צפנת פענח, בשלח ט׳Tzofnat Paneach, Beshalach 9
א׳בסוטה דף י"ג (ע"א) בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה ומשה נתעסק במצות, שנאמר (משלי י, ח) חכם לב יקח מצות וכו'. ויש להקשות, מה זה שאמר ומשה נתעסק במצות, במצוה היה לו לומר, דלא נתעסק רק במצוה אחת דהיינו בעצמות יוסף. וכי תימא דקאמר לישנא דקרא יקח מצות, באמת שגם שם קשה, דהל"ל יקח מצוה, וכן דקדק האלשיך שם. ב' קשה היותר תמוה, והוא מה שהקשה בתשובת בית יעקב סימן קי"א, מה זה שאמר יקח מצות, הא מהכרח הי' שלא לעבור אשבועתו, שהי' בכלל השבועה בהעלאת עצמותיו, ואם כן אין כאן שום חיבוב מצוה, וכפירוש רש"י שם בד"ה ואי לא איעסיק בו משה וכו', יעו"ש.
1
ב׳ונראה לי דחדא יתורץ באידך, ובביאור ב' קושיות אלו יתעורר קושיא ג' וישאר בצריך עיון. (והוצאת) [והוצעת] ביאור ד' קושיות הנ"ל הוא כך, דבאמת מה שנתעסק בעצמות יוסף י"ל שהי' שלא לעבור אשבועה, ואין כאן מצוה, אלא דעל ידי הוצעת קושיא ג' מבואר דאין מקום לעבור על שבועה, ומעלות משה הי' שנתעסק בב' מצות, מה שאין כן ישראל.
2
ג׳והוא, דבתשובת בית יעקב הנ"ל רוצה לסתור סברת הט"ז (יו"ד סי' רלו סקי"ג), ולהוכיח דשנים שנשבעו לעשות דבר אחד ועבר אחד מהם על השבועה דגם השני פטור. והוא מכח קושיא הנ"ל דאמר יקח מצות, הא הי' שלא לעבור אשבועה, אלא משום דעברו ישראל על השבועה שנתעסקו בביזה ולא בעצמות יוסף, וגם משה פטור מהשבועה, ואפילו הכי נתעסק בעצמות, שפיר למצוה יחשב, עכ"ל.
3
ד׳ולי נראה דאין מזה שום הוכחה, דיש לומר שנים שנשבעו אף שעבר אחד על השבועה מכל מקום השני מושבע ועומד בשבועתו, וישראל לא עברו על השבועה כלל, מאחר דקיימא לן (סוכה כו.) העוסק במצוה פטור מן המצוה אחרת, ואם כן ישראל שנתעסקו בביזה, דהיינו גם כן מצוה שנצטו[ו] מהש"י כל זה, כמ"ש (יא, ב) דבר נא באזני העם וישאלו וגו', ואם כן היו פטורין ממצוה אחרת להתעסק בעצמות. מה שאין כן משה שלא הי' עסוק במצוה אחרת, הי' צריך להתעסק בעצמות [יוסף] לקיים השבועה. אבל שניהם אי אפשר הי' לקיים דאין הזמן מסכים בזה, דאל"כ אלא שהי' הזמן מספיק על שניהם, הדרא ק' למשה, דהי' משה עוסק במצות מה טעמא לא עשה שניהם, אלא ש"מ שאי אפשר הי' לעסוק בשניהם, ואם כן ליכא שום הוכחה לתשובת בית יעקב הנ"ל.
4
ה׳וכי תימא, אם כן ק', הא הי' מוכרח משה להתעסק בעצמות שלא יעבור על שבועה, ומנלן לומר שחביבה מצות עליו, וכקושית התשובה הנ"ל. זה אינו, דהא הי' אפשר למשה גם כן לפטור עצמו מלהתעסק בעצמות על ידי שיתעסק בביזה, דהוא פטור כמו הישראל מכח העוסק במצוה פטור מן המצוה, ואפילו הכי נתעסק בעצמות, ש"מ חכם לב יקח מצות.
5
ו׳אך דק', מאחר דביזה הוי מצוה, ועצמות יוסף גם כן הי' מצוה, מה טעמא הניח משה מצוה זו ועסק בעצמות. וביותר ק' דנחשב למשה לשבח ולישראל לגנאי, כמש"ה חכם לב יקח מצות זה משה, משמע אבל ישראל לא נתעסקו במצוה, ולפי הנ"ל שניהם עסקו במצות.
6
ז׳ונראה לי דיבואר זה על פי התעורר[ו]ת הספיקות שיש להקשות על משה, דלכאורה יש לומר דהדין עם ישראל שהניחו מלהתעסק בעצמות ועסקו בביזה, משום דביזה הוי מצוה עוברת, מה שאין כן עצמות יוסף הי' אפשר לילך שמה פעם אחרת, וסברא זו זכרו הט"ז (יו"ד שם) ודייק מפסוק (בראשית נ, כה) והעליתם את עצמותי מזה אתכם, אם אפשר, ואם לאו תבואו פעם אחרת, יעו"ש. ומה שחזר וסתרו מדאמר פקוד יפקוד והעליתם וגו', שהוא מיותר, ש"מ דתלה השבועה לעת הפקידה דווקא וכו'. זה אינו, דיש לומר דאינו מיותר כלל, דאצטריך לתרץ איזה קושיא שיש בדבריו, והוא מה שהוקשו חז"ל מפני מה לא השביע את בניו [ש]ישאוהו מיד כמו יעקב, ומשני, דיוסף (היו) [הי'] סיפק בידו, מה שאין כן השבטים היו ברשות פרעה עד עת הפקידה וכו'. ואם כן הכניס יוסף הקושיא והתירוץ בתוך דבריו במתג לשונו, במה שאמר והעליתם את עצמותי מזה אתכם, ק' מה טעמא לא ציוה שישאוהו מיד וצוה לשאת אותו בצאתם ממצרים, לזה הקדים ואמר אלקים פקוד יפקוד אתכם, בעת הפקידה שיהי' סיפק בידכם, אז והעליתם את עצמותי מזה אתכם, מה שאין כן עכשיו, שאתם ברשות פרעה, ואין סיפק בידכם, איני משביע אתכם בזה. ואם כן לא תלה השבועה בעת הפקידה דוקא, אלא שנתן טעם לדבריו שאי אפשר להקדים השבועה להעלותם בבשר ועצמות כיעקב, אבל באמת אם גם בעת צאתם מארץ מצרים לא יוכלו להעלותם, כי אם אח"כ שיחזרו שמה להעלותו, בזה אין שום קפידא. ונסתר סברת הט"ז בזה, ובאתרועע היסוד נפל הבנין שרצה לדין מזה, יעו"ש. ואם כן יפה עשו ישראל שבחרו במצות הביזה והניחו עסק העצמות, שאפשר לחזור שמה פעם אחרת, והדרא קושיא למשה שעשה בהיפך.
7
ח׳אבל נראה דמשה טעמו ונימוקו עמו, דהא אחד מתרי"ג מצות הוא לאו דלא תוסיפון לראותם עוד עד עולם (שמות יד, יג), ולפי דעת ישראל שעסקו בביזה והניחו העצמות שיחזרו שמה פעם אחרת, ע"כ אי אפשר לקיים מצות עשה זו של העלאת עצמות כי אם שיעברו הלאו דלא תוסיפון, מה שאין כן משה על ידי שעסק מיד בעצמות קיימו גם כן הלאו דלא תוסיפון, והוי ביד משה ב' מצות מצות עשה של עצמות ומצות לא תעשה דלא תוסיפון.
8
ט׳ובזה יובן, בא וראה כמה חביבות מצות על משה, שכל ישראל נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות דייקא, ר"ל אף שגם ישראל נתעסקו במצוה, דהיינו בביזה, מכל מקום יותר הי' חביבות על משה שהי' עוסק במצות, ר"ל שני מצות הי' בידו על ידי עסק עצמות, דהיינו קיום מצות עשה של עצמות, וקיום הלאו דלאו תוסיפון, וז"ש חכם לב יקח מצות, זה משה, שהי' שני מצות בידו, מה שאין כן ישראל הי' בידם רק מצוה אחת של ביזה, ודו"ק.
9
