צפנת פענח, תרומה ט׳Tzofnat Paneach, Terumah 9
א׳במסכת עבודה זרה דף ך"ג (ע"א - כד ע"א) פרת חטאת, רבי אליעזר אומר אינה ניקחת מן הנכרים וכו'. מאי טעמא דרבי אליעזר, תני שילא דבר אל בני ישראל ויקחו אליך וגו' (במדבר יט, ב), בני ישראל יקחו ולא מן הנכרים וכו'. ופריך אלא מעתה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב), הכי נמי דבני ישראל יקחו ולא מן הנכרים, וכי תימא הכי נמי, והא אמר רבי יהודא שאלו את (ר"ע) [רבי אליעזר] עד היכן כיבוד אב ואם, אמר להם צאו וראו מה עשה נכרי אחד באשקלון, ודמא בן נתינה שמו, פעם אחד בקשו ממנו אבנים לאפוד וכו' אבני שוהם הפסיק הענין, והא ואבני מלואים כתיב דהדר ערבי', ועוד קתני סיפא לשנה אחרת נולדה לו פרה בעדרו, נכנסו חכמי ישראל אצלו וכו', התם על ידי תגרי ישראל זבין, ע"כ.
1
ב׳ויש להקשות, חדא דפירש המזרחי בפ' חוקת, על הפסוקים שאינן מסודרין, שנאמר (במדבר יט, ב) זאת חוקת התורה אשר צוה ה' [לאמר] דבר אל בני ישראל ויקחו אליך וגו'. דאיפכא הל"ל דבר אל בני ישראל זאת חוקת התורה אשר צוה ה' ויקחו אליך וגו'. ופירש הוא ז"ל, משום דדרשינ(י)ן בעבודה זרה לאסור קיחה בפרת חטאת מעכו"ם, משום שנאמר בני ישראל ויקחו, נמצא לכך שינה הסדר ללמדינו הנ"ל, עכ"ל. נמצא תינח בפרה דשינה סדר הפסוקים כדי לכתוב בני ישראל אצל ויקחו, שפיר למדנו לאסור קיחת פרה מעכו"ם, מה שאין כן בתרומה שנאמרו הפסוקים על הסדר מנא לן לדרוש לאסור קיחה מעכו"ם, דלמא אתי לגופי' וכפשטי' דקרא שנצטוו על נדבת המשכן.
2
ג׳ב' קשה, דהקשה והא [ו]אבני מילואים כתיב דהדרי ערביה, ופירש רש"י דהדרי ערבינהו למילתא קמייתא, וליתסרו. והנה מלבד מה שדחו התוס' (כד. ד"ה ואבני) פירוש רש"י זו, יש להקשות דאם כן מה מהני ההפסקה, מאחר דהדר ערבינהו. ועוד, דאם זה סברא דהוי"ו שנכתב בסוף הענין מהני לערבינהו למלתא קיימתא אף על אלו דלא כתיב בהם ויו, דאם כן קשה ל"ל כל הני ווי"ן דכתיב ונחושת ותכ"לת וארגמן דלכתוב כולהו בלא וי"ו, וכי תימא דהוה אמינא דלהפסיק אתי ולהתיר קיחה מעכו"ם, זה אינו, דיכתוב בסוף הענין עם וי"ו לומר דהדר ערבינהו למלתא קמייתא, דכל הנזכרין ברישא אסור ליקח מעכו"ם.
3
ד׳ולהתוספות קשה, דכתבו דהאי מעשה דדמא בן נתינה לאו באבני שוהם הי' אלא באבני החושן, ואף על גב דא' בש"ס בקשו ממנו אבנים לאפוד, יש לומר כיון שחושן מחובר לאפוד קרי אפוד, והכי פריך והא כל [ו]אבני מלואים דהדר ערבי', ובאבני מלואים דכתיב וי"ו מיהא לדרוש בהו ויקחו, עכ"ל. והנה מבואר לעין כל ר[ו]אה שהוא דחוק, דבש"ס אמר במפורש בקשו אבנים לאפוד, והתוספות רצו לפרש דקאי על חושן. ועוד, דאם היה הכוונה לאסור קיחה באבני מלואים ולהתיר באבני שהם, אם כן הל"ל איפכא וקטורת סמים ואבני מלואים אבני שהם וגו', ואז הי' אתי שפיר דאבני מלואים הי' באיסור קיחה מה שאין כן אבני שהם הפסיק להתיר קיחה, מה שאין כן השתא דכתיב תחלה אבני שהם ואח"כ ואבני מלואים, מנא לן לומר דהדר ערבי' למלתא קמייתא הנזכר לפני פניו ולאסורא, דלמא הדר ערבי' דקאי על אבני שהם לפניו להתיר קיחה. ועל כרחך אנו מוכרחין לסברא זו, דאל"כ הל"ל איפכא כנזכר, והיינו יוצאין מכל ספק. ואף דיש לספק גם לסברא זו, דאיך אפשר לומר דקאי אלפניו להתיר קיחה, אם כן הל"ל אבני מלואים בלא וי"ו. מכל מקום מאחר דאיכא לפרש הכי והכי מכוח (וקושיא דה"ל) [קושיא דהל"ל] איפכא, אם כן מנ"ל להקשות, דלמא מדחזינ(י)ן במעשה דדמא שלקחו אבני שהם מעכו"ם, על כרחך הי' פשוט להם דמ"ש ואבני מלואים, דקאי אלפניו להתיר קיחה מעכו"ם, ומה מקום להקשות והא [ו]אבני מלואים כתיב וכו'.
4
ה׳ג' קשה, מה שהקשו רבים וכן שלימים, מאחר דבהאי מעשה דדמא נזכר שלקחו פרה ממנו, אם כן למה הקשה תחלה מתרומה מההוא מעשה דדמא, דהי' לו להקשות מפרה עצמו, דשם אמר דלקח ממנו פרת חטאת, ואיך אמר רבי אליעזר דאין לוקחין פרה מעכו"ם. וגם דמשני, התוס' על ידי תגר ישראל זבין, דודאי אהתם קאי, דהל"ל בקיצור על ידי תגר ישראל זבין. ושארי הספיקות יבוארו מאליהן.
5
ו׳והסגנון כך, אלו הי' רק קושיא ראשונה לבד הי' אפשר לתרץ בדרך הפשוט, ונציע לפניך דברי הילקוט פרשה זו (רמז שסג) ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב), כל מקום שנאמר לי יש בה ברכה, והתרומה הזו יש בה ברכה, עכ"ל. ומאוד נפלאתי על המראה, מה בעי בזה, כי מה בא ללמדינו שהי' כאן ברכה או לאו.
6
ז׳ונראה לי דיש להקשות, דכאן כתיב דבר אל בני ישראל ויקחו, דהל"ל ויתנו לי תרומה, דהא איתא בפרק הזרוע (חולין קלג.) ומובא בטור יורה דעה סימן ס"א, אמר רב יוסף האי כהן דחטיף מתנתא חבובי מצוה הוא או זלזול מצוה הוא, ופשיט לי' מדכתיב (דברים יח, ג) ונתן לכהן, ולא שיקח מעצמו. ואם כן כאן כתיב ויקחו ולא כתיב ויתנו, משמע דמצוה לחטוף. (וכי תימא אין הכי נמי, אם כן קשה אדפשט ליה מדכתיב שם ונתן ולא שיקח דאסור לחטוף, תיפשוט ליה מכאן דמצוה לחטוף מדכתיב ויקחו ולא כתיב ויתנו תרומה. וגם שהפסוקים סתרי אהדדי, דכאן משמע דחטיף עדיף ושם משמע דאין לחטוף, ואין סברא לחלק בין מתנות כהונה לתרומה). ו' קשה, מדאמר אביי מריש הוי חטיפנא מתנתא, אמינא חבובי מצוה הוא, כיון דשמענא להא דתניא הצנועין מושכין ידיהם וכו'. וקשה על מה ראו לסמוך למשוך ידיהם מאחר דכתיב גבי תרומה ויקחו.
7
ח׳ונראה לי דאיתא בריש פרק טרף בקלפי (יומא לט.) ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק נשתלח ברכה בשתי לחם ובלחם הפנים, והיה מגיע לכל כהן כזית (כן הגיה המוהרש"א), מכאן ואילך נשתלח מאירה והי' מגיע לכל כהן כפול, והיו הצנועין מושכין ידיהם מליטול, והגרגרנין חולקים וכו'. וכתב הריטב"א שם: מה שאין כן בימי שמעון הצדיק שהי' מגיע לכל אחד כזית כדי נתינה לא היו הצנועין מושכין ידיהם, משום דמצוה לאכול בקדשים. ויש להבין, מאחר דמצוה לאכול בקדשים, על מה ראו לסמוך למשוך ידיהם כשלא הי' מגיע לכל אחד כזית. ונראה דמפרשים מה שנאמר (חולין שם) ונתן ולא שיטול, ר"ל שבעל המתנות מחויב ליתן, ולא שיטול הכהן רק ימשוך ידו מלקבל, והיינו ע"כ אם אין בו כדי נתינה, דאל"כ יתבטל מצות אכילות קדשים.
8
ט׳ובזה יובן ויקחו לי תרומה, קשה, הא מדכתיב ויקחו ולא כתיב ויתנו ש"מ דאתי ללמד שמחויב לקבל ואינו רשאי למנוע, אם כן מה ראו הצנועין למשוך ידם ולסמוך אפסוק ונתן ולא שיקח וכנ"ל מאחר דפסוק זה משמע איפכא. לזה בא המדרש כמתרץ ואמר כל מקום שנאמר ל"י יש בה ברכה, ובתרומה זו יש בה ברכה, ולכך אמר שיקח, כי אין הצנועין רשאין למנוע במקום ברכה, כמו בימי שמעון הצדיק, והתם דקאמר הצנועין היו מושכין ידיהם איירי שלא במקום ברכה, שאין לכל כהן כדי נתינה, ובזה אמר ונתן ולא שיטול, וק"ל.
9
י׳נמצא מעתה מבואר דשפיר נלמד להש"ס דאין לוקחין תרומה מעכו"ם, מדכתיב בני ישראל ולא כתיב ויתנו, אלא ש"מ דאתי לדרשה, בני ישראל יקחו ולא מעכו"ם. וגם פירוש המזרחי אפשר לפרש כך, דנלמד גם כן מדכתיב ויקחו אליך ולא כתיב ויתנו אליך, אלא ללמד בני ישראל יקחו ולא מעכו"ם, ואי יהפך סדרי הפסוקים אם כן לא יכתוב בני ישראל אצל ויקחו, ואתי שפיר דגם בפרה ובתרומה בשניהם מוכח לאסור קיחה מעכו"ם, ולק"מ.
10
י״אוקושיא שני' לחוד גם כן הי' אפשר לתרץ, על ידי קושיא שנעורר ברש"י לחומש, שפירש ויקחו לי תרומה, לי לשמי, ע"כ. וכבר תמהו רבים בזה, והוא דלא מצינו מקום מוצא לפירוש זה לא בש"ס ולא במדרש ומה זה שבדה רש"י פירוש זה מלבו ואין לו שחר כלל.
11
י״בוכי תימא דהיינו על דרך שכתב במכילתא (יתרו פרשה יא) מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ, כא), שתהא תחלת עשייתו לשמי ולא לשם דבר אחר, וכן פירש רש"י בחומש, ואם כן כונת רש"י כאן גם כן הוא כך שתהא תחלת לקיחתו לשמי, לשם תרומה ולא לשם דבר אחר.
12
י״גקשה, דאם כן הי' לו לפרש כך בהדיא, כמו שפירש במזבח אדמה, דרש"י פרשן הוא, מה שאין כן עתה יש לפרש על כוונה אחרת, וכאשר רבים וכן שלימים פירשו כל אחד לשיטתו. ועוד, דאי נמי פירוש רש"י זו הוא דברי המכילתא הנ"ל, קשה מ"ט שביק רש"י דברי הש"ס ותפיס דברי המכילתא, דבש"ס במסכת תמורה פרק ז' (לא:) האומנין נוטלין שכרן מקדשי בדק הבית, שנאמר (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש, לי משלי, ואם כן הכי נמי יש לומר ויקחו לי תרומה משלי, שאין לוקחין צרכי התרומה האמור כאן דהיינו תכלת וכו', ממעות חולין, כי אם מהקדש, מקדשי בדק הבית, הם יפרישו ממונם להקדש, ומן ההקדש לוקחין אבנים לאפוד.
13
י״דהגם דקושיא זו לחוד לק"מ, דפירוש הש"ס והמכילתא עולים בקנה אחד, דאחר שהוזהר שלא ליקח צרכי התרומה כי אם ממעות הקדש, אם כן ממילא מוכח דהלקיחה יהי' מיד לשם תרומה ולא לחולין או לדבר אחר. אלא אי קשיא הא קשיא, דהי' לו לפרש, וכנ"ל.
14
ט״ווכי תימא דטעמא דרש"י שלא רצה לפרש כדברי הש"ס והמכילתא, משום דמסיק בש"ס על ידי תגר ישראל זבין, ופירש רש"י תחלה לוקח הסרסור לעצמו משלו וחזר ומכרה לציבור, הרי מוכח שלקח מתחלה לעצמו ולא לשם תרומה וגם ממעות שלו לקח ולא מהקדש, ואם כן על כרחך לא סבירא ליה להש"ס זו סברא לי משלי, או כפירוש המכילתא, ולכך הוצרך רש"י לפרש פירוש אחר.
15
ט״זגם זה אינו, דודאי אף למאי דמסיק על ידי תגר זבין, מכל מקום אפשר לפרש לי משלי, ור"ל לקיחת הציבור מיד הסרסור שיהיה ממעות ההקדש שיקחו לשם תרומה, אבל לקיחת הסרסור לא קפיד רחמנא אם יהי' משלו או לאו, ואם כן קשה כנ"ל.
16
י״זוכי תימא דסבירא לי' לרש"י דעל כרחך אי אפשר לפרש תיבת לי כפירוש הש"ס והמכילתא, דאם כן לא נכתוב כלל תיבת לי, כי נלמד דרש זה מדכתיב בני ישראל ויקחו ללמד דאסור ליקח מעכו"ם, על כרחך מוכח דלקיחת הציבור התרומה הוא דווקא ממעות הקדש שלוקחין מיד לשם תרומה, דאל"כ רשאי ליקח ממעות חולין תחלה שלא לשם תרומה, ואח"כ יקדיש אותו לשם תרומה, פשיטא דצרכי חולין רשאי ליקח מעכו"ם, דקרא כתיב ויקחו לי תרומ"ה מבני ישראל ולא מעכו"ם, אבל כשאינו תרומה שלא חלה עליו שום קדושה עדיין, מהיכי תיתי לאסור, אלא על כרחך מדאיצטריך בני ישראל ויקחו ללמדינו דאסור ליקח מעכו"ם, על כרחך ממילא מוכח דלוקחין ממעות הקדש מיד לשם תרומה, לכך מבני ישראל יקחו ולא מעכו"ם, ואם כן קשה ל"ל לי.
17
י״חאיברא דזה אינו כלל, דמשום הא לא אמר רבי אליעזר, דלעולם יש לפרש כפירוש הש"ס הנ"ל, ואפילו הכי איצטריך לי, דאלו מבני ישראל ויקחו לחוד הוה אמינא דמותר על ידי סרסור על כל פנים וכמסקנת הש"ס באמת, לכך כתב רחמנא לי, דאתי ללמד שתהא תחלת לקיחתו לשם תרומה, וה"ל לאסור אפילו על ידי סרסור שלוקח תח"לה לשם עצמו ולא לשם תרומה, דא"ל דעל לקיחת הציבור הוא דקפיד רחמנא שיקחו מן הסרסור לשם תרומה וכו', כבר נלמד זה מדכתיב בני ישראל ויקחו ולא מעכו"ם וכנזכר, ומדחזר וכתב לי, על כרחך אתי לאסור תחלת הלקיחה של הסרסור שיהי' גם כן לשם תרומה, ואם כן אסור ליקח מעכו"ם בכל האופנים, ונשאר קושיא הנ"ל אדוכתיה.
18
י״טוכי תימא, אם כן דאפילו על ידי סרסור אסור בתרומה מכח ב' למודים הנזכרים, אם כן למסקנת הש"ס דעל ידי תגר ישראל זבין, הא זה לא מהני, ונשאר קשה מעובדא דדמא שלקחו אבנים לאפוד מעכו"ם. גם זה אינו אחר שנבאר קושיא ג' שבש"ס הנ"ל דהכוונה בש"ס דסרסור מהני אחר שהפסיק הענין באבני שהם, וכאשר נזכיר בסמוך.
19
כ׳והשתא אחר שעוררנו קושיא זו שעל רש"י, בזה הי' מספיק לתרץ קושיא ב' שעל הש"ס הנ"ל, שאין צריך לדוחק התוספות, אלא דאתי שפיר כהוגן דקאי דהדר ערבי' על אבני שהם, על פי הסוגיא דזבחים דף ל"ז (ע"ב) דיליף טעמא דבית הלל דסבירא להו אף חטאת שנתן במתנה אחת כיפר, שנאמר קרנת קרנת (קרנת) וקרינן קרנות, אהני מקרא לטפויי חדא, ואהני מסורה לבצורי חדא וכו', יעו"ש. והכי נמי י"ל כן, דאהני ההפסק להתיר חדא, ואהני עירוב לאסור חדא. והוא, משום דאחר שהפסיק הענין בלא העירוב, הי' סברא להתיר קיחה מעכו"ם אף בלא סרסור, מאחר דלא קאי אויקחו, לכך כתיב ואבני מלואים דהדר ערבי' לאסור על כל פנים בלא סרסור, ולומר דבזה קאי אויקחו, אבל על ידי סרסור שרי מכח ההפסק, ואתי שפיר.
20
כ״אועתה לא נשאר בספק כי אם קושיא ג' שבש"ס. ונראה דגם קושיא זו יבואר אחר הוצעת ביאור ב' קושיות הראשונות, ויבואר הכל בחדא מחתא.
21
כ״בומה שמצאתי וראיתי בסוגיא זו הוא לומר דודאי לא נעלם מעיני המקשן מה שיש להקשות מפרה עצמה מההוא עובדא גופיה, אלא דהמקשן שהקשה מתרומה רצה לשאול חדא אשר מתוך התשובה יופשט מני' תרתי.
22
כ״גוהוא, דהי' קשה להמקשן מדכתיב בתרומה בני ישראל ויקחו, וכתיב בפרה בני ישראל ויקחו, מוכח בשניהם לאסור קיחה מעכו"ם, וקשה מההוא עובדא דדמא בן נתינה על שניהם שלקחו ממנו אבנים לאפוד ולשנה אחרת לקחו ממנו פרה, אלא שלא רצה להקשות מפרה משום דלא נעלם מהמקשן מה שיש לתרץ התם על ידי תגר ישראל זבין, אבל בתרומה אי אפשר לתרץ כך דמוכח לאסור אפילו על ידי סרסור ממה דחזר וכתב ל"י, וכאשר זכרנו מזה בהוצעות הקושיא שעל רש"י בחומש, ולכך סיבב המקשן להקשות מתרומה דוקא, משום דאם יופשט לו מהתרצן דיש להתיר גם בתרומה על ידי סרסור, אם כן שוב לא יצטרך לשאול על פרה דפשיטא דמותר על ידי סרסור, מה שאין כן אלו שאל מפרה, אף שיופשט היתרא הי' צריך לחזור ולשאול מתרומה מה ראו ליקח מעכו"ם.
23
כ״דובזה יובן הסוגיא שלפנינו, דסבירא לי' לרבי אליעזר כפרת חטאת אינה ניקחת מן העכו"ם, ויליף מדכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו אליך, מבני ישראל יקחו ולא מעכו"ם. ולא רצה המקשן לשאול מפרה מטעם הנ"ל, וסיבב הדבר להקשות מתרומה, ואמר אלא מעתה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה הכי נמי מבני ישראל יקחו ולא מעכו"ם, וכי תימא הכי נמי הא אמר רבי עקיבא מעשה בדמא בן נתינה שבקשו ממנו אבנים לאפוד כו'.
24
כ״הוהתרצן אחר שראה שהקשה לו מעובדא דדמא מתרומה על פרה, הי' קשה ליה מ"ט לא הקשה המקשן מניה ובי' מפרה עצמה שנזכר גם כן בההוא עובדא דדמא, דאיתא שם לשנה אחרת נולדה לו פרה בעדרו ונכנסו חכמי ישראל כו', אלא וודאי דבכוונה לא רצה המקשן להקשות מפרה משום דשם יש לתרץ על ידי תגר ישראל זבין, מה שאין כן בתרומה דאי אפשר לתרץ כך וכנ"ל, לכך הקשה לו מתרומה. ומעתה אי אפשר הי' לתרצן להשיבו התם על ידי תגר ישראל זבין, דמוכח דסבירא ליה להמקשן דתגר לא מהני בתרומה, והוצרך לשנויי אבני שהם הפסיק הענין.
25
כ״ווהתרצן שתירץ לו סתם אבני שהם הפסיק, סבר המקשן דכוונתו הי' להתיר אף בלא סרסור, מאחר דלא קאי אויקחו לי, לזה הקשה לו והא אבני מלואים כתיב דהדר ערבינהו, ור"ל וע"כ אנו מוכרחין לומר דהפסק מהני לחד מלתא והעירוב מהני חד מלתא, ועל כרחך אתי להתיר על ידי סרסור באבני שהם מכח ההפסק, ולאסור בלא סרסור מכח דהדר ערבי', ושפיר הקשה להתרצן לפי הבנתו דרצה לומר אף בלא סרסור, דלא הזכיר סרסור כלל, רק סתמא אמר אבני שהם הפסיק משמע מכל וכל, ובאמת זה אינו, דדוקא על ידי סרסור הוא דשרי, אלא על כרחך לומר דסבירא לי' להתרצן דסרסור לא מעלה ולא מוריד, כי טעם שאסרה רחמנא ליקח צרכי התרומה מעכו"ם הוא מטעם שכתב מוהר"ם בתשובה, מובא בבית יוסף בטור יורה דעה סימן קל"ט, וזה לשונו: ואותן המעילים של עכו"ם אסור לדבר מצוה אף על פי דשרי להדיוט, וראי' מפ' דם החטאת (זבחים קטז:) דבעינן מזבח שלא נשתמש בה הדיוט וכו', יעו"ש. ואם כן כאן שהי' התרומה נלקח למקדש ולמזבח, לכך אין לוקחין מעכו"ם שמא נשתמש בה העכו"ם, או שהי' לעבודה זרה, ואם כן פשיטא דאין להתיר בדנלקח על ידי סרסור ישראל כאן, דמכל מקום אתי מעכו"ם. אם כן השתא מצא מקום להקשות מפרה עצמה שלקחו מעכו"ם, והא כתיב דבר אל בני ישראל ויקחו ולא מעכו"ם, וז"ש ולא עוד אלא דאמרינן לשנה אחרת נולדה פרה בעדרו ונכנסו חכמי ישראל אצלו וכו', ואמאי, הא אסור וכנ"ל, וגם סרסור לא מהני דהטעם הוא שמא נשתמש בה, או אפשר שהי' נעבד לעבודה זרה, ואם כן לא מהני בזה סרסור לסברתך הנ"ל.
26
כ״זועל זה משני לו התרצן ולא נחית לעומק כונתו, התם על ידי תגר ישראל זבין, ר"ל מה שנאמר אבני שהם הפסיק הענין אינו ר"ל שהפסיק מכל וכל ואתי להתיר אף בלא סרסור, עד שמכח זה סבר דלא סבירא לי' להתרצן דסרסור מהני כלל, והקשה לו מפרה, אלא דסבירא לי' דמהני, והתם על כוונה זו א' אבני שהם הפסיק הענין, ולא הי' צריך לפרש דאיירי בסרסור, דממילא מוכח הוא מכח קושיא דנאמר אח"כ ואבני מלואים, דזה לא נעלם מהתרצן, ולעולם סרסור מהני, דמה שאסרה תורה ליקח מעכו"ם על כרחך איירי בידוע שלא נשתמש הפרה ולא נעבד בה כדמסיק הש"ס כאן ישראל היו משמרין אותה, ואם כן לא שייך טעמא דמהר"ם כאן, אלא דגזירת הכתוב הוא שלא ליקח מעכו"ם, ואם כן על ידי סרסור שרי דליכא גזירת הכתוב, ודוק.
27
כ״חוהשתא לפי הוצעה זו דאתי שפיר כל השיטה על פי הבנין של הש"ס דתמורה דלי אתי לומר משלי, וה"נ יש לפרש כך וכנ"ל. ואם כן קשה לרש"י שלקח לו דרך אחרת לפרש לי לשמי, מה שלא נזכר בשום מקום.
28
כ״טונראה לי לתרץ תחלה ש"ס דקדושין דף (ע"ו) [ע"א] (ע"א) בתחלה היו מוסרין שם של י"ב לכל אדם, ואח"כ לא היו מוסרין כי אם לצנועין שבכהונה, ע"כ. ויש להקשות, חדא איך מסרו שם של י"ב לכל אדם, הא דרשינן (שמות ג, טו) זה שמי לעולם, לעלם כתיב, דאסור למדרשי' בפירקי' (קידושין שם), ופשיטא דאין לחלק בין של ד' לשם של י"ב, וכן הקשה מוהרש"א. ומה שתירץ, לכל אדם דקאמר ר"ל לכהנים, משום דכתיב (במדבר ו, כז) ושמו את שמי, זה שם המיוחד, שמצוה שיברכו ברכת כהנים בשם המיוחד (סוטה לח.) כו'. אבל הוא דחוק, דהא לכל אדם קאמר. ועוד, למה אח"כ נמסר לצנועין שבכהונה דוקא.
29
ל׳ותחלה נתתי לב לתרץ הש"ס פרק טרף בקלפי (עי' יומא לט:) משמת שמעון הצדיק נמנעו אחיו הכהנים מלברך את העם בשם המיוחד. ויש להקשות, מאחר דכתיב (במדבר ו, כז) ושמו את שמי ודרשינן (סוטה לח.) שמצוה לברך בשם המיוחד, אם כן מה ראו אז למנוע מלברך בשם. ופירוש רש"י (ד"ה מלברך) הוא דחוק.
30
ל״אונראה לי דאיתא ברקנטי היודע שם המיוחד אי אפשר שיהנה משל אחרים, דאיתא בירושלמי (יומא פ"ג ה"ז) אמר לו רבי אסי לרבי פנחס, איתא ואנא מסיר לך, אמר לי' לית אנא יכיל, דאנא אכיל ממעשר וכו'. וקשה לריא"ז הא אמרינן (ברכות י:) הרוצה להנות יהנה כאלישע, ופשיטא דאלישע ידע שם הגדול. ושמא ר"ל אסור להנות דרך בזיון או דרך צדקה, אבל דרך כבוד ודורון שרי, עכ"ל, עיין ווי העמודים דף ו'. וכבר זכרנו דבימי שמעון הצדיק, שהי' הברכה מצויה הי' מגיע לכל כהן דבר חשוב כזית שהיא כדי נתינה, מה שאין כן אח"כ שהיו הגרגרנין חוטפין וכו'.
31
ל״בובזה יובן, דבשלמא בימי שמעון הצדיק שהיו נוטלין דרך כבוד, משום שהי' מגיע לכל אחד דבר חשוב, שפיר היו יכולין ללמוד הם שם המיוחד אף על פי שהיו נהנין משל אחרים, משום שהי' דורן דרך כבוד, אבל משמת שמעון הצדיק, שהיו הכהנים חוטפין דרך בזיון, ואי אפשר הי' ללמוד להם שם המיוחד, כדאיתא בירושלמי, ובהכרח היו נמנעין מלברך בשם, מאחר שלא ידעו השם כלל, וק"ל.
32
ל״גובזה יובן הש"ס הנ"ל גם כן, בתחלה היו מוסרין לכל אדם שם של י"ב, ור"ל לא שהיו מוסרין לכולם, אלא דר"ל שהיו יכולין ללמוד ולמסור לכל אדם יהי' מי שיהיה, ולא מיבעי למי שאינו כהן ולוי שאינו נהנה משל אחרים, אלא אפילו לכהן שנהנה משל אחרים, מכל מקום מאחר שהי' הברכה מצוי' והיו נהנין דרך כבוד היו יכולין ללמוד ולמסור השם הנ"ל, מה שאין כן אח"כ כשנשתלח מארה אחר מיתת שמעון הצדיק, שהיו חוטפין וכו', לא היו מוסרין כי אם לצנועין שבכהונה, ר"ל שלא היו יכולין למסור כי אם לצנועין המושכין ידיהם מלהנות משל אחרים כשאינו דרך כבוד להם, הי' אפשר למסור להם שם המיוחד דוגמת אלישע הנ"ל, וק"ל.
33
ל״דובזה יובן פירוש רש"י הנ"ל, ויקחו לי תרומה, קשה למה כתיב ויקחו ולא כתיב ויתנו, דהשתא משמע דמותר לחטוף, ואם כן קשה לאביי הנ"ל, לזה פירש רש"י דעל כרחך זה אינו, דכתיב לי לשמי, ור"ל לשם המיוחד, שהקיחה הי' באופן זה שיוכל ללמוד שם המיוחד כדי לברך בו ברכת כהנים, ואם יהיה דרך בזיון אם כן אינו יכול ללמוד השם ואינו מברך השם, וכבר כתיב (במדבר ו, כז) ושמו את שמ"י על בני ישראל, ואם כן על כרחך מה דכתיב ויקחו איירי במקום ברכה, שנוטל דרך כבוד, אתי קרא להשמיעני לבל ימשוך ידו מליטול אז דוגמת בימי שמעון הצדיק הנ"ל, וק"ל.
34