צפנת פענח, תרומה י׳Tzofnat Paneach, Terumah 10
א׳פן ו' ביאור פסוק דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (כה, ב). ויש להקשות חדא מה שהקשה האלשיך, אם כל ישראל לוקחים מי יהיו הנותנים, והל"ל ויתנו לי וגו', וכי תימא דעל הגזברים ידבר, אם כן איך יחזור ויאמר תקחו את תרומתי. ב' קשה, לפי מה שפירש המזרחי, ונזכר לעיל בקושיא א', דבפ' חוקת כתיבי הפסוקים שלא כסדר, והל"ל דבר אל בני ישראל זאת חוקת התורה ויקחו אליך וגו', אלא על כרחך אתי לומר דמישראל ויקחו ולא מעכו"ם (ע"ז כג.), לכך נסמך וכו', ואם כן קשה בתרומה נאמרו הפסוקים כסדר, מנא לן לדרוש לאסור קיחה מעכו"ם (שם כג:).
1
ב׳ונראה לי לתרץ קושיא חדא באידך, דודאי מה שנאמרו הפסוקים בפרש' חוקת שלא כסדר אתי לדרשא אחריתי, והא דנדרש לאסור קיחה מעכו"ם הן בפרה הן בתרומה הוא נלמד מכח קושיא א' הנ"ל, דהל"ל ויתנו לי תרומה, אלא דאתי לדרוש בני ישראל ויקחו ולא מעכו"ם.
2
ג׳אך דלעולם קשה, מנא לן לאסור קיחה מעכו"ם וכקושיא ב' בסמוך, וכי תימא מכח קושיא א' הנ"ל, הלא יש לתרץ קושיא זו ולומר דלכך כתיב ויקחו, לפי מה דקיימא לן במשנה סוף פאה (פ"ח מ"ז) הקופה ניגבת בשנים וכו', ופירש הרמב"ם (פיה"מ) דלכך אינה ניגבת בפחות משנים כי העיקר בידינו שכל מי שלא נתן לקופה ממשכנין אותו, דקיימא לן (ב"ב ח:) ממשכנין על צדקה, ואין עושין שררה להוציא בעל כרחו בפחות משנים (שם) וכו', יעו"ש. אם כן יש לומר דקאי על הגזברין שלא יהיו פחות משנים, ולכך בני ישראל ויקחו.
3
ד׳וכי תימא ל"ל אחר זה תקחו את תרומתי. בלא הוצעה הנ"ל נמי קשה ל"ל כפל. ויבואר זה על ידי פירוש רש"י שנזכיר בסמוך. אך הא דאין ממנין פחות משנים משום דכופין והוי שררה וכו' וכנ"ל, וכל זה אינו שייך בתרומה משום דכתיב אשר ידבנו לבו, ואין כופין להוציא ממנו כלל, אם כן ל"ל שנים, אצ"ל דאתי ללמדנו מישראל ויקחו ולא מעכו"ם.
4
ה׳ובזה יובן הפסוק דבר אל בני ישראל ויקחו וגו', קשה קושית האלשיך הנ"ל דהל"ל ויתנו, אלא צריך לומר דאתי לומר בני ישראל ויקחו ולא מעכו"ם, קשה מנא לן זאת, דלמא לעולם אף מעכו"ם שרי, והא דכתיב ויקחו קאי על הגזברין שלא יהיו פחות משנים דאין עושין שררה לכוף על הצדקה וכו', לזה ביאר הפסוק ואמר דעל כרחך זה אינו, דהא כל אשר ידבנו לבו הוא, ואם כן ל"ל שנים דאיצטריך למיכתב ויקחו, אלא ש"מ דאתי לדרשא ליקח מישראל ולא מעכו"ם, ומבואר לפירוש המזרחי הנ"ל, וק"ל.
5
ו׳אך קשה, דלמא לעולם קאי על הגזברין ושרי קיחה מעכו"ם, והא דכתיב אשר ידבנו לבו קאי אסיפא דקרא תקחו את תרומתי שהוא יהי' בנדבה, אבל רישא דקרא ויקחו לי תרומה יהי' בעל כרחו, לזה אתי רש"י לתרץ ופירש הא שם תרומה הוא לשון הפרשה, והיינו שיפרישו הם עצמן ממונם נדבה, ואם כן על כרחך אשר ידבנו לבו קאי ארישא דקרא, ואם כן על כרחך אתי לאסור קיחה מעכו"ם וכנ"ל, וסיפא תקחו את תרומתי קאי על הגזברין, והיינו משום דג' תרומות אמורות כאן וכו', ואחד הוא רק נדבת כל אחד ואחד, ושאר תרומות הן לקרבנות או בקע לגולגולת הוא שוה קצוב לכל אדם, בזה ממשכנין באמת, וק"ל.
6
ז׳ובדרך מוסר נראה לי לתרץ בביאור הספיקות שיש כאן, א' קושיא הנ"ל, דהל"ל ויתנו, מאי ויקחו. ב' דלשון תרומה יש לו ב' פירושים, אחד לשון הפרשה כפירוש רש"י, ב' לשון הרמה כלפי מעלה, וכאן לא נודע איזה פירוש סובל הפסוק, או שניהם אמת. ג' תיבת לי הוא מיותר. ד' לשון איש האמור כאן. ה' דהל"ל ינדבנו לבו. ורש"י פירש שהוא לשון רצון טוב.
7
ח׳ונראה לי, דאיתא בכתבי האר"י זלה"ה שכל עיקר בריאת אדם בעולם הזה הוא לברר הניצוצין מן רפ"ח ניצוצין, כל אדם לפי מספר הניצוצין שמוטל עליו להוציא כך הוא מדת ימיו להוציא ניצוץ אחד בכל יום, וזה שאמר דוד (עי' תהלים לט, ה) ומדת ימי מה הוא וגו'. ולזה צריך האדם לכוין בתורתו ותפלתו ואכילתו לברר ולהוציא הניצוצין, ושיהי' בסוד מ"נ למלכות, וגורם יחוד למעלה לזעיר ונוקבי' על ידי זה. וקודם שיעלה בסוד מ"נ צריך לקבל הארה תחלה מבינה שיהיה בה כח להעלות מ"נ מן ניצוצי הנ"ל כמבואר בכוונת שמ"ע כי מלכות הנקרא ש"ם מקבל הארה תחלה מן ע' שהם ז' תחתונות דבינה שיהי' בה כח להעלות מ"נ, וכן ז"א וכו'.
8
ט׳העולה מזה, דאי אפשר לייחד יחודים למעלה על ידי ברורי הניצוצין, כי אם על ידי שישוב מחטאיו בתשובה גמורה, וימשיך השפע מתשובה עילאה שהיא בינה (זח"ג יז.) הנקראת לי שהוא גימטריא מ' שהוא ם' מרובעת כשהוא רביע על בנין, כמבואר בזוהר פ' בסוד אפרסמון ואפריון, יעו"ש. וגם כן נקראת מ"י בסוד חמשים שערי בינה. ועל פי זה אמרתי פירוש המשנה (אבות פ"א מי"ד) אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי. דכתב בזוהר (ח"ג קפה:) אם עונות תשמר י"ה אדני מ"י יעמוד (תהלים קל, ג), שאם פגמנו עד אבא ואמא הנקרא י"ה, ומצד המלכות שהיא שם אדני ליכא שום וותרנות, מכל מקום אימא עילאה, שהיא בינה, הנקרא מ"י יעמוד לנו, יעו"ש. ושיזכה לתשובה עילאה אי אפשר כי אם כשיעשה תשובה כשהוא איש, וכדאיתא בש"ס דעבודה זרה (יט.) אשרי איש (תהלים קיב, א), כשעושה תשובה כשהוא איש, בבחרותו ולא בזקנותו. וז"ש אם אין אנ"י שהוא מלכות, אם אינו עומד לי בעת חטאי, מכל מקום מ"י יעמוד לי, שהיא תשובה עילאה, ולכך אם לא עכשיו כשאני איש, אימתי אזכה לתשובה עילאה, וק"ל.
9
י׳ובזה יובן כוונת הפסוק לבאר דרך כלל איך יתנהג האדם בבירורי הניצוצות, שהוא תכלית האדם בתורתו ותפלתו, וקאמר תחלה יקחו ל"י, ר"ל שיקבלו ויקחו האמר מן ל"י שהיא ם' מרובעת כשהיא רביעא על בנין, שהוא לשון תשוב ה' עילאה, שיהי' אם הבנים שמחה (תהלים קיג, ט). ואז יהי' תרומה, שיבוא הארה עליונה, ואז יתפרדו כל פועלי און ויתפרשו הקליפות מן הניצוצות הקדושות, ואז אפשר להוציא ולהעלות ניצוצי הקדושה בסוד מיין נוקבין, ואז ב' פירושים אמת, לשון הפרשה מן הקליפות, וגם לשון הרמה - להרים ולהעלות ניצוצי הקדושה בסוד מיין נוקבין, לייחד זיווג העליון הנרמז במלת תרומ"ה גם כן, שהוא רו"ת מ"ה, כי רו"ת הוא לאה ומ"ה הוא זעיר אנפין, והיינו זיווג ישראל ולאה על ידי המיין נוקבין שהעלו זעיר ונוקבי' בסוד זיווג יעקב ורחל, ויש ייחוד הוי"ה אדנ"י הוי"ה אלקי"ם, וזה שאמר דכל זה הוא מאת כל אי"ש, שיעשה תשובה כשהוא איש, וזכה לתשובה עילאה, וזה גרם אשר ידבנו לבו, כי ידבנו גימטריא ע"ב שהוא חכמה מתייחד תמיד בבינה על ידי רצון הנקרא נוצר, ומשם נמשך הארה למטה להעלות מיין נוקבין על ידי זווג זעיר ונוקבי' הנקרא לבו, כי מלכות נקרא לב וזעיר אנפין הוא ו' והוי ל"ב ו', וזה נמשך מן ידבנו שהוא רצון עליון, שעל ידו נתייחד תחלה הוי"ה אדנ"י והעלו מיין נוקבין לזווג עליון הוי"ה אלקי"ם, וזהו שפירש רש"י לי לשמי, וק"ל.
10