תוספתא עירובין (ליברמן) ה׳Tosefta Eruvin (Lieberman) 5
א׳הנותן את עירובו בתוך אלפים אמה של תחום, אם היה ביתו סמוך לחומה יכנס, ואם לאו, לא יכנס. נתנו חוץ לתחום אמה אחת, אם היה בתוך אלפים אמה שלו, עירובו עירוב, ואם לאו, אין עירובו עירוב.
1
ב׳בראשונה היו בני טבריה מהלכין את כל חמתה, ואין בני חמתה באין אלא עד מקום הכיפה, עכשיו בני טבריא ובני חמתה חזרו להיות עיר אחת.
2
ג׳אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה, ואין בני עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה. אימתי, בזמן שהיו בתוך אלפים אמה שלהן, לא היו בתוך אלפים אמה שלהן, אין להן אלא אלפים אמה בלבד. ואנשי עיר קטנה אין להן אלא אלפים אמה בלבד.
3
ד׳עיר של רבים שחרבה, ונשתיירו בה גדודיות גבוהות עשרה טפחים, אע"פ שאין צורת פתחיה נכרים, הרי זו מתעברת להיות כעיר. עיר של יחיד שנעשית של רבים ודרך הרבים עוברת בתוכה, כיצד מעברין אותה, נותן לחי מיכן ולחי מיכן, או קורה מיכן וקור' מיכן, ומערבין ונושאין ונותנין באמצע. ואין מערבין אותה לחצאין, אלא או כולה, או מבוי בפני עצמו. עיר של רבים, והרי היא של רבים, ואין לה אלא פתח אחד, מערבין את כולה.
4
ה׳סוכת החג, ר' יהודה מחייב בעירוב ובמזוזה, וחכמים פוטרין. ר' יהושע אומ' מערבין בככר שלם, אפי' הוא כאיסר, אפי' נוטל הימנו כדי דמוע וחלתו. יתר על כן הרי זה אוסר.
5
ו׳מי שיש לו חמש חצרות בעיר אחת, אם היה משתמש בכולן הרי זה אוסר את כולן, ואם לאו, אינו אוסר אלא מקום דירתו בלבד.
6
ז׳אמ' ר' מעשה בבן נפחא שהיו לו חמש חצרות באושה ולא היה אוסר אלא מקום דירתו בלבד.
7
ח׳חמש חבורות, מקצת שרוין בחדרין ומקצתן שרוין בעליות, טרקלין שלהן כחצר לבתים.
8
ט׳שנים ששותפין זה לזה, בין ביין, בין בשמן, אינן צריכין לערב. היו שלשה, זה שותף לזה ביין, וזה שותף לזה בשמן, צריכין לערב, ר' שמעון או' אחד יין ואחד שמן אין צריכין לערב, לעזר בן תדיי אומ' אסורין עד שיערבו.
9
י׳אב ובניו, נשיו וכלותיו ועבדיו ושפחותיו, בזמן שאין עמהן דיורין בחצר, אין צריכין לערב, מבוי שלהן בין כך ובין כך צריך לחי וקורה. עם הארץ שהיו מוליכין אצלו עירוב, מוליך לכהן ככר תרומה ויושב ומשמרו ומחשיך עליו, ואוכלו ובא לו, ובשביעית הרי זה מותר, שלא נחשדו על השביעיות.
10
י״אבית שמניחין בו עירוב אין צריך להפריש ככר. מערבין בבית ישן, מפני דרכי שלום. אם היה שם רבו, או אדם גדול, או שהיה משיא את בנו, ורוצה לנהג בו כבוד, הרשות בידו. מצוה על אדם לבטל רשות. אם היה אדם גדול, הרשות בידו.
11
י״באנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב, עליו לבטל רשות. אם היה בית האבל, או בית המשתה, ורצו לבטל רשותן, הרשות בידו.
12
י״גשלשה שהיו שרויין בחצר ומת אחד מהן, ונפלה ירושה לאחד מן השוק, עד שלא חשיכה אינו אוסר, משחשיכה, הרי זה אוסר.
13
י״דהיה לאחד מן השוק בית באותה חצר ומת, ונפלה ירושה לאחד מבני חצר, עד שלא חשיכה הרי זה אוסר, משחשיכה אין אוסר.
14
ט״והרי ששכח ולא עירב והוציא, בין בשוגג בין במזיד, הרי זה אוסר דברי ר' מאיר. ר' יהודה או' במזיד אוסר, בשוגג אינו אוסר.
15
ט״זמי שביטל רשותו חזר והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר.
16
י״זאחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, ושנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב, שנים ש[לא] עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו, או לאחד שלא עירב, אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב, ולא שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו, ולא שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו, שכל זמן ששרוין בחצר ושכח אחד מהן ולא עירב, הרי זה אוסר.
17
י״חישראל המחלל את השבת בפרהסיא אין צריך לבטל רשות, וישראל שאינו מחלל את השבת בפרהסיא צריך לבטל רשות. ישראל נותן רשות ומבטל רשות, ובגוי עד שעה שישכיר. כיצד מבטל רשות, אומ' רשותי נתונה לך, רשותי מבוטלת לך, ואין צריך לזכות.
18
י״ט(פ"ח בכי"ע) חצר של גוים הרי היא כדיר של בהמה, מותר להכניס ולהוציא מחצר לבתים, ומבתים לחצר, וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר. היה ישראל אחד שרוי בתוכה הרי זה אוסרה, מפני שהיא כחצרו.
19
כ׳ר' ליעזר בן יעקב או' לעולם אין אוסר עד שיהו שני ישראל אוסרין זה על זה, והלכה כדבריו.
20
כ״אהגוסס אע"פ שאין יכול לחיות הרי זה אוסר. קטן אע"פ שאין יכול לוכל כזית הרי זה אוסר.
21
כ״בקסדור הבא לעיר עד שלשים יום הרי זה אוסר מיד. אימתי, בזמן שייחדו לו בית דירה, לא ייחדו לו בית דירה, או שאין עמהן דיורין בחצר, אינו אוסר, אכסני לעולם אין אוסר.
22
כ״גאנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב, והיתה לו אכסדרה על פיתחו, בזמן שמגופפת מותרת לו ואסורה לכל בני חצר, אם אין מגופפת אסורה לו ואסורה לכל בני חצר, כלים ששבתו בחצר מותרין ליטלטל בחצר.
23
כ״דאנשי חצר ששכחו ולא עירבו, אסור להכניס ולהוציא מחצר לבתים, ומבתים לחצר, וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטל בחצר. חמש חצרות פתוחות למבוי, אסור להכנס ולהוציא מחצר למבוי, וממבוי לחצר. כלים ששבתו בחצר מותרין לטלטל בחצר, שבמבוי, אסורין, ור' שמעון מתיר. וכן היה ר' שמעון או' מותר להכניס ולהוציא ממבוי לחצר, ומחצר לגג, ומגג לקרפיף, שכל זמן ששכחו ולא עירבו כולן רשות אחת הן. אמ' ר' כשהיתי למד תורה אצל ר' שמעון בתקוע היינו מוליכין שמן באלנטיאות מחצר לגג, ומגג לקרפיף, ומקרפיף לקרפיף אחר, עד שמגיעין אנו למעין, והיינו רוחצין שם. אמ' ר' יהודה מעשה בשעת סכנה שהיינו מעלין ספר תורה מחצר לגג, ומגג לגג אחר, והיינו קורין בו. אמרו לו אין שעת סכנה ראיה.
24
כ״השתי חצרות זו לפנים מזו, הראשנה של רבים והפנימית של יחיד, חיצונה צריכה עירוב והפנימית אין צריכה עירוב. הפנימית של רבים, והחיצונה של יחיד, הפנימית צריכה עירוב והחיצונה אין צריכה עירוב. ר' עקיבא אוסר את החיצונה, שדריסת הרגל אוסרתה, וחכמים אומ' אין דריסת הרגל אוסרת.
25
כ״והיו שתיהן של רבים, ונתנו את עירובן בחיצונה, ושכח אחד בין מן החיצונה בין מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות.
26
כ״זנתנו עירובן בפנימית, ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב, הפנימית אסורה, מן החיצונה ולא עירב, שתיהן אסורות דברי ר' עקיבא, וחכמים או' הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. אחד שתי חצרות זו לפנים מזו, ואחד שלש דיטאות זו למעלה מזו, למעלה מזו. במי דברים אמורים בזמן שדרך הפנימית לצאת על החיצונה ועל מקצתה, ודרך העליונה לירד על התחתונה ועל מקצתה.
27
כ״חחמש חצירות פתוחות לבית שער, ושכחו ולא עירבו, מותרין בחצירות ואסורין בבית שער.
28
כ״טחמש דיטאות פתוחות לאלקטי, ושכחו ולא נשתתפו, מותרין בדיאטות ואסורין בדיאלקטי.
29