תוספתא סוטה (ליברמן) י״גTosefta Sotah (Lieberman) 13
א׳משנבנה בית ראשון נגנז אהל מועד, ונגנזו עמו קרסיו קרשיו ובריחיו ועמודיו ואדניו, ואע"פ כן לא היו משתמשין אלא בשלחן שעשה משה, ומנורה שעשה משה. מנורה שעשה משה לא היתה צריכה שמן המשחה, שקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. משנגנז ארון, נגנז עמו צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן, שקדיה ופרחיה, וארגז שהשיבו פלשתים דרין לאלי ישראל. כולם היו בבית קדש הקדשים, ומשנגנז ארון נגנזו עמו דברים, ומי גנזו, יאשיהו המלך גנזו. מה ראה, כיון שראה כתו' בתורה יולך ה' אותך ואת מלכך וגו' פיקד ללוים וגנזוהו, שנ' ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדשים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה מלך ישראל אין להם משא בכתף, אמ' להם גנזו אותו שלא יגלה לבבל כשאר כל הכלים, שתחזירוהו למקומו, שנ' עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישר', מיד גנזו אותו הלוים. ר' ליעזר אומ' ארון גלה לבבל, שנ' לא יותר דבר אמר ה', ואין דבר אלא דברות שבו. ר' שמעון אומ' הרי הוא אומ' ולתשובות השנה שלח המלך נבוכדנצר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה', זה ארון. ר' יהודה בן לקיש או' ארון נגנז במקומו, שנ' ויאריכו הבדים ויראו וגו', ויהיו שם עד היום הזה.
1
ב׳משחרב בית המקדש הראשון בטלה מלוכה מבית דוד, ובטלו אורים ותומים, ופסקו ערי מגרש, שנ' ויאמר התרשתה להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים, כאדם שאומ' לחבירו עד שיחיו מתים, או עד שיבא אליהו.
2
ג׳משמתו נביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, פסקה רוח הקודש מישראל, ואע"פ כן היו משמיעין להן על בת קול. מעשה שנתכנסו חכמים לעליית בית גוריה ביריחו, ויצתה בת קול ואמרה להן יש כן אדם ביניכם שראוי לרוח הקדש, אלא שאין דורו זכיי לכך. נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת אמרו עליו, הא עניו, הא חסיד, תלמידו של עזרא.
3
ד׳שוב פעם אחת היו יושבין ביבנה ושמעו בת קול אומרת יש כאן אדם שראוי לרוח הקודש, אלא שאין הדור זכיי, ונתנו עיניהם בשמואל הקטן. בשעת מיתתו מה היו או', הא עניו, הא חסיד, תלמידו של הלל הזקן. אף הוא אומ' בשעת מיתתו, שמעון וישמעאל לקטלא, ושאר חברוהי לחרבא, ושאר עמא לביזה, ועקן רברבן יהויין לאחר דנא. בלשון ארמי אמרן. אף על ר' יהודה בן בבא התקינו שיהו אומ' עליו, הא עניו, הא חסיד, תלמידו של שמואל הקטן, אלא שנטרפה שעה.
4
ה׳יוחנן כהן גדול שמע דבר מבית קדש הקדשים, נצחון (מרא) טליא דאזלון לאגחא קרבא באנטכיא, וכתבו אותה שעה ואותו היום, וכיונו ואותה שעה היתה שנצחו.
5
ו׳שמעון הצדיק שמע דבר מבית קדש הקדשים, בטילת עבידתא די אמר סנאה לאיתאה להיכלא, ונהרג גסקלגס ובטלו גזרותיו, ובלשון ארמי שמע.
6
ז׳כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים היה נר מערבי תדיר. משמת, הלכו ומצאוהו שכבה. מיכן ואילך מוצאין אותו פעמים כבה פעמים דולק. כל זמן שהיה שמעון קיים היתה מערכה תדירה. כשמסדרין אותה בשחרית, היתה מתגברת והולכת כל היום כולו, והיו מקריבין עליה תמידין ומוספין ונסכיהן, ולא היו מוסיפין עליה אלא שני גיזרי עצים עם תמיד של בין הערביים, כדי לקיים מצות עצים בלבד, שנ' ובער עליה הכהן. משמת שמעון הצדיק תשש כחה של מערכה. כשמסדרין אותה בשחרית, לא היו נמנעין מלהוסיף עליה עצים כל היום כולו. כל זמן שהיה שמעון קיים ברכה נכנסת בשתי הלחם, ובלחם הפנים. שתי הלחם מתחלקות בעצרת לכהנים, ולחם הפנים ברגל לכל המשמרות לאנשי משמר. יש מהן שאוכלין ושובעין, ויש מהן שאוכלין ומותירין, ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כזית. משמת שמעון הצדיק לא היתה ברכה נכנסת לא בשתי הלחם ולא בלחם הפנים. הצנועין מושכין ידיהם, והגרגרנין חולקין ביניהן, ולא עלה ביד כל אחד ואחד אלא כפול.
7
ח׳מעשה בכהן אחד מצפורי שנטל חלקו וחלק חבירו, ואע"פ כן לא עלה בידו [אלא כפול], והיו קורין אותו בן החמסן עד היום. שנה שמת בה שמעון הצדיק אמ' להם בשנה זו אני מת. אמרו לו מניין אתה יודע. אמ' להם כל ימות הכפורים היה זקן אחד לובש לבנים ומתכסה לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, שנה זו נכנס עמי ולא יצא. לאחר הרגל [חלה] שבעת ימים ומת. [משמת] שמעון הצדיק נמנעו אחיו מלברך בשם.
8
ט׳מעוררין, אלו הלוים, שאומ' על הדוכן עורה למה תישן ה'. אמ' להן רבן יוחנן בן זכיי, וכי יש שינה לפניו, והלא כבר נאמר הנה לא ינום ולא ישן, אלא כל זמן שישראל שרוין בצער ואומות העולם שרוין בשלוה, כביכול, עורה למה תישן.
9
י׳נוקפין, אלו שמכין את העגל בין קרניו, כדרך שמכין לע"ז, אמ' להן יוחנן כהן גדול, עד מתי אתם מאכילין את המזבח טריפות. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלם בחולו של מועד. אף הוא גזר על הוודיי, וביטל את הדמיי. לפי ששלח לכל עיירות ישראל ומצאן שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, מעשר ראשון ומעשר שיני מקצתן מפרישין, ומקצתן אין מפרישין. [אמר] הואיל ותרומה גדולה עון מיתה, ותרומת מעשר עון טבל, יהא אדם קורא שם לתרומה ותרומת מעשר ונותנן לכהן, ומעשר שני מחללו על המעות, והשאר מעשר, מעשר עני, המוציא מחבירו עליו הראיה.
10