יין הטוב, חלק א, אורח חיים כ״דYein HaTov, Part I, Orach Chayim 24
א׳אם ספרדי יכול לענות אמן אחר ברכת התפילין שמברך האשכנזי וכן להפך, וכן לענין הברכה של ספר תורה מכתב אשכנזי וגט שנכתב ע"פ כתב אשכנזי ובמקום הכתיבה הם ספרדים וכן להפך.
1
ב׳שאלה. שמעתי מתלמיד חכם אחד מפה עירנו שספרדי אינו יכול לענות אמן אחר ברכת תפילין שמברך האשכנזי, וכן להיפך, ונכספה נפשי לשמוע בזה דעת כת"ר, נא להודיעני ושכמ"ה.
2
ג׳תשובה. נראה ודאי שהחכם שהפריז בזה, טעמו הוא משום שיש שינוי בכתב האשורי בין בני אשכנז לבני ספרד בצורת האותיות, וכתב הברכי יוסף (סי' ל"ו אות ב') בשם תשובות הר”מ בן חביב ומהר"י מולכו כ"י דתפילין מכתב אשכנזים פסולים לספרדים, והובאו דבריו בשערי תשובה ובסידור בית עובד (דף מ"ז אות כ"ו). ומזה דן בדעתו דגם אם אשכנזי המניח תפילין מכתב אשכנזי ומברך עליו אין לספרדי לענות אחריו אמן כיון דתפילין אלו פסולים לדידן. ולפי דבריו גם אמן אחר ברכות אשכנזי העולה לספר תורה של האשכנזים אין לענות, דהרי ביוסף אומץ (סי' י"א) כתב דהוא הדין הספרי תורה של אשכנזים פסולים לדידן. ולענ"ד ישתקע הדבר ואל יאמר, דאף הפוסלים לא פסלו כתב אשכנזי אלא לספרדי, ואם היה אומר דספרדי המברך על תפילין מכתב אשכנזי אין לענות אחריו אמן וכן להיפך, אפשר היה לדון בזה לסברת הפוסלים, אבל אשכנזי המניח תפילין מכתב אשכנזי ומברך עליו בודאי לכולי עלמא ספרדי השומע חייב לענות אחריו אמן. ואף דפשוט כן, נראה לענ"ד להביא ראיה ברורה לזה מהברכי יוסף עצמו (סי' קצ"ו אות ד') דכתב בשם מר זקנו בהגהותיו כ"י, שכתב בשם ספר זכרון משה, שיש לענות אמן אחר המברך על דבר שהשומע נוהג בו איסור, כגון האוכל פת עכו"ם וכיוצא, שאחרים נוהגים בהם איסור, דדוקא באוכל דבר שאסור לו עצמו אין עונים אחריו אמן, אבל אם אוכל דבר שהוא עצמו אינו נוהג בו איסור, אלא השומע נוהג בו איסור, הרי זה ברכתו ברכה ויש לענות אחריו אמן, מידי דהוה אזימון דקיימא לן דמזמנין עליו, ותניא בתוספתא דדמאי (ב', י"ד): "לא יושיט ישראל אבר מן החי לבן נח ולא כוס יין לנזיר, שאין מאכילין את האדם דבר שהוא אסור, ואין מזמנין עליהם, ואין עונים אחריהם אמן", הרי דזמון ועניית אמן שוין, עכ"ל. והביאו דבריו הזכור לאברהם (אלקלעי, ח"א דף א' ע"ב) במערכת א' ושערי תשובה (סי' קצ"ו אות א'), ועיין בתשובת לב חיים (ח"ג סי' י"ח, ומה שכתב מר בריה יפה ללב, עיין שם). וקל וחומר הדברים בנידון דידן, דעושה הוא את חיובו.
3
ד׳וגם פשוט דלא דמי נידון דידן למה שנסתפק הפרי מגדים בסי' כ"ה (אשל אברהם ס"ק י') אם יענה אמן אחר ברכת על מצות תפילין שהאשכנזים מברכים על תפילין של ראש, דהתם המברך עצמו אומר ספק ברכה דשמא די בברכה אחת, ועל כן יש להסתפק אם יענה השומע אמן, אבל בנידון דידן אומר הוא ודאי ברכה. ובלאו הכי עצם ספק הפרי מגדים אינו מובן לי, אף שראיתי באחרונים שחשו לספקו וכתבו על כן יש לברך ברכת על מצות תפילין בלחש (וכן כתב בתשובת רמ"ץ סוף סי' ו' וסי' י"ג), דהרי איהו גופיה כתב דבני אשכנז נקטי עיקר כרבינו תם ופסיקא להו דצריך שני ברכות ולרווחא דמילתא אומרים אחר הברכה בשכמל"ו, כמו שכתב האליה רבה (אןת ט'), וזה מוכרח, עיין שם באליה רבה, וא"כ אין להסתפק לענין עניית אמן. וגם הוא עצמו כתב בסי' קכ"ד (אשל אברהם ס"ק י"ד) דיוכל לענות אמן אחר נשים המברכות על מצות עשה שהזמן גרמא כרבינו תם, אף דגם בזה איכא פלוגתא, והיינו משום דהכי נקיט הרמ"א שהם בני אשכנז נגררים אחריו, וא"כ גם ברכת על מצות תפילין לא גרע. והנה גם פה עירנו בגדאד מנהג הנשים משנים קדמוניות לברך על הלולב, כאשר העד העיד בנו הרב ויקרא אברהם (בקונטריס מקום שנהגו דף קכ"ח אות ב') משמא דדביתהו, ועיין יוסף אומץ (סי' פ"ב) ושיורי ברכה (דפוס שלוניקי סי' תקפ"ט), והמנהג לענות אחריהם אמן. וכן נראה דהוא הדין שיש לענות אמן אחר ברכת על מקרא מגילה שכמה קהלות מבני אשכנז נוהגים לברך על מגילת רות ושיר השירים וכו', עיין שו"ע סי' ת"צ סעי' ט' ובאחרונים שם, וכן בכל כיוצא בזה, דלא עדיפא אמן מהברכה עצמה, דבמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל וחייב לברך, וכיון שחייב בברכה חייב נמי לענות אמן, ועיין שדי חמד מערכת חול המועד (סוף סי' י"ד ד"ה ולענין ברכה דף ע"ד ע"ג).
4
ה׳ולענ"ד לא שנא אשכנזי ולא שנא ספרדי השומע ברכת על מצות תפילין מאשכנזים הנוהגים לברך על תפילין של ראש חייב לענות אמן. ואפילו ברכה עצמה, אם יהיה צורך בכך, יוכל אף ספרדי אפילו לא שח לברך על מצות תפילין על תפילין של ראש לפטור האשכנזי. ויותר מזה אמרו בש"ס פסחים (דף ק"ו): "רב אשי אקלע למחוזא, אמרו ליה: 'ליקדיש לן מר קידושא רבה', סבר: 'מאי ניהו קידושא רבה?', אמר: 'מכדי כל הברכות כולן בורא פרי הגפן אמרי ברישא', אמר בורא פרי הגפן ואגיד ביה, חזייה לההוא סבא דגחין ושתי, קרי אנפשיה: 'החכם עיניו בראשו'", ופירשו רשב"ם והר"ן: "אגיד ביה - האריך בו, לדעת אם יסרהב אחד מהם לשתות ובכך יבין שבורא פרי הגפן רגילין לומר ותו לא, שאם לא כן היה אומר להם קידוש גדול של לילה כמנהגם", הרי דאע"ג דרב אשי לא היה אומר קידוש של הלילה גם ביום ובאתרא דידיה לא נהגו כן, אעפ"י כן אם במחוזא היו נוהגים לאומרו גם ביום היה רב אשי אומרו להם כמנהגם; וכל שכן ברכת "על מצות תפילין" על תפילין של ראש, דרבים סבירא להו דמברך שתים גם אם לא שח; ואם הברכה עצמה יכול לאומרה להם, בודאי אין מקום לדון על עניית האמן, ועיין דברי מנחם (סי' רצ"ח הגהות הטור אות ו').
5
ו׳והנה בעיקר הדין שכתב הברכי יוסף בשם המהר"מ בן חביב ומהר"י מולכו דשינוי צורת האותיות שבין כתב ספרדי לאשכנזי פוסל, יש לעיין דהטור ביו"ד (סי' רע"ד) כתב בשם אביו הרא"ש דאין שינוי זה פוסל, וזה לשון הרא"ש (בתשובה כלל ג' סי' י"א): "וצורת האותיות אינן שוות בכל המדינות, הרבה משונה כתב ארצנו (אשכנז) מכתב הארץ הזאת (ספרד), ואין פסול בשינוי הזה, רק שלא יעשה ההין חתין, כפין ביתין, וכמו שמפורש בגמרא (שבת דף ק"ג)" עכ"ל. הרי להדיא דהשינוי הזה שבצורת האותיות בין כתב אשכנזי לספרדי אינו מעכב כלל, וספרי תורה, תפילין ומזוזות מכתב אשכנזי כשרים לספרדים, וכן להפך. וראיתי להרב בעל מאמר מרדכי בספרו דברי מרדכי (סי' קמ"ג) שהעיר כן על דברי הרבנים הנ"ל מדברי הרא"ש אלו, וכתב דגם ממה שהאריך מרן הב"י (בסי' ל"ו) בתמונת האותיות שכתב הברוך שאמר שהם לפי תמונת כתב אשכנזי, כמו שכתב הברכי יוסף במחזיק ברכה (סי' ל"ו), משמע נמי כן דכתב אשכנזי לא פסול לדידן, דאם לא כן לא הוה ליה למרן הב"י להאריך בהם ולמסתם לן כולי האי. אלא דאעפ"י כן סיים שם הדברי מרדכי דאין בכוחנו להורות היתר בדבר נגד דברי הרבנים הפוסלים הנ"ל, דאין ספק שלא נעלמו מהם דברי הרא"ש והב"י. ומי יודע אם לא ההכרח הביאם לפרש דברי הרא"ש שכתב דאין השינוי בצורה פוסל ושתי התמונות כשרים, היינו של כל מקום לבני המקום ההוא, אבל לא של בני מקום אחד להשני, ולדחות גם הראיה מהב"י, וכיון שלא ראינו הדברים בשורשם אין לנו להקל, עיין שם.
6
ז׳ולענ"ד לא יתכן כלל לפרש דברי הרא"ש כמו שכתב הדברי מרדכי הנ"ל, וסוף דברי הרא"ש מוכיחים יותר את כוונת הרא"ש הברורה בלאו הכי, שאין פסול כלל בשינוי צורת האותיות ממקום למקום וכתב ספרדי כשר לאשכנזי וכתב אשכנזי כשר לספרדי, שהרי סיים: "רק שלא יעשה ההין חיתין וכו'", ומשמע דוקא שינוי זה פוסל, כדמשמע כן לכאורה מפשט לשון הש"ס הנ"ל וסתמות הפוסקים. ואם קשה לומר דנעלמו דברי הרא"ש ממהר"מ בן חביב ומהר"י מולכו, קשה יותר לומר שהם יפרשו דבריו שלא כמשמעותם הברורה אפילו כדי להשוותם לדברי שאר הפוסקים, וכל שכן שלא מצינו מי מהפוסקים חולק ופוסל שינוי זה שבין כתב אשכנזי לבין כתב ספרדי. ואדרבא מדברי הרמב"ם (בפרק א' מהלכות תפילין הלכה י"ט ופרק י' מהלכות ספר תורה הלכה א') מתבאר להדיא כפשטות דברי הרא"ש, שאין השינוי בצורת האותיות פוסל אלא אם כן תשתנה האות כל כך עד שלא תהיה ניכרת בשום אופן או שתדמה לאות אחרת, אבל שינוי כי האי גוונא שבין כתב אשכנזי לספרדי לא מעכב כלל. וכן מפורש להדיא בקרית ספר מהמאירי בחלק ראשון מהמאמר השני (דף י"ג) ובחדושיו לשבת, וזה לשונו: "אין האות נפסלת מצד עצמה אלא או כשנפסדה צורתה לגמרי שאינה דומה לשום אות או שנפסדה צורתה עד שדומה לאחרת, כבית בכף או ה' בחית וכיוצא, כמו שהוזכר בברייתא, אבל כל שאינו כן כשרה אע"פ שנוטה מעט מהצורה הנזכרת בהם, והרי צורת האותיות משתנות תמיד ממחוז למחוז כגון מצרפת לספרד ודומיהן, ואין שינויין פוסל מזה לזה וכו'. ומעתה בהרבה מקומות מצינו קצת צורות באותיות שאין אנו רגילין בהם ואין אנו פוסלין ספר תורה בכך וכו'" עכ"ל, עיין שם. ועיין בתשובת אהלי יעקב למהר"י קשטרו (סימן קי"ג) בתשובת המחבר עצמו שכתב וזה לשונו: "ידיע ליהוי שכל תפוצות גליות ישראל סומכים על הגאונים והרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן וריב"ש ועל תלמידהון ותלמידי תלמידהון שלא אמרו בצורת האותיות אלא שלא תדמה אות אחת לאחרת ממש, לא על חצי האות כי אם על כללה, ובהא הוא דקפדי לפי מנהג המקום בכתיבה כמו שכתב הרא"ש בתשובה, ולפיכך לא האריכו למעניתם ללמד את העם צורת האותיות, ואי הוה בהוא פיסולא לא הוו שתקי מיניה להכשיל את הרבים ח"ו בתפילין וספרי תורה שהם יסודות הדת וכו'" עיין שם באורך. ועיין בתשובת מעיל שמואל סי' א' דיש מי שרצה לפסול כף פשוטה שגגה משוך יותר ודמיא לריש ע"פ דברי הרא"ש הנ"ל, והמעיל שמואל חלק עליו וכתב: "אם אותם הכפין לא דומים לרישין שבאותו ספר תורה ויש ביניהם שינוי הניכר, כשרים. ומתשובת הרא"ש הנ"ל גופא יש להוכיח כן, כיון שבאותיות אותו הספר תורה אינו דומה בו אות הכף לריש ויש הפרש ושינוי ביניהם, מה איכפת לן שאותה הכף לא דמיא לכפין שבספרי ספרדים, וכי ספרי אשכנזים מפני שאינם דומים בצורת אותיותיהם לספרי ספרדים יהיו פסולים לספרדים, הרי הרא"ש עצמו כתב שאין שינוי פוסל בענין הזה וכו'", עיין שם. ועיין נמי בנודע ביהודה (יורה דעה, מהדורא קמא סי' פ' ומהדורא תניינא סי' קע"א) שכתב שכל אלו התמונות המבוארים בב"י לא לעכוב נאמר רק למצוה, ומה שאינו מבואר בתלמוד אינו מעכב, ופוק חזי כתב ספרדי הנקרא וועליש שיש בו כמה שינויים נגד המבואר בב"י, וכי סלקא דעתך לפסול הספרי תורה הנכתבים בכתב וועליש, עיין שם. ובתשובת חיים ביד (סי' פ"ג) כתב שהגיעו מכתב מהגאון מהר"ש קלוגר מלא התמרמרות על איש אחד שהעיז להוציא דיבה על ספרי תורה הכתובים בכתב ספרדי, והגאון המחבר חיים ביד אף הוא נצטרף עמו וכתב: "האיש הלזה שהוציא דיבה ראוי לעונש ונזיפה, איך לא ירא לנפשו להטיל מום בקדשים להוציא לעז על כתב האמיתי שלנו שקורין וועליש, אשר כמה ספרי תורה כתובים בכתב זה ונמצאים בכמה מדינות וכמה וכמה גאונים מחכמי ספרדים ואשכנזים ברכו עליהם וקראו בהם משנים קדמוניות ועד ימינו אלה וכו'", עיין שם באורך. ועיין מגן אברהם (סי' ל"ב ס"ק כ"ו) ופרי חדש שם בליקוטים סעיף כ"ה.
7
ח׳והנה על הברכי יוסף שהביא דברי מהר"ם בן חביב והמהר"י מולכו ולא העיר כלל מכל האמור אין לתמוה, וכמה סברות וחדושי הלכות כיוצא בזה הביא בברכי יוסף ושיורי ברכה ומחזיק ברכה אע"פ שנראים לו תמוהים, ומאפס פנאי לא עמד בענין וסמך על המעיין, ולא מסמנ"א מילתא דבא עד תכונתו של הענין אלא אם כן שקיל וטרי ביה או שסיים אחר דברי בעל השמועה "וכן עיקר" וכיוצא בלשון זה המורה על הסכמה, כמו שכתב הוא עצמו בהקדמת מחזיק ברכה, ובפנים סי' מ"ו אות ה', ובחיים שאל (ח"א סי' ח') וביוסף אומץ (סי' פ"ב אות א') ובית אהרן (מערכת ס' אות כ"א). אבל על מהר"ם בן חביב ומהר"י מולכו עצמם שפיר יש לתמוה דממה שכתב בשמם הברכי יוסף נראה לכאורה דכתבו בסתם להחמיר בכתב אשכנזי, דאם לא כן אפילו אם הביאו פלוגתא והעלו להחמיר לא היה מעלים זה הברכי יוסף.
8
ט׳ואחרי כותבי כל זה ראו ראיתי להרב המגיה בספר פחד יצחק (מערכת מ' ערך מזוזה דף ע' ע"א) שנשאל בדין זה אם השינוי שבין כתב אשכנזי לספרדי פוסל, והשיב שמצא תשובה כ"י לרבו מהר"י נוניס ואיס שהשיב להרב בעל מאמר מרדכי הנ"ל בענין זה, והביא תמצית דברי התשובה, וכתוב שם ששאל את פי הרב חיד"א לדעת מאין יצא להם להרבנים הר"ם בן חביב ומהר"י מולכו שהביא בברכי יוסף מה שהורו לפסול, והשיב לו הרב חיד"א שראה דברי קדשם בהיותו נחוץ ללכת מעיר לעיר ולא העמיק העיון בהם. ועיין עוד שם דמתבאר מדברי התשובה שהרב בעל מאמר מרדכי כתב לו מה שדחה ראיית עצמו מדברי תשובת הרא"ש הנ"ל כמו שכתב בדברי מרדכי הנ"ל, ועל זה השיבו שדבריו לא נתנו להאמר, וכמו שכתבתי, דממה שכתב הרא"ש בסוף דבריו "רק שלא יעשה ההין חתין וכו'" נראה ברור דאין לנו אלא פיסולים ושינויים שמנו חכמים, אבל לענין צורת האותיות אין קפידא. והוסיף: "וכן נראה שהבין דברי הרא"ש כפשטם גם הרב לחם חמודות בהלכות ספר תורה ס"ק מ"ז, שכתב דמטעם זה שכתב הרא"ש בתשובה הנ"ל לא חש להאריך בתמונת האותיות, דמזה משמע דמשום דלא נפקא מינה לדינא לא האריך בביאורם". ושוב הביא ראיה להיתרא גם מתשובת החכם צבי (סי' צ"ט) שהעלה דמותר גמור הוא לאשכנזי לקרות בספר תורה של ספרדים הכתוב לדעת הרמב"ם, דמשמע דלא איכפת לן כלל בשינוי שיש בצורת האותיות שבין כתב אשכנזי לספרדי, דאי לא תימא הכי נהי שתקן בענין סתומות ופתוחות אכתי תפוק ליה משום פסול האותיות של אלו לאלו. ועם כל זה סיים שדבריו הם להלכה ולא למעשה. וגם הרב המגיה עצמו אע"פ שראה דברי המעיל שמואל והנודע ביהודה הנ"ל, אעפ"י כן כתב דלא מלאו לבו לענות על רב חיד"א ביוסף אומץ שפסל, אע"פ דאפשר לומר דאלו ראה דברי הרבנים הנ"ל לא היה מחליט הדבר לאסור, אעפ"י כן הוא עצמו אינו רוצה להכניס ראשו בין ההרים הגדולים להכריע בזה, עיין שם.
9
י׳ומה שכתב שהרב חיד"א ביוסף אומץ החליט להחמיר כדברי מהר"ם בן חביב ומהר"י מולכו הנ"ל, פלא הוא בעיני, דהרי כבר כתב בשם רבו שהרב חיד"א עצמו השיב לו כשהעתיק דברי הרבנים הנ"ל בברכי יוסף, היה טרוד ונחפז לנסוע מעיר לעיר ולא העמיק העיון בדבריהם, ונראה ברור דגם מה שכתב ביוסף אומץ הוא ע"פ מה שראה בדבריהם אגב ריהטא וכתב בברכי יוסף ולא עיין שוב בזה, ועל מה שכתב בדרך אגב ע"פ מה שראה לפום ריהטא בדברי הרבנים הנ"ל לא שייך לומר שהחליט כן, ואין לצרף דעתו ג"כ עם המחמירים הנ"ל.
10
י״אאלא דבלאו הכי, כיון דגם בלא צרוף דעת הרב חיד"א עם המחמירים, גם רבו הרב מהר"י נוניס ואיס וגם הרב בעל מאמר מרדכי הנ"ל לא הסכימו להורות קולה בזה כל עוד שלא ראו דברי הרבנים הגדולים המחמירים בשורשם, על כן השתדלתי להשיג את החלק מתשובות הר"ם חביב ששמעתי מכבר שנדפס בעיה"ק ירושלם ת"ו ונקרא בשם "קול גדול" אולי הובאה בו תשובה זו, וראיתי בס"ד שם בסי' ע"ח את גוף התשובה שזכר הברכי יוסף, וזה לשונו: "מלתא דפשיטא דתפילין ומזוזות אין כותבים אותם אלא בכתב אשורי כדתנן סוף פרק קמא דמגלה, אמנם בצורת הכתב יש הפרש בין האשכנזים והספרדים, ונון שלהם לדידן חשיב גימל וכו', וכגון דא לדידן חשיב כשינה צורת האות ופסולין". וראיה לזה הביא מתשובת הרא"ש (כלל מ"ה סי' ב') שכתב הטור באבן העזר (סי' קכ"ה) על ענין גט הבא מארץ מרחק ויש בו אותיות שמשתנות ממדינה למדינה, שיש מקומות שכותבים נון זקופה כמו זיין וריש גג שלה קצר עד שנראית כמין יוד, ועל זה השיב הרא"ש דצריך שיהא כתב הגט נקרא במקום כתיבתו לינוקא דלא חכים ולא טפש ואם לאו אין כאן גט כלל. ומרן הב"י עמד בדברי הרא"ש שכתב שצריך להיות נקרא לינוקא דלא חכים ולא טפש במקום כתיבתו, וכתב דאפשר דהרא"ש קפיד על מקום הכתיבה ומקום הנתינה, והב"ח והפרישה הגיהו: "מקום נתינתו" במקום "מקום כתיבתו", עיין שם. גם בתשובות הרשב"א המיוחסות (סי' קמ"ח) כתב על גט הבא ממדינת הים והיה בשם האשה ריש קטנה כמו ויו, והשיב שפסול ואם נשאת תצא והולד ממזר, ואע"פ שנראה שאם גרשה במקום שנכתב שם הגט מגורשת אם היה נקרא שם בריש, במקום שנקרא בשינוי פסול, עד כאן. וסייים המהר"ם בן חביב: "והדברים נראים קל וחומר, ומה בגיטין, דרוב הפוסקים מסכימים לכותבו בכל כתב ולשון, כתבו הרא"ש והרשב"א דשינוי בצורת האותיות ממקום למקום פוסל, כל שכן תפילין, דאליבא דכולי עלמא אין כותבים אותו אלא אשורית, ואדרבא כשהם כתובים אשורי ולא נכתבו האותיות כתקנן וצורתן לדידן, גריע מכתב אחר ממש, כמו שכתב מרן הב"י (באבן העזר סי' קכ"ו) וזה לשונו: 'ועוד אני אומר שאם באנו לחלק בין הדומה לאשורי לשאינו דומה לו, איפכא הוא דאיכא לחלק ולומר שאין לכתוב הגט בכתב שדומה לאשורי כגון כתב משקי, כיון שהוא כתב אשורי צריך לכותבו כתיקון כתב האשורי ממש ואפילו קוצו של יוד מעכב, אבל כל שאינו דומה לכתב האשורי כתב בפני עצמו הוא ולא גרע מכתב הגוים', הרי בהדיא דכשנכתב בכתב הדומה לאשורי ואינו מרובע ומיושר יפה ככתיבתנו גרע מכתב אחר, וכיון דשאר כתב פסול בתפילין כל שכן כתב אשורי שאינו מרובע ויפה ומשתנות האותיות בין נון לגימל וכיוצא בזה בשאר האותיות, מלתא דפשיטא פסולין", עכ"ל.
11
י״בובמחילת כ"ת לענ"ד אין ראיותיו בזה מכריעות כלל, דמדברי הרא"ש שכתב הטור דצריך שיהא הגט נקרא במקום כתיבתו, אדרבא נראה דיש להכשיר בנידון דידן, דנראה לכאורה דהרא"ש קפיד לענין גט שיהא הכתב על כל פנים ידוע לבני מקום הנתינה שזה כתב בני מקום הכתיבה; ואם נקרא יפה במקום הכתיבה, דהיינו שרגילים לכתוב כן, אע"פ דאינו נקרא יפה במקום הנתינה, שאין רגילים לכתוב כן, כשר, כיון שידוע להם שזה כתב בני מקום הכתיבה; ומי שיש לו שני שמות צריך לכתוב שם מקום הנתינה, משום שאין הכרח שידעו במקום הנתינה דזה האיש הידוע להם בשם יוחנן קורין אותו במקום הכתיבה יוסף, ואם כתבו שם יוסף הוי שינוי ופסול הגט, וכמו שכתב כן מהר"ם בן חביב עצמו בספר גט פשוט (סי' קכ"ה ס"ק פ"ב) לקיים גרסא זו בהרא"ש, וכתב שכן הבינו בהרא"ש הרא"ם ומהר"א ששון, דהרא"ם בתשובה (סי' ס"ו) הביא תשובת הריצב"א שכתב המרדכי בפרק המגרש שהכשיר הגט שבא מארץ הגר שכתבו בורייש במקום באורייש משום שידוע שכן דרכם בארץ הגר לדבר בלשון קלילא, והביא גם תשובת התרומת הדשן שהסכים להכשיר הגט שכתבו השם כפי בטוי בני מקום הכתיבה, שמבטים חית כמו כף רפוייה, מיחל, מיכל, וכתב: "וכן כתב הטור (סי' קכ"ה) בשם הרא"ש דצריך שיהא הגט נקרא במקום כתיבתו", ומדהשוה הרא"ם תשובת הרא"ש לתשובת הריצב"א, מוכח דסבירא ליה דהרא"ש סובר דהיכא דנקרא יפה במקום הכתיבה, אף שבמקום הנתינה אין כותבין כן כשר, כיון שיודעים שכתב בני מקום הכתיבה כן הוא, כגון מארץ אשכנז לספרד דידוע ומפורסם שיש הפרש רב בצורת האותיות בין כתב אשכנזי לספרדי, ומזה למד הרא"ם בין לענין לישנא קלילא ובין לענין שינוי בצורת האותיות, דעד כאן לא הכשירו אלא אם כתבו בני מקום הכתיבה כמנהגם הם, דבמקום הנתינה שיודעים מנהגם ידעו לקרותו, אבל אם במקום הכתיבה כתבו אותו כמנהג בני מקום אחר פסול מפני שלא ידעו לקרותו במקום הנתינה, עיין שם בהרא"ם. והביא דבריו מהר"א ששון, וחילק עוד דאפילו אם כתבו בני מקום הכתיבה כמנהג מקום אחר אינו פסול אלא דוקא כשיש שינוי בקריאה, אבל כשאין שינוי לא מורגש ולא בלתי מורגש כנדון דידיה שכתבו שם האשה זוהי במקום זויי כשר. וסיים בזה הגט פשוט: "הכלל העולה לפי דברי הרא"ם ומהר"א ששון, הרא"ש והטור מכשירים גט הבא מארץ מרחק שנון שלו כעין זין וריש כעין יוד שנקרא יפה במקום כתיבתו, אע"ג דבעלמא מקום הנתינה עיקר, הכא שאני משום שבמקום הנתינה יודעים שכך רגילים לכתוב במקום הכתיבה ולא חשיב שינוי וכמו שכתב הריצב"א". וכן נראה דכן הוא גם כן דעת הרשב"א במיוחסות הנ"ל, דהמעיין בדבריו יראה דלא פסל אלא משום דאותה ריש שהיתה כעין ו' אפילו אנשי מקום (הכתיבה) [הנתינה] שהיו נמצאים במקום הכתיבה קראוה ו' חוץ מאחד שקראה ריש, וגם היתה משונה משאר רשין שבאותו הגט, ואלו היתה דומה לשאר רישין ובני מקום הכתיבה קורין אותה ריש גם הרשב"א היה מכשיר אפילו שבמקום הנתינה אין רגילים לכתוב כן, כיון שידוע שכן כותבים בני מקום הכתיבה, וכמו שכתב נמי כן מהר"ם בן חביב עצמו אח"כ להסכים תשובת הרשב"א זו עם תשובת הריצב"א והרא"ש אליבא דהרא"ם.
12
י״גהרי לפי זה עצם שינוי צורת האותיות דממקום למקום אינו מעכב כלל, ואפילו שדומות איזה אותיות של כתב בני מקום האחד לאותיות אחרות שבכתב בני מקום אחר, וכי האי גוונא דמיירי הרא"ש שאות הנון של בני מקום הכתיבה דומה לאות זין שבכתב בני מקום הנתינה ותינוק דלא חכים ולא טפש במקום הנתינה יקראנה זין, אפילו הכי לא משגחינן ביה אפילו לענין גט דתלוי בקריאה, כיון דאנן קורין אותה נון משום דידעינן ברור שכן כותבים בני מקום הכתיבה את הנון. ואפילו לפי הגהת מרן הב"י והאחרונים בהרא"ש שהגיהו "מקום נתינה" במקום "כתיבה", אפילו הכי אין ראיה להחמיר גם בספרי תורה תפילין ומזוזות, וכל שכן שאין לעשות קל וחומר מזה, דעל כרחך היינו דוקא בגט דתלוי בקריאה. וכמו שכתב המעיל שמואל בנדונו הנ"ל שהכף הפשוטה היתה משוכה ודמיא לריש ויש מי שרצה להביא ראיה לפסול מתשובת הרשב"א במיוחסות הנ"ל, והמעיל שמואל דחה דבריו וכתב דשאני הגט שצריך שיהא נקרא במקום נתינתו, וכיון שבמקום נתינתו אינו נקרא הרי זה פסול אע"פ שבמקום כתיבתו נקרא יפה, אבל בספר תורה אם כל בני אשכנז קוראים לאותה כף כף ואין קוראים אותה ריש, והספר תורה כשר לדידהו, והובא אותו ספר תורה לספרד ורואים אנחנו שיש הפרש בין הכפין לרישין שבאותו הספר והקורא בו יודע להבחין בשינוי שיש בין הכף לריש באותו הספר, בודאי לא מפני שאינן דומין הכפין שבו לכפין שבספרי ספרד אלא לרשין שבספרי ספרד יהיה פסול, וזה פשוט, עכ"ל. ולענ"ד מוכרח לחלק בזה, דאם לא כן יסתרו דברי הרשב"א והרא"ש מדברי עצמם, דהרי מדברי הרא"ש שהביא הטור (ביו"ד סי' רע"ד) שכתבנו לעיל מבואר להדיא שאין שינוי צורת האותיות ממקום למקום פוסל דתמונת האותיות לא נתבארו בש"ס, וגם הרשב"א בתשובה שהביא מרן הב"י (ביו"ד סי' ער"ה) לענין נון הפוכה דבחרן כתב בפשיטות דכל מה שלא נתבאר בש"ס אינו פוסל, עיין שם. ועל כרחך צ"ל כנ"ל דלעולם שינוי צורת האותיות דממקום למקום אינו פוסל וכל שהוא נכתב בכתיבה תמה ע"פ כתב של בני ארץ אחת אשכנז או ספרד הרי זה כשר גם לבני ארץ האחרת, ושאני גט דתלוי בקריאה דבעינן שיתפרסם הגט במקום הנתינה ואם אינו נקרא במקום הנתינה ע"י תינוק דלא חכים ולא טפש פסול.
13
י״דוכן ראיתי בתשובת שדה הארץ (ח"ג יו"ד סי' י"ח) שעמד על ענין ספר תורה הכתוב בכתב אשכנזי שהוקדש לבית הכנסת של ספרדים וראו בו שינויים בצורת האותיות, וכתב וזה לשונו: "הנה ענין השינוי שיש בצורת האותיות בינינו ובין האשכנזים הוא ענין גדול, כי ברב האותיות יש שינוי, ובקצת יש שינוי גדול עד שתפסד צורת האות ההיא, שלהם לנו ושלנו להם", והוכיח מדברי הרמב"ם (פרק ז' מהלכות ספר תורה הלכה ט') שכתב שכל שלא הפסיד צורת אות אחת הספר תורה כשר. והביא דברי תשובת הרא"ש הנ"ל שכתב הטור בסי' עד"ר, וכמו כן הביא דברי תשובת הרשב"א שכתב מרן הב"י בסי' ער"ה על מה שכתב רש"י בפירוש התורה שהנון של בחרן הפוכה כנ"ל, והאריך קצת בדבריהם, ולבסוף סיים: "איך שיהיה, נמצא דכללן של דברים צריך לעשות לכתחלה האותיות הלפופות וההפוכות כנ"ל, וזה אינו נמצא, דכל הספרים המדויקים אשר נכתבו ע"י סופרים מובהקים אינם ככל תקוני סופרים הללו. וכיון שכן, מצאנו טעם נכון וסעד לאשר ראינו לכת הקודמים בארעא דישראל שהרבה פעמים הספרדים היו עולים לקרות בספרי תורה של האשכנזים בזמן שהיה בית הכנסת שלהם בנוי, וכשם שראינו בחרבנו כן נזכה לראות בבנינו בעזר ה', ולא חשו הם ז"ל לשינוי האותיות, וכן כמה רבנים אשכנזים עולים תמיד לקרות בספרי תורה שלנו שהם בכתב ספרדי, כי לא נקרא הפסד צורת האות מפני שנויה אלא דוקא כשהיא דומה לאות אחרת, וכמו שאמרו בגמרא ההין חתין וכו', או שתשתנה צורתה עד שלא תקרא כל עיקר, כמו שכתב הרמב"ם (בפרק י' מהלכות ספר תורה) גבי דברים הפוסלים הספר תורה" עכ"ל, עיין שם. והרב בית עובד הנ"ל, אע"פ שהעתיק להלכה מה שכתב הברכי יוסף בשם מהר"ם בן חביב ומהר"י מולכו הנ"ל וכתב דאם לא נמצא לספרדי תפילין מכתב ספרדי דיניח מכתב אשכנזי בלא ברכה, שוב ראה דברי השדה הארץ והנודע ביהודה הנ"ל וחזר בו בבית מנוחה בדיני צורת האותיות (דף קע"ה אות ע"ו) וכתב דליתא למה שכתבו מהר"ם חביב ומהר"י מולכו והעיקר כמו שכתב השדה הארץ, וספרי תורה ותפילין ומזוזות של אלו כשרים לאלו, עיין שם.
14
ט״וועיין בשו"ת מהרש"מ (ח"ב סי' ק"כ) שרב גדול אחד כתב לו באריכות על ענין זה, והמהרש"ם השיב לו שבתשובת השיב משה (יו"ד סי' צ"א) נשאל בזה והביא בשם מצת שמורים בשם האר"י ומהר"ח ויטאל ז"ל, דהשינויים שיש בצורת האותיות בין הספרדים והאשכנזים, יש סמך לכולם וסודות עליונים וסמכין עלאין, וא"כ אלו ואלו דברי אלהים חיים, והביא מהמשנת חסידים בזה, וסיים שאין בזה תרתי דסתרי וכולם אמת, והוא בכלל מה שכתב רמ"א ריש סי' ל"ו דאם שינה בצורת הכתב כשר, והכשיר הס"ת. ועיין שם בהשיב משה ותמצא סמוכין לכל מ"ש שהכתב וועליש כשר וישר, ומזה מבואר דלא כמו שכתב הברכי יוסף בשם מהר"ם בן חביב ומהר"י מולכו. וכתב ספרדי לאשכנזי גם הוא מודה דכשר כי הספרדים מקובלים קודמים וכו'. סוף דבר, גם ידי תכון עמו להתיר לכתוב הספר תורה בכל מיני הידור בכתב ספרדי וגם פה ק"ק יש כמה ספרי תורה בכתב וועליש וקורין בהם לכתחלה, עכ"ל.
15
ט״זאלא דראיתי בתשובת עבודת השם (אה"ע סי' ל"ה), דאע"פ שכתב תחלה שמעשים בכל יום שהשלוחים מבני הספרדים בערי אשכנז עולים לקרות בספרי תורה שלהן וכן להפך, וכמה מהם היו רבנים גאוני עולם ולא חשו כלל לשינוי צורת האותיות, ולא היה אדם שערער בדבר, והביא גם עדות השדה הארץ שראה כן בכתבי הקודש של כת הקודמים כנ"ל, והאריך בזה, אעפ"י כן לבסוף כתב דיש מקום לישב מה שכתב הברכי יוסף בשם מהר"ם בן חביב ומהר"י מולכו, דאולי המה ראו בקצת אותיות שבכתב אשכנזי שהיו דומים לאותיות אחרות שבכתב שלנו כגון הנון שבכתב אשכנזי יש לה קוץ למטה כעין צורת אות גימל שלנו, וכמו שכתב השדה הארץ בתחלת דבריו, דמטעם זה כתב שפסול הספר תורה לנו בני ספרד לקרות בו כיון שיש בו אותיות שדומות לאותיות אחרות שלנו, ונראה דזה נמי טעם מהר"ם בן חביב ומהר"י מולכו שפסלו, ואדרבא קשה לכאורה על דברי השדה הארץ שבסוף התשובה העיד בשם כת הקודמים שלא היו חוששים ולא הרגיש ממה שכתב הוא עצמו בריש תשובתו, והניח זה בצ"ע.
16
י״זונראה לפי עניות דעתי דאע"ג שלשון התשובה שבשדה הארץ הוא קצת מגומגם אבל כונתו מובנת, דבהשקפה הראשונה היה נראה לו דהשינוי הגדול שיש בקצת אותיות שבכתב אשכנזי מכתב שלנו הוי לדידן כנפסד האות ופסול, וכמו שכתב הרמב"ם (בפרק ז' מהלכות ספר תורה): "הואיל ולא הפסיד צורת אות אחת וכו'". אכן שוב הביא תשובת הרא"ש שכתב מפורש דאין השינוי בצורת האותיות דממקום למקום פוסל, ועל כרחך מה שכתב הרא"ש בסוף דבריו: "רק שלא תדמה האות לאות אחרת", היינו באותו כתב. והרמב"ם והרשב"א כתבו נמי דאין שינוי צורת האותיות מעכב, שהרי כתבו דאם לא כתב את האותיות הכפופות והעקומות וכו' כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש לא יפסל הספר בכך, ומשמע דלא קפדינן על הצורה, ולא אכפת אם כתב הספר ההוא בצורת אותיות המקובלות אצל האשכנזים או אצל הספרדים, העיקר שיהיה לכל אות צורת אות ולא תדמה לאות אחרת, וכמו שכתב נמי הרמב"ם (בפרק יו"ד מהלכות ספר תורה), וממילא ספרי האשכנזים כשרים לנו וספרינו כשרים להם, והיינו נמי כמו שכתבתי לעיל בשם כמה פוסקים, ומזה דן שזה טעמם של כת הקודמים שלא הקפידו. ועיין בספר חיים למהר"ח פאלאג'י (סי' כ' אות א'), ועיין בתשובת פני יצחק (ח"ה אה"ע סי' י"ז) שכתב נמי שהמנהג הוא שהספרדים עולים ומברכים וקוראים בספרי תורה של אשכנזים, וכן האשכנזים עולים ומברכים וקורין בספרי תורה של הספרדים, וכמו שכתב השדה הארץ, ואין פוצה פה. והביא דברי הבית מנוחה הנ"ל, וכתב: "ועוד אני מוסיף דמעשים בכל יום גם בתפילין עצמם, קונים הספרדים מאת הסופרים האשכנזים ומברכים עליהם בכל יום תמיד, הגם דאיכא סופרים ספרדים שכותבים תפילין ומזוזות, עם כל זה לוקחים מהסופרים האשכנזים, ואין פוצה פה לומר דפסילי לספרדים, משום דלא הסכימו להוראת הרבנים הפוסלים שכתב הברכי יוסף". ותמה על הברכי יוסף שהביא דבריהם בסתם, דמה זו שתיקה עכ"ל, עיין שם, ועיין דבר אמת (סי' י"ג אות ג').
17
י״חוהנה ראיתי למוהר"ח פאלאג'י בתשובת חיים ושלום (ח"ב סי' ס"ג דף ק"י ע"ד) שכתב וזה לשונו: "לפי מה דקיימא לן שמקום הנתינה הוא עיקר, ולפי מה שכתב הברכי יוסף בשם מהר"ם בן חביב ומהר"י מולכו דתפילין מכתב אשכנזי פסולים לדידן, והוא הדין תפילין שלנו לבני אשכנז, א"כ כשכותבים גט לשלוח מספרד לאשכנז או להיפך יש להם לכותבו בצורת האותיות של בני מקום הנתינה וצ"ע. ועיין בתשובת שדה הארץ (ח"ג סי' י"ח) ובית מנוחה ופחד יצחק (מערכת מ'), ועיין מה שכתבתי בגנזי החיים במזכרת הגיטין סי' ל"ב" עכ"ל. והביא דבריו אלו השדי חמד (מערכת גט סי' ט"ו אות י"א) וכתב: "ונראה דמה שכתב החיים ושלום בתחלת דבריו הוא קודם שראה מה שכתבו השדה הארץ והבית מנוחה וכו', וכשראה דברי קדשם ציינם, כלומר: 'לפי דבריהם אין כאן בית מיחוש'. וכן בדין, שהרי עינינו הרואות בכל ספרי הפוסקים בסדר הגט אין גם אחד שיזכיר אזהרה לכתחילה מיהא, וגם במזכרת הגטין לרבני האחרונים אשר כמה מהם הם שנשלחו לערי אשכנז לא ראינו ולא שמענו שכתבו שיהיה הגט בכתב אשכנזי, ומוכח ודאי דסבירא להו דאין בזה שום חשש ופקפוק" עכ"ל. ולכאורה יש להשיב על דבריו דהרי בין כתב אשכנזי לספרדי יש שינוי גדול וכמה אותיות שבכתב אשכנזי דומות לאותיות אחרות שלנו, וכמו שנתבאר בדברי הפוסקים הנ"ל דהנון שבכתב אשכנזי חשיב גימל לדידן ועוד כיוצא בזה, וכבר בא מפורש בתשובות הרשב"א המיוחסות על כיוצא בזה דתצא כנ"ל, וכן הוא דעת הרא"ש לפי מה שהגיהו בדבריו מרן הב"י והב"ח והפרישה וכל האחרונים, ונפסק כן להלכה בשו"ע (סי' קכ"ה סעי' י"ח), דהגט צריך שיהא נקרא במקום נתינתו לתינוק דלא חכים ולא טפש ואם לאו אין כאן גט. וגם הגט פשוט שצדד לקיים גרסת הטור בהרא"ש, אמנם לא הסיק כן להלכה דכתב וזה לשונו: "ולענין האותיות המשתנות ממדינה למדינה שהרשב"א בתשובות המיוחסות העלה כיון דלא נקרא יפה במקום הנתינה דתצא. ולענ"ד יראה כיון דיש פנים לומר דהרא"ש והטור סבירא להו באותיות המשתנות דכיון דנקרא יפה במקום כתיבה סגי ודמיא להך תשובה דריצב"א דמכשיר כיון שמוכיח שמארץ הגר בא שמדברים בלישנא קלילא, אע"ג דהרב מהראנ"ח כתב דשינוי האותיות אינו נודע ומפורסם כל כך כהך דלישנא קלילא שכתב הריצב"א, מכל מקום אין חילוק זה ברור כל כך, ולכן מחוורתא דפסקא בהך דינא דאותיות המשתנות ממדינא למדינא לכתחלה ודאי לא תנשא. אבל אם נתגרשה ונשאת, לומר דאפילו אם נשאת תצא אין ולאו ורפיא בידי", עכ"ל. ומן התימה על הרב חיים ושלום שרצה ללמוד דין זה ממה שכתב הברכי יוסף לענין תפילין, והדין מבואר כן לענין גט בהרשב"א והרא"ש וטור ושו"ע וכו'. ואדרבא נראה דוקא לענין גט קפדינן בזה משום דתלוי בקריאה, וכמו שכתבתי לעיל, שלא כמו שכתב מהר"ם בן חביב בתשובה שהביא הברכי יוסף ונראה דהיא היא הנדפסת בקול גדול (סי' ע"ח). ונראה דסבירא ליה להחיים ושלום דהרא"ש והטור ושו"ע מיירי דוקא באותיות משונות שדומות לאותיות אחרות שבכתב הגט עצמו, ובכתב אשכנזי אין אות שתדמה לאות אחרת באותו כתב, אלא דאעפ"י כן רצה להחמיר גם בכתב אשכנזי ע"פ מה שכתב הברכי יוסף לענין תפילין, ודברי השדה הארץ ובית מנוחה החזירוהו מדעתו. וכמו שכן נראה דכן סבירא ליה גם להפני יצחק הנ"ל דכתב על ענין הגט שבא מפריז לאתריה דמר לעיר תהלה דמשק, וזה לשונו: "ומה שאני נבוך בגט זה אינו אלא במה שעשו עירוי, גם בכל הנונין הכפופין שהאריכו אותם הרבה מאד שבודאי תינוק דלא חכים ולא טפש במקומנו זה שהוא מקום הנתינה לא יודע לקרותה נון, ובגט בעינן שיהא נקרא במקום נתינתו לתינוק דלא חכים ולא טפש כמו שכתב מרן השו"ע". ושוב הביא מה שצידד הגט פשוט בדברי תשובת הרא"ש ומה שהסיק לדינא דלא תנשא, וכתב דלא החמיר הגט פשוט בלכתחלה אלא באותיות המשונות ודומות לאות אחרת כמו ריש קטנה שדומה לאות ו' או כעין יוד וכן אות נון קצרה שדומה לזין וכדומה, מה שאין כן באות המשונה בכתיבתה ממקום הכתיבה למקום הנתינה, כגון כתב האשורי של האשכנזים שמשונים בו כמה אותיות מכתב שלנו אבל אין שום אות מהמשונות דומה לאות אחרת כלל, וכי האי גוונא דנונין דנידון דידן דאינן דומין לשום אות אחרת כלל, הא ודאי יודה בזה הרב גט פשוט דגם לכתחלה יש להכשיר, ואפילו שתינוק במקום הנתינה לא ידע לקרותה נון לא משגחינן ביה כיון דאנן קורין אותה נון וגם ידעינן בבירור שכן מנהגם במקום הכתיבה, עכ"ל.
18
י״טאמנם מדברי מרן וכל הפוסקים שכתבו שצ"ל בתשובת הרא"ש "מקום הנתינה" במקום "מקום הכתיבה", לא משמע כן אלא משמע דהשינוי שבצורת האותיות דממקום למקום נמי פוסל. וצ"ל דהיינו דוקא בשינוי כל כך גדול שאיזה אותיות בכתב בני מקום הכתיבה דומות לאותיות אחרות של בני מקום הנתינה, וכי האי גוונא שמפורש בשאלה בהרא"ש, וסבירא להו להפני יצחק והחיים ושלום והשדי חמד דבכתב האשכנזי אין שינוי כה גדול ואין שום אות משלהם שתדמה לאות אחרת שלנו ובכי האי גוונא כולי עלמא מודים דאין להשגיח בתינוק כיון דידעינן ברור שכן הוא כתבם, וכמו שהאריך בזה הפני יצחק, ועיין בתשובת פנים מאירות (ח"ב סי' י"ט). וכבר כתבו הם עצמם שעל דברי מהר"ם בן חביב ומהר"י מולכו שכתב הברכי יוסף גבי תפילין חולקים כל הפוסקים. אלא דנמצא לפי זה שהם חולקים במציאות, דמבואר בדברי מהר"ם בן חביב בתשובה ובגט פשוט ובתשובת שדה הארץ, וכן משמע בתשובת מעיל שמואל, דבין כתב אשכנזי לספרדי נמי יש שינוי גדול וכמה אותיות משלהם דומות לאותיות אחרות שלנו. ועיין בתשובת עבודת השם הנ"ל, ובתשובת זרע אמת (ח"ג סי' קל"ו) ויד אבישלום (סי' ל"ו) ותשובת בית שלמה (יו"ד ח"ב סי' קנ"ה) וב"המאסף" (שנה י"ד סי' כ"ז), ויש להאריך בזה במקום אחר בלא נדר.
19
כ׳הנה הארכתי בהעתקת דברי הפוסקים שראיתי בחפשי בחופזי שדברו בענין זה, למען תעמוד על אמיתות הדברים להוציא מלב החכם המערער. ואף שמצאתי בחדושי הרמב"ן שבת (דף ק"ג) דקפיד מאד בספרים תפילין ומזוזות על שנוי צורת האותיות, ויש להעיר מדבריו על מה שכתב בשמו מהר"י קשטרו בתשובה הנ"ל, מכל מקום כבר כתוב שם בחדושי הרמב"ן עצמו הגהה שדבריו הם חידוש שלא כמשמעות הפוסקים, עיין שם, ועיין עין יצחק (יו"ד סי' כ"ח). ואוחילה לאל אחלה פניו, ינחני בדרך אמת תמיד כל הימים.
20
כ״אוהנה עתה אשר זכני השי"ת לעלות לפה עיה"ק, ראה ראיתי בעיני שספרדים עולים לתורה אצל אשכנזים וכן להיפך. וגם התפללתי כמה פעמים בבית מדרשו של שם מופת דורינו מרן מהרש"א אלפאנדארי שליט"א וראיתי שהוא עצמו כיבד כמה פעמים לאשכנזים שהתפללו בבית מדרשו בעליות לתורה בספרי תורה שלו הכתובים בכתב שלנו.
21
כ״ביצחק נסים
22