תקוני הזהר כ׳Tikkunei Zohar 20

א׳חמש אָ אֵ אֹ אִ אֻ
דאנון אור אור אור אור אור. ה' זמנין.
ה' נהורין דעובד' דבראשית
ונקוד' דלהון אָ אֵ אֹ אֻ אִ
חמש דסלקין לעשר.

ב׳ורזא דמלה והנה אנחנו מאלמים וגו'
והנה קמה אלומתי. וגם נצבה
דא א' בחל"ם
דאיהו לעילא מכל נקודין בקומה זקיף.
וביה אסתלק (נ"א אסתכל) יוסף בחלמא

ג׳וכן יעקב
הה"ד ויחלם
והנה סלם מצב ארצה
וראשו מגיע השמימה
דא א דאיהו ראש.

ד׳והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו.
אמרו מארי מתני'
עולים תרי
ויורדים תרי.
ואנון אָ אְ אִ אֻ
והאי את דאיהי אל"ף חל"ם
דאיהי באמצעיתא (דא ו') איהי כתר עלאה
דאסחר (נ"א דאסחר לון)
על רישא דעמודא דאמצעיתא.

ה׳וכד שכינתא אסתלקת לגבי
(ובגין דא והנה תסבינה אלמתיכם
ותשתחוין לאלמתי)
האי כתרא אתמר בה
אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה

ו׳*ואיהי אבנא דאתגזרת דלא בידין
הה"ד עד די התגזרת אבן
די לא בידין וגו'
ובגין דלא אשכחן לה אתר מאן אתגזרא
שאלין מלאכיא קדישיא
איה מקום כבודו להעריצו.
ולא אשכחין לה אתר. עד דאמרין
ברוך כבוד יי' ממקומו.

ז׳(נ"א אדהכי הא סבא לגביה ואמר
רבי רבי
האי בשכינתא תתאה
דלית לה תמן אלא אצילותא
ודא הוא אתגזרת אבן
בגין דאיהי גזרת מלכין
ובה גזרין דינ' רפיא
דא דין בתראה
וכתר מ' אתקריאן ספי'
דלית ספי' שלימה בר מינה לתתא)

ח׳והאי אבן איהי סגולת מלכים.
איהי שיחת מלאכי השרת.
שיחת חיון ושרפים ואופנים.
שיחת כל עלאין ותתאין.
ידיעת שמשא וסיהרא בעתים.
(ובה איהי אית) עת וזמן לכלא.

ט׳כל טעמי ונקודי ואתוון
כלילן בה.
קלא דבור ומחשבה.
(ס"א ושיחה דנפקא מגו מחשבה)
כלילן בה.
איהי כתר *תורה
וכתר כהונה
וכתר מלכות.
ואיהי תגא בריש כל אתוון
כגוונ' דא

י׳ועל האי אבנא
אמר רבי עקיבא לחברוי
כשתגיעו לאבני שיש טהור
אל תאמרו מים מים.

י״אואיהי קוצא דכל אתוון.
ב כגוונא דא דּ.
קוץ דכל את ואת
*שיעור קומה (נ"א דילה) ו.
מעילא לתתא ומתתא לעילא.

י״בורזא דמלה
מקצה השמים ועד קצה השמים.
ורזא דא לך יי'
הגדולה והגבורה והתפארת וגו'
לך יי' הממלכה דא מלכות
דאיהי בכלא

י״גואיהו צפצוף עופין קדישין
דאתמר בהון כי עוף *השמים יוליך את הקול.
צפצופא דכל צפרין
דאינון נשמתין קדישין דמצפצפין בכמה צלותין.
שיחת חיוון דאינון ת"ח
ובגינה אתמר
ויצא יצחק לשוח בשדה וכו'
ולית שיחה אלא צלותא.

י״דובגינה אתמר (תפלת ערבית רשות)
תפלת שחרית חובה
(דאיהי רשות היחיד)
תפלת ערבית רשות
(הרבים דלית לה קביעותא).
דאיהו רשו דלילה
(נ"א כלילא) בפני עצמה.
ובג"ד לית לה קביעות בלילה
דדמיא לגלותא.
(דאיהי רשות הרבי'
דבה תרמש כל חיתו יער
דאינון כל אור דעלמא דעאלו בה)
אלא זמנין אשתכחת תמן
וזמנין לא אשתכחת.

ט״וזכאה איהו מאן דפגע בה כגון יעקב
דאתמר ביה ויפגע במקום
וילן שם כי בא השמש
עד דאתא בעלה ונטיר לה
ובת תמן עמה.
מתמן ואילך
קבעוה חובה.

ט״זאבל בשבת
*איהי רשות היחיד
דאיהי ברשותא דבעלה.
ולאו כגוונא דליליא
דהות יחידה ברשותא דילה.
הה"ד איכה ישבה בדד.

י״זויעקב
בגין דקריב לה לבעלה בפגיע' דיליה
ודאי עביד לה חובה.
וכד אתא שמשא בשחרית
דאתמר ביה כי שמש ומגן יי' אלקים
אתמר ביה ויזרח לו השמש.

י״חמתמן ואילך קשר לה עמיה
דאיהו קשר דתפלין דיד.
קשיר לה עמיה
דלא תזוז מיניה לעלמין.

י״טמסטרא דשמאלא
קשיר לה בתפלין דיד
דאינון בדרועא שמאלא.

כ׳מסטרא דימינא
שוי לה *כתרא על רישיה
תפלין דרישא.

כ״אוהאי. ביומא דאיהי קשירא עם

כ״בבעלה
אתמר בה ישחרונני
ואז ימצאונני.

כ״גאבל בליליא דאיהי גלותא.
דאיהי לבר מבעלה
ואיהי רשות בפני עצמה
אתמר בה
אל תתודע לרשות.
ובגין דא אמר דוד
אם אתן שינת לעיני וגו'
עד אמצא מקום ליי'.

כ״דעד כאן רזא דקמ"ץ
דאיהו רזא דמחשבה עלאה ותתאה
(נ"א עילא ותתא)
דאיהי נקודה ברשות בעלה
דאיהו ו' רקיע.

כ״הופת"ח בלא נקודה
רשו בפני עצמו
ונקודה בלא פת"ח
רשו בפני עצמה.

כ״ודכמה דאתוון אינון דכר ונוקבא.
הכי נקודין אינון דכר ונוקבא.
אבל אתוון אנהו לגבי נקודי
כגון *גופא לגבי רוחא.

כ״זוכן נקודה בו'
כגון חל"ם או חיר"ק או שור"ק
חלם לעילא מן ו' אתעביד ז'.
חיר"ק לתתא אתעביד זנב גימ"ל.
שורק באמצעיתא.
קוצא דאת ד' קוצא באמצעית'.
וכלא חד. אני ראשון ואני אחרון
ומבלעדי אין אלקים.

כ״חשב"א מאן איהו
כאשר יהיה האופן בתוך האופן.
ואינון
את *המאור הגדול ואת המאור הקטן
ואינון גוף וברית
ולקבליהו חמה ולבנה
דאינון לקבל אימא עלאה ותתאה.

כ״טוהנה אופן אחד בארץ אצל החיות
דא נקוד' דתחות סגו"ל
נקודה דלתתא
אצל החיות דאינון צר"י
את שני *המאורות הגדולים.

ל׳וכן איהו בתוך האופנים שור"ק
אופן חד לעילא ואופן חד לתתא.
ואיהו עמודא דאמצעיתא בינייהו.

ל״אוהנה אופן אחד בארץ
דא חירק דאיהו לתתא.

ל״בכל ניצוץ איהו י'.
וכל רקיע ו'

ל״גיקוק (שב"א חל"ם קמ"ץ)
שב"א איהו דינא
קמ"ץ רחמי.
שמאלא וימינא דמתמן אורייתא אתייהיב
דאיהו עמודא דאמצעיתא.

ל״דובזמנא דאינון שב"א קמ"ץ חל"ם.
איהו רמוז כי בי *חש"ק
ואפלטהו
רק באבותיך חש"ק יי'

ל״המסטרא דא דאיהו יו"י
דסליק יקוק
הוה קב"ה הוא ושמיה לחוד בכתרא
קדם דאתברי עלמא.
עד דסליק במחשבתיה למברי אדם
דאיהו י' ברישא דא
תגא לעילא ולתתא נקודה.

ל״וובנקודי דאתוון
אשתמודעאן כל ספירן.
דתשע נקודי אינון.
ובהון י"ד ניצוצין
ועליהו אתמר ובני ישראל
יוצאים בי"ד רמה

ל״זואינון לקבל פרקין דה' אצבען
דאינון י"ד
וב' רקיעין תמן
חד מן קמ"ץ וחד מן פת"ח.
לקבל תרין קני דדרועי.
וכל ניצוץ איהו פרק ואיהו מדה
ורקיע אמה וקנה
וקו המדה.

ל״ח*טעמי אינון מן כתרא
ואינון ברישא דעמודא דאמצעיתא
נקודין מן מוחא
ואינון ברכאן על רישא דצדיק
כד"א *ברכות לראש צדיק
ואינון ג' *טפין דאתמשכו מן מוחא
לגבי ברית מילה.

ל״טאתוון מסטרא דאימא עלאה.
וכלהו אתכלילן במלכותא.

מ׳ונקודי לאתוון כנשמתא לגופא.
דגופא איהו כסוס לרוכב.
ואתוון אינון פתיחין לנקודי לקבלא לון
ועלייהו אתמר
וכנפיהם פרודות מלמעלה
לקבלא עליהו נקודי.
ונקודה בכל אתר
בת קול.

מ״אטעמי אינון מאני קרבא.

מ״ברפ"ה איהו לעילא מאתוון
ועליה אתמר ודמות על ראשי החיה
רקיע כעין הקרח הנורא
*נטוי על ראשיהם מלמעלה

מ״גנטוי. דא איהו רפ"ה
נטוי על ראשי חיון
דאינון (יקו"ק ד') אתוון ודאי,

מ״דדג"ש איהו מלגאו דאתוון כגוונא דא יּקּוּקּ
רפ"ה מלבר כגוונא דא יֿקֿוֿקֿ
ואינון כמתג ורסן לאותיות.
ובהון והחיות רצוא *ושוב
רצוא בדג"ש
ושוב ברפה: