צדקת הצדיק קט״וTzidkat HaTzadik 115
א׳[קטו] כשמחדש דבר בתורה צריך שלא יהי' מצד שום נגיעה בלב שרוצה כך או להתפארות או לחלוק על דברי זולתו וכיוצא. רק מצד התשוקה לידע האמת ואז אפי' טועה נקרא ד"ת ודברי אלהים חיים שהרי נזכר בתלמוד דברי הטועים ושנדחו מהלכה שגם ההו"א הוא ד"ת. שכך יסד הש"י מושכל ראשון ואח"כ הגעה לאמת וגם המושכל ראשון הוא מהש"י ודא"ח. אבל כשהוא מצד הנגיעה אז אינו נקרא ד"ת כלל. כמ"ש בירבעם החודש אשר בדא מלבו ובודאי הוא דרש להם איזה דרש ולימוד שחג האסיף הוא בחשון. רק לפי שהי' מצד הנגיעה לעשות נגד ב"ד שבירושלים נקרא אשר בדא מלבו ולא נאמר בזה אלו ואלו דא"ח. וכן דואג עשה הכל עפ"י התורה בדעתו כי ראש הסנהדרין הי' והוא הורה עמוני ואפי' עמונית עפ"י הלכה שבדעתו שהרי אשתיתו נגדו (כמ"ש יבמות עז.) וממילא א"א שיהי' דוד מלך והוא מפסולי קהל ודנו למורד במלכות וכן לאחימלך. ושאול אע"פ שהי' סבור ג"כ כן הוא הי' בטעות ונקרא באמת בחיר ה'. אבל דואג ד"ת אלו נבעו מלבו מצד הקנאה ואלולי נגיעה זו לא הי' טועה. באופן זה נעשים ד"ת סם המות ר"ל שנאבדו מן העולם כי אין זה נקרא ד"ת באמת כלל רק למראית העין [ואין בכח ד"ת כאלו להוציא נפשות כלל כענין אל אחר אסתריס ולא עביד פירין. והיינו כמ"ש (חגיגה טו:) ובפ' חלק (סנהדרין קו:) מי זוטר כו' אלא רחמנא לבא בעי. ור"ל שהחכמה שבמוח יהי' מחוברת עם הבינה שבלב יחד והחכמה יהי' יוצאת מן הלב וזה ע"י הדעת המחבר חו"ב משא"כ אל אחר אין בו דעת כמש"ל אות ק"ז וע"ז א' (ויק"ר סו"פ א) ת"ח שאין בו דעה כו']:
1
