צפנת פענח, יתרו ז׳Tzofnat Paneach, Yitro 7
א׳פן ז' וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ד' את (בני) ישראל ממצרים, ויקח יתרו את צפורה אשת משה אחר שלוחי' (יח, א-ב).
1
ב׳ויש להבין מה חיבור יש לפסוקים אלו, דמשמע דבלא השמועה לא היה על לבו לקיחת אשת משה אחר שלוחי' אל אישה. ועוד, דאלקים הוא דין ואין זה שייך לענינינו לפירוש רש"י דקאי על הטובה שהטיב למשה ולישראל. ועוד, דאמר למשה ולישראל, מה זה הדבר שעשה למשה חוץ לישראל, וכאשר באמת היה צריך רש"י ליתן טעם לזה ולומר ששקול וכו'. ועוד, דאמר כי הוציא ד' את בני ישראל וגו' מה זה נתינת טעם אדלעיל.
2
ג׳ונראה לי דכל זה יבואר בדרך הפשוט, בצירוף קושיא אחת, לפי מה דאיתא במכילתא (יתרו פרשה א) לדעת רבי יהושע דאמר שלוחי' הוא אחר שפטרה בגט, אם כן קשה למאן דסבירא לי' (זבחים קב.) דמשה הי' כהן, אם כן איך נשא משה גרושתו.
3
ד׳ונראה לי דמוכח דזה אינו, מסדר הפסוקים שאמר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות ג, י) לכה ואשלחך אל פרעה והוציא את עמי בני ישראל מארץ מצרים, והשיבו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים וגו' (שם ג, יא), וכתיב אחר זה (שם ד, יד) ויחר אף ה' במשה, ודרשו חז"ל במסכת זבחים (קב.), דכל מקום שנאמר חרון אף בתורה נעשה רושם, וז"ש (שמות שם) הלא אמרתי אהרן אחיך הלוי ואתה הכהן, אבל עכשיו בהיפך שניטלה הכהונה ממנו וניתנה לאהרן.
4
ה׳ובזה יובן וישמע יתרו את כל אשר עשה אלקים למשה, דהיינו שנענש שניטלה ממנו הכהונה בשביל שלא רצה להוציאם ממצרים, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ר"ל דהוכרח הקב"ה בעצמו להוציאם, אם כן מהשתא תבין ששפיר עשה יתרו במה שלקח אשת משה אחר שלוחיה, כי אף על פי שכבר נפטרה הימנו בגט מותר בה כיון דלאו כהן הוא, וק"ל.
5
ו׳•
6
ז׳במדרש (שמ"ר כח, א) ומשה עלה אל האלהים (יט, ג), הדא הוא דכתיב (תהלים סח, יט) עלית למרום שבית שבי, מהו עלית, נתעלית נתגששת עם המלאכים. שבית שבי, יכול מפני ששבה אותה נטלה חנם, תלמוד לומר (ו)לקחת מתנות באדם, בלקיחה ניתנה לו, יכול יהא חייב ליתן לו דמים, תלמוד לומר מתנות, במתנה ניתנה לו. עד כאן לשון המדרש.
7
ח׳וי"ל, א' דמה קושיא בפסוק עלית שרוצה לבאר עכשיו על ידי פסוק זה ומשה עלה וגו'. דכך הסוגיא בכל מקום שאומר הדא הוא דכתיב רוצה לתרץ איזה קושיא. ב' קשה, שהקשה המדרש מהו עלית וכו', וכי מה קשה לי' על הפשוטו שהוצרך לדרוש שנתעלה וכו'. ג' קשה, על מה ולמה נתגוששו המלאכים עם משה בקבלת התורה, הלא ידעו שבשביל זה נברא העולם, כמו שאמרו חז"ל (ע"ז ג.) שהתנה הקדוש ברוך הוא, אם יקבלו תורתי וכו', ומה טענה מצאו עכשיו נגד משה.
8
ט׳ד' קשה, למה באמת נק' שבוי'. ה' קשה, שסותר אהדדי, דתחלה אמר יכול נטלה חנם תלמוד לומר לקחת בלקיחה ניתנה לו, ואח"כ אמר שנטלה חנם, שנאמר לקחת מתנות. ו' קשה, לשון יכול יהא חייב ליתן לו דמים אין לו שחר, דהל"ל יכול יהא חייב ליתן דמים, דהא על משה קאי שלקח התורה בלקיחה או במתנה. ועוד מאי באדם. ומתנות לשון רבים, דהא לא הי' שום מתנה יותר מהתורה דעלה קאי.
9
י׳ונראה דהאלשיך בפרשה זו פירש על פסוק ומשה עלה, על פי מה שאמרו חז"ל בפרק הפועלים (ב"מ פה:) דאמר אלי' לי' בכלהו מצית אסתכולי, לבר מגוהרקא דרבי חייא, מאי סימני', בכולהו אזלי מלאכי' כי סלקי ונחתי, לבר מרבי חייא דמנפשי' סליק ונחית. וז"ש ומשה עלה וגו', ר"ל מעצמו עלה אל האלקי"ם, שלא הוצרך למלאכים להעלותו, וכמו שזכה רבי חייא בזה לאחר מותו זכה משה רבינו עליו השלום בחייו, ודפח"ח.
10
י״אולי נראה איפכא, דהא מפרש במדרש כאן (שמ"ר כח, ב) ומשה עלה וגו', עלה בענן וירד בענן, וזכות אבות עולה ויורדת עמו וכו', הרי שגם משה לא עלה בלתי סיוע הענן וזכות אבות שעלה עמו, והוי כמו אינך שעלו על ידי מלאכים. בלאו הכי אי אפשר לומר כך, דשם (ב"מ שם) אמרו דרבי חייא ובניו הוו דוגמת אבות וכו', וכאן שנצטרך משה לזכות אבות, ואם כן איך אפשר שיעדוף כוחו בחייו מרבי חייא.
11
י״בלכך נראה שזהו באמת תמיהת המדרש, שאמר הפסוק עלית למרום דמשמע שמעצמו עלה, וזה אינו, כמדרש הנ"ל שגם משה נצרך לסיוע זולתו לעלות, וזה שתמה מהו עלית, דמשמע שעלה מעצמו וכפירוש האלשיך באמת כך. לזה משני המדרש דלשון עלית, היינו שנתעלה, ולא שעלה מעצמו בלי סיוע אחרים, שגם הוא נצרך לזכות אבות להעלותו.
12
י״גאך קשה, מאחר שגם משה לא הי' אפשר לעלות מעצמו, מה טעמא לא עלה על ידי המלאכים כמו אינך תנאי, לזה ביאר המדרש נתגוששת עם המלאכים, ר"ל שעלי' זו הי' נגד רצון המלאכים, ואי אפשר שיהיו הם המסייעים אותו להעלותו, ונצרך אל זכות אבות שיעלוה[ו].
13
י״דוהטעם שנתגוששו עמו המלאכים, נ"ל על פי מה שהקשה האלשיך (שמות יט, א-ב) על חז"ל שאמרו לכך ניתנה תורה בחודש השלישי מפני שהגיורת צריכה להמתין ג' חדשים משום הבחנה וכו', והא מיציאת מצרים עד מתן תורה לא היו רק זיין שבועות. וביאור הענין על ידי קושיא אחרת, מה טעמא לא ניתנו הלוחות ביום מתן תורה רק לאחר מ' יום של מתן תורה. ומפרש דבשעת מתן תורה לא הי' רק שידוכין ושילוח סבלונות ולא נשואין, רק הנשואין נגמרו בשעת נתינת הלוחות שנשלם צ' יום מיציאת מצרים. ומביא ראיי' לזה מה שאמרו חז"ל (שמ"ר מג, א) וטעם ששיבר משה את הלוחות, כדי שידונו כפנוי' ולא כאשת איש, ש"מ שלא נעשו אשת איש רק עד אחר נתינת הלוחות למטה וכו', יעו"ש.
14
ט״ווהנה המלאכים סברו שביום מתן תורה ינתן הלוחות למטה והיינו נשואין גמורין, וכמו שאמרו חז"ל בפרק ט' דשבת (פח:) שאמר השטן תורה היכ(י)ן הוא, אמר לו נתתי['] לארץ וכו'. ואם כן הי' קשה למלאכים הא לא נשלם עדיין צ' יום ואסור משום הבחנה וכנ"ל, ולכך נתגששו עמו. וכשנצחן משה וסברי שכבר ניתן למשה למטה, סברי דעל כרחך דין שבוי' יש לתורה, ומשום לתא דידה המתינו עד עכשיו, שהיתה במצרים, וכבר קיימא לן בטור אבן העזר סימן י"ג בשם הרמ"ה דשבוי' אינה צריכה ג' חדשים, יעו"ש. ובאמת כל זה אינו וכנ"ל.
15
ט״זובזה יובן המדרש, ומשה עלה, קשה הא לא עלה מעצמו, ומשני הדא הוא דכתיב עלית למרום, קשה גם כן מהו עלית, דמשמע שעלה מעצמו, וזה אינו, ועל כרחך לומר שנתעלה, ומהו העילוי, ומפרש שנתגשש עם המלאכים ונטלה מדין שבוי' לפי סברת המלאכים וכנ"ל, ואמר יכול מפני ששבה לפי סברת נטל"ה באמת חנם בלא קדושי כסף, רק כדין שפחה, תלמוד לומר לקח"ת, בלקיחה ניתנ"ה לו, ור"ל כשניתנה לו בקבלת הלוחות הי' בלקיחה כדין לקוחי אשה בכסף, מה שאין כן במתן תורה לא הי' צריך אז כסף, שלא היה אז רק שידוכין, והמלאכים לא ידעו מזה.
16
י״זואמר יכול יהא חייב ליתן לו דמים, כמו שלקחה משה בכסף, כך כשירצה ללמדה לאחרים גם כן יהא חייב ליתן לו דמים, דאין לומר מה אני בחנם וכו' כסברת הש"ס בנדרים (נדרים לז.), דהא כאן משמע דגם משה לקחה בכסף, תלמוד לומר מתנות, במתנה ניתנה לו, באד"ם - עבור שהוא אדם חשוב, והתורה נתנה לו מתנה שהוא פסולת הלוחות שהעשיר מזה. ואנן קיימא לן נתנה היא כסף ואמר הוא, באדם חשוב מקודשת, והכי נמי הי' למשה שתי מתנות, התורה עצמו וכסף שנתנה לו, והיינו עבור שהוא אדם חשוב, ומוכח שהי' כאן כסף קדושין, היינו בלקיחה, ולעולם במתנה ניתנה לו, שנתנה היא הכסף, ומוכח שנתעלה, שנק' חשוב אצל התורה שנתקדשה לו בההיא הנאה שקיבל ממנה כסף, וכמו שכתבו המקובלים משה איש האלקים בעלה דמטרוניתא, ודוק.
17
י״חובזה נבא לביאור ש"ס פרק ט' דשבת (פח.) דרש ההוא גלילאה בריך רחמנא דיהיב וכו' עד ביום תליתאי בירחא תליתאי. והסגנון, דיהי' קשה למה ביום תליתאי, שהוסיף משה יום אחד מדעתו מה שלא נצטוה, אך דקשה למה בירחא תליתאי, וצריך לומר כדין גיורת וכנ"ל, קשה הלא לא הוי רק חמשים יום, וצריך לומר דבשעת נתינת הלוחות היו הנשואין, ולוחות היו מ"ם יום אחר מתן תורה ונשלם צ' יום וכו'. והטעם דוקא פירש באלשיך (שמות יט, א-ב) נגד מ' יום של יצירת הולד, כך מחומר לזכך, ואם כן אם לא הוסיף הי' חסר צ' יום בלא יום אחד, ושפיר הוסיף, וק"ל.
18