תוספתא שבת (ליברמן) י״אTosefta Shabbat (Lieberman) 11
א׳הבונה כל שהו הרי זה חייב. ר' יוסה אומ' אחד נותן את האבן, ואחד נותן את הטיט, הנותן את הטיט הרי זה חייב. הנוטל את האבן ונתנה על גבי דמוס והתקינה לבנין, אע"פ שלא נתן עליה את הטיט הרי זה חייב, והרי היא כקרקע לכל דבר.
1
ב׳המכה בפטיש, אחד טפיחה גדולה ואחד טפיחה קטנה הרי זה חייב. רבן שמעון בן גמליאל או' אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב, שכן מרדדין טסין לעבודת המשכן.
2
ג׳הקודח והגורר והקוצץ כל שהו הרי זה חייב. ר' שמעון או' עד שיקדיח את כולו, עד שיגור את כולו, עד שיקוץ את כולו. הצר צורה, עד שיצור את כולה. הצובע את העור, עד שיצבע את כולו. המעבד את העור, עד שיעבד את כולו.
3
ד׳המכבה והמבעיר הרי זה חייב. הנותן שמן בנר אע"פ שיש בו שמן הרי זה חייב. טלטלו ממקום למקום פטור, הטהו על צדו הרי זה חייב.
4
ה׳היו לפניו שתי נרות דולקין, נתכוון לכבות את זה וכבה את זה הרי זה חייב. שתי נרות כבין, נתכוון להבעיר את זה והבעיר את זה חייב. אחד כבה ואחד דולק, נתכוון לכבות את הדולק והבעיר את הכבה, להבעיר את הכבה וכבה את הדולק, הרי זה פטור. נתכוון וכבה את הדולק והבעיר את הכבה בנשימה אחת חייב שתי חטאות. אחד נותן את האור ואחד נותן את העצים ואחד נותן את הקדירה ואחד נותן את המים ואחד נותן את הבשר ואחד נותן את התבלין ובא אחד והגיס, כולן חייבין. אחד נותן את הקדירה ואחד נותן את המים ואחד נותן את הבשר ואחד נותן את התבלין ואחד נותן את האור ואחד נותן את העצים ובא אחד והגיס, שנים האחרונים חייבין.
5
ו׳הסורט סרטה אחת על גבי שני נסרים כאחד הרי זה חייב. אמ' ר' עקיבא לא חייבו שתי אותות אלא משם רושם, שכן רושמין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו.
6
ז׳כתב אות אחת בראש יריעה מכן ואות אחת בראש יריע' מכן, אע"פ מדביקן זו לזו והן נראות אחת חייב, ואם לאו פטור. כתב אות אחת, ובא אחר וכתב אות אחת, ובא אחר וכתב אות אחת, אפי' כל השם כולו, אפי' כל הספר כולו, פטור. כתב אות אחת והשלים את השם, אות אחת והשלים את הספר חייב.
7
ח׳המקרע על העור כתבנית כתב פטור, הרושם על העור כתבנית כתב חייב. כתב בקלפי אגוזים, בקלפי רמונים, בדם הקרוש, בחלב הקרוש, על עלה זית, ועל עלה חרוב, ועל עלה דלעת, ועל כל דבר שהוא של קיימא חייב. על עלה חזרין, ועל עלה כרישין, ועל עלה בצלים, ועל עלה ירקות, ועל כל דבר שאין של קיימא, או דבר שאין של קיימא על דבר שהוא של קיימא, פטור, עד שיכתוב דבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של קיימא.
8
ט׳הכותב אות אחת גדולה, אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותות פטור.
9
י׳המוחק אות אחת גדולה אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותות חייב. אמ' ר' מנחם בי ר' יוסה זה חומר במוחק שאין בכותב. ובכותב שאין במוחק, חומר בכותב, הכותב לקלקל חייב, והמוחק לקלקל פטור.
10
י״אנפלה דיו על גבי ספר ומחקה, שעוה על גבי פנקס ומחקו, אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותות חייב. והמוחק לקלקל פטור, אין לך שחייב, אלא המוחק על מנת לכתוב. והמוחק על מנת לתקן כל שהו הרי זה חייב.
11
י״בהכותב אות אחת ועשאה שתי אותות, שתי אותות ועשאן אות אחת, הרי זה חייב. נתכוון לכתוב אות אחת ונעשו בידו שתי אותות, שתי אותות, ונעשו בידו אות אחת, הרי זה חייב.
12
י״גכתב שני נקודין ובא אחר וגמרן ועשאן שתי אותות האחרון חייב. כתב על הזוית מבפנים חייב, מבחוץ פטור.
13
י״דהמצייר בקלפי פולין ובקליפי תרמוסין פטור.
14
ט״והמסרט על בשרו, ר' ליעזר מחייב וחכמים פוטרין. אמ' להם ר' ליעזר והלא בן סטרא לא למד אלא בכך, אמ' לו ומפני שוטה אחד נחייב את כל הפקחין.
15
ט״זאחד אוחז בקולמוס, ואחד אוחז בידו וכותב, האוחז בקולמוס חייב, האוחז בידו וכותב פטור. נתכוון לסייעו, האוחז בקולמוס פטור, והאוחז בידו וכותב חייב. שוגג אוחז בקולמוס, ומזיד אוחז בידו וכותב, חייב. מזיד אוחז בקולמוס, ושוגג אוחז בידו וכותב, פטו'.
16
י״זקטן אוחז בקולמוס, וגדול אוחז בידו וכותב חייב. גדול אוחז בקולמוס, וקטן אוחז בידו וכות', פטור. מודה רבן גמליאל לחכמים שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת, אות אחת בשבת ואות אחת ביום טוב, אות אחת בשבת ואות אחת ביום הכפורים, שהוא פטור, שאין שני ימים מצטרפין למלאכה אחת.
17
י״חאחד נותן את הדיו, ואחד נותן את המים, ואחד נותן את הקנקנתום, שנים האחרונים חייבין. אחד נותן את הקנקנתום, ואחד נותן את המים, ואחד נותן את הדיו, שנים האחרונים חייבין. אחד נותן את הדיו, ואחד נותן את הקנקנתום, ואחד נותן את המים, האחרון חייב. אחד נותן את הקנקנתום, ואחד נותן את הדיו, ואחד נותן את המים האחרון חייב. אחד נותן את המים ואחד נותן את הדיו, אחד נותן את הדיו ואחד נותן את המים, אחד נותן את המים ואחד נותן את הקמח, אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים, אחד נותן את המים ואחד נותן את העפר, אחד נותן את העפר ואחד נותן את המים, האחרון חייב דברי ר'. ר' יוסה בי ר' יהודה אומ' האחרון אינו חייב אלא עד שיגבל.
18