה במלאכה לא יחוייב הפסדו במה שהוא כסא נעשה במלאכה, ואולם יקרה לו ההפסד מפני היותו מעץ שהוא גשם טבעי מורכב מהפכים.
12
י״גואולם מה שטען הפלוסוף מצד הסכמת הקודמים שיהיה השמים מקום לשם יתברך הוא ממה שלא נצטרך להשיב עליו, כי האמת לא יחלש מפני הסכמת האנשים על חלופו, עם שמה שהניחוהו מזה הוא גם כן בלתי חולק על מה שהתבאר בכאן מענין הויית העולם, כי גם אנחנו נאמר על צד הרחבת הלשון שהאלהים בשמים, לפי שהנמצאות אשר שם הם יותר קרובות למדרגתו לאין שעור מהנמצאות אשר בכאן. ובכאן התבאר שלא יחויב מהטענות אשר טען בזה הפלוסוף שיהיה בלתי אפשר בהווה שישאר נצחי. והפלא מהמפרשים דברי הפלוסוף שהאמינו שיהיו אלו הטענות מופתים אמתיים, וחייבו מפני זה שיהיה השכל הנקנה נפסד, וזה בתכלית הבטול, רצוני שיהיה נפסד מה שאין לו סבות ההפסד, וזה שכבר יתבאר במעט עיון שהוא מחויב שלא יפסד, וזה שהשכל הנקנה אין לו סבות ההפסד, כמו שהתבאר מעניינו, ואי אפשר במה שאין לו סבות ההפסד שיהיה נפסד, ויוליד בתמונה הראשונה שהשכל הנקנה אי אפשר שיפסד.
13