תוספתא בבא קמא (ליברמן) ו׳Tosefta Bava Kamma (Lieberman) 6
א׳שור שדחף את חבירו ונפל לבור ומת, בעל השור חייב ובעל הבור פטור. ר' נתן או' במועד זה נותן מחצה וזה נותן מחצה, בתם בעל הבור משלם שלשה חלקים, ובעל השור רביע.
1
ב׳החופר בור ברשותו, ונפל עליו שור והרגו חייב בכופר ואם הוזק השור בעל הבור פטור.
2
ג׳החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו, פטור מן הכופר, ואם הוזק השור, בעל הבור חייב.
3
ד׳חפר ברשות הרבים ופתח לרשות הרבים, אפי' הוא של רבים, חייב, עד שימסור לרבים. אי זהו בור שאמרה תורה, חפר ברשות היחיד ופתח לרשות היחיד, יש לו רשות לחפור ויש לו רשות לפתוח, ברשות הרבים ופתח לרשות הרבים, אין לו רשות לחפור ואין לו רשות לפתוח, ברשות היחיד ופתח לרשות הרבים יש לו רשות לחפור ואין לו רשות לפתוח, אבל יש רשות הרבים ליכנס לשם, ברשות הרבים ופתח לרשות היחיד, אפי' היא של רבים, פטור. ר' יוסי בי ר' יהודה מחייב עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, או עד שירחיק מן הכותל ארבעה טפחים, כדי שיהלך אדם, או עד שימסור לרבים.
4
ה׳חפר ופתח ומסר לרבים פטור. וכן היה נחוניא פותח וחופר שיחין עושה, חופר ומוסר לרבים, וכשבא דבר זה לפני חכמים אמרו עשה זה כהלכה.
5
ו׳חפר כראוי וכסה כראוי, עשה לו חוליא גבוהה עשרה טפחים, מסר לחולה, ולזקן שיש בהן דעת, פטור.
6
ז׳חפר שלא כראוי, וכסה שלא כראוי, עשה לו חוליא פחותה מעשרה טפחים, מסרו לחרש שוטה וקטן שאין בהן דעת, חייב.
7
ח׳חפר תשעה טפחים ובא אחר וחפר טפח, האחרון חייב. ר' יהודה אומ' אחר האחרון למיתה, אחר הראשון להזיק.
8
ט׳חפר עשרה, ובא אחר וסיידו וכיידו האחרון חייב. אחד חפר עשרה, ואחד חפר עשרים, ואחד חפר מאה, ואחד חפר מאתים, כולן חייבין.
9
י׳בור של שנים, אחד מכסה ואחד מגלה, המגלה חייב. כסהו ונתגלה כשהוא עומד ורואה ולא כסהו, הרי זה חייב. כסהו והלך לו, אע"פ שנתגלה לאחר מיכן, פטור.
10
י״אחפר חמשה טפחים, ובא אחר וחפר חמשה, האחרון חייב.
11
י״בכמה שיעורו, להזיק כל שהוא, ולמיתה עשרה טפחים. סמכוס או' לעומק שלשה טפחים, לארכו ולרחבו ארבעה. ר' לעזר הקפר או' כמלואו של נופל.
12
י״גנפל לפניו מקול הכרייא חייב, לאחריו מקול הכרייא פטור. בבור ובשיח בין מלפניו בין מלאחריו חייב.
13
י״דנפל לתוכו חרש שוטה וקטן, שור סומה, המהלך בלילה, חייב, בן, או בת, עבד, או שפחה, פטור. נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו, חייב על הבהמה, ופטור על הכלים, שנ' ומכרו את השור החי וגו', יצאו כלים שאין להם אונאה, יצא אדם שאין הימנו אונאה כמותו, למה זה דומה, למניח אבנו וצלוחיתו ברשות הרבים, ובא אחר והוזק בהן, חייב על נזקי אדם ופטור על נזקי צלוחית. ואם הטה את הצלוחית ונשברה, אף הוא חייב על נזקי צלוחית.
14
ט״ובור שבאמצע הדרך הרי זה של עולי בבל, עד שיתודע שהוא של אנשי אותה העיר, שברחבה, ושבכרמלית, הרי היא של אנשי אותה העיר, עד שיתודע שהיא של עולי בבל. שבאמצע השדה, הרי הוא של בעל השדה, עד שתיודע שהיא של אנשי אותה העיר. הנהרות והמעינות שמושכין, הרי הן של כל אדם.
15
ט״זהמבעית את חבירו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. צווח באזנו וחירשו פטור, אחזו באזנו וחירשו חייב. המבעית בהמת חבירו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים.
16
י״זהלעיטה חלתית, הרדפני, וסם המות, וצואת תרנגלין, פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. שליח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק, פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. העושה מלאכה במי חטאת, ובפרת חטאת של חביר[ו], פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. רופא אומן שריפה ברשות בית דין והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. המחתך את העובר במעי אשה ברשות בית דין והזיק, פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים.
17
י״חאחד שור ואחד שאר בהמה חיה ועוף לנזקין. מועד משלם נזק שלם, ותם משלם חצי נזק. אחד שור וחמור ואחד בהמה חיה ועוף להרביע, ולכלאים. ר' עקיבא אומ' כל אחד ואחד נתרבה במקומו. ר' יוסה או' משם ר' ישמעאל בדברות הראשונות הוא אומ' אתה ובנך ובתך ועבדך [ואמתך] ובהמתך, בדברות האחרונות הוא אומ' אתה ובנך ובתך ושורך וחמורך וכל בהמתך, שור וחמור בכלל היו, ולמה יצאו, להקיש עליהן. מה שור וחמור האמורין לעניין שבת עשה בה שאר בהמה חיה ועוף כשור וחמור, אף שור וחמור האמורין לעניין כל דבר נעשה שאר בהמה חיה ועוף כשור וחמור.
18
י״טנעל כראוי, וקשר כראוי, עשה לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, מסרה לחולה ולזקן שיש בהן דעת, פטור. נעל שלא כראוי, עשה לה מחיצה פחותה מעשרה טפחים מסרה לחרש שוטה וקטן שאין בהן דעת, חייב. אי זהו שלא כראוי, כל שאין יכול לעמוד ברוח.
19
כ׳רועה שמסר צאנו לרועה אחר, ראשון חייב ושיני פטור. המוסר צאנו לרועה, אפי' חיגר, אפי' חולה, אפי' לפניו כשלש מאו' צאן, פטור. מסרו לחרש שוטה וקטן, חייב. לעבד, ולאשה, פטור, ומשלמין לאחר זמן. כיצד עושין להן, בית דין כותבין עליהן שטרי חוב. נתגרשה אשה, ונשתחרר העבד, חייבין לשלם. החותך יבלת של חבירו ועומד לחתכה, לא יאמר לו תן לי מה שחבלת בי, אלא נותן לו כל בושתו. הקוצץ נטיעותיו של חבירו ועתיד לקוצצן, לא יאמר לו תן לי מה שחבלת בי, אלא נותן לו כל נזקו.
20
כ״אאין שמין בית קב, מפני שמשביחו ולא בית כור מפני שפוגם, אלא שמין בית סאה פחותה באותה שדה, כמה היתה יפה וכמה היא יפה. ר' שמעון בן יהודה אומ' משם ר' שמעון במה דברים אמורים בזמן שאכלה יחורי תאנים, או שקטפה לולבי גפנים, אבל אם אכלה פגין, או בוסר, רואין אותן כאילו הן פירות גמורין. ר' יהודה או' משום ר' עקיבא אכלה פירות נטיעות, שמין להן נטיעות. עצמן, שמין להן בית סאה. ר' שמעון בן יהודה או' משום ר' עקיבא תבואה שהביאה שליש הרי היא כנטיעות.
21
כ״בניבה וניבתו הרוח, אם יש בשלו כדי לנבות הרי זה חייב ואם לאו, הרי זה פטור. ר' שמעון או' שלם ישלם המבעיר את הבערה, הכל לפי הדליקה. המדליק בתוך שלו, כמה תעבר הדליקה, ר' לעזר בן עזריה אומ' שש עשרה אמה, דרך רשות הרבים, בשעת הרוח, שלשים אמה. ר' יהודה או' שלשים אמה, ובשעת הרוח, חמשים אמה. ר' עקיבא או' חמשים אמה, ובשעת הרוח, שלש מאות אמה. מעשה בערב שקפץ האור יתר משלש מאות אמה והזיק, מעשה שעיברה הדליקה את הירדן, שהיתה קשה. במי דברים אמורים בזמן שקפצה, אבל אם היתה מסכסכת והולכת, או שהיו עצים מצוין לה, אפי' עד מיל הרי זה חייב.
22
כ״געברה נהר, או גדר, או שלולית, שהן רחבין שמונה אמות, פטור.
23
כ״דהמדליק את הגדיש והיו בו כלים, ר' יהודה או' ישלם מה שהיה בתוכו, וחכמים או' אין משלם אלא דמי גדיש בלבד של חטין, או גדיש של שעורין, ורואין את מקום הכלים כאילו מלא תבואה. ומודה ר' יהודה לחכמים במשאיל מקום לחבירו להגדיש, והטמין, שאין משלם אלא גדיש, גדיש של חטין וגדיש של שעורין, ורואין את מקום הכלים כאילו מלא תבואה. השאילו לגדוש בו חטין, וגדש שעורין, שעורים, וגדש חטין, אין משלם אלא שעורין. היה גדיש של חטין ומחופה בשעורין, שעורין ומחופה בחטין, אין משלם אלא שעורין. היה אדם ישן בתוכו ודלק, אפי' שוגג פטור, מפני שנידון בנפשו.
24
כ״הנכנס לחנות של נגר שלא ברשו', ויצאת לו בקעת וטפחה לו בפניו, פטור, ואם נכנס ברשות, בעל החנות חייב.
25
כ״ונכנס לחנותו של נפח שלא ברשותו, ויצאו ניצוצות והזיקוהו, פטור, ואם נכנס ברשות, בעל החנות חייב.
26
כ״זפועל שנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשותו, אע"פ שיש לו רשות ליכנס ולהגבות את שכרו, נגחו שורו של בעל הבית, או שנשכו כלבו של בעל הבית, פטור, ואם אמ' לו הכנס, בעל הבית חייב.
27
כ״חגמל שטעון פשתן ועובר ברשות הרבים, ונכנס בפשתנו לתוך החנות ודלקה בנירו של חנוני, והדליק את הבירה, [מן האגף ולפנים, בעל גמל חייב], מן האגוף ולחוץ, חנוני חייב, ר' יהודה אומ' אם היתה לפניו איצטבה והדליק, פטור. וחכמים אומ' אע"פ שהיתה לפניו איצטווה והדליק, חייב. וכן היה ר' יהודה אומ' בנר חנוכה פטור, מפני שהניח ברשות. וחכמים אומ' בין זה ובין זה חייב. כגון אילו מסככין על פתחי חניותיהן ברשות הרבים בחג, אע"פ שיש להן רשות, ובא אחר והוזק בהן, הרי זה חייב.
28
כ״טחומר בשור שאין בבור, ובבור שאין בשור, שהשור חייב בכופר, וחייב בשלשים של עבד, נגמר דינו אסור בהנאה, ודרכו לילך ולהזיק, מה שאין כן בבור. חומר בבור, שהבור מועד לעולם, מה שאין כן בשור.
29
ל׳חומר בשור שאין באש, ובאש שאין בשור, שהשור חייב בכופרין, וחייב בשלשים של עבד, ונגמר דינו אסור בהנאה, ואם מסרו לחרש שוטה וקטן חייב, מה שאין כן באש. חומר באש, שהאש מועדת לעולם, מה שאין כן בשור.
30
ל״אחומר בבור שאין באש, ובאש שאין בבור. חומר בבור, שהבור מסרו לחרש שוטה וקטן חייב, מה שאין כן באש. חומר באש, שהאש מועדת לילך ולהזיק, ומועדת לוכל דבר הראוי לה ודבר שאין ראוי לה, מה שאין כן בבור.
31