יין הטוב, חלק א, אורח חיים ט״זYein HaTov, Part I, Orach Chayim 16
א׳עד מתי אפשר לברך ברכת אשר יצר
1
ב׳נשאלתי: מי ששכח לברך ברכת אשר יצר מיד שנתחייב בה, עד מתי יוכל הוא לברך ברכה זו אם יזכור.
2
ג׳תשובה. לכאורה נראה פשוט דחייב לברך מתי שיזכור, דבר הלמד מענינו מברכות של שחר דאע"ג דבגמרא (ברכות ס') משמע דצ"ל כל ברכה וברכה מיד שנתחיב בה, מבואר בפוסקים דאם לא בירך מיד מברך אח"כ, וכן משמע בשו"ע (סי' ו' וסי' מ"ו וסוף סי' נ"ב). ועל כרחך צריך לחלק בין ברכות ההודאה לברכת השבח שכתב השו"ע בסי' רכ"ז דצ"ל דוקא בתוך כדי דיבור, וברכת ההודאה שכבר נתחייב בה מברך אפילו אחר הפסק גדול דנשאר החיוב עליו, והוא הדין ברכת אשר יצר שגם היא ברכת הודאה אם לא בירך מיד שנתחייב בה מברך אח"כ. וכן מוכח ממה שכתב מרן הב"י (בסי' ז') בשם מהר"י אבוהב, דהארחות חיים בשם גאון כתב אם לא בירך עד שנתחייב לברך פעם שניה, דצריך לברך ב' פעמים אשר יצר, וכן פסק בשו"ע. ואע"ג דהב"ח והאחרונים חולקים על זה, היינו משום דסבירא להו דברכה אחת עולה לשני החיובים, אבל לא משום הפסק, ומשמע דאפילו שהה בנתיים כל היום לא פקע חיובא מיניה ולא הפסיד הברכה. וכן מוכח מדברי הלבוש (ריש סי' ד' וסי' ו') שכתב דבשחרית יברך אשר יצר מיד אחר ברכת על נטילת ידים, אע"פ שלא נתחייב בה עתה אי אפשר שלא נתחייב בה בלילה קודם שישן וכו' ולא בירך מפני ששכב תיכף בידים מטונפות, עיין שם.
3
ד׳והנה בשו"ע סי' ע"א במגן אברהם ס"ק א' משמע דהא דקיימא לן גבי ברכות של שחר דאם לא בירך בבקר מברך במשך היום כנ"ל, אין זה משום דזמנן נמשך כל היום, דבגמרא משמע דעיקר חיובן בבקר, אלא דמברכין במשך היום בתורת תשלומין, ועל כן סבירא ליה דאם בבקר בשעה שחל חיובן היה פטור, שהיה אונן, פטור גם מהתשלומין ואינו מברך שוב אחר הקבורה (עיין שם בלבושי שרד ומחצית השקל, וכן כתבו האליה רבה והלכה ברורה ושו"ע הרב זלמן ועוד אחרונים, ועיין בתשובת זרע אמת ח"א סי' י"א). ויש חולקין על המגן אברהם וסבירא להו דזמן חיובן הוא כל היום, וגם מי שהיה אונן בבקר מברך אחר הקבורה במשך היום, (עיין פרי מגדים ומאמר מרדכי ונהר שלום בסי' ע"א ודברי מנחם סי' מ"ו הגהות הטור אות ז', ועיין בתשובת רב פעלים ח"א יו"ד סי' נ"ד וח"ב או"ח סי' ח' ובתשובת שערי עזרא יו"ד סי' כ"ד). אמנם ברכת אשר יצר נראה דלכולי עלמא עצם חיובא נמשך כל היום, ואם בעודו אונן עשה צרכיו חייב לברך אחר שקברו המת במשך היום, וכמו שכתב הפתחי תשובה (ביו"ד סי' שמ"א ס"ק ה'), ודמו דין שכח ולא בירך אשר יצר עד שנתחייב פעם שניה לדין טעה ולא התפלל דמתפלל תפלה הסמוכה שתים, כמבואר בב"י הנ"ל, דוקא לענין זה שאין ברכה אחת עולה לשני חיובים כמו דאין תפלה אחת עולה לעצמה ולתשלומין, אבל אין צריך לדקדק לברך דוקא הראשונה לשם חובה ושניה לשם תשלומין, כדקיימא לן הכי גבי תפלה, דברכת אשר יצר כל היום זמנה כנ"ל, ואין כאן ענין תשלומין, וכמבואר כן בפרי מגדים (משבצות זהב סי' ז' ס"ק ב'). וגם אם הטיל מים ג' פעמים או יותר בהסח הדעת בנתיים, לדעת גאון - דכוותיה פסק מרן השו"ע כנ"ל - צריך לברך ברכות בחשבון בעד כל פעם ופעם לבד, כמעשה רב אותו אדם רשום שכתב הבית דוד (סי' ג') שהיה מטיל מים הרבה פעמים בלילה ועל כל פעם היה קושר קשר אחד כדי לברך בבקר אשר יצר כל כך פעמים, ונדחה מה שפקפקו על זה הבית דוד שם והמאמר מרדכי מדין תפלה דקיימא לן דאין תשלומין אלא לתפלה הסמוכה, דלית כאן ענין תשלומין דזמן חיוב פעם ראשונה עדין נמשך וחייב לברך אלא דבנתיים נתחייב פעם שניה וצריך לברך בעד כל חיוב לבד, וראיה לזה כתבו מדין תפלה וכנ"ל. ויש לדון מזה לענין עניית אמן שנסתפק הלכות קטנות בסי' פ"ה דאם נזדמן לענות שני אמנים על שני דברים אם סגי באמן אחד ויעלה לכאן ולכאן, ועיין ברכי יוסף (סי' קכ"ד אות ח') שכתב דמהר"י מולכו בתשובותיו כ"י סי' ע"ג העלה דצריך לענות שני אמנים, עיין שם. ועיין עוד בהלכות קטנות סי' קצ"ט ופרי הארץ (ח"א סי' ז') וצמח דוד לבעל בית דוד הנ"ל פרשת בחקתי דף רל"ד ע"א, בית יהודה (סי' י"ט) וקול אליהו (ח"ב סי' א') ועיקרי הד"ט (סי' יוד אות א') ומעט מים סי' ע"ו.
4
ה׳וראיתי להיד אהרן (הגהות הטור סי' ו') שכתב בשם המצת שמורים שמהר"מ די לונזאנו בהגהותיו על הלבוש כ"י הנקרא עדי זהב, תמה על דברי הלבוש הנ"ל שכתב דמברך אשר יצר בבקר על מה שנתחייב בלילה קודם השינה דמשמע אף בלילי טבת הארוכות לא עבר זמנה, דהא תנן: "מי שאכל ושכח ולא בירך, עד אימתי הוא מברך, עד שיתעכל המזון שבמעיו" דהיינו שש שעות, כל שכן ברכת אשר יצר דמדרבנן שלא ימשך זמנה "מערב עד בקר", ומסתברא דוקא ברכת המזון זמנה שש שעות לפי שכל עוד שלא נתעכל המזון הוי זמנה, אבל ברכת אשר יצר או אוכל תפוח אחד או שותה מים שאין צריך כל כך זמן להתעכל, בפחות משעה אחת הוי הפסק ועבר זמנה ותו לא מברך, עכ"ל. ולכאורה יפה השיב על דבריו היד אהרן שם דשאני ברכת הנהנין מברכת ההודאה, דברכת הנהנין כל זמן שלא נתעכל זמניה הוא, וכיון שנתעכל עבר זמן ההנאה ושוב לא יברך, אבל ברכת אשר יצר דברכת הודאה היא כל שעתא זמנה הוא, עיין שם. וכמו כן השיב על דברי מהר"מ די לונזאנו הנ"ל האליה זוטא (בסי' ו').
5
ו׳ועיין כסא אליהו (בסי' ז') הביא דברי היד אהרן הנ"ל וכתב דנראה לו ראיה ברורה לדבריו מברכת הגומל, דמבואר בטור ושו"ע (סי' רי"ט) דלכולי עלמא אם מברך תוך ג' ימים שפיר דמי, ועל כרחך משום דברכת הודאה היא לא בעינן שיברך דוקא באותה שעה ממש שיצא מן הים או מבית האסורים וכו', והוא הדין לענין ברכת אשר יצר אם שכח לברך דמברך בכל שעה באותו יום עצמו, דגם ברכת אשר יצר ברכת הודאה היא וכל שעתא זמנה. ועיין שם עוד שהביא ראיה גם מהא דקיימא לן גבי ברכת הלבנה דמברכין עד ט"ו אע"פ שעיקר מצוותה כשיעברו עליה שבעה ימים, כמו שכתב השו"ע בסי' תכ"ו שאז הוא זמנה, אפילו הכי קיימא לן דמברכין עד ט"ו. ועיין יפה ללב (סי' ו' סוף אות י"ד) שכתב על דברי הכסא אליהו הללו: "וטעמו ונימוקו עמו", עיין שם. ולענ"ד אין ראיותיו מכריחות. דהנה הראיה מברכת הגומל יש לדחות די"ל שאני ברכת הגומל דבעיא עשרה לא תקנו בה תכיפה, דאי אפשר, שצריך שהות לטרוח למצוא עשרה, הילכך יכול לברך כל זמן שירצה, מה שאין כן ברכת אשר יצר. וגם הראיה מברכת הלבנה לא אריא, דקיימא לן כנהרדעי דמברכין עד ט"ו משום דעד אז הולכת ומתחדשת בתוספת אורה וכל זמן חדושה זמנה הוא, עיין שם בשו"ע סעי' ג'. ומה שכתב בסעיף ד' דאין מברכין עד שיעברו עליה שבעת ימים, הלא זה דוקא לאפוקי קודם, וכמו שכבר הרגיש בזה הכסא אליהו עצמו, אלא דכתב דהתם היינו טעמא שלא מברכין אחר ט"ו משום דאז הוא היפך מה שאומר בברכה, דהולכת הלוך וחסור ולא שייך לומר מחדש חדשים, אבל בנידון דידן שעכשיו אינו סותר המעשה לברכה שאומר, דבאמת שייכה בכל עת ובכל רגע, ודאי דיכול לברך אחר ששכח, וזה פשוט. ולענ"ד עדין אין אני רואה ראיה מזה לנידון דידן, דגבי ברכת הלבנה הוצרכו לומר טעם למה שאין מברכין אחר ט"ו משום דגם אחר ט"ו אורה זורח ונהנים ממנה, ובלא טעם זה היה קשה אם לא בירך קודם ט"ו למה לא יברך אחר ט"ו, אבל בנידון דידן שפיר י"ל דאם לא בירך אחר זמן מה לא יברך שוב דתו לא מרגיש בההיא הנאה וחלף זמנה, כמו שכתב המהר"מ די לונזאנו הנ"ל.
6
ז׳אלא דכבר כתבתי לעיל להוכיח דברכת אשר יצר זמנה כל היום, ואם שכח לברך מברך בכל שעה שיזכור במשך היום. וכן מתבאר נמי ממה שכתב השלמי צבור (דף מ"ה) בשם תשובת מהר"א נחום בעל חזון נחום כ"י סי' י"ג, והובא ג"כ בשערי תשובה (סי' ז' אות א'), שנשאל בענין זה דנידון דידן ובתשובה שקיל וטרי לענין דינא ומסיק שאם נזכר קודם שהתחיל להתאוות פשיטא שיברך, ואם נזכר לאחר שהתחיל לו תאוה לא יברך, ומשמע דאפילו שהה כל היום מברך כל זמן שלא התחיל לו תאוה. ונראה דחייש להאחרונים החולקים על דברי גאון והשו"ע הנ"ל וסבירא להו דבהודאה אחת סגי, דממילא גם כשזכר כשכבר מתחיל לו תאוה לא יברך על העבר כיון שאפשר בהודאה אחת, כדמשמע מהמגן אברהם וכמו שכתבו השמן המאור וחיי עולם (סי' ז' על דברי הט"ז ס"ק ב'), ועיין שערי תשובה (סי' ז' אות ב'). אלא דראיתי להדברי מנחם (בהגהות הטור סי' ז') שכתב בשם מהר"א נחום הנ"ל דאפילו אם נזכר קודם שהתחיל להתאוות לא יברך, היפך ממה שכתב בשמו השלמי צבור, וזה לשונו: "ואנא חזיתיה לעיר וקדיש דרבנן כמהר"א נחום בגליון הכנסת הגדולה שכתב וזה לשונו: 'בתשובה העליתי כי מי שעשה צרכיו או הטיל מים ולא בירך מיד, אם נזכר קודם שהתחיל להתאות לא יברך אלא כשיעשה צרכיו פעם אחרת יברך ויכוין לפטור ג"כ את זו' עד כאן, עיין שם, והביא דבריו בקצירת האומר השלמי צבור" עכ"ל, והלשון מגומגם. גם לא יתכן שהדברי מנחם שראה מה שכתב השלמי צבור בשמו לא יעיר מהסתירה. ונראה דצריך להגיה בלשונו שבדברי מנחם כמו שכתב בשמו השלמי צבור, ואחר תיבת "להתאות" צ"ל: "פשיטא שיברך, ואם נזכר לאחר שהתחיל לו תאוה לא יברך אלא וכו'", וכן העתיקו בשמו ס' בית עובד ותפלה לדוד, וניכר שנחסר כל זה מהדברי מנחם בדפוס, וזה ברור. ונמצא שמבואר בדברי מהר"א נחום עצמו דמה שכתב: "ואם התחיל לו תאוה לא יברך" הוא משום דאפשר לכוון ולפטור בברכה אחת לשני החיובים כנ"ל, שלא כדברי הפרי מגדים והחיי אדם (כלל ז' אות ז') שכתבו דצריך לברך אף כשהתחיל להתאוות.
7
ח׳אלא דראיתי למהר"ח אור זרוע בסי' ק"א שמצדד כעין מה שכתב המהר"מ די לונזאנו הנ"ל, וזה לשונו: "וכבר שאלתי את מורי רבינו מאיר זצוק"ל עד מתי מברכין על הנקבים, דאין זה דומה לברכת המזון שמברך עד שיתעכל המזון במעיו דהיינו עד שירעב, כי שם הוא נהנה מן המזון שבמעיו כל זמן שאינו רעב, אבל כאן אינו כן, ולא שמעתי ממורי הקדוש זמן לזה, וכאן אם ימתין לברך אשר יצר עד סיום הסליחות, ופעמים שהוא שליש הלילה או יותר, על מה יברך" עכ"ל, עיין שם. וכוונתו מבוארת לשלול הסברא שיש לומר דכל זמן שלא נתעורר שוב לעשות צרכיו חייב לברך וכשנתעורר שוב עבר זמנה ואין לה תקנה כמו גבי ברכת המזון דמברך עד שירעב, וכמו שכתב כן באמת השאלת יעב"ץ סי' ט"ו, דגבי ברכת המזון הוא נהנה מן המזון שבמעיו דמרגיש עצמו שבע, אבל כאן אינו כן, אף דהנאה גדולה לאדם בצאת המותרות מגופו אבל זה רק לשעה, וכמו שכתב המהר"מ די לונזאנו, ונראה שלא נודע למהר"ח אור זרוע מדברי גאון הנ"ל. אמנם על מהר"מ די לונזאנו יש להפלא דמוכח מדברי גאון, שהובא בב"י ונפסק להלכה בשו"ע, שמשום הפסק לא נפקע חיובו. ואין לומר דהתם בנמלך מיד דוקא מיירי, דסתמא כתבו, ומשמע דאפילו אם הטיל מים או עשה צרכיו שחרית ושכח ולא בירך ונצרך להטיל מים או לעשות צרכיו פעם שניה בערבית, צריך לברך ב' פעמים אשר יצר, וכדמוכח כן מדברי הלבוש (סי' ז' סעי' ג') דכן מבאר סתמות לשון השו"ע, עיין שם. ועוד דכל עיקר הטעם דסבירא ליה למהר"מ די לונזאנו דבפחות משעה עבר זמנה ותו לא מצי לברך משום דלא מרגיש בההיא הנאה יותר, א"כ כשנצרך שוב אפילו בתוך זמן זה נמי היה צריך שלא לברך על העבר דעברה ההיא הנאה ותו לא מצי לברך, והרי סבירא ליה לגאון והפוסקים ושו"ע שהביאוהו לדינא דנמלך מברך ב' פעמים, ומוכח ודאי דאפילו חלפא ועברה שעתא דההיא הנאה מברך. ועל זה לא חלקו הב"ח והאחרונים, דלא משום דעבר זמנה דראשונה ואין לה תקנה כתבו לברך רק פעם אחת, אלא משום דסבירא להו דהודאה אחת עולה לשני הפעמים, ולדברי הכל משום הפסק לא נתבטל חיובו, ואתי שפיר דברי הלבוש בסי' ד', ועל כרחך צריך לחלק בין ברכת המזון לברכת אשו יצר כמו שכתב היד אהרן וכנ"ל. אמנם הברכי יוסף (סי' ו') כתב שראה כתוב על גליון היד אהרן בכ"י הרב בעל בתי כהונה דמה שחילק היד אהרן הוא חזות שוא, שהרי ברכת המזון אינה אלא ברכת הודאה כמו שבא בכלל דברי הראשונים, ומפורש כתבה הרא"ש פרק כסוי הדם, וברכת אשר יצר מודה על הצלתו והנאתו, וכבר אמרו בפרק הרואה (דף נ"ז): "תשמיש נקבים מעין עולם הבא", וכתב הברכי יוסף: "ודבריו חיים וקיימים". ולענ"ד שפיר כתב היד אהרן לחלק בין הודאה להודאה, דברכת המזון מודה על ההנאה שאכל ושבע ועל כן כל זמן שעדיין שבע שלא נתעכל המזון זמנה הוא, וכיון שנתעכל עברה ההנאה ועבר זמנה, אבל ברכת אשר יצר מודה על הצלתו, עיין שו"ת מן השמים סי' ל"ד, ועל כן אף שעברה ההנאה חייב להודות. וכן כתב השאלת יעב"ץ דהב"ח והאחרונים החולקים על השו"ע וסבירא להו "הודאה אחת עולה לשני החיובים" סבירא להו אף דעברה ההנאה חייב לברך, וכן העלה בתשובת מהר"מ שיק (או"ח סי' א') דלדברי הכל משום הפסק לא נתבטל חיובו, וכתב: "וכן נוהגים".
8
ט׳אולם הברכי יוסף שם האריך לדחות גם מה שכתב האליה זוטא על דברי מהר"ם לונזאנו הנ"ל, ולבסוף כתב: "אפשר דמה דסבירא ליה להלבוש דגם אחר הפסק מערב עד בקר לא עבר זמנה וחייב לברך, משום דסבירא ליה שיש חילוק במטבע הברכות, ומטבע ברכת המזון שבח והודאה על אשר זן ומפרנס אותנו ומשביע לכל חי רצון וכו', לכן כשהוא כבר רעב לא שייכה עוד הברכה; אמנם מטבע אשר יצר ועניינה הוא הודאה לשעבר, ומצי לברך אפילו אחר מופלג וכו'", וסיים: "מיהו לענין דינא נקטינן כהאר"י שלא לברך ברכה זו בבקר אם לא עשה צרכיו. ואם עשה ועבר זמן מה ולא בירך שוב לא יברך, כסברת מהר"מ די לונזאנו והרב בתי כהונה, דספק ברכות להקל", עיין שם. ואף דנתבאר שדברי מהר"מ די לונזאנו הם נגד כל הפוסקים הנ"ל, ואפשר דגם הבתי כהונה שדחה חילוק היד אהרן מודה בעצם הדין, מכל מקום מאחר שכבר פסק כן הברכי יוסף בודאי דהכי נקטינן, דפה עירנו בגדאד קבלו הוראותיו מיום שהאירו ספריו תבל, וכמו שכתב מוהר"ר זבחי צדק בתשובותיו (בסוף ח"ב סי' ל'), וזה לשונו: "וצריך שתדע שכל מנהגינו הוא ע"פ דברי רבינו חיד"א, שכן שמענו מפי מורינו הרב רבינו משה חיים, שקבלנו הוראותיו כמו שקבלנו הוראות מרן השו"ע ואין לנו לזוז מדבריו", וכל שכן דנידון דידן מידי דברכות הוא, ומשום ספק ברכות פסק שלא לברך אחר זמן מה, דבודאי הכי הלכתא. אלא ד"זמן מה" דנקט הברכי יוסף לא ידעינן כמה הוא, ומדוע שנה מלשון מהר"מ די לונזאנו שכתב דאם עבר פחות משעה לא יברך, דמשמע עד חצי שעה מברך, וזמן דלמעלה מחצי שעה דהוא נכלל בכלל לשון פחות משעה לא יברך. וכן כתב החסד לאלפים (סי' ו' אות ג') דאם עבר יותר מחצי שעה לא יברך, ובודאי ע"פ דברי מהר"מ די לונזאנו הנ"ל כתב כן. ועיין פני יצחק (ח"א בהלכות ברכות שבראש הספר מערכת א' אות ח'), וכן פסק רבינו מוהרי"ח בבן איש חי (הלכות שנה ראשונה פרשת ויצא אות י"ב). ואפשר דגם הברכי יוסף לזמן זה דפחות משעה קרי ליה זמן מה, ולא דק לנקוט כלשון מהר"מ לונזאנו. ועיין שו"ע סי' קפ"ד סעי' ה' ובדברי האחרונים שם, ועיין פדה את אברהם מערכת ב' אות ד', ויש להתיישב בדבריו.
9
י׳יצחק נסים
10