צפנת פענח, משפטים י׳Tzofnat Paneach, Mishpatim 10
א׳במסכת קדושין דף ך"א (כב:) רבן יוחנן בן זכאי היה דורש מקרא זה כמין חומר, מה ראה אוזן לירצע מכל שארי איברים שבגוף, אוזן ששמע קולי במצרים (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים וכו'. ופי' תוספות בד"ה מה ראה אוזן לירצע, יש במדרש, במרצע - לפי שהיו ישראל עבדים במצרים ת' שנים כמנין מרצע, והקב"ה גאלן ממצרים, וזה הלך ומכר עצמו, נרצע במרצע העולה כך. ודברי תוספות אין לו שחר.
1
ב׳ונראה לי פשוט, דקשה על רבן יוחנן בן זכאי שאמר מה ראה אוזן וכו', והלא טעמו נזכר בש"ס (קדושין כא:) שבשאר איברים נעשה בעל מום וכתיב (ויקרא כה, מא) ושב אל משפחתו וכו', נמצא קפדה תורה שלא יעשה בעל מום ברציעתו, ועבד עברי כהן איך נרצע, לכך נרצע באוזן ששם יש מקום שאינו נעשה בעל מום ברציעתו, וקשה על רבן יוחנן בן זכאי. אך א"א דעבד עברי כהן אינו נרצע כנזכר שם לדעת חכמים, ואתי שפיר דברי רבן יוחנן בן זכאי. אך שזהו גופא מנלן לומר דאינו נרצע, ואי משום מום, והלא יש מקום באוזן וכו'. אך דיש לומר דטעם רציעת האוזן הוא משום שהיו ישראל עבדים במצרים ת' שנה וכתוספות הנ"ל, וידוע דשבט לוי לא היו עבדים כלל במצרים, ולכך אינו נרצע.
2
ג׳ובזה יובן, מה ראה אוזן לירצע וכו', קשה דילמא משום כהן שלא יעשה בעל מום, וכנ"ל. וצ"ל דכהן אינו נרצע כלל, קשה מנלן זאת, לכך פירשו תוספות יש במדרש טעם במרצע שהיו ישראל עבדים וכו', וזה לא שייך בכהן, לכך אינו נרצע. ומשני אזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים וכו', כנ"ל פשוט.
3
ד׳ובדרך היותר נכון נ"ל, ואגב יבואר מדרש ילקוט (משפטים רמז שיז) ורצע אדוניו את אזנו (כא, ו), מן המלת, פירש התנוך, דברי רבי יהודא. רבי מאיר אומר אף מן הסחוס, שהי' רבי מאיר אומר אין כהן נרצע, והן אומרים נרצע וכו'. ומה (ראית) [ראתה] אוזן לירצע מכל שאר איברים שבגוף, רבי יוחנן בן זכאי אומר אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב, תרצע מכל איבריו. במרצע, התורה אמרה במרצע והלכה אמרה בכל דבר, ע"כ.
4
ה׳והוא תמוה, למה דוקא רבי יהודא סבירא לי' דוקא מהתנוך. ועוד דלרבי מאיר מפרש טעמא למה סבירא לי' מהסחוס, ולרבי יהודא לא מפרש טעמא. או בהיפך, מאחר דרבי יהודא אינו מפרש טעמו, למה הוצרך רבי מאיר לפרש יותר טעמו מרבי יהודא.
5
ו׳ועוד דאכתי אין זה טעם מספיק לרבי מאיר, דסבירא לי' דאין כהן נרצע, ולכך רוצעין מהסחוס דשם עושה מום, דאי מהתנוך תקשי למה אין רוצעין לכהן, דשם אינו עושה מום. ובאמת אין זה ראיה, דבחידושי הרשב"א על מסכת קדושין דף כ"א (ד"ה וחכ"א) פירש בשם הרמב"ן, דטעם יודן ברבי דסבירא לי' שאין רוצעין אלא במלת, משום דסבירא לי' המרצע (דברים טו, יז) משמע המיוחד שבמרצע, דהיינו גדול כעדשה שעושה מום, כדאיתא בבכורות (לז:) דפחות מכעדשה אינו עושה מום, ולכך סבירא לי' מן המלת וכו', נמצא לרבי מאיר יש לומר דסבירא לי' כרבנן דסבירא להו מרצע לאו דוקא, אלא בכל דבר אפילו בכל שהוא, נמצא אין לו ראי' שהרציעה יהי' מהסחוס דוקא, דבלאו הכי אין עושה מום אפילו בסחוס, ואפילו כהן ראוי לירצע.
6
ז׳ועוד מה זה שייך לכאן ומה ראה אוזן לירצע וכו'. ועוד קשה קושיית העולם, דגם אי היו רוצעין אחד משאר איבריו הי' גם כן קשה כך. ועוד דאין זה ענין לכאן - במרצע והלכה בכל דבר.
7
ח׳ונראה, דודאי יש ליתן טעם על הרציעה שהיא באוזן, משום דלשם יש מקום שאינו עושה מום אפילו במרצע הגדול, דהיינו בתנוך, ויש לקיים מצות רציעה אפילו בכהן. אך א"א דנרצע בסחוס דוקא, מקום העושה מום, הדרא קושיא מה ראה אוזן, וכפלוגתא דרבי יהודא ורבי מאיר.
8
ט׳אך דיש להבין באיזה סברא פליגי. וי"ל דתוספות פירש, מרצע, יש במדרש וכו', וכנ"ל. והוא תמוה דמה ענין זה לזה. ועוד דלכאורה הוא כסותר להש"ס דמפרש הטעם משום אוזן ששמע וכו', והוא פירש משום גאולת מצרים.
9
י׳ונראה דרש"י (כא, א) פירש ואלה - וי"ו מוסיף, מה הראשונות מסיני אף אלו מסיני. ויש להקשות, דרש"י פירש (ויקרא כה, א) בפ' בהר סיני מה תלמוד לומר והלא כל המצות נאמרו מסיני וכו'. ואם כן גם כאן י"ל ל"ל וא"ו נוספת ללמד שהוא מסיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני.
10
י״אויש לומר דאתי לאפוקי מדרבי יהודא דסבירא לי' במכילתא, הובא בילקוט רמז ש"ט, וזה לשונו: רבי יהודא אומר, ואלה המשפטים במרה נאמרו, שנאמר (שמות טו, כה) שם שם לו חוק ומשפט.
11
י״באך קשה, דלמא באמת הוא כרבי יהודא, וקרא מסייעו שנאמר שם שם וגו'. ונראה לי דהוכחת רש"י הוא מקרא הנ"ל. וגם נוסף לזה יש סברא שנאמרו בסיני, כי משם נשמע אזהרה, וכדרבן יוחנן בן זכאי אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע, ובמוכר עצמו כי לי בני ישראל עבדים וגו' האמור בפ' בהר סיני (ויקרא כה, נה), ושוב שייך לומר העונש של הרציעה אחר שנשמע אזהרה גם כן בסיני. מה שאין כן אי אמרת דבמרה נאמרו ואלה המשפטים, קשה על מה ולמה הקדים עונש לאזהרה, דאזהרה לא נשמע רק עד הר סיני, ועונש הרציעה נאמר במרה, אלא על כרחך צ"ל כנ"ל.
12
י״גאך קשה באמת לרבי יהודא דסבירא ליה במרה נאמרו, למה הקדים עונש לאזהרה. וצ"ל דסבירא לי' דגם העונש נשמע כבר, דהיינו בגונב ונמכר כבר מוזהר אף קודם מתן תורה באזהרת בן נח על גניבה וגזילה, וכדאיתא בסנהדרין (נו:) מכל עץ הגן (בראשית ב, טז), ולא גזל, ופירש רש"י (ד"ה מכל) דוקא הפקר מותר להם וכו' ולא גניבה וגזל. ובמוכר עצמו, סבירא לי' טעם המדרש, דהוא סבירא לי' דוקא מרצע וכנ"ל, ולא דרש ריבה ומיעט לרבות כל דבר וכרבנן הנ"ל, והטעם דסבירא לי' דוקא מרצע, משום דעולה ת', לפי שהיו ת' שנים במצרים לעבדים וגאלן הקב"ה, וזה הלך ונמכר לעבד, לכך תרצע במרצע העולה כך. נמצא זה נשמע מיד ביציאת מצרים אף קודם מתן תורה, ואתי שפיר הכל.
13
י״דאך דלפי זה נשאר קשה מדוע הרציעה באוזן דוקא, שהוא דבר התלוי בראיית היציאה או שאר החושים.
14
ט״וובזה יובן פירוש התוספות, דציין במה שאמר הש"ס מה ראה אוזן לירצע וכו', והי' קשה לתוספות על מה ששאל הש"ס טעמו, דהלא הוא מוכרע מענינו, והוא מדכתיב וי"ו נוספת ואלה המשפטים ללמד שנאמרו בסיני, קשה מהיכי תיתי למעטו מכל המצות הנאמרין בסיני, וכי תימא משום דהוה אמינא כרבי יהודא דבמרה נאמרה, קשה דלמא הכי נמי כך הוא. וצריך לומר דעל כרחך אי אפשר לומר כך, משום דניזל בתר טעמא של רציעה שהיא באוזן משום אוזן ששמע על הר סיני וכו', ולפי סברתו יהי' העונש הרציעה קודם לאזהרה וכנ"ל, נמצא הטעם הוא גלוי לעין כל ואין צריך לפנים. לזה פירשו משום דיש במדרש טעם למה במרצע על שהיו ת' שנים וכו', נמצא הוה אמינא משום האי טעמא הוא הרציעה, שנשמע אזהרה כבר, וכתוספות הנ"ל. ולפי זה שפיר הקשה הש"ס ממה נפשך מאי טעמא הרציעה באוזן, דגם לרבי יהודא קשה זה כנ"ל. ומשני הש"ס דלעולם משום אוזן ששמע על הר סיני וכו', ולא כרבי יהודא דסבירא ליה טעם המדרש. ואי קשה אם כן מרצע למה דוקא, יש לומר באמת סבירא לי' בכל דבר.
15
ט״זובזה יובן ילקוט הנ"ל, דדוקא רבי יהודא דסבירא לי' ואלה המשפטים במרה נאמרה, ועל כרחך סבירא לי' מרצע דוקא וכפירוש המדרש הנ"ל, ואם כן מרצע משמע גדולה כעדשה וכנ"ל, לכך סבירא לי' דהרציעה היא מן המלת שלא יעשה מום בכהן.
16
י״זאך קשה, דאכתי זה לא מוכרע, דאף דסבירא לי' מרצע גדולה משמע, מכל מקום יש לומר דסבירא לי' דהרציעה הוא מהסחוס, ואי משום מום יש לומר דסבירא לי' דאין רוצעין לכהן. לכך אמר מדסבירא לי' לרבי מאיר דרוצעין מהסחוס, ומפרש הטעם משום דסבירא לי' אין רוצעין לכהן, אם כן נשמע לרבי יהודא דסבירא לי' רוצעין לכהן, ואם כן על כרחך סבירא לי' גם כן דמן המלת נרצע.
17
י״חאך דלפי זה דסבירא לי' לרבי יהודא כפירוש המדרש, אם כן מה ראה אוזן דוקא לירצע וכו' וכנ"ל. ומשני, ודאי רבי יהודא אף על פי דסבירא לי' טעם המדרש, מכל מקום אינו מספיק, וצריך גם כן לטעם אוזן ששמע. מה שאין כן הש"ס לא צריך לטעם המדרש, דאל"כ קשיא לרבי יוחנן דדריש טעם המקרא, ולמה לא דריש טעם המרצע כפירוש המדרש, אלא משום דלא סבירא ליה. ואי קשה אם כן מדוע מרצע דוקא, יש לומר דבאמת אמר בכל דבר, ודו"ק.
18
י״טובזה יובן פירוש רש"י בחומש, ואלה המשפטים - וי"ו מוסיף, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני, ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת המזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח. והעולם תמה על זה שלא הקשה בל"ז למה נסמכה.
19
כ׳ולפי הנ"ל יבואר דפירושו כך הוא, ואלה המשפטים, וי"ו מוסיף על ענין ראשון, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני. קשה, ל"ל וי"ו נוספת ללמד זה, דהא בלאו הכי מוכח זה דכל המצות נאמרו בסיני. וכי תימא דהוה אמינא דבמרה הדינין נאמרו וכרבי יהודא הנ"ל, זה אינו, דלאפוקי מדרבי יהודא מוכח מסמיכות, דקשה למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, מאחר דפרשת דינין במרה נאמרה ופרשת מזבח בסיני הוא דנאמרה כמשמעות (הפוסקים) [הפסוקים], אלא ודאי על כרחך צריך לומר דגם דינין בסיני נאמרו, ולכך נסמכו לדרוש סמוכין. וכי תימא הלא איכא מאן דלא דריש סמוכים כי אם במשנה תורה, זה אינו, דזהו לרבי יהודא דסבירא לי' כך בריש יבמות (ד.), מה שאין כן דאתי לאפוקי מדרבי יהודא דרשינן סמוכים, ואם כן ל"ל וי"ו נוספת. לזה משני, דסמיכות לא הי' מוכח דנאמרה בסיני, משום דיש עוד דרש לדרוש דמשום הכי נסמכה לומר שתשים סנהדרין אצל המזבח, לכך כתיב ואלה, ללמד דבסיני נאמרה, וק"ל.
20