צפנת פענח, בא ד׳Tzofnat Paneach, Bo 4
א׳פן ג' ביאור פסוק בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו', למען שתי אותותי אלה בקרבו (י, א). והספיקות ביארתי לעיל.
1
ב׳ונבאר פסוק דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב (יא, ב), ודרשו חז"ל (ברכות ט:) אין נא אלא לשון בקשה, שלא יאמר אותו צדיק וכו'. והקשו הקדמונים, גם שלא יאמר אותו הצדיק הא צריך הקב"ה לקיים הבטחתו. ב' מאי באזנ"י. ג' ששאלו ולא החזירו, ואיכא חילול השם. ד' למה נכתב זה בתורה, מה דהוי הוי. ושאר הספקות עם ביאורן כתבתי במקום אחר.
2
ג׳ונבאר פסוק דברו אל כל עדת בני ישראל בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה וגו' (יב, ג), פירש רש"י וכי אהרן מדבר, והלא כבר נאמר (ז, ב) אתה תדבר וגו', אלא חולקין כבוד זה לזה, וכנ"ל. ונשאלתי, כי מה שנאמר (ז, ב) אתה תדבר, היינו אל אהרן, אבל כשדבר אל ישראל ואל פרעה אהרן הוא מדבר, וכאן דכתיב דברו אל עדת ישראל וגו', ראוי שיהי' אהרן המדבר ולא משה, ורש"י פירש בהיפך.
3
ד׳ונראה להבין מה זה שסירב משה בשליחות ואמר הן אני ערל שפתיים, וכי לא ידע תשובת יתברך מי שם פה לאדם וגו' (ד, יא). וגם להבין נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהי' נביאך (ז, א). והוא תמוה כמו שהקשה רבי משה אלשי"ך, יעו"ש.
4
ה׳ונראה לי, דמבואר בכתבים (פע"ח) הלכות סוכה (פ"ב), ביאור פסוק (משלי טז, כ) משכיל על דב"ר ימצא טוב וכו', יעו"ש. והנה דברי משה היו סתומים מאד ורב מעלתו, ולא היו ישראל יכולין להשיג דבריו הסתומים, וז"ש הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו' ואני ערל שפתים, ופירש רש"י כמו ערל לב, אטומים מלהבין וכו', לכך אמר הקב"ה ראה נתתיך אלהים לפרעה, כי דבריך אלהיות וסתומים להבין, ואהרן אחיך יהי' נביאך, כתרגומו מתורגמנך, שהוא יכול לפרש ולתרגם דבריך הסתומים כדי שיוכלו להבין. אמנם במצוה שיש בו ב' בחינות נגלה ונסתר צריכין לומר שתיהם, אפשר יאמרו שניהם זה הנסתר וזה יאמר הנגלה.
5
ו׳והנה במצות לקיחת שה לפסח יש בו ב' בחינות, א' כפשוטו, ב' לבטל עבודת אלילים למעלה, כמ"ש בזוהר (ח"ב לט:, מ.) וכו'.
6
ז׳ובזה יובן דברו אל כל עדת בני ישראל ויקחו להם איש שה לבית וגו', שיאמרו שניהם מצוה זאת, זה יאמר הנסתר מהמצוה הזאת, וזה יאמר הנגלה מהמצוה הזאת, לכך דברו שניהם מצוה זאת, והבן.
7
ח׳ועתה נבין ביאור פסוק זה הנ"ל, דבר נא באזני העם, כי יש במצוה זאת ב' בחינות גם כן, א' כפשוטו הנגלה מהמצוה, ב' הנסתר מהמצוה, כי מה שאמר הקב"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כולל ב' בחינות, א' הנגלה כפשוטו שיקחו רכוש גדול הון רב, ב' כמבואר בכתבים כי רכוש רב הוא בירור ניצוצין וכו', יעו"ש.
8
ט׳ובזה יובן דבר נא באזני העם, כי במצוה זו יש ב' בחינות הנ"ל, לכך לא ידבר אל אהרן ואהרן ידבר אל העם, רק הוא עצמו ידבר באזני העם ממש הנגלה והנסתר, שהוא תואר ב' אזנים, והיינו וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף וכלי זהב כפשוטו, שיהי' להם רכוש גדול ממש, שלא יאמר אותו הצדיק וכו', כי הוא לא ידע דקאי על בירור ניצוצות, רק סובר כפשוטו, לכך יקחו רכוש כפשוטו. עוד יש במצוה זו בחינה ב' בעבודת ה', והוא הסוד, שכתבתי במקום אחר ביאור משנה דקדושין (פ"א מ"א) האשה נקנית בשלשה דרכים בכסף ובשטר ובביאה, כי דרכי עבודת השם יתברך הוא בג' דרכים הנ"ל, א' בכסף שכוסף וחושק בעבודת השם יתברך. ב' בלומד מה שנאמר בספרים שנקרא בשטר. ג' בביאה וכו', ופריך בש"ס (קדושין ג:, כתובות מו.) בכסף מנלן, ר"ל שאם אין לו חשק לכסף מנ"ל ליקח הכסף וכו', יעו"ש. לכך ביאור פסוק זה ברמז, כי יש מקום ליקח בחינת הכסף על דרך השאלה איש מאת רעהו יכול ליקח כלי כסף, דכתבתי לעיל ביאור ש"ס (ברכות יז.) חכמים דיבנה אמרו אני ברי' וחבירי ברי' וכו', כשם שהוא משכים למלאכתו בחשק וזריזות, כך על ידו אני משכים למלאכתי ברוחני בחשק וזריזות, שאם הוא חושק למלאכתו בגשמי מכל שכן שראוי לי לחשוק למלאכתי ברוחני, וז"ש וישאלו איש מאת רעהו כלי כסף, והבן. וכלי זהב, כי מצפון זהב יאתה (איוב לז, כב), כמו שכתבתי במקום אחר איזהו חכם הלומד מכל אדם (אבות פ"ד מ"א) גם מיצר הרע וכו', יעו"ש, וז"ש וישאלו איש מאת רעהו כלי זהב, והבן.
9
י׳ועתה נבא לביאור פסוק בא אל פרעה וגו', לבאר קושית הרמב"ם הנ"ל ושאר הספיקות. ונראה לי דכתבתי לעיל ביאור ש"ס (סוכה נג.) דאמר הלל אם אני כאן הכל כאן וכו', והוא על פי ביאור ש"ס (נדרים לח.) אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור [ועשיר] וחכם וענו וכו', והיינו ענוה עם כל אחד ואחד וכו', יעו"ש.
10
י״אובדרך פנימי כתבתי במקום אחר אם אני כאן הכל כאן, כי אם מתפאר אז נסתלק י' מן אנ"י וכו', יעו"ש.
11
י״בובזה יובן בא אל פרעה והתרה בו כי אני הכבדתי את לבו, הכונה מה שאמר פרעה לי יאורי ואנ"י עשיתני (יחזקאל כט, ג), תיבת אני גרם לו להכביד לבו, ועל ידי זה נסתלק אות י' ונשאר רק שתי אותיות מן אני, וז"ש למען שת"י אותותי אלה בקרבו, והבן.
12
י״געוד יש לומר ביאור קושית הרמב"ם הנ"ל, דכתב בדרשת הר"ן (דרוש הששי) כי פורעניות האומות התראה לישראל, שנאמר (עי' צפניה ג, ו-ז) הכרתי גוים וגו', אמרתי אך תראי אותי תקחי מוסר וכו', יעו"ש.
13
י״דובזה יובן, בא אל פרעה גם כי אני הכבדתי את לבו ולא יקבל, מכל מקום והתרה בו בישראל, וזש"ה ולמען תספר באזני בנך וגו', ואת אותותי אשר שמתי בם ועל ידי זה וידעתם כי אני ה', והבן.
14
ט״ואמנם אלו ב' שמות אני ה', נראה לי דאיתא בש"ס סוף מכות (כד.) שבכו ואמרו הללו עובדי עבודה זרה יושבים בטח, ומקדש שלנו שרף באש, אמר רבי עקיבא אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, ושוב מעשה וכו', יעו"ש. ובזה יובן אני ה', כי שם רחמים שנוהג עם רשעים הוא מדת הדין שנקרא אני, להשמדם עדי עד, והוא הדין איפכא, והבן.
15
ט״זועוד יש לומר בא אל פרעה וגו', ונבאר משנה פרק י"ט דשבת (מ"ב) עושין כל צרכי מילה בשבת, מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליו אספלנית וכו'. והקושיא מפורסמת, אחר שאמר עושין כל צרכי מילה למה אמר שוב מוהלין וכו'. וכן הקשה בש"ס (שבת קלג.:).
16
י״זונראה דאיתא בשבת דף למד (ע"א), שא[ו]ל שאילתא זו לעילא מן רבי תנחום, מהו לכבויי בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא, פתח ואמר אנת שלמה מלכא אנה חכמתך, לא דייך שדבריך סותרים דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרים זה את זה, דוד קאמר (תהלים קטו, יז) לא המתים יהללו י"ה ואת אמרת (קהלת ד, ב) ושבח אני את המתים שכבר מתו, וחזרת ואמרת (שם ט, ד) כי לכלב חי הוא טוב מן הארי[ה] המת, לא קשיא וכו', יעו"ש. ולענין שאלה דשאילנא קדמיכון, נר קרוי' נר ונשמתו של אדם קרוי נר, מוטב תכבה נרו של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה וכו'. והוא תמוה, מהו הלשון לעילא מרבי תנחום. ועוד בסוף אמר ולענין שאלה דשאילנא קדמיכון, וזה אינו, כי ממנו נשאל שאלה זו ולא קדמיכון. חוץ משאר ספיקות שמבואר ממילא.
17
י״חונראה לי, דכתב רמ"א באורח חיים סימן ש"ז (ס"א), בשם תרומת הדשן (שו"ת סי' סא): ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול וכו', יעו"ש. וכתב באר היטב (סק"ב) בשם ספר חסידים (סי' קי) ואסור לספר איזה דבר שמצטער בו וכו', יעו"ש. והוא תמוה, שהוא נגד הש"ס שאמרו (שבת קיג:) שלא יהי' דבורך של שבת כדבורך של חול וכו', כל שכן לספר דברים בטילים בשבת.
18
י״טהגם דשמעתי ממורי זללה"ה משל למלך שצוה שיתנו לכל אחד מבוקשתו, וביקש אחד שיתנו לו זבל לצרעתו וכו', ודפח"ח.
19
כ׳ולי נראה, דאיתא בשבת (קיח:) כל המענג את השבת נותנין לו כל משאלות לבו וכו'. והקשה הגאון מוהר"ר העשיל הא אין אדם מת וחצי תאותו בידו (עי' קה"ר א, לד).
20
כ״אכדי לתרץ זה נראה לי לבאר מדרש (תנחומא ראה יא) ושמחת בכל הטוב (דברים כו, יא), אין טוב אלא תורה. כתבתי ביאור זה במקום אחר ב' פירושים על זה, אחד על דרך הלצה, דשמעתי ביאור משנה (אבות פ"ה מי"ט) מה בין תלמידיו של אברהם אבינו וכו'. ובזה יובן, ושמחת בכל הטוב, וקשה והא אין אדם מת וחצי תאותו בידו, ומשני אין טוב אלא תורה, ומסתפק במיעוט בזה, וק"ל.
21
כ״בעוד יש לומר דכתבתי ביאור משנה דאבות (פ"ב מט"ז) לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה, על פי ביאור פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש (סנהדרין קיא.) בפסוק (ישעיה ה, יד) ופערה פי' לבלי חוק, המשייר חוק אחד וכו'. והעולה משם, כי ברוחני שהכל אחדות אחת התופס מקצת אחדות כאילו תופס כלו, מה שאין כן בגשמי שהם דברים נפרדים. ובזה יובן ושמחת בכל הטוב, וקשה היאך אמר בכל הטוב, הא אין אדם מת וחצי תאותו בידו, ומשני אין טוב אלא תורה, ובתורה שהוא הרוחני התופס מקצת אחדות כאילו תופס כלו וכו', יעו"ש.
22
כ״גוהנה האדם מורכב מחומר וצורה, כי הנשמה שהוא הצורה, היא מעולם האחדות ורוחני, ואין תענוג לנשמה כי אם בתענוג הרוחני כי שם מקומה, וההיפוך הוא בחומר הגוף שניטל ד' יסודותיו מן העולם הפירוד, ואין לו תענוג כי אם בגשמי ולא ברוחני. ובזה כתבתי ביאור פלוגתא (פסחים סח:) רבי יהושע ורבי אליעזר או יושב ושונה או אוכל ושותה.
23
כ״דובזה נראה לפרש הפסוק לא המתים יהללו י"ה, דכתבתי לעיל כל הנשמה תהלל י"ה (תהלים קנ, ו), כי בחינת הנשמה היא תואר י"ה וכו', יעו"ש. ובזה יובן לא המתים יהללו י"ה, כי הרשעים שבחייהם קרוים מתים (ברכות יח:), והוא כגוף בלא נשמה, אינם מתענגים בתענוג הנשמה, כי אדרבה לצער יחשב לו, כמו שכתבתי ביאור משנה (אבות פ"ג מט"ו) ובטוב העולם נידון וכו'.
24
כ״הונודע כי השבת היא עולם הנשמה, כמו שכתב רבי משה אלשי"ך בפסוק (שמות לא, יז) שבת וינפש, ואמרו חז"ל בא שבת בא מנוחה וכו'. וכן אמרו חז"ל (ע"ז ג.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.
25
כ״וובזה יובן קושית הגאון הנ"ל, כי כוונת הש"ס שאמרו כל המענג את השבת, ר"ל מאחר שיש לו תענוג משבת, שהיא בחינת נשמה ורוחני, מסתמא [הוא] מבחינת אנשי הצורה והנשמה שיש לו תענוג מן הרוחני, היפך אנשי החומר שאין להם תענוג מרוחני, לכך מדבק רוחניות נשמתו להתענג בשבת שהיא נשמה של כל העולמות, ולכך נותנין לו כל משאלות לבו, כי ברוחני התופס מקצתו כאלו תופס כלו. ומ"ש נותנין לו כל משאלות לבו, ר"ל כבר נותנין לו, והוא על דרך מה שפירש במדרש שמואל (אבות פ"ב מט"ז בסופה) אם למדת תורה הרבה נותנין לו שכר הרבה, שזה הוא עצם השכר שזכה ללמוד תורה הרבה, הכי נמי כך, והבן. ומ"ש אין אדם מת וחצי תאותו בידו, כי האדם שאין לו תענוג ברוחני, מסתמא אין לו נשמה ואין לו תענוג ברוחני רק בגשמי שהוא מן העולם הנפרדים, לזה נקרא מת, ולכך אין אדם מת וחצי תאותו בידו, כי הנפרד הוא הפוך האחדות, והבן.
26
כ״זובזה יובן ש"ס הנ"ל, מהו לכבויי בוצינא דנורא, שהוא אור התורה חכמה ומוסר, מקמי באישא בשבתא, ר"ל כי חכמה ומוסר אוילים בזו (משלי א, ז), והם אומרים על טוב שהוא רע, והשאלה קאי לאנשי המוני עם אשר בטוב העולם הם נידונין כנ"ל, ובשבת שנקרא יום עונג אפשר שטוב להם לספר בדברים בטלים בשבת כדי שיתענגו בשבת, ולכבות בוצינא שהיא התורה, מקמי באישא בשבתא, או לאו כי ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב (ישעיה נח יג), שלא יהא דבורך של שבת כדיבורך של חול (שבת קיג:).
27
כ״חוכדי לפשוט בעי' זו פתח ודרש לא דייך שדבריך סותרין וכו'. וכוונתו, כמו שיש הפרש באדם פרטי בין חומר וצורה, שזה מתענג ברוחני וזה מתענג בגשמי, כך בכללות העולם יש אנשי החומר ואנשי הצורה, ובזה מבואר סתירת הפסוקים הנ"ל, כי פסוק לא המתים יהללו י"ה קאי על אנשי החומר שאין להם תענוג ברוחני בחינת הנשמה שנק' י"ה, ומה שנאמר ושבח אני את המתים שכבר מתו, הוא על דרך שאמרו בש"ס (תמיד לב.) הרוצה שיחי' ימות, על דרך (במדבר יט יד, ברכות סג:) אדם כי ימות באוהל, שהי' ממית הגשמי לעשותו רוחני, ואז מתענג ברוחני, וזה נמשך מן ההולך בדרכי תורה להסתפק במיעוט, ובזה נמשל לכלב חי, כי דרשו חז"ל (שבת קנה:) לפי שמזונותיו מועטין לכך מתברך במעיו ג' ימים וכו', אז נקרא חי לעסוק בצרכי נשמתו שנקראת חי, והוא טוב יותר מן הארי המת, שהוא מלך שבחיות וצרכ[י]ו מרובים, ואין לו פנאי לעסוק בצרכי הנשמה, רק בצרכי הגוף, שנקרא מת. כך הי' כוונת התנא להקשות סתירות הפסוקים כדי לבאר חילוק הנ"ל ברמז, גם שאינו מפורש בש"ס.
28
כ״טוזהו צחות לשון הש"ס שא[ו]ל שאלה זו לעילא מרבי תנחום, ופירש רש"י כמו (ישעיה ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו, כלומר רחוק ממנו וכו', כך שאלה זו רחוק מרבי תנחום, שאין זר בערכו כי אם בערך המוני עם שאין להם תענוג ברוחני ובעסק התורה, לכך הוצרך לשאלה זו וכו'.
29
ל׳ולכך השיב בצחות לשונו, ולענין שאלה דשאילנא קדמיכון, כי לכם ראוי שאלה זו. אבל באמת השיב רבי תנחום לפי בחינת עצמו, נר קרוי' נר, ונשמתו של אדם קרוי' נר, כי גוף הגשמי קרוי(') נר, והנשמה קרוי' נר, מוטב לכבות תענוג הגשמי של הגוף שנברא על ידי בשר ודם, מפני הנשמה שהיא נרו של הקב"ה, והבן.
30
ל״אובזה יובן משנה הנ"ל עושין כל צרכי המילה בשבת, הכונה כל צרכי מילה כולל ב' בחינות, א' בגשמי, וב' ברוחני למול ערלת לב האנשים על ידי התורה ומוסר, גם שהוא צער לאנשי החומר, מכל מקום עושין זה בשבת גם שהוא יום התענוג.
31
ל״בואחר שאמר דרך כלל חזר ומפרש דרך פרט, מה הוא צרכי מילה בין בגשמי בין ברוחני, והנה דגשמי מבואר ממילא, וברוחני הוא כך, מוהלין ופורעין ומוצצין וכו', דכתב בדרשת הר"ן (הדרוש התשיעי) כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים (הושע ז, א) כי רופא מומחא צריך לגלות ולהוציא וכו', יעו"ש. ובזה יובן, מוהלין, למול ערלת לבב צריך תחלה לפרען ולגלות מכאובן אם הוא בדברים הנוגעים בינו לבין קונו, ואם הוא בדברים שבינו לחבירו שגרם לו הפסד בדמים אז מוצצין הדמים להחזיר לחבירו דמי הפסידו ונזקו, ואח"כ נותנין עלי' אספלנית שהוא תחבושת התשובה, שאז היא תשובה שלימה, והבן.
32
ל״גובזה יובן בא אל פרעה מלך מצרים, כי בחינת משה, שהוא הדעת הכולל חכמה ומוסר, אין שייך לבא כי אם אל פרעה, שנפרע ונתגלה מכאובו ועונו, אז שייך לבא בחינת הדעת הכולל חכמה ובינה, והוא על דרך שכ' מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה וכו' (מגילה כט.), יעו"ש.
33
ל״דובזה מבואר גם כן קושית הזוהר דהל"ל לך אל פרעה וכו'. ולדברינו אתי שפיר בא אל פרעה, שהיא ביאת הדעת וכו', והבן.
34
ל״הואכתי נשאר לבאר למה נשאל שאלה זה לעילא מרבי תנחום דוקא. ונראה לי, דאיתא בש"ס חגיגה דף ג' (ע"א) דרש רבא מאי דכתיב (שה"ש ז, ב) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, בתו של אברהם אבינו, שנאמר (תהלים מז, י) נדיבי עמים נאספו וכו'. דרש רבי נתן בר מניומי משמי' דרבי תנחום מאי דכתיב (בראשית לז, כד) והבור רק אין בו מים, ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים, אלא מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו וכו', יעו"ש. ויש להקשות מה מקום דברי רבי תנחום לכאן. ורש"י פירש דקאי על רבי תנחום דלעיל וכו', אם כן קשה למה הפסיק ביניהם, דרש רבא וכו'.
35
ל״וונראה לי, דכתבתי במקום אחר כשהמוני עם רוצים לשמוע תורה ומוסר מפי הצדיק אז נתעורר מיין נוקבין, ומשפיעין לו מיין דוכרין שישפיע להם וכו', וזש"ה (דברים לב, א) האזינו השמים ואדברה וכו' יעו"ש, ובמקום אחר הארכתי בזה.
36
ל״זובזה יובן דברי רבי תנחום, לפי שהבור רק לכך אין בו מים, הכוונה אם אנשי החומר שנקראים בור, שאין בו מיין נוקבין, שאינם רוצים לעורר מיין תתאין, לשמוע תורה ומוסר, לכך גם באנשי הצורה אין בו מיין דוכרין להשפיע להם תורה ומוסר. וזה נלמד ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים, אלא מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, שאם הוא שונא חכמים ויש בו איבה ושנאה, כמ"ש בנחש (בראשית ג, טו) ואיבה אשית בין זרעך ובין זרעה. מה שאין כן אם הוא אינו שונא חכמים, גם שהוא בור מכל מקום לפעמים משפיעים בו מים, כגון בפעם ראשונה, וכמו שכתבתי במקום אחר. ודרוש זה מפורש בפסוק דדריש רבא מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שהשפיע לזולת בגשמי וברוחני, והיינו אחר שנדיבי עמים נאספו לשמוע ממנו חכמה ומוסר, אז נתעורר מיין נוקבין, ועל ידי זה השפיע לו חכמה ומוסר שישפיע להם מיין דוכרין, ואז נקרא אברהם נדיב גם כן, ואם כן שפיר שייך דרוש רבי תנחום אחר דדריש רבא בפסוק הנ"ל, והבן.
37
ל״חובזה יובן כי נשאל שאלה לעילא מרבי תנחום דוקא, דאם הבור רק, שאינם רוצים לשמוע חכמה ומוסר בשבת, שדרשו חז"ל (ילקוט ח"א רמז תח) ויקהל משה (שמות לה, א), אמר הקב"ה עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם בשבת וכו', לכך אם הבור רק, לעסוק בדברים בטלים בשבת, אז אין בו מים וכו', לכך נשאל שאלה זו לעילא מרבי תנחום, דממנו הוא רחוק יותר משאר תנאים, והבן.
38
ל״טועוד י"ל אבל נחשים ועקרבים יש בו, על פי מה שכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דברכות ד' פ"א הני בריוני דהוי בשבבותי' דרבי מאיר דקמצערי לי' וכו', והכא נמי כך, והבן.
39