צפנת פענח, תרומה י״אTzofnat Paneach, Terumah 11
א׳פן ז' פסוק ויקחו לי תרומה ופירש רש"י לי לשמי, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת וגומר (כה, ב-ג). והספיקות רבו, דהל"ל ויתנו לי תרומה. ב' קשה דפירש רש"י לי לשמי, זו צריך הבנה. ג' שחזר ואמר מאת כל איש תקחו את תרומתי, דהי' יכול לקצר. ד' דתחלה אמר מאיש פרטי תקח ולא מן הכל, וז"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו', ואח"כ אמר זאת התרומה אשר תקחו מאתם בכלל, מהכל (תקחי) [תקחו]. ה' קשה, ג' תרומות האמור כאן מהו, ודברי רש"י ידועים.
1
ב׳ונראה לי, דאיתא בפרק ט' דשבת (פח.) ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז), אמר רבי אבדימי בר חמא, מלמד שכפה הקב"ה ההר ואמר להם אם אתם תקבלון התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רבי אחא בר יעקב מכאן מודעה רבא לאורייתא. אמר רב[א] אף על פי כן הדר קבלוה בימי אחשורוש, שנאמר (אסתר ט, כז) קימו וקבלו היהודים וכו'.
2
ג׳וכתבו התוספת (ד"ה כפה) וזה לשונם: כפה עליהם ההר, ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע, שמא היו חוזרים כשראו האש הגדולה שיצאה נשמתם וכו', ע"כ.
3
ד׳והנה קו' התוספות תמוה, מהיכי תיתי לומר שיחזרו בהם אחר שאמרו נעשה ונשמע. ומה שתירצו התוספת אינו מובן לי, כי מתוך המופת הגדול שראו האש הגדולה אדרבא יותר יתחזק אמונתם בקבלת התורה שיקבלו, וכמו שאמר הפסוק (דברים ד, לג) השמע עם קול אלקים חיים מדבר מתוך וגו'.
4
ה׳ועוד יש לדקדק קושיא ב', שהקשו התוספת ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע וכו', משמע דעיקר הקושיא ממה שהקדימו וכו', וזה אינו.
5
ו׳ועוד קשה קושיא ג', על ענין כפיית ההר, ממה נפשך, אם צריך שיקבלו התורה ברצון דוקא, אם כן כפיית ההר מה מהני, וכמ"ש בש"ס באמת מכאן מודעה רבה לאורייתא. ואי אין צריך שיהי' ברצון, אם כן בתחלה מה סבר ששלח אצלם שיקבלו מרצון, מיד ה"ל לקרותן אצל ההר שיקבלו על ידי כפיי' ושם יעשו ג' ימי הגבלה.
6
ז׳הגם דקושיא ב' בלא קושיא א' הי' אפשר לתרץ, וגם קושיא ג' בלא קושיות א"ב גם כן הי' אפשר לתרץ בפני עצמה, רק מכח קושיא א' יבואר הכל בחדא מחתא.
7
ח׳והוא, דקושיא ב' יש לתרץ על ידי קושיא אחרת, מה מקום להתוספות להקשות למה כפה עליהם ההר, הא כבר הקדימו נעשה לנשמע, דלכאורה אין זה קושיא כלל, כי נחזי אנן מנהג העולם, מתחלה נודרין נדרים ונדבות לעשות מצות וצדקה, כששואלין אותן לעשות רשימה מי ומי המתנדבין, ואח"כ כשתתישב בדבר להתיעץ עם אשתו ובניו ועם היצר הרע, ואומרים מה לך פה ליתן כל אשר לך, שמע לעצתי וטוב לך חדל לך מהם, וחוזר בו. ואם כן הכא נמי, כשיבוא משה אליהם בפתע פתאום, אמרו נעשה ונשמע, וכמ"ש בש"ס (שבת פח.) דאמר המ[י]ן עמא פזיזא וכו', ואח"כ בג' ימי הגבלה שהי' להם פנאי להתיישב בדבר חזרו בהם, לכך הוצרך לכופן. ואם כן אין זה קושיא כלל.
8
ט׳לכך דקדקו התוספות בצחות לשונם ואמרו אחר שהקדימו נעשה לנשמע, אם כן אי אפשר לומר כך - דקשיא לי במה שדרשו בזוהר פ' בלק דף קצ"ב (ע"א) הופיע מהר פארן (דברים לג, ב) קרא לן תיבעי לקבל אורייתא דילי, א"ל מה כתיב בה, א"ל לא תרצח, אמר לא בעינא אורייתא דא וכו', וכן לישמעאל וכו' אמר מה כתיב בה, א"ל לא תנאף וכו', יעו"ש. ויש להקשות וכי בא הקב"ה בטרוניא עם בריותיו, דדילג ללא תרצח וכו' כדי שלא יקבלו.
9
י׳ונראה לי דלק"מ, דקושיא זו ותירוצו יהי' מרומז בש"ס, אף על גב דאינו מפורש, דאיתא במסכת שבת דף פ"ח (ע"א) ההוא צדוקי, נוסח אחר מין, דחזיא לרבא וכו', אמר לי' עמא פזיזא דקדמיתו פומא לאודנייכו וכו', אמר לי' אנן דסגינן בשלימותא כתיב (משלי יא, ג) תומת ישרים תנחם, ופירש רש"י (ד"ה דסגינן) התהלכנו עמו בתום לב כדרך העושים מאהבה, וסמכנו עליו שלא יטענ[נ]ו בדבר שלא נוכל לעמוד בו. הנך אנשי דסגן בעלילות כתיב בהו (משלי שם) וסלף בוגדים ישדם וכו'. דקשה מהו עלילותא דסגן הנך אנשי. ולפי הנ"ל אתי שפיר, כשבא הקב"ה ליתן תורה לאומות שאלו מה כתיב בתורה, ולא סמכו על השם יתברך שבודאי לא יטענם בדבר שלא יכלו לעמוד בהם, לכך השיב להם לפי דרכן, ואמר לא תרצח ולא תנאף, מאחר שהאמת שכתוב זה בתורה. מה שאין כן ישראל לא שאלו מה כתיב בה וסמכו עליו יתברך, ואמרו נעשה קודם לנשמע, קודם ששמעו מה כתיב בה אמרו נעשה, לכך ניתן להם תורה, מאחר שמאהבה נתרצו.
10
י״אומעתה נראה לי דכוונת קושית התוס' הוא כך, וזה לשונם: אף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע וכו', ר"ל מאחר שהיו במדריגה גדולה כל כך שהקדימו נעשה לנשמע כדרך העושין מאהבה ובחשק נמרץ, איך בזמן מועט ירדו ממדריגתן כל עיקר שלא ירצו לקבל כלל התורה.
11
י״באך דלפי זה אם הי' כוונת קושית התוספות על דרך זה לא משני מידי, דקשה קושיא א', אדרבה מכח האש הגדולה ראוי שלא יחזרו בהם. נמצא מכח קושיא א' אין מקום לתרץ קושיא ב'. ועיין לעיל ביאור סוגיא זו.
12
י״גוקושיא ג' בלא קושיות א' ב' גם כן הי' אפשר לתרץ, על פי קושיא אחרת דהקשה הרשב"א וזה לשונו: אם יש מודעא רבה לפטור מעונש, וקבלוה בימי אחשורוש בבית שני, ואם כן למה נענשו שנחרב בית ראשון על עזבם את התורה. ומשני, מכל מקום נתינת הארץ הי' כדי שיקיימו התורה שנאמר (תהלים קה, מד-מה) ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו וכו', יעו"ש.
13
י״דולי נראה לדקדק, מה תורותיו לשון רבים. ואגב נבאר ש"ס דנדרים פרק י"א (פא.) ובפרק הפועלים (ב"מ פה.) על מה אבדה הארץ (ירמיה ט, יא-יב), דבר זה נשאל לחכמים לנביאים ולא פרשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, על עזבם [את] תורתי אשר נתתי לפניהם. ואמר רב יהודא אמר רב שלא בירכו בתורה תחלה.
14
ט״ווהספיקות רבו, א' מ"ט לא פירשו חכמים ונביאים עבור ביטול תורה. הגם דקושיא זו יבואר על ידי קושית הרשב"א, מאחר שיש מודעה רבא לאורייתא אין עונש, ומ"ט נענשו. וכי תימא כתירץ הרשב"א, על נתינת הארץ לישראל עבור התורה, וכשלא קיימו התורה גלו מהארץ וכו', יעו"ש, אם כן לפי זה תקשי על מה אבד"ה הארץ, ר"ל נח הי' להם לעבור ולגלות מן הארץ ולא לעשות בהם הרג ואבדן, וז"ש בדקדק על מה אבדה הארץ את יושביה, לכך לא פירשו חכמים ונביאים, עד שפירש הקב"ה בעצמו, על עזבם את תורתי שנתתי לפניהם, דקשה לפניהם הוא מיותר, דכתב התנחומא (נח ג) שהתורה שבכתב קבלו ברצון, ועל תורה שבעל פה כפה עליהם ההר וכו', ואם כן נתינת ארץ ישראל הי' עבור התורה שבעל פה שלא יהי' מודעא, וכפירש הרשב"א, וזה שכתוב בעבור ישמרו חוקיו ותור"תיו ינצורו, וק"ל.
15
ט״זוז"ש תורתי אשר נתתי לפניהם, שהיא כתובה לפניהם, מה שאין כן תורה שבעל פה שאינה כתובה לפניהם כי אם בפיהם. ועבור תורה שבכתב שביטלו נתחייב עונש אבדן חס ושלום, ועבור תורה שבעל פה גלו מהארץ, וזה שכתוב ולא הלכו בה, כי הליכות עולם נקרא תורה שבעל פה, אל תיקרי הליכה אלא הלכה, וזה שאמר שלא בירכו בתורה תחלה, שהיא לעסו"ק בדברי תורה, שהיא עסק בעומקה של הלכה. הגם שיש דרכים אחרים שכתבתי בזה, יעו"ש.
16
י״זהגם דיש לפרש תיבת לפניהם, על פי מה שכתב הט"ז באורח חיים סימן מ"ז וכו', ולהבינו על דרך מוסר, ובזה יבואר קושיא ג' הנ"ל, וגם קושית הרשב"א.
17
י״חוהיא, דהקשה בעל עקידת יצחק בפ' נצבים (שער צט) בענין השבועה (דברים כט, יד) אשר ישנו פה ואשר איננו פה וכו', והקשה, וכי מה היו יכולת לאבות להטיל חומר השבועה על הבנים אשר אינם בעולם, והאריך שם ותירץ על פי משל, וזה לשונו: הרימותי בחור מעם וכו', הולך וגדול וכו', ואחר כמה דורות הפרו ברית וכו', ויעבר המלך כרוז שהאנשים ההמה אינם תחת משמרתו וכו', יעו"ש.
18
י״טובזה יבואר מה שכתב הט"ז בסימן מ"ז (בא"מ) [באורח חיים], הביאור ש"ס על מה אבדה הארץ וכו', העולה שם, כי הי' בידם עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, וכל זמן שעסקו בתורה הי' מגין ומציל, מה שאין כן כשלא עסקו בתורה נענשו על עבירות הנ"ל, יעו"ש. ולהבין זה על דרך מוסר וכו'.
19
כ׳אם כן מבואר קושית הרשב"א, כי לא נענשו על התורה שהי' מאונס בכפיי', רק שנענשו על גלוי עריות ושפיכות דמים שהם מן ז' מצות שקיבלו בני נח ברצון קודם קבלת התורה, וכל זמן שעסקו בתורה אז צדק לפניהם יהלך להגין ולהציל מן האויבים, כמו שזכר בעל עקידת יצחק הנ"ל, וכמ"ש בהתהלכך תנחה אותך, בעולם הזה וגו', יעו"ש. והכי נמי קאמר על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ר"ל שתלך לפניהם להציל ולהגין שלא יענישו על עבירות שבידם. וז"ש ולא הלכו בה, לקיים מצות שקיבלו ברצון, ז' מצות בני נח שקיבלו כבר קודם מתן תורה. וז"ש שלא ברכו בתורה תחלה, ור"ל לשלול ברכה שבסוף שבירכו, ודלא כט"ז דקאי על לעסוק בתורה, רק על קריאת התורה בספר תורה שמברכין תחלה אשר בחר בנו מכל עם ונתן לנו תורתו וכו', והם סברו שלא הי' נתינת התורה לישראל ולא לכל עם מצד החיבה ואהבת ישראל, רק סברו שלא רצו שום עם ולשון לקבלה, וכפה ישראל לקבלה. ובאמת זה אינו, כמ"ש בביאור משנה דאבות (פ"ג מי"ד) חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו', שמצד החיבה להם ניתנה התורה ולא למלאכי השרת שחמדו לקבלה, ולא רצה ליתן לאומות העולם לכך פתח לכל אחד כנזכר כדי שלא יקבלו, וכנ"ל.
20
כ״אוכל זה כתבתי להרחבת הענין, אבל באמת לא קשה קושית הרשב"א כלל, דכתב הרמב"ם (הל' גירושין פ"ב ה"כ) בענין גט מעושה דפסול, ואם כן מ"ט באלו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני כשר הגט, ולא הוי גט מעושה. וביאר כי וודאי זרע ישראל נשמות קדושות, ורצונם לקיים המצות, רק שהיצר הרע מפתה אותן שלא יקבלו המצות שלא יקיימו המצות, ואם כן כשמכין אותו והולך היצר הרע ממנו, וכשאומר הן שרוצה לקיים המצוה, ודאי זהו רצונו ממש מצד נשמתו הקדושה וכו', יעו"ש.
21
כ״ב(עוד יש לומר אשר נתתי לפניהם, בביאור פסוק (ישעיה א, ד) עזבו את ה', נאצו קדוש ישראל נזורו אחור, שהוא כפל. ונראה לפרש, כי קדושי ישראל נקראו עיני העדה, שכל הגוף הולך אחריהם ואחר עצתם, והם נאצו ונזורו אחור. וז"ש אשר נתתי שילכו התלמידי חכמים לפניהם, דוגמת אמרם (שמות לב, א) אשר ילכו לפנינו, וק"ל).
22