צפנת פענח, תרומה ח׳Tzofnat Paneach, Terumah 8
א׳פן ו' ביאור הפסוק ויקחו לי תרומה (כה, ב), ודרשו חז"ל תרי ממאה וכו'. ויש להבין, הא כתיב תרי מה ולא מאה. ונראה לי לבאר קושית מוהרש"א (ברכות לג:) אין לגבי משה זוטרתי וכו', הא אמר זה לישראל. ב' מה מקום להקשות על רבי חנינא ולא על הפסוקים עצמן דקשיא אהדדי, דכאן משמע דיראה זוטרתי, ושם (ישעיה לג, ו) כתיב יראת ה' היא אוצרו וכו', יעו"ש. ובארתי זה במקום אחר.
1
ב׳ונ"ל דמצינו ב' בחינות מ"ה בפסוק מ"ה שמו ומה שם בנו כי תדע וגו' (משלי ל, ד). וסודו רמוז בזוהר פ' יתרו דף ע"ט (ע"ב) חכמה שמו, תפארת בנו וכו', יעו"ש. ואין לנו עסק בנסתרות רק רמז מוסר, כי מעלת משה שאמר (שמות טז, ז-ח) ונחנו מה, ראוי לכל אדם שילמד ממדותיו אלו שהוא שורש הכל, וכמו שכתב היעבץ (אבות פ"ד מ"ד) כי מופת מובהק לכל התורה היא השפלות וכו', יעו"ש. וזהו רימז הפסוק, מה שמו גימטריא משה ע"ה, שלקח מדת מ"ה, ונחנו מה, מדה זו ראוי שיהי' תואר מה שם בנו גם כן. כי תדע, שהוא ראוי שתדע, וכאמור.
2
ג׳ואפשר שזה רומז הפסוק (דברים י, יב) מה ה' שואל מעמך, רוצה לומר תואר מ"ה זה ה' שואל ומבקש ממך, והטעם כי מדה זו היא אם ליראה, כי מדת משה ענוה היא בבינה שנקראת אם ליראה, שהיא חכמה הנק' יראה עלאה.
3
ד׳ומעתה ל"ק הפסוקים אהדדי, דגם פסוק זה משמע כי יראת ה' היא אוצרו, ר"ל יראת ה' חכמה, היא - בינה, אוצרו של החכמה, והבן. מה שאין כן לרבי חנינא שפיר קשה.
4
ה׳ומשני, אין לגבי משה זוטרתי, ר"ל כשהיו בבחינת מה, שהוא בחינת משה ונחנו מה, אז היא זוטרתי, כי היא בחינת בינה הנק' אם ליראה, וז"ש (דברים י, יב) מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה וגו'.
5
ו׳ובזה יובן ויקחו לי תרומה, כשירצו ישראל ויקחו לי, הוא על ידי תרומה - תרי מ"ה, מה שמו ומה שם בנו כי תדע, ואז אשכון את דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו), בחינת משה, משה שמו, וגם ישראל הנקראים בנו שלמדו תורתו, מה שם בנו כי תדע, וק"ל.
6
ז׳ועל פי זה נבאר, ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה וגו' (במדבר ט, ו). ודרשו במדרש פ' בשלח (שמ"ר כ, יט) לנפש אדם, אין אדם אלא יוסף, שנאמר (תהלים עח, ס) אהל שכן באדם, וכתיב (תהלים שם, סז) וימאסו באהל יוסף, בזכות עצמותיך הם עושין פסח קטן וכו'.
7
ח׳כדי לבאר זה, נבאר המשך הפסוקים בפ' חוקת (במדבר כא, א-ג) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם. וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום ההוא חרמה.
8
ט׳ובש"ס פרק קמא דראש השנה דף (ב') [ג'] (ע"א) כתבו התוספות, וזה לשונם: וישמע הכנעני מלך ערד, במדרש אמרינן דהיינו עמלק, כמו שיסד הפייט כסות ולשון שינה היות כמלך ערד. ומכל מקום דייק שפיר דסיחון קיים וכו', ונראה דמההוא דמסעי (במדבר לג, מ) דריש, דאי מההוא דחוקת (במדבר כא, א) הא מפרש דמשמע כי בא ישראל דרך האתרים, ורש"י לא דק בפירוש חומש, עכ"ל. ורש"י לא דק, ר"ל שפירש בפ' חוקת (שם), וישמע הכנעני - שמע שמת אהרן וגו', דזה אינו, דמפורש שם כי בא דרך האתרים וכו'.
9
י׳והקשה מוהרש"א הא גם לדברי התוספות קשה, הא הך דפ' מסעי איהו גופי' מעשה דפ' חקת, ובפ' חקת מפורש כי בא דרך האתרים, אם כן דרש חכמים ששמע במיתת אהרן סותר זה. ומשני, דנראה לקיים פירוש רש"י וכו', יעו"ש.
10
י״אונראה לבאר ש"ס דגיטין דף ל"ז (ע"ב) משנה: עבד שנשבה וכו'. ובש"ס: במאי עסקינן, אילימא לפני יאוש וכו', אמר אביי לעולם לפני יאוש, ולשום עבד ישתעבד לרבו ראשון וכו'. רבא אמר לעולם אחר יאוש, ולשום עבד ישתעבד לרבו שני וכו', והלכתא כרבא דמפרש ישתעבד לרבו שני. ופריך בש"ס, רבו ממאן קנאו, משבאי, שבאי גופי' מי קני ליה, ומשני אין קני לי' למעשה ידיו, דאמר ריש לקיש מנין לנכרי שקנה את הנכרי למעשה ידיו, שנאמר (ויקרא כה, מה) וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם, ולא הם קונים זה מזה, לגופי' אבל למעשה קנאו מקל וחומר - נכרי קונה לישראל נכרי בנכרי לא כל שכן. ואימא הני מילי בכספא, אבל בחזקה לא, אמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון. אשכחן נכרי לנכרי, נכרי לישראל מנין, דכתיב וישב ממנו שבי. ופי' רש"י (ד"ה וישב) מדקרי לי' שבי דידי' ש"מ קניא בחזקה. וכתבו התוספות בד"ה דכתיב וישב ממנו שבי, וא"ת למה לי השתא הא דעמון ומואב טיהרו בסיחון, השתא נכרי ישראל קנה, נכרי בנכרי לא כל שכן. ויש לומר דמוישב ממנו שבי לא הוה ילפינן מני' שום קנין אי לאו דאשכחן דטיהרו, ולהכי מייתי לעיל מדריש לקיש וכו'.
11
י״בוהקושיא מפורסמת, מנלן דנכרי קונה ישראל, וכי תימא כפי' רש"י מדקרי לי' שבי דידי' וכו', ז"א, דזה השבי הי' שפחה ששבו ישראל כפירוש רש"י עצמו בחומש (במדבר כא, א), ובאמת נקרא עדיין שבי של ישראל דקנאו, ולא של עכו"ם דלא קנאו. אחר זה מצאתי קושי' זו בספר בית לוי, ותירץ, יעו"ש.
12
י״גב' קשה להתוספות דמשני דלא ילפינן שום קנין מוישב ממנו שבי וכו', הא ודאי מדקרי לי' שבי דידי' ש"מ דקנאו, וכפרוש רש"י. ועל כרחך צריך לומר מכח קושיא א' דקשיא לפירוש רש"י, זה הכריחו לתוספות לפרש דלא נשמע מזה שום קנין לנכרי - די"ל שבי ששבו ישראל קאמר וכו'. אם כן קשה, מאחר דלא יליף מזה שום קנין, ל"ל הא דוישב ממנו שבי. וכי תימא אם כן הדרא קושית הש"ס נכרי ישראל מנין וכו', זה אינו, דבלאו הכי מוכח זה מכח קושית מוהרש"א (לח.) דהקשה ל"ל הא דריש לקיש כלל דקונה בכסף נכרי נכרי, ונכרי ישראל, דהי' לו לאתוי[י] רק הא דעמון טיהרו בסיחון דקני נכרי בחזקה.
13
י״דועתה כדי לבאר הספיקות הנ"ל, יש לעורר הספיקות, א' ל"ל ב' פרטים, א' כנעני, ב' מלך ערד. ב' מה ענין כנעני לערד. והתוספות (ר"ה ג. ד"ה וישמע) כתבו בזה וכו', יעו"ש. ג' קושית התוספות (שם) לרש"י בפ' חקת, דמפרש וישמע הכנעני שמע שמת אהרן וכו', וזה אינו, דמפורש בפסוק דהשמיעה הי' כי בא ישראל דרך האתרים. ד' הא גם להתוספות עדיין הפסוקים דפ' מסעי סתרי לפ' חקת, וכקושית מוהרש"א, דשם משמע שהשמיעה הי' שמת אהרן וכאן משמע שהשמיעה הי' כי בא דרך האתרים.
14
ט״וה' בשלמא אי אמרינן דשמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד, אז יש מקום להלחם, מה שאין כן אי אמרינן דהשמיעה היה דבא דרך האתרים, אם כן מה מקום להלחם עבור שמיעה זו, ודרשת חז"ל ידוע. ו' דהל"ל וידרו ישראל נדר, לשון רבים, מאי וידר. ז' מה זה כל החרדה שחרדו ישראל וידר נדר עבור וישב שבי ששבו שפחה אחת. ח' כפל לשון נתן תתן את העם הזה. ט' דהל"ל אם נתן תתן אותם בידם, מאי את העם הזה. י' קשה והחרמתי את עריהם, למה החרימו במלחמה זו דוקא את עריהם, מה שאין כן במלחמת סיחון ועוג ואינך. י"א דאמר ויתן את העם ותו לא, והעיקר חסר, דהל"ל ויתן אותם בידם. י"ב למה נכתב זה בתורה שהיא נצחי הי' הוה ויהיה, מה שאין כן מלחמה זו מה דהוי הוי. ועל כרחך שגם מלחמה זו הוא בעבר והוה ועתיד, וזה אינו.
15
ט״זלבאר זה, נראה לי לבאר ש"ס בפרק ט' דשבת (פח:) אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו, אמר להם לקבל התורה, אמרו מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו אשר תנה הודך על השמים (תהלים ח, ב-ה), אמר למשה השיבם תשובה, אמר מתיירא אני וכו', אמר לו אחוז בכסא כבודי, אמר משה כתיב בתורה (שמות כ, ב) אנכי וגו' לא תרצח וגו' (שם, יג) כלום יש זה ביניכם וכו', שנאמר (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם, ע"כ. ובזוהר (ח"ב ג.) כתוב, שהשיב משה אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד), כלום יש מיתה ביניכם וכו', עיין הרי"ף מה שכתב בזה. ויש לבאר למה השיב מפסוק זה. וגם בש"ס הנ"ל רבו הספיקות, ויבוארו ממילא.
16
י״זואגב נבאר ש"ס שם (פח.) דרש רבי סמאי, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' ריבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל ב' כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, וכיון שחטאו וכו', אמר רבי יוחנן וכולם זכה משה ונטלן שנאמר (שמות לג, ז) ומשה יקח את האהל וכו'. ופירש רש"י (ד"ה שני כתרים) ב' כתרים מזיו שכינה, והתוספות (ד"ה שני כתרים) כתבו ב' כתרים של הוד.
17
י״חויש להבין למה דוקא עבור שהקדימו נעשה לנשמע קשרו ב' כתרים, מה שאין כן בלאו הכי. ועוד, איך מוכח מפסוק ומשה יקח וגו' שזכה ונטלם. ועוד, מה מחולק רש"י ותוספות הנ"ל.
18
י״טונראה דיש להבין מה זה שכפלו שמיעה ועשי', מאחר שעיקר השמיעה היא לצורך עשיה, מה שאין כן השומע ואינו עושה נעשה יותר מזיד, ואם כן הל"ל רק העיקר נעשה, ול"ל נשמע כלל. ועוד, מאחר דאי אפשר לעשות כי אם אחר השמיעה שישמע מה לעשות, אם כן מ"ט הקדימו עשיה לשמיעה, וביותר שנחשב זה למעלה יתירה מה שהקדימו עשי' וכנ"ל.
19
כ׳ונבאר משנה פרק ו' דבכורות (מ"א, לז.) על אלו מומין שוחטין את הבכור, נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור וכו' (כי שמעתי מן אחד, שראה בחלום כי דרשתי משנה זו).
20
כ״אונראה לי דאיתא בפרק ט' דשבת (פג:) אמר ריש לקיש, אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר (במדבר יט, יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל.
21
כ״בלבאר זה נראה לי, דאיתא בפרק קמא דסוטה (ב.) כי הוי פתח ריש לקיש בסוטה הוי אמר הכי, אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר (תהלים קכה, ג) כי לא ינוח וגו', אמר רבי יוחנן וקשה לזווגם כקריעת ים סוף, שנאמר (תהלים סח, ז) מוציא אסירים וכו'. איני, והא אמר רב יהודא אמר רב מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצא בת פלוני לפלוני, לא קשיא, הא בזווג ראשון הא בזווג ב', ע"כ.
22
כ״גויש להקשות, למה דוקא ריש לקיש פתח כך ולא תנא אחר. ב' מה ענין דרש זו לסוטה. ג' בל"ז דרבי יוחנן הי' לו להקשות איני וכו'.
23
כ״דד' יש להבין מה זה זווג א' זווג ב'. והרב בעל עקידה בשער ח' ביאר זה לענין זווג החומר והצורה נקרא זווג ראשון. ובזה ביאר פסוק לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו וגו' (בראשית ב, יח), כי עיקר תכלית בריאת אדם בעולם הזה שנקרא פרוזדור, כדי לתקן מעשיו שיעשה מחומר צורה, ויכנס בטרקלין לעולם הבא, ואם לא הי' נגדיות מן החומר שהוא לבוש היצר הרע, לא הי' נקרא פועל טוב עם הצורה לבד לבוש היצר הטוב, וז"ש לא טוב היות האדם לבדו בלי נגדיות, רק אעשה לו עזר כנגדו, ר"ל שיהי' לו עזר מצריו המנגדים, שיכניע החומר אל התורה בבחירתו הטוב, או בהיפך שיהי' מן העזר נגדיי ברוע בחירתו להכניע הצורה אל החומר וכו'. וגם מ"ש (קהלת ז, כ) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ר"ל שיהי' בחירה חפשי לחטוא גם כן, ומכל מקום יעשה טוב, זהו אדם צדיק וכו', יעו"ש.
24
כ״הובאתי אחריו לפרש גם כן פירוש הפסוק הנ"ל בדרך זה, רק שהוא פירש באדם פרטי ואני אפרש בדרך כללות העולם, שיש אנשי חומר ואנשי צורה, והתכלית שיתחברו ב' בחינות יחד ויעשו מחומר צורה. וכאשר ביארתי במקום אחר פסוק דרשו ה' בהמצאו וגו' (ישעיה נה, ו), ופסוק (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' וגו'. ואפשר שזהו ענין מחצית השקל ולא שקל שלם שפירש האלשי"ך (שמות ל, יג) וכו', יעו"ש.
25
כ״וובזה יובן לא טוב היות האדם לבדו, ר"ל גם שהוא צדיק בתואר אדם, מכל מקום לא טוב היות האדם לבדו, שהוא מקושט לבדו ואינו מקשט אחרים, אלא אעשה לו עזר כנגדו הם אנשי החומר - או שיהיו אנשי החומר לו לעזר, וכאשר ביארתי לעיל ש"ס דברכות (נח.) שאמר בן (עזאי) [זומא] ברוך שברא כל אלו לשמשיני. או שיהי' לו כנגדו, זכה נעשה לו עזר מצריו, מן הנגדיים וכנ"ל. ואז בחיבור אנשי החומר אל אנשי הצורה נקרא אדם, וכמו שכתוב (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם ויקרא [את] שמם אדם, ודרשו בפרק ו' דיבמות (סג.) רבי אלעזר אומר כשאין לו אשה לא נקרא אדם וכו', והיינו על כוונה זו שאמרנו.
26
כ״זובזה יבואר כוונת הפסוק ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, יז, לא), ר"ל שאתנה לכם צאני, הם אנשי החומר, שתהיו אתם רועים אותם, אז אדם אתם. מה שאין כן כשאין לו אשה, הם אנשי החומר, לחברם אליו, לא נק' אדם.
27
כ״חועל פי זה נראה לי לבאר פסוקי פ' נשא (במדבר ה, יב-יז) כי תשטה אשתו וגו' והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו', ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים וגו'.
28
כ״טושמעתי ממורי זללה"ה פירוש בזה, על פי ביאור משנה דאבות (פ"ה מי"ג) ד' מדות בנותני צדקה וכו'. והקושיא מפורסמת איך הוא ד' מדות, דמדה זו לא יתן ולא יתנו אחרים אינו מנותני הצדקה. וכן (שם פ"ה מי"ח) ד' מדות בהולכי לבית המדרש וכו'. וביאר לי שאלת חלום וכו', וביאר פסוק (תהלים קיט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, על פי מדרש (עי' בר"ר ב, ה) ויהי ערב (בראשית א, ה) אלו מעשיהם של רשעים, ויהי בוקר (שם) אלו מעשיהם של צדיקים, ואיני יודע איזה מהם חפץ, כשהוא אומר (שם, ג) וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ יותר. והוא תמוה, וכי סלקא דעתך שחפץ במעשי רשעים. וביאר מה שקיבל מרבו, כי דוד המלך עליו השלום הי' במזל שלא עלו לו מחשבותיו בעבודת השם יתברך כהוגן, והוא מצד מזל שבתאי המקבל מבינה וכו', לכך הי' חושב בדרכיו הגשמי, וממילא הי' בהיפך וכו'. וז"ש חשבתי דרכי, ואז ואשיבה רגלי, ר"ל אשיבה להרגיל בו אל עדותיך, והבן. והלבנה, שהוא בסוד דוד מלך ישראל חי וקיים, אין לה אור מעצמה רק מה שמקבלת מן השמש, כנודע לחכמי התכונה. אמנם יש תועלת ויתרון לאור מן החשך, דהיינו מעלת יתרון האור ניכר מצד החשך, וכן החכם מצד הטיפש, וניכר מעלת הצדיק מצד הרשע, והתענוג מכח הנגע והיסורין, ומעלת הדעת נודע מכח השכחה, אם כן נעשה זה כסא לזה, כמו יד האדם המושיט דבר למעלה אז הוא בעצמו שם. וזה מעלת גזירה שוה, כי ברוחני אחר שיש לו שיווי בצד מה נעשה אחד, ולכן דנין בגזירה שוה גם למיתה החמורה. וכן כתב הרמב"ם (גירגור) [גרגיר] חרדל מצד עיגולי כדורי שוה לרקיע וכו'. אמנם לפי זה יש מקום לטעות לעובדי עבודה זרה, מאחר שהכל נעשה כסא זה לזה, אם כן באמת הכל נכנס באחדות אחת וכו'. אפס שזה אינו, כי יש הבדלה וכו', רק התענוג שנמשך אחר שסר השכחה הוא נכנס באחדות, והשאר יורד למטה בסוד הבדלה וכו'. וז"ש ואיני יודע באיזה מהם חפץ, מאחר שגם מעשה הרשעים הוא כסא למעשה הצדיקים, אם כן הכל אחדות אחת. לכך נאמר וירא אלקים את האור כי טוב, אלו מעשיהם של צדיקים - כי במעשה הרשעים צריך הבדלה וכו'. ובזה יובן כי יש ד' מדות בנותני צדקה, כי זה שאינו נותן נעשה כסא להנותן בדרך הנ"ל, ודפח"ח.
29
ל׳ועל פי זה ביארתי פסוקי פ' נצבים (דברים כט, יח-כ) והתברך בלבבו לאמור שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה וגו'. ר"ל מאחר שנעשה הרשע כסא לצדיק שנקרא צמאה ותואב לתורה לעבודת ה', כמ"ש (ישעיה נה, א) כל צמא לכו למים, וכן כתב בעוללת אפרים (מאמר קעט) כי הרשע נקרא רוה והצדיק צמאה, וז"ש למען ספות וגו', ובאמת זה אינו, כי והבדילו ה' לרעה, בסוד הבדלה הנ"ל, והבן. ועיין במקום אחר ביאור הש"ס פרק הספינה רבה בר בר חנה.
30
ל״אונחזור לביאור מורי זללה"ה בפסוק הנ"ל, כי יש מעשי הרשעים, אכילה ושתיה ושמחה ושחוק וכיוצא, ויש מעשי תענית וצום ובכי ומספד וכיוצא. אמנם כשנתגברה חולי המרה שחורה על ידי עצבות וסיגופים וכיוצא, אז צריך לאחוז במדת הרשעים לאכול ולשתות ולשמוח ולהסיר החולי הנ"ל, ולפעמים כשרואה היצר הרע מתגבר בו ילבש שחורים ועצבות, וכל זה צריך לשקול במאזני שכלו, וז"ש ואיני יודע באיזה מהם חפץ וכנ"ל. ואם אין לו דעת להכריע איזה דרך הטוב ילך לתלמידי חכמים שהם רופאי הנפשות, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות דעות (ה"א), יעו"ש.
31
ל״בובזה יובן איש כי תשטה אשתו, שהוא החומר והגוף שעל ידו נטה ושטה מדרך היושר, ואינו יודע באיזה דרך יבחור וכנ"ל, אז והובא אל הכהן, שהם התלמידי חכמים רופאי הנפשות. וז"ש ולקח הכהן מים קדושים, הם דברי תורה, אל כלי חרש, ר"ל להלביש במשל ומליצה, ויאמר לו תוכחת מוסר שיהיה לו רפואה על ידי מאזני שכלו הקודש. אמנם אם יתגאה בזה שוב אין דבריו נשמעין, לכך עצה היעוצה מן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן יקח הכהן וגו', ר"ל שיקח הכהן מדות השפלות כעפר שבקרקע המשכן, ויתן אל המים של התורה ומוסר, ודפח"ח.
32
ל״גובזה ביארתי (דברים ז, יב) והי' עקב תשמעון, פועל יוצא לאחרים שישמעו, צריך מדת עקב ושפלות, וק"ל.
33
ל״דוהנה כמו שביאר מורי זללה"ה פסוק זה בפרטות אדם אחד, כך יש לפרש פסוק בכללות, שיש אנשי החומר ואנשי הצורה. וז"ש איש צורה שתשטה אשתו אנשי חומר, והביא האיש את אשתו אל הכהן, אשר שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ורבים השיב מעון (מלאכי ב, ו-ז), וז"ש ולקח מים קדושים וכו'. אך אם מצד מעלתו הגדולה אין לו התחברות עם אנשי החומר, צריך לירד ממדריגתו כמ"ש שאז יוכל להתחבר עמהם ולהעלותן, וכמ"ש בפ' יתרו (שמות יט, כד) ויאמר ה' אל משה לך ר"ד ועלי"ת אתה ואהרן, והיינו כדברינו הנ"ל. וכן לך אל העם וקדשתם וגו' (שמות יט, י), כי הליכה היא ירידה היפך ביאה, כדי שיוכל לקדשם. והוא בסוד (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, והבן. וז"ש ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן יקח הכהן, ר"ל שירד ממדריגתו עד לעפר, להעלות שוכני עפר, וק"ל.
34
ל״הובזה יובן כוונת התוספות (בפ"ג) [בפ"ב] דברכות (יז. ד"ה ונפשי) ונפשי כעפר לכל תהיה, דכתב מוהרש"ל שמעתי וכו', והבן. וזהו שנאמר בפ' צו (ויקרא ו, ב) זאת תורת, כי המיעוט תורת הריבוי, והבן.
35
ל״וונודע כי היורד ממדריגתו נקרא מיתה, וכמ"ש (שמות ב, כג) וימת מלך מצרים, וכמ"ש בזוהר שם (ח"ב יט.:). ובזה יובן מאמר ריש לקיש אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר אדם כי ימות באהל, ר"ל שיהי' תואר אדם אינו כי אם במי שיש לו אשה, דהיינו לחבר החומר אל הצורה, גם כי צריך לפעמים לירד ממדריגתו כדי לחברן וכנ"ל, וז"ש כי ימות באהל, ואז אוהל שכן באדם (תהלים עח, ס), כי במקום שיש איש ואשה הנקראים אדם, שכינה שרוי' ביניהם (סוטה יז.), וק"ל.
36
ל״זובזה יובן כי פתח ריש לקיש בסוטה, ריש לקי"ש אזיל לשיטתו, ולפרש ענין סוטה איש כי תשטה אשתו הוא על החומר והצורה, בין בפרט אדם אחד או בכללות אנשי החומר והצורה, לכך פתח בדרוש זה אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, וכמו שבש"ס פרק ג' דעירוכין (יז.) זה דור דורשיו (תהלים כד, ו) פליגי בה רבי יהודא נשיאה ורבנן, חד אמר הדור לפי פרנס, וחד אמר פרנס לפי הדור. ומסיק לענין תוקפא וניחותא קאמרינן. ופירש רש"י אם הדור נוחין זה לזה הקב"ה מעמיד להם פרנס המנהיגם בנחת, ואם הם עזים וכו', ומאן דאמר דור לפי פרנס מפרש איפכא וכו'. הגם דיש לפרש גם כן תוקפא וניחותא. והנה ריש לקיש מכריע כמאן דאמר הדור לפי פרנס, וז"ש שאין מזווגין לאדם אשה, אנשי החומר של אנשי דורו, אלא לפי מעשיו של תואר אדם זה, שנאמר [כי] לא ינוח וגו'.
37
ל״חואמר רבי יוחנן וקשה לזווגם כקריעת ים סוף, שהוצרך לזה יבשה, שילכו ביבשה בתוך, ולזה ים שיוטבעו המצריים בו. כך אלו אנשי החומר נמשך אחר היבשה והחומר ועסקי העולם הזה, ואנשי הצורה נמשך אחר ים החכמה, וכמ"ש (עי' ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ועיין מזה במקום אחר, ואם כן קשה לזווגם ולחברם יחד ב' בחינות הנ"ל.
38
ל״טופריך, איני הא מ' יום קודם יצירת הולד, וכפירוש רש"י. ומשני, כאן בזווג ראשון - החומר והצורה של אדם אחד, כאן בזווג שני - של כלל אנשי החומר עם אנשי הצורה הוא לפי מעשיו, וק"ל.
39
מ׳(עוד יש לפרש, דנודע כי יש בחי' לבוש וחומר ובחי' הצורה, הוא בענין התורה גם כן, ושניהם יחד בחינת זכר ונקבה נק' אדם. וז"ש (יחזקאל א, כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, כי לבושי התורה הוא דמות הכסא, ופנימיות התורה בחיבור לבושי התורה הוא כמראה אדם עליו מלמעלה, שצריכין שיהיו סמוכין עליו מלמעלה ואז נק' תואר אדם.
40
מ״אעוד יש לומר ביאור פסוק איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וגו', ודרשו חז"ל (תנחומא נשא ה) איש איש, שמועלת בשתים, באיש מלחמה שלמעלה ואשה למטה.
41
מ״בוהענין, דביארתי במ"א קושית הראב"ד והרמב"ם, וביאור משנה (אבות א, ז) הרחק משכן כו', על פי מ"ש הרמב"ם בתשובה למדינה שכפרו בתחית המתים, שבא להם מה שאכלו דבר איסור, ומזה נעשה ונוטה לחוץ וכו', יעו"ש. לזה בא המצוה ובו תדבק (דברים י, כ) אחר קיום כל המצות, שאז כאשר שמרו דרך ה', אז אפשר ובו תדבק, מה שאין כן בלאו הכי השכל נוטה לחוץ.
42
מ״גובזה יובן איש איש כי תשטה, שסרו ושטו אנשי החומר מלדבק בתלמיד חכם ראש הדור או העיר שנקרא איש, כמו שכתב התוספות יום טוב איש ירושלים (סוטה פ"ט מ"ט, אבות פ"א מ"ה) וכו'. ומפרש הטעם, כי ומעלה בו מעל, ר"ל שמעל בו באיש מלחמה של מעלה בהשם יתברך בגדו באכילת ושתית איסור, והשכל שנעשו מדמים אלו נוטה לחוץ למינות, לכך מעלו באיש שלמטה הדבוק בו יתברך, שאי אפשר להם להתחבר אליו, לכך והביא האיש את אשתו אל הכהן להשיב רבים מעון, ועל ידי תשובה יזכו לדבק באיש שלמעלה, ואז ממילא ידובקו באיש שלמטה הם התלמידי חכמים ראשי הדור והעיר, וק"ל.
43
מ״דעוד יש לומר איש כי תשטה אשתו וגו', וגם ש"ס אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו'. דביארתי במקום אחר משנה (עי' אבות פ"א מ"ה) כל המרבה שיחה עם האשה וכו', על פי מה שכתב בעקידה (פ' עקב שער צא) שהי' לאיש אחד ב' נשים, א' סוחרת וכו', ב' צנועה וכו'. ועיין מזה במקום אחר ביאור פרשת בן סורר ומורה (דברים כא, יח-כא).
44
מ״הוזה נראה לי פירוש הפסוק (משלי יט, יד) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת וגו', שהקשו המפרשים וכו'. ולדברינו אתי שפיר. והוא, דכתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות תשובה (ה"א): מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות הוא לעולם הבא, אם כן מה זה שכתוב בתורה אם תשמעו וגו', שהם בעולם הזה. ומשני, שאם נעשה התורה והמצות בשמחה וכו' יסיר ממנו כל הדברים המונעים חולי ומלחמה ורעב וישפיע לנו כל הטובות שובע ושלום שיהי' פנוי ללמוד ולעשות, ונזכה לעולם הבא. ובהיפך (דברים לב, טו) וישמן ישורון ויבעט, אז תחת (שם כח, מז-מח) אשר לא עבדת את ה' וגו', ועבדת את אויבך וגו', שלא יהי' פנוי לקנות עולם הבא, ואובדין שני עולמות וכו', יעו"ש. וז"ש מה' אשה משכלת, ר"ל אם זוכה מהשי"ת אז יש לו אשה משכלת היא התורה, שיתן לו השם יתברך שיהי' לו פנאי בעולם הזה כדי לזכות לעולם הבא, והוא הדין בהיפך.
45
מ״וובזה יובן, כד פתח ריש לקיש בסוטה, אמר אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, אם זוכה על ידי מעשים הטובים נותנין לו אשה משכלת, היא התורה, שילמוד ויעשה מצות בעולם הזה כדי לקנות העולם הבא, ואם לאו מזווגין לו אשה סוחרת, להטרידו בעולם הזה בעסק הפרנסה, כדי שלא יהי' לו פנאי לקנות עולם הבא. וזה שמביא ראי' שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע וכו'.
46
מ״זואמר רבי יוחנן וקשה לזווגם, ר"ל זווגם אשה סוחרת קשה יותר לזווגם מזיווג אשה משכלת, כי זה טרוד לקנות עולם הזה ואין לו עולם הזה מחמת טרדתו, כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו (קה"ר א, לד), מה שאין כן זווג אשה משכלת הנוהג בדרכי התורה, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, וכמ"ש האלשי"ך משלי (כב, ה) כדי לקנות גיהנם צריך טרחא יותר מן הקונה עולם הבא וכו', יעו"ש.
47
מ״חופריך, איני, והא מ' יום קודם יצירת הולד, כי עשיר ועני נגזר מ' יום קודם יצירת הולד. ומשני, זיווג ראשון שהוא עם אשה סוחרת הוא על פי מזל, מה שאין כן זיווג שני עם אשה משכלת, לפי מעשיו, וק"ל.
48
מ״טושפיר הוא פתיחה לפרשת סוטה, איש כי תשטה אשתו מלדבק באיש, שהוא התלמיד חכם, ומפרש כי הסבה לזה מחמת ומעלה בו מעל, ר"ל בהשם יתברך באיש שלמעלה, ואינו ראוי לדבק בתלמיד חכם שהוא דבוק בו יתברך, כי אין מזווגין רק לפי מעשיו וכו', ולכך ממציא לו עילה וסבה לשנוא התלמיד חכם, וכמ"ש (תהלים קה, כה) הפך לבם לשנוא עמו, שהם התלמידי חכמים, כדי שיאבד משני עולמות. וכמו שביארתי פסוק (דברים לב, כ) אסתירה פני מהם וגו' עיין במקום אחר. לכן עצה היעוצה והביא האיש את אשתו אל הכהן כאמור, וק"ל.
49
נ׳ובזה תבין כל המשך הפסוקים דריש לקיש מביא ראיה, שנאמר לא ינוח שבט הרשע, היא אשה סוחרת, על גורל הצדיקים, שנוטל ממונם, והטעם מפרש הפסוק עצמו למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם, ר"ל שלא יטרדו בעולתה, שהיא עסק עולם הזה עלמא דשקרא, במעשה ידיהם, אלא הטיבה ה' לטובים, שיהי' פנוי בעולם הזה לעסוק בצרכי עולם הבא, ויהי' לו טובה כפולה, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, על פי הנהגתו בדרכי התורה, מה שאין כן המטים עקלקלותם מטרידין בעולם הזה, ויוליכם ה' את פועלי האון, שיתנהגו בבחירתן. ויצא עוד טובה לשלומי אמוני ישראל, על ידי שאין שקט לפועלי און לבטלם מתורה ועבודה לתואר ישראל, וז"ש שלום על ישראל, מה שאין כן אלו הי' לפועלי און שקט מבטלין אותן, וז"ש בסנהדרין (פ"ח מ"ה, עב.) שקט לרשעים רע להם ורע לעולם, והיינו כאמור, ושפיר אמר שלום על ישראל, וק"ל.
50
נ״אובזה תבין המשך הפסוקים פ' צו (ויקרא ו, ב-ג) זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה וגו'. וכבר ביארתי מזה לעיל. ולדברינו אתי שפיר, דאיתא במשנה דאבות (פ"ד מ"י) הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה וכו'. והטעם מבואר לפי הרמב"ם הנ"ל. ובזה יובן, צו את אהרן ואת בניו, שהם כהני ה' העומדים על משמרת הקודש בתורה ועבודת ה', וז"ש (קידושין כט.) אין צו אלא זירוז ביותר במקום שיש חסרון כיס, שימעט בעסק, כי זאת המיעוט הוא גורם ריבוי, וז"ש תורת העולה, כי על ידי עסק תורתו עולה במעלות ושלימות קניות ב' עולמות כאמור. מה שאין כן היא העולה, שהיא עליות מרבה בעסק, ונטרד בעולם הזה שלא יהי' פנוי לעסוק בצרכי עולם הבא, וסופו יורש גיהנם כסיום המשנה אל תרבה שיחה עם האשה וכו' וסופו יורש גיהנם, וז"ש על מוקדה וכו'. על כן עצה היעוצה ולבש הכהן מדו בד וגו', ר"ל כהני ה' יתבודד לבדו ויפנה שיהי' עוסק בעולם הבא, וטוב לו סלה, וק"ל.
51
נ״באמנם יש עוד לפרש דרך פנימי אין מזווגין לאדם אשה וכו', דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"ב מ"ב) טוב תורה עם דרך ארץ וכו', על פי ששמעתי ממורי זלה"ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), שאז נעשה היכל ה' ושכנתי בתוכם וכו' (שמות כה, ח), עיין שם. ובמקום אחר ביארתי על פי זה כי אלקים בשמים ואתה על הארץ וגו' (קהלת ה, א).
52
נ״גובזה יובן אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו', ר"ל מי שהוא תואר אד"ם, מחשבה חש"ב מ"ה גימטריא אדם, אין מזווגין לו אשה יראת ה', היא השראת השכינה שיקרא היכל ה', אלא לפי מעשיו - שהוא מקשר המעשה אל המחשבה לקיים כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך ומחשבותיך עשה, שזה נקרא יחוד קודשא בריך הוא [ושכינתי'], לקיים בכל דרכיך הגשמי במעשה דעה"ו לייחד ולחבר ה' שהוא המעשה, עם ו' שהוא עולה עד המחשבה הנק' אין סוף (זח"א סה.), ונעשה מן אנ"י אי"ן כמו שקבלתי ממורי זלה"ה, אז נוצר תאנה יאכל פריו (משלי כז, יח), ובו מצאה היונה מנוח, שיזכה להשראת שכינה בו. מה שאין כן מי שאינו במעשה הנ"ל לא ינוח שבט הרשע וגו'.
53
נ״דובזה שפיר אמר רבי יוחנן וקשה לזווגם, זווג הנ"ל הוא דבר קשה, שצריך שיהיו רבים העוזרים לו שיהי' פנוי להתבודד ולקשר מעשיו במחשבתו וכנ"ל, מה שאין כן אם מוטל עליו צרכיו או צרכי הציבור, וכמו שאמרו בסנהדרין (יז.) אדוני משה כלאם (במדבר יא, כח), הטל עליהם צרכי ציבור וכו', וכתב התוספות (ד"ה והם כלים) כלה נבואתן וכו'. וז"ש קשה כקריעת ים סוף, שאינו על קריעת ים סוף התחתון, כי אם על סוד קריעת ים סוף העליון, כי על ידי מעשה התחתון נתעורר העליון, והוא קשה כמבואר סודו בכתבים יעו"ש. וכמ"ש בספרא דצניעותא (זח"ב קעח:) מה מה תצעק אלי (שמות יד, טו) בעתיקא תליא וכו', סוד המחשבה אין סוף והבן, כך לקשר התחתון במחשבה עד עתיקא הוא קשה מאוד.
54
נ״הופריך, איני, והא מ' יום קודם יצירת הולד בת קול וגו'. דסבר דקאי על זווג החומר והצורה וכנ"ל, לכך הקשה וכנ"ל. ומשני, כאן בזווג ראשון וכאן בזווג שני, ר"ל כי לזווג המעולה זה צריך תחלה זווג ראשון, שיזדווגו ויתחברו אנשי החומר עם אנשי הצורה, ואז יש רבים העוזרים והוא פנוי לזווג שני מעולה, לקשר מעשיו במחשבתו, ונקרא היכל ה' ושכנתי בתוכם, וכמ"ש לעיל, יעו"ש.
55
נ״וועוד יש לומר, דבארתי במקום אחר אף תכשיטי נשים (פסחים פ"ג מ"א) וכו', על פי ביאור משנה (אבות פ"ב מ"ו) אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים וכו', על פי ששמעתי מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין וכו' (שבת קמה:), והגוף זוכה בגופי התורה, ונפש בנפש, ומי שזוכה לנשמה על פי מעשיו, כמ"ש בזוהר (ח"ב צד:) זכה יתיר נותנין לו נשמה וכו', ואז זוכה לפנימיית התורה שנקראת נשמה, ויש עוד בחינת נשמה לנשמה, וזה יהיה לעתיד במהרה בימינו.
56
נ״זובזה יובן אין מזווגין לאדם אשה, שהיא התורה שנקראת אשה, כמ"ש בש"ס פרק קמא דקדושין (ב:) וכו', אלא לפי מעשיו, אם זכה לנפש זוכה לנפשיות התורה, ואם זכה לנשמה זוכה לנשמת התורה כו'.
57
נ״חומסיק, כאן בזווג ראשון, שיזכה לנפש רוח ונשמה, ועל ידי זה זוכה בזווג שני לגופי התורה או לנשמת התורה, וק"ל.
58
נ״טעוד יש לומר אין מזווגין כו', דכתב רמ"א באורח חיים סימן ו', ומפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי כו', יעו"ש. והטעם שהוצרך לזה הפליאה, כי כבר יש לו מלאכים רוחניים, וגם הרבה דברים גשמיים יש בעולם, לכך נברא האדם שיהי' ממוצע בין עולם הגשמי ובין עולם הרוחני. וצריך שיהי' בדבר הממוצע מן ב' בחינות הרוחני' והגשמי', לכך הוצרך לעשות פלא זה לקשר באדם הרוחני והגשמי יחד, ואז יוכל להיות ממוצע שעל ידו תתייחד ומתקשר עולם זה הגשמי בעולם הרוחני, שהוא סולם מוצב ארצה במעשה הגשמי, וראשו מגיע השמימה בטוב מחשבתו שבראשו לחשב ברוחני השמימה.
59
ס׳והיינו על ידי ג' עמודי עולם תורה עבודה וגמילות חסדים (אבות פ"א מ"ב), ועל ידי עסק התורה שיש בו לבושי וגופי התורה, שנברא בזה בחינת הגשמיים שבעולם, וגם יש בבחינת התורה נשמה ופנימיות התורה שנברא בזה הרוחניות שבעולם, נחשב הדיבור בתורה ומילולא לעובדא וחומר, והכוונה נקראת הצורה, ועל ידי זה החומר נקשר אל הצורה. וכן בעבודה וגמילות חסדים.
60
ס״אובזה יובן, אין מזווגין לאדם אשה, שהיא התורה, וכמ"ש בפרק קמא דקדושין (ב:) שהתורה נקראת אשה כו', יעו"ש, אלא לפי מעשיו, ר"ל כפי מעשיו של בריאת האדם שהי' זכר ונקבה, חומר וצורה, והפליא הקב"ה במעשיו זה לקשר רוחני בגשמי, וכמו שכתב רמ"א הנ"ל, כך מזווגין לאדם אשה, היא ב' בחינות התורה הלבוש והרוחני, וצריך לזווגם יחד ולקשר הרוחני בגשמי, שהיא עיקר הפלא וגודל התועלת.
61
ס״בוזהו שאמר כפל נעשה ונשמע (שמות כד, ז), שהיא העשי' הגשמי, לקשרו בשמיעה הרוחני שהיא הכוונה לשמוע ולהבין, כנודע מעלת השמיעה שהיא הכוונה, והבן.
62
ס״גוהנה נודע כי מן הכוונה והמחשבה שבראש נעשה עטרה שבראש הצדיק, וכמו שכתב האלשי"ך ועטרותיהן בראשיה"ן (ברכות יז.) כו', יעו"ש.
63
ס״דובזה יובן, דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, ועל כרחך לפרש הכוונה לקשר העשי' שהיא תחלה אל השמיעה שהוא הכוונה, לכך קשרו להם ב' כתרים, כי יש בזה ב' בחינות, בחינה אחת בפרט אדם לקשר החומר והמעשה אל הצורה והמחשבה, ונעשה מן אנ"י אי"ן כמו ששמעתי ממורי זללה"ה, ודפח"ח. בחינה ב' בכללות אנשי החומר עם אנשי הצורה, שיקשרו אנשי החומר עם אנשי הצורה, והוא פלא גם כן כנ"ל, והוא על ידי שהוא מזכה רבים וזכות הרבים תלוי בו, וזהו בחינת ב' כתרים שזכו, אחד כנגד נעשה, שהם אנשי החומר שנקשרו אל הצורה, וב' כנגד נשמע, בסוד ועטרותיהן בראשיהם.
64
ס״הוזה נראה לי פירוש הש"ס (אבות פ"ה מי"ח) משה זכה וזיכה את הרבים וגו', שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. והקשה האלגזי הל"ל ומשפטיו את ישראל כו'. ולדברינו אתי שפיר נגד ב' בחינות הנ"ל, א' צדקת ה' עשה ומשפטיו, לקשר צדק שהיא המעשה, עם משפט שהיא מחשבה שהוא עם ישראל בסוד ישראל עלה במחשבה, וכמו שביאר מורי זללה"ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י), הוא יחוד קודשא בריך הוא [ושכינתי'], ודפח"ח. ועוד בחינה ב', שקשר בחינה הנ"ל עם ישראל בכללות גם כן, לקשר אנשי החומר עם אנשי הצורה שנקראים גם כן בכללות קשור צדק ומשפט, והבן.
65
ס״ועוד יש לומר, ביארתי במקום אחר בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט, ח), שהם אנשי החומר, אז ושמן על ראשך לא יחסר - אנשי הצורה שיוכל לטהר מחשבתן כו'. וז"ש צדקת ה' עשה ומשפטיו, לקשר ולחבר הגשמי ברוחני, לפי שהי' עם ישראל, שקשר בכללות אנשי החומר עם אנשי הצורה, לכך גם בפרטות זכה בזה לקשר החומר ומעשה אל הצורה והכוונה, והבן.
66
ס״זלכך כיון שחטאו בעגל ונפרדו בכללות אנשי החומר מאנשי הצורה, ואמרו קום עשה לנו אלקים שילכו לפנינו (שמות לב, א), בקשו מנהיגים אחרים, וכמו שכתבתי במקום אחר, אז גם בפרט נפרד, שלא יוכלו לקשר החומר אל הצורה, לכך ניטלו ב' עטרות נעשה ונשמע, והבן.
67
ס״חאמר רבי יוחנן וכולן זכה משה ונטלן, שנאמר ומשה יקח את האוהל, כי בחינת אוהל שכן באדם זכה משה שנקרא אדם, לקשר ב' בחינות שבאדם, מעשה החומר אל הצורה והכוונה. ועל ידי זה נקרא אהל שכן, ששיכן שמו יתברך באדם, הוא משה, גם שנפרדו ממשה, מכל מקום משה לא נפרד מהם ונטלם והחזיר עטרה ליושנה כו'.
68
ס״טוז"ש התוספות שני כתרים של הוד, ר"ל דנודע כי קו ימין הוא נצח והוא הצורה, וקו שמאל הוא הוד הוא הלבוש, ועל ידי שחיבר משה קו שמאל החומר ולבוש אל קו ימין והצורה, זכה לכתרים של הוד, והבן.
69
ע׳ובזה יובן הש"ס אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום, ר"ל שזכה להיות ממוצע לקשר מחשבתו במרום גם בהיותו בארץ, וכמ"ש (בראשית כח, יב) מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, אז אמרו מלאכי השרת מה לילוד אשה בינינו, ר"ל לקשר גבול ילוד אשה הגשמי אל הרוחני שבינינו הרוחניים. אמר להם לקבל התורה, ר"ל על ידי קבלת התורה שיש בה גשמי ורוחני יוכל אדם לקשר גשמי ברוחני.
70
ע״אאמרו אעיקרא דדינא פירכא, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ר"ל חלק החומרי הנקרא אנוש מה נחשב כי תזכרנו, שיקושר אל הרוחני על יד אבר הנקרא זכירה כנודע, ובן אדם חלק הרוחני הנשמה הנחצב מכסא הכבוד ועל דמות הכסא כמראה אדם ונקרא הוא בן אדם, מה הוא לו כי תפקדנו למטה בגשמי הנקרא פקידה, כמ"ש בזוהר (ח"א קטו.) ההפרש בין פקידה לזכירה, וה' פקד את שרה (בראשית כא, א), יעו"ש. וכמו שכתב רמ"א באמת שהוא מפליא לעשות שהוא פלא כו'. וזהו עצמו שתמהו מלאכי השרת, רק תנה הודך על השמים, ר"ל חלק הרוחני שבתורה ושבאדם יהי' בשמים, והגשמי יהיה בארץ.
71
ע״בואמר הקב"ה למשה להשיב להם תשובה, ואמר מתיירא אני מהבל פיהם. ר"ל שהקב"ה רימז, כי משה הנקרא אדם, הוא עצמו תשובה להם, כי זה עיקר הפלא שהפליא הב"ה לעשות אדם ולקשר גשמי ברוחני, כך ראוי בתורה שיקשור הגשמי ברוחני שזהו הפלא, מה שאין כן אם יהי' הגשמי בגשמי ורוחני ברוחני אין צורך לבריאת אדם, כי כבר יש רוחניים בעליונים וגשמיים בתחתונים, ולכך הוצרך בריאת האדם שיהי' ממוצע וכו' וכאמור. וז"ש שהבין משה ואמר מתיירא אני וכו', כי דבר חידוש אין לומדין מני', כי אין לך בו אלא חידושו, ובריאת האדם הוא פלא וחידוש ואין לו ראי' מוכרח שראוי שיהי' כך, ופן ישרפוני בהבל פיהם, שבאמת לא יהי' כך.
72
ע״גוהשיב אחוז בכסא כבודי, ר"ל שיש לך ראי' מוכרחת לאחוז, מכסא כבודי, שהם ב' בחינות האוחזים זה לזה והם לבוש וצורה, שהכסא הוא לבוש וכסא לצורה הנקרא כבודי שהוא דמות אדם שעל הכסא, כך בצלם אלקים עשה האדם וכו', שיהי' ב' בחינות לבוש צורה אוחזים זה בזה.
73
ע״דואז השיב להם משה, מאחר שצריך שיהיו אלו ב' הפכים חומר וצורה בנושא אדם אחד, אם כן מאחר שהחומר אינו אפשר שיהי' אצלכם לא תרצח כו' כלום יש יצר הרע ביניכם, אם כן גם חלק הרוחני אי אפשר שיהי' אצלכם, דלא סגי זה בלא זה.
74
ע״הולפי דברי הזוהר השיב אדם כי ימות באוהל, כלום יש מיתה ביניכם, ר"ל כי יש באדם ירידה ממדריגתו הנקראת מיתה, כדי שיתחבר עם אנשי החומר וכנ"ל, וזה אינו שייך אצלכם, כי המלאכים נקראו עומדים על מדריגה אחת תמיד, מה שאין כן אדם בעל הבחירה על פי יצר הרע ויצר הטוב עולה ויורד, לפעמים יצר הרע שופטו ונוצחו ולפעמים יצר הטוב נוצחו, ולכן צריך שיהיו ב' בחינות חומר וצורה יחד, בין בכלל ובין בפרט, בין בתורה בין באדם שנברא מן התורה. אז הודו לדבריו, שנאמר מה אדיר שמך בכל הארץ.
75
ע״ווז"ש עלית למרום שבית שבי, על ידי שעלה מחשבתו למרום לקשר מחשבתו הרוחני במעשה הגשמי, שבית שבי להוריד השכינה אשר שבתה בעליונים הורידה בתחתונים, כמו שבי שאינו בארצה רק במדינה אחרת. ולקחת מתנות באדם, בשכר שקראוך אדם, ר"ל תואר אדם בחיבור חומר וצורה אז נקרא שמו אדם, לכך לקחת מתנות שעם התורה שיש בה חיבור חומר וצורה הנקרא אדם, והבן. ודרך הפשט עיין במקום אחר.
76
ע״זובזה יובן וישמע הכנעני מלך ערד, תואר כנעני אשר בידו מאוזני מרמה, איך להיות מלך ערד, שאין העונש לישראל כי אם על ידי החטא ואז ערד ממית, על ידי שנוטל רשות ונעשה שליט ומלך להמית, וכל זמן שיש חיבור חומר וצורה בכלל ובפרט כנ"ל, אז עלית למרום שבית שבי, שהיא השראת שכינה, וכן כתב בזוהר נשא דף קמ"ח (ע"א) שבית שבי זה השכינה וכו', יעו"ש, ומאחר שהשם יתברך אתנו אל תראום, ואין אומה ולשון שולטות בהם, לכך יעץ לשנות כסות ולשון, להיות בחינת עמלק מעורב בתואר ישראל בשינוי כסות ולשון, והם שאור שבעיסה המעכבים לעבוד את ה' לשלומי אמוני ישראל, להלחם בהם ולבזותן, ואז כי נאצו קדושי ה', על ידי זה נזורו אחור אנשי החומר ונפרדו מאנשי הצורה.
77
ע״חוזהו ששמע שמת בחינת אהרן, כמ"ש במשנה דאבות (פ"א מי"ב) הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ר"ל שהי' מחבר ועושה שלום בין אנשי החומר לאנשי הצורה, וכנ"ל.
78
ע״טוזהו עצמו ששמע כי בא ישראל דרך האתרים, המרגלים שירגנו באהליהם ודיברו במשה ואהרן, ונפרדו אנשי החומר מאנשי הצורה.
79
פ׳וז"ש וילחם בישראל דייקא, בשלומי אמוני ישראל שהם התלמידי חכמים. ועל ידי זה וישב ממנו שבי, ר"ל מה שזכו תחלה על ידי חיבור וקישור חומר והצורה עלית למרום שבית שבי וגו', עתה על ידי הפירוד גרמה שנסתלקה השכינה, וזהו וישב ממנו שבי הנ"ל, ושפחה תירש גבירתה (משלי ל, כג), וז"ש שפחה אחת וכו'.
80
פ״אולכך חרדו ישראל חרדה גדולה, וידר ישראל נדר לה', הם יחידי סגולה הנ"ל. אם נתן תתן את העם הזה בידי, ר"ל אם נתן בחינת עמלק המעורב בישראל, אשר כסות ולשון שינה כאלו הוא תואר ישראל, המחרחר ריב ומלחמה בישראל, אז ממילא תתן את העם הזה המוני עם אנשי החומר בידי גם כן, שיתחברו עמי כבתחלה ויהיו בידי ורשותי, להתקרב אל ה' אתי עמי. ואז והחרמתי את עריהם, (ונראה לי דזהו כוונת משנה בראש השנה (פ"ג מ"ח) והי' כאשר ירים משה ידו וכו' (שמות יז, יא), ר"ל כאשר גברה ידו להיות דבר אחר לדור (סנהדרין ח.), אז גבר ישראל, מה שאין כן כאשר יניח ידו, וכולם אנשים חשובים מנהיגים, והשוו קטן וגדול, אז וגבר עמלק, וכאשר כתבתי במקום אחר, יעו"ש) דכתב בעקידה שער מ"ב: תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט), הטעם כי יש שונא במקרה ויש שונא עצמיי, והנה זה עמלק הי' שונא ישראל בעצם לא במקרה, והראי' אשר קרך בדרך וגם בעלותך ממצרים וכו', ושונא כזה אין לו תקנה רק לבערו מן העולם וכו', יעו"ש, וז"ש והחרמתי עריהם, לבערם מן העולם שלא ישאר זכר עמלק.
81
פ״באו יש לומר, דביאר במקום אחר משנה (אבות פ"א מ"ז) הרחק משכן רע וכו', והכי נמי והחרמתי עריהם, ר"ל ריעיהם, מי שיתחבר עמהם.
82
פ״גוישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני, דהל"ל בידם וכקושיא י"א הנ"ל. אמנם נראה לי, דשמעתי ממורי זלה"ה וגם הגוי אשר יעבדו ד"ן אנכי (בראשית טו, יד), דהל"ל לשון עתיד אדון אנכי. אלא דכבר הוא נידון שיגלגל חוב על ידם, עונש לישראל, ודפח"ח. וזה שכתוב וישמע ה' בקול ישראל, ר"ל שאמרו אתהם ועריהם, והיינו ויתן את הכנעני, ר"ל שנתן ועזב אותן בבחירתן שילחמו בישראל עובדי ה' למען החרימם, וז"ש ויקרא למקום ההוא חרמה, וק"ל, עיין מזה במקום אחר.
83
פ״דועדיין נשאר עלינו חובת ביאור משנה - על אלו מומין שוחטין את הבכור וכו'. וגם ביאור מדרש - ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וכו', בזכות עצמות יוסף זכו לפסח קטן וכו', מובא לעיל.
84
פ״הונראה לי דיבואר חדא באידך, בחדא מחתא, ואגב נבאר מה שנאמר בטור אורח חיים סימן ת"ל: שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם, שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו מבעשור והי' בשבת וכו', ועל שם אותו נס קורין שבת הגדול, עכ"ל. וכתב הבית יוסף וזה לשונו: וכתבו התוספות (שבת פז: ד"ה ואותו) ועשור לחודש הי' בשבת ולקחו פסחים, ועל כן קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה נס, כדאיתא במדרש, כשלקחו פסחים נתקבצו בכורי אומות העולם לישראל ושאלום למה עושין כך, והשיבום זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים וכו', הדא הוא דכתיב למכה מצרים בבכוריהם, ע"כ. ורבינו כתב הנס בדרך אחר, וכמו שכתב הכלבו (סי' מז). וא"ת לפי זה הי' לו לקרות לכולהו ימים גדולים וכו', יעו"ש.
85
פ״ווי"ל, ה"ל להתוספות לפרש הנס מני' ובי' וכמו שכתב הטור, ועל כרחך צריך לומר דימאן לפרש כך מכח קושית הבית יוסף הנ"ל, וכאשר נבאר, אם כן קשה על הטור דלא פירש כמו שפירשו התוספת. ב' קשה על התוספת מה שהקשה המוהרש"א (שבת פז:) למה נתקבצו לשאול הבכורים די[י]קא, דאכתי לא נודע ממכות בכורות וכו'.
86
פ״זג' קשה, דכתב הכלבו שנקרא שבת הגדול, לפי שהיו דורשין הלכות פסח שהם הלכות גדולות וכו', והוא נלמד ממשה שעמד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, לאנשים שהיו טמאים לנפש אדם, שחל ז' שלהם בערב פסח שחל בשבת (פסחים ו:). ויש להבין, דקשה להכלבו שלא כתב כטעם התוספות והטור, וכי תימא שבאמת כתב טעם הטור ונוסף עוד טעם זה, אם כן היה לו להטור להזכיר גם כן טעם זה. ד' דסיים ועל שם אותו הנס וכו', דהוא מיותר.
87
פ״חונראה לי דיבואר קושיא חדא באידך, והוא, דהקשה עוד להטור שהנס שהיו שיניהן קהות על ששוחטין אלקיהם וכו', אם כן למה יחסו הנס ליום הלקיחה העשור, ולא ליום השחיטה בי"ד שהוא עיקר. ונראה לי, משום דביום י"ד דרש משה הלכות פסח, והי' חל בשבת, והוה אמינא משום טעם זה נקרא שבת הגדול וכמו שכתב הכלבו באמת, לכך יחס הנס ליום העשור, וע"כ נדע שהוא משום נס לקיחת הפסח וכו'.
88
פ״טובזה תבין כוונת הכלבו שכתב טעם א' משום שחיטת פסח וכו', אך דלפי זה הי' לו ליחס הנס ליום י"ד, ומשני שיש עוד טעם משום הדרשה וכו', והוה אמינא משום זה נקרא שבת הגדול, לכך יחסו ליום העשור.
89
צ׳ובזה יובן כוונת הטור: שבת שלפני פסח קורין שבת הגדול לפי וכו', קשה מ"ט לא סבירא לי' כטעם התוס', וצריך לומר מכוח קושית מוהרש"א דאכתי לא ידעו הבכורים וכו' (ואם כן היה לו ליחס הנס לארבעה עשר, שאז ידעו התראת משה רבינו עליו השלום בליל ארבעה עשר וכו'). קשה, הא גם להטור קשה ה"ל ליחס הנס לארבע[ה] עשר, יום השחיטה העיקר וכנ"ל. ומשני באמת הי' ראוי כך, אלא דבא ללמדנו דעל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול, ואלו יחסוהו לארבעה עשר הוה אמינא משום הדרשה וכו', לכך הוא יום הלקיחה יום העשור וכו', ודוק. עיין זה במקום אחר באריכות.
90
צ״אאמנם עדיין נשאר קושית מוהרש"א על תוס', וכנ"ל. ונראה, דיבואר על פי משנה הנ"ל, על אלו מומין וכו'. ונראה, דהרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ה) הקשה, מאחר שגזר ה' ועבדום וגו' למה נפרע מהם וכו'. והקשה הראב"ד על הרמב"ם שאין זה שאלה בב' פנים וכו', ויש על הראב"ד וכו', עיין כל זה לעיל מה שבארתי שם, יעו"ש. והעולה משם, אחר שירד פרעה לכפירה ואמר מי ה' וגו' (שמות ה, ב), כבר נתחייב עבור מה שחטא בבחירתו, ונענש בכפירה זו שנדחה לחוץ שלא ישמע כדי שלא יפרע ממנו, והוא כעין מה שתירץ מורי זלל"ה דן אנכי (בראשית טו, יד) שכבר הוא נידון, שיגולגל חוב לישראל שיענשו, על ידו וכו', ודפח"ח.
91
צ״בובזה ביארתי הפסוק (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים, דהיינו למנוע אזן השמיעה, לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, שהי' השמיעה שהוא רפואה לכל הגוף, כמ"ש (ישעיה נה, ג) שמעו אלי ותחי נפשיכם וכו', יעו"ש במקום אחר.
92
צ״געוד י"ל ביאור ש"ס דברכות פרק ו' (מ.) אם שמוע תשמע (שמות שם), מדת הקב"ה כלי מלא מחזיק וכו', וביארתי לעיל, יעו"ש.
93
צ״דעוד יש לומר, כי יש ב' מיני פגם באזן השמיעה, א' המונע אזן השמיעה בבחירתו. ב' שהשי"ת מנע ממנו אזן השמיעה פן ישמע ושב ורפא לו, כמו שמנע במצרים. והנפקותא בין ב' בחינות הנ"ל, כי סוג א' הדרא בריא, אם ירצה לשוב הבחירה בידו לשמוע ולעשות. מה שאין כן סוג ב' לא הדרא בריא, שמנע ממנו השי"ת דרכי התשובה שלא ישמע ולא ישוב.
94
צ״הוהנה מום זו של פגם אזן השמיעה מצוי בשרים הנק' בכור, כמו שכתוב (עי' תהלים פט, כח) גם אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. והטעם שמצוי מום זה יותר בשרים, הוא מפורש בפסוק (איכה ה, יב) שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו, וביאר האלשיך פ' קדושים וכו', ואני ביארתי זה לעיל.
95
צ״וובזה יובן משנה דבכורות הנ"ל, על אלו מומין שוחטין הבכור, שהם השרים שאין להם תקנה לשוב בתשובה, רק השחיטה היא מיתתו המכפרת עליו, והיינו נפגמה אזנו, ר"ל אזן השמיעה מן הסחוס, דלא הדרא בריא, וכפירוש רש"י שם (בכורות לז. ד"ה אבל), ולא מן העור, דזה הדרא בריא, ויש לו תקנה שישמע ורפא לו, וק"ל.
96
צ״זובזה יובן המדרש הנ"ל, מ"ש למכה מצרים בבכוריהם, כי כאשר נתמלא סאתם של מצרים להענש, אז הכה הבכורים של מצרים שהם השרים בפגם אוזן השמיעה, שלא ישמעו למשה בחינת הדעת, וזה יהי' סיבת השחיטה שלהם וכנ"ל.
97
צ״חרק שאין נפרעין מן האומה כי אם שנפרעין תחלה מהשר ואלקים שלהם, וכמ"ש (ישעיה כד, כא) יפקוד ה' על צבא המרום במרום תחלה, ואח"כ מהאומה (מדרש שמואל פרשה יח), לכך לקחו שה לפסח לשחוט אלקיהן, וכמו שכתב הטור שהיו שיניהן קהות על ששוחטין אלקיהם וכו'. ומיד שראו שלוקחין פסחים שהוא אלקיהם, נתקבצו הבכורים שהם השרים, שנתקנאו על ביזת אלקיהן כי להם ראוי לקנאות ולמחות אם הי' בידם, וזה ששאלום למה עושין כך, והשיבום זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים, וכוונתם הי' על דרך הנ"ל - מזה שנפגמה אזנם מלשמוע בקול ה', שהם השרים שנקראים בכורים, שהוא סימן להריגה ושחיטת הבכור עבור מום פגם אוזן השמיעה וכנ"ל. והם לא הבינו זה כדי שיענשו, רק סברו בכור הוא כפשוטו, ואמרו לבכורים, ועשו הבכורים מלחמה וכו' הדא הוא דכתיב למכה מצרים בבכוריהם - על ידי שלא שמעו והבינו הכוונה שהוא מכות בכורות בענין הנ"ל, ועל ידי זה בא מכת בכורים ממש, והבן.
98
צ״טוהנה כאשר ראו בכורי ושרים של ישראל ענין הנ"ל למכה מצרים בבכוריהם, שמנע מהם השמיעה כדי שיאבדו, אז נתייראו מזה, וכמו שהעיד הכתוב בפ' כי תבוא (עי' דברים כח, ס) והשיב בך כל מדוי מצרים אשר יגרת מפניהם ודבקו בך, ופירש רש"י, אשר יגרת מפניהם - מפני המכות, כשהיו ישראל רואין מכות מצרים היו יראים שלא יבואו גם עליהם, תדע שכן כתיב אם שמוע וכו', כל מחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, אין מיראין את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו, ע"כ. ולפי דברינו היינו והשיב בך מדוי מצרים, הוא כמ"ש למכה מצרים בבכוריהם, שלא ישמעו השרים לקול מוסר של הזקנים, וכמ"ש (איכה ה, יב) פני זקנים לא נהדרו, ועבור זה גרם חורבן הבית, וכמ"ש בש"ס בפרק כל כתבי (שבת קיט:) כל המבזה תלמיד חכם וכו' אין לו מרפא, וגרם הגלות. מה שאין כן אז בגאולת מצרים ראו מכת מצרים ונתייראו תחלה יראה חיצונית, ואח"כ על ידי יראה חיצונית נכנסו ליראה פנימיות, שזה כסא לזה, וכמו שביארתי לעיל יעו"ש, ויהי בשלח פרעה (שמות יג, יז), היא בינה, את העם, שאז נפטרו מיראה חיצונית, וכאשר נכנסו ביראה פנימית סוד בינה, אש"ר הוציאך מארץ מצרים, סוד הגאולה, והוא נקרא שבת הגדול סוד החירות.
99
ק׳וזהו שכתבו התוס' ועל כן קורין אותו שבת הגדול כדאיתא במדרש וכו', ע"ד למכה מצרים בבכוריהם. והוא על כוונה הנ"ל. ולפי זה לא קשיא קושית הבית יוסף ד' ימים גדולים ראוי להיות וכו'. ולכך ימאן התוספות לפרש טעם הטור, והבן.
100
ק״אובזה נבא לביאור מדרש הנ"ל, דביארתי לעיל ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע וכו' (שמות יג, יט) יעו"ש. והעולה משם, שלקח משה עצמותו ומדתו של יוסף, לכנוס מיראה חיצונית ליראה פנימית, על ידי זה נגאלו ושחטו פסח, שהוא ש"ה גימטריא היצה"ר, כמו שכתב האלשיך (שמות יב, ג) וכו', יעו"ש, כי כאשר קרבה אל נפשי גאלה (תהלים סט, יט), שהנפש נפדה מיצר הרע אז הוא גאולה באמת, כמו לעתיד שישחט השם יתברך ליצר הרע, רק שגאולת מצרים הי' נקרא פסח קטן, שחזר הדבר לקדמותו וחזר היצר הרע למקומו, מה שאין כן לעתיד יהי' גאולה עולמית, וכן מפורש בזוהר רעיא מהימנא פ' בא דף מ"א (ע"א) וזה לשונו: לזמנא דאתי ייתי קודשא בריך הוא ויכוס ליצר הרע, והשתא בפורקנא דא ושחטו אותו כל קהל ישראל וגומר (שמות יב, ו), דוכרנא דזמנא דאתי וכו'.
101
ק״בובזה יובן מדרש הנ"ל, בזכות עצמות יוסף, ר"ל שלקח משה רועה ישראל עצמותו ומדתו של יוסף לכנוס מיראה חיצונית ליראה פנימית, הנקראת אהי"ה, שהיא בינה המוציא עבדים לחירות, זכו ששחטו שה לפסח, גימטריא ש"ה היצר הרע, ויצאו לחירות מיצר הרע, שהיא עיקר הגאולה לנפשו, קרבה אל נפשי גאלה, אלא שנקרא פסח קטן שהי' רק לשעתו כדי שיצאו ממצרים, ואח"כ חזר הדבר לקדמותו, כמ"ש בכוונת הספירה יעו"ש. ולעתיד יהי' פסח גדול, זבח לה' בבצרה (ישעיה לד, ו), במהרה בימינו אמן נצח סלה ועד, והבן.
102
ק״גאמנם לבאר ראשית המדרש מובא לעיל, ויהי אנשים וגו'. נבאר משנה בפרק ט' דפסחים (מ"א-מ"ג) מי שהי' טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני וכו', איזה דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ דברי רבי עקיבא, רבי אליעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ, אמר רבי יוסי לפיכך נקוד על ה' של רחוקה לומר לא מפני שרחוקה ודאי אלא מאסקופת העזרה ולחוץ. מה בין פסח ראשון לשני, הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני מצה וחמץ עמו בבית וכו'.
103
ק״דכדי לבאר זה, נבאר פלוגתא (פסחים כא., פ"ב מ"א) דרבי יהודא סבירא לי' אין ביעור חמץ אלא שריפה, לבערו מן העולם. וחכמים אומרים השבתתו בכל דבר וכו'. וכבר ביארתי זה במקום אחר.
104
ק״הוכעת נראה לי באופן אחר, דלא פליגי, רק מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דביארתי במקום אחר כי סמים הממיתים כגון שקר וכזב מדות היצר הרע, רשאי החכם להשתמש בו להחיות הנפשות, כמו אהרן ששינה מפני השלום, מה שאין כן להמוני עם צריך לבער מדת היצר הרע מן העולם. ובזה יובן, רבי יהודא איירי לבני עולם, צריך לבער החמץ מהעולם דייקא, שלא ישתמשו ביצר הרע כלל. מה שאין כן לחכמים השבתתו בכל דבר, רק שלא יהי' היצר הרע לרעה, אבל אם משתמש ביצר הרע לטובה שרי, וק"ל.
105
ק״וובזה תבין מה שביארתי במקום אחר והנחש הי' ערום (בראשית ג, א). דכתב הרמב"ם (פיה"מ תמורה פ"ה מ"א) וכו', וכת ג' היינו חכמים הנ"ל, להשתמש ביצר הרע לטובה, לשנות מפני דרכי שלום וכיוצא, והבן.
106
ק״זובזה תבין מה בין פסח ראשון לשני, כי הראשון לפי סתם בני עולם, אסור בבל יראה וכו'. מה שאין כן השני, לחכמים, חמץ ומצה בבית אחד, כי משתמש עם חמצו של היצר הרע לצורך קדושה הנקרא מצה, וק"ל.
107