יין הטוב, חלק א, אורח חיים י״זYein HaTov, Part I, Orach Chayim 17
א׳בענין סדר העיטוף בטלית
1
ב׳אשר כתבתי לרב מחבר אחד בעת שקבלתי ממנו את ספרו.
2
ג׳בדבר אשר האריך כת"ר בהלכות ציצית לתמוה על מה שרבים אינם מתעטפים בשעת הברכה כדבעי כסדר הראוי ואין מוחה בידם. הנה עצם ענין העיטוף שכתב הטור (בסי' ח') בשם הגאונים אינו מפורש בש"ס אלא נראה דמדתקנו חז"ל לברך להתעטף משמע להו להגאונים דבעינן עיטוף כמבואר בב"י, ועיין שם בטור דבעל העיטור פליג. ולכאורה כתב הב"י דפלוגתם תליא בפלוגתא דרב ושמואל במועד קטן (דף כ"ד) דמשמע שם דרב סבירא ליה עטיפת הראש אע"פ שאינה כעטיפת ישמעאלים מקרי עטיפה, וסבירא ליה לבעל העיטור דהלכה כרב דקיימא לן הלכתא כרב באסורי, וכמו שכתבו כן התוספות שם, ומשום הכי כתב הטור דברי בעל העיטור באחרונה לפסוק כוותיה. ולפי זה יש לעיין על הגאונים דהצריכו גם בעטיפת ציצית כעטיפת ישמעאלים, דהרי אפילו גבי אבל קייימא לן כרב דלא בעי כעטיפת ישמעאלים. וכן יש לעיין על הטור ושו"ע ביו"ד (סי' שפ"ו) גבי אבל דפסקו כשמואל, דהתם נמי הוה להו לפסוק כרב כמו שפסקו כאן גבי ציצית דקיימא לן הלכה כרב באסורי. וראיתי להברכי יוסף שכבר העיר בזה בשם מהר"ש גרמיזאן בכ"י, וכתב דהגאונים סבירא להו דאע"ג דבעלמא קיימא לן הלכה כרב באסורי הכא קיימא לן כשמואל דרב נחמן סבר כוותיה, דאמרינן התם מחוי רב נחמן עטיפת ישמעאלים עד גובי דדיקנא, וכמו שכתב כן הריטב"א דקיימא לן הכא כשמואל משום דרב נחמן סבר כוותיה ומחוי למעבד עובדא הכי. ונראה דזה נמי טעם הפוסקים והטור ושו"ע ביו"ד שפסקו כשמואל נגד רב. ואדרבא יש לעיין על מה שפסקו הטור ושו"ע כאן גבי ציצית כבעל העיטור דסבירא ליה כרב, ועיין שם בברכי יוסף ומחזיק ברכה (סי' ח' אות ג') ועיין ערך השלחן (שם אות א') וחיים שאל (ח"ב סי' א') ומגן גבורים בשלטי הגבורים (סי' ח' אות ג').
3
ד׳אלא דשוב כתב הב"י בשם מהר"י אבוהב, ומצא אח"כ מבואר כדבריו בבעל העיטור עצמו, דדוקא גבי אבילות בעינן עיטוף גמור כעטיפת ישמעאלים דכתיב לא תעטה על שפם מכלל דאבלים אחרים חייבים, אבל גבי ציצית דכתיב "אשר תכסה בה" לא בעינן עיטוף אלא כסוי, ואע"ג דמברכין "להתעטף" על כרחך לשון כסוי הוא בזה הענין, וכמו שאמרו על ר' יהודה בר אלעאי שהיה מתעטף בסדינים המצויצים וכן החתנים דבודאי לא היו מתעטפים כל כך, וכתב השולחן גבוה: "ומשום דמסתבר טעמיה דבעל העיטור פסקו הטור ושו"ע כוותיה". ונראה מדברי בעל העיטור שם בטור דבשעת הברכה עכ"פ צריך לכסות ראשו בטלית, אמנם אח"כ כל זמן היותו עליו אינו חייב אלא כדרך שבני אדם רגילים בכסותם ועוסקים בעסקיהם פעמים בכסוי הראש ופעמים בגלוי הראש. אלא דמתשובת הרדב"ז (ח"א סי' שמ"ג) משמע דהבין דברי בעל העיטור הנ"ל דמן הדין אין חילוק בין תחלת המצוה לשיהוי המצוה, ואף בתחלת המצוה דהיינו בשעת הברכה לא דוקא צריך לכסות ראשו בטלית, וכן משמע שכן הבין מרן הב"י, דנשאל שם הרדב"ז: "על מה סמכו הבאים מארץ תוגרמה שמשליכים הטלית על כתפיהם ואין מכסין בו הראש" והשיב שסמכו על בעל העיטור הנ"ל, ומה שכתב הטור: "ומכסה ראשו וכו' ויברך וכו'", נראה להרדב"ז שהוא הכרעה מדברי הטור. אמנם מרן הב"י כתב שהוא מדברי בעל העיטור עצמו, ונראה מדבריו שם דכתב כן בעל העיטור לזהירות בעלמא, וכן נראה ממה שכתב בשו"ע: "ונכון שיכסה ראשו בטלית", דמשמע דעל צד היותר טוב משום זהירות וחסידות יש לכסות ראשו בטלית כל זמן שהוא עליו ומן הדין אפילו אם מכסה גופו דוקא שפיר דמי, ועיין שולחן גבוה וכסא אליהו ושאר אחרונים.
4
ה׳והנה המעיין בתשובת הרדב"ז הנ"ל יראה דאע"פ שכתב דאין לסמוך בזה על בעל העיטור נגד הגאונים שכל דבריהם הם דברי קבלה, ומשמע דסבירא ליה דקיימא לן כהגאונים ובעינן עטיפה גמורה כעטיפת הישמעאלים, מכל מקום מכל הראיות שכתב אח"כ משמע דוקא דבעינן שיכסה ראשו, וכן סיים דכן נהגו בכל גלילות ישראל ומנהג אבותינו תורה היא, וא"כ מנהג כל גלילות ישראל הוא שלא כמו שכתבו הגאונים, שהרי לא נהגו אלא לכסות הראש, ועטיפת ישמעאלים שכתבו הגאונים לכאורה היינו כדמחוי רב נחמן עד גובי דיקנא. והיה נראה לכאורה דסבירא ליה להרדב"ז דהא דבעו הגאונים עטיפה גמורה כעטיפת ישמעאלים הוא רק למצוה, אמנם לעיכובא אינו מעכב אלא עטיפת הראש. ולפי זה לא קשיא נמי מה שהקשה עליו המחזיק ברכה הנ"ל דאי קיימא לן כהגאונים היה צ"ל מעוטף כן כל זמן שהוא בטלית ומעולם לא ראינו ולא שמענו מי שנהג הכי, וא"כ הרי כל ישראל לא חשו לדברי הגאונים, די"ל כיון דרק למצוה ולחומרא בעו הגאונים עטיפה גמורה, על כן לא נהגו להחמיר בזה אלא רק בתחלת המצוה, ועיין בתרומת הדשן (סי' מ"ה) ומגן אברהם סי' ח' ס"ק ה'.
5
ו׳אמנם שוב ראיתי מבואר בדברי הרדב"ז עצמו בתשובה אחרת (בח"ג סי' תקע"א) דבימיו היה מי שנוהג להתעטף בטלית כעטיפת אבלים, דהיינו כעטיפת ישמעאלים, כל זמן היותו עליו. וגם מתבאר מדבריו דעטיפת ישמעאלים שכתבו הגאונים בנידון דידן לאו דוקא כאותה עטיפת ישמעאלים שאמרו בגמרא גבי אבל דבעינן שיכסה פיו נמי, אלא לאפוקי שלא יכסה בו גופו לבד, ועטיפת הצואר או אפילו הראש דוקא קרו הגאונים בנידון דידן עטיפת ישמעאלים, שכן יש מהם מתעטפים כן כמבואר בדבריו שם. וכן משמע קצת גם מלשון בעל העיטור שהובא בב"י דלעטיפה כי האי גוונא נתכוונו הגאונים, דהקשה לגאונים: "א"כ יכסה פיו וכו'", ומשמע דאף להגאונים אין צריך שיכסה נמי פיו, ועטיפת ישמעאלים שאמרו היינו עטיפת הראש והצואר או אפילו הראש דוקא. ויש לתמוה על המחזיק ברכה הנ"ל, דלפני זה הזכיר גם תשובה זו דהרדב"ז (שבח"ג סי' תקע"א), והרואה יראה דחוץ ממה שמתבאר בדבריו שם דעטיפת ישמעאלים שאמרו הגאונים היינו אפילו עטיפת הראש דוקא שמכסה בו ראשו ותולה הכנפות לארבע צדדים כמנהגינו שמתעטפים כן בטלית כל זמן היותו עלינו, חוץ מזה מפורש בדבריו דבימיו היה מי שנוהג להתעטף בטלית כעטיפת אבלים כל זמן היותו עליו, ואין לא ראינו ולא שמענו שכתב המחזיק ברכה ראיה.
6
ז׳וראיה ברורה לדעת הרדב"ז הנ"ל נלע"ד ממה דאמרינן שם בגמרא דמועד קטן (דף כ"ד) דסבירא ליה לשמואל דפריעת הראש בשבת חובה אע"פ דסבירא ליה דנעילת הסנדל רשות משום דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנייהו ועטיפת הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמגלו רישייהו, דשמואל לטעמיה דאמר כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה, וכולי עלמא לא נהיגי בעטיפה זו. ואם נאמר דעטיפת ישמעאלים שכתבו הגאונים גבי טלית דמצוה היינו כעטיפת ישמעאלים דקיימא לן גבי אבל, קשה שוב לשמואל דסבירא ליה דפריעת הראש חובה, דהרי יכול להתעטף בטלית של מצוה דכולי עלמא נהגו בעטיפה זו ויוצא בה ידי עטיפת אבל, וכמו שכתבו הרמב"ן בתורת האדם והטור ביו"ד (סי' שפ"ו) בשם ר"מ. אלא ודאי כמו שכתב הרדב"ז הנ"ל, דעטיפת ישמעאלים שכתבו הגאונים בנידון דידן לאו היינו כעטיפת ישמעאלים שאמרו גבי אבל דבעינן דוקא שיעטוף פיו נמי, דגבי יחזקאל הכתוב צווח לא תעטה על שפם, ושמעינן מניה דאבל חייב בעטיפת שפם והיינו כדמחוי רב נחמן "עטיפת ישמעאלים דאמר שמואל עד גובי דיקנא", עיין שם ברש"י ובערוך ערך גב וערך עטף, ועיין הרמב"ם (פרק ה' מהלכות אבל הלכה י"ט) ובמה שכתב על דבריו הפרי חדש שם במים חיים ועיין טור ושו"ע (יו"ד סי' שפ"ו), ובנדון דידן אין צריך לעטוף פיו, אלא מתעטף בצואר או אפילו מכסה ראשו לבד יוצא בזה ידי מצות עטוף אליבא דהגאונים. ואף התוספות בריש ערכין (דף ב' ע"ב ד"ה היודע) שבתחלת דבריהם כתבו דבעינן כעין עטיפת אבלים כתבו שוב שמצאו בסילוק אחד דר' יוסי טוב עלם שנותן ציצית אחד מלפניו ואחד מלאחריו מימין וכן משמאל, עיין שם, ועיין בתשובת הרדב"ז הנ"ל ובט"ז סי' יו"ד ס"ק יו"ד ואליה רבה ס"ק ט"ו.
7
ח׳אלא דכמה מן האחרונים כתבו דלצאת ידי מצות עיטוף אליבא דהגאונים צריך שיתעטף כעטיפת ישמעאלים לפחות בשעת ברכה, דהיינו שיכסה ראשו ויחזיר צד הימני של הטלית על פיו וראש חוטמו וישליכנו על כתף השמאלי לאחוריו, וכן כתב המגן אברהם (סי' ח' ס"ק ב') בשם הכתבים. ונראה דסבירא להו דעטיפת ישמעאלים דבעו הגאונים בנידון דידן היינו כעטיפת ישמעאלים שאמרו גבי אבל. ויש שכתבו בשם האר"י דאחר שישהה כן כדי הילוך ארבע אמות ישליך גם צד השמאלי לאחוריו באופן שיהיו כל הארבע כנפות לאחריו מצד שמאל, וכמו שכתב רב סעדיה גאון בפרשת בא, וישהה עוד כדי הילוך ד' אמות ואח"כ יחזיר הארבע כנפות לארבע צדדים, ועיין שם במחזיק ברכה ובבן איש חי (פרשת בראשית אות ה'). ואף דהאר"י בשער הכוונות לא הזכיר על זה שצריך לכסות פיו כמו שכתב המגן אברהם בשם כתביו, ומשמע מדבריו (בדרוש א' וב' דציצית) דכשמחזיר צד הימיני של הטלית לאחורי כתף השמאלי הוא מסובב הטלית סביב צוארו דוקא, ועיין שם בבן איש חי, אע"פי כן נתפשט המנהג כמו שכתבו האחרונים שמכסה פיו וראש חוטמו נמי. אמנם אותם שנוהגים להוריד מרוחב הטלית שעל ראשם על פניהם וע"י זה שמחזירים צד הימני של הטלית לאחורי כתף השמאלי נמצא שכל הפנים מכוסים, לכאורה מנהג זה תמוה דבודאי עטיפת ישמעאלים אינה באופן זה, וכהערת כת"ר. וכבר העיר בזה בעוד יוסף חי (פרשת בראשית אות י"א), וזה לשונו: "עתה באתי להזהיר כי כאשר יניח הטלית על ראשו לא יוריד ראש הטלית על כל הפנים, דנמצא כשישליך הכנפות לאחוריו יהיו הפנים מכוסים באופן שראשו כרוך בטלית פנים ואחור ואין עיניו נראין, דאין זה נקרא עיטוף אלא כריכה וכו'. ועיין בגמרא דמועד קטן (דף כ"ד) ובפירוש רש"י שם דמשמע דבעטיפת ישמעאלים עיניו גלויות, וכן משמע בערוך ערך עטף" עכ"ל, עיין שם. גם בקונטריס שו"ת דבר אפרים להרב ר' אפרים מוילנא (שנדפס כהוספה לחוברת "המאסף" של חדש תשרי תרע"ה) סי' א' העיר בזה למחבר אחד שכתב כן, אף שעיניו ראו כמה מגדולי תורה ויראה טהורה שדרכם להתעטף הראש והעינים עד הפה, דהרי גם באבל ומצורע שדרשו "על שפם יעטה - כעטיפת ישמעאלים", אי אפשר שיתעטפו כן ללכת בלא מראה עינים. ועיין שם שכתב דנראה לו דיסוד המנהג וטעם גדולי התורה שנהגו כן הוא כדי לצאת ידי פלוגתת הפוסקים אם צריך לברך קודם העיטוף או אחרי העיטוף. אי לזאת אחרי שמתעטפין מכסין גם העינים עם השפה והפה שלא לצאת בעטיפה זו, כענין שאמרו שמהפכין האתרוג וכו', ועל כן צריך שמיד אחרי הברכה יסיר הטלית מעל העינים שלא תהיה הברכה קודם דקודם. ודבריו רחוקים ודחוקים מאד, כאשר יראה הרואה, ואין צריך להשיב עליהם.
8
ט׳והנה על מה שכתב הטור: "וסדר עטיפתו פירשו הגאונים כעטיפת ישמעאלים שהיא עטיפה גמורה", ראיתי כתב הפרישה שם: "דהיינו שמכסים ראשם וירד טליתו עד הפה", וכך כתב הפתחי עולם אות ח'. וכמו כן כתב בשו"ע הרב זלמן, וזה לשונו: "דהיינו לכסות הראש עם הפנים עד גומות שבלחי למטה מפיו", וכלשון הזה כתבו עוד אחרונים. אמנם גם בדבריהם צ"ל דהיינו שעיניהם יהיו גלויות, דאי אפשר לפרש עטיפת ישמעאלים באופן אחר, שלא כמו שפרשו הגאונים וכמו שכתבו הערוך והרמב"ן והטור בשמם, דחוץ ממה שהסברא מחייבת כפירושם דהיינו שהעינים גלויות, הלא הם הגאונים היו בארצות ישמעאל וידעו שכן מתעטפים. ועוד דמאן דבעי בנידון דידן נמי כעטיפת ישמעאלים הלא הם הגאונים והם אמרו היכי דמי עטיפת ישמעאלים גבי אבל. ועל כרחך יש לפרש גם מה שכתבו הפרישה והאחרונים שכתבו כדבריו על דרך מה שכתבו הגאונים, אף שהלשון דחוק. אלא דאעפ"י כן נראה לענ"ד דשפיר עבדי רבנן שלא מוחין ביד שנוהגים לכסות גם המצח והעינים בשעת עטיפה, דאף לענין אבילות נראה דאין קפידה אם ירצה להתעטף יותר מדאי, אלא דשם יש לדון משום דלא מחזי כאבל, ובנידון דידן נראה דמשום דנהגו להתעטף על שפם לצאת לדעת הגאונים אליבא דכולי עלמא, נהגו כן שלא להתדמות לאבלים, דהרי הרדב"ז בתשובה הנ"ל כתב דאם עוטה על שפם הרי זה בודאי מחזי כאבל. וראיתי להלכות קטנות (ח"ב סי' ס"ד) שהעיר על דבריו דמדנקט בשבת משמע דבחול שפיר דמי, ואם יוצא בשבת למה יתעטף בחול כאבל, אם ברית כרותה לשפתים אפשר גם לעושה מעשה, ודרכיה דרכי נעם כתיב כמו שאמרו בכמה דוכתי בגמרא, וכתיב נמי פקודי ה' ישרים משמחי לב. והנה מדברי הרדב"ז הנ"ל אין ראיה דלא קפיד גם בחול, דהשואל דוקא נקט ענין איסור שבת והרדב"ז השיב לו בסתם דאם הוא עוטה על שפם ודאי הכי הוא דמחזי כאבל, ואפשר דסבירא ליה להרדב"ז דאין הכי נמי דגם בחול יש להקפיד מטעם זה דהלכות קטנות, אלא משום דבלאו הכי מטעמים שכתב אח"כ לא נראה לו לנהוג כן גם בחול, לא חש להזכיר בפירוש גם טעם זה. ועיין בספר פקודת אלעזר שכתב דמתחלה היה נוהג דכשהיה מחזיר צד הימני של הטלית לאחורי כתף השמאלי היה מכסה בו גם הפה וראש החוטם כמו שכתבו האחרונים, ושוב נמנע מלעשות כן מטעם זה דמחזי כאבל, ועיין לב חיים (ח"ב סי' קס"ח). ולפי זה נראה דיפה עושים אותם שמתעטפים על שפם שמתעטפים גם על המצח והעינים, שלא לנהוג מנהג אבלות ח"ו.
9
י׳יצחק נסים
10