יין הטוב, חלק א, אורח חיים כ״הYein HaTov, Part I, Orach Chayim 25
א׳תשובת הרה"ג החריף והבקי בים התלמוד מור ניהו רבה אלופי ומיודעי הר"ש לאניאדו שליט"א ר"מ במדרש מאיר יכב"ץ בעיר מלוכה בגדאד
1
ב׳ב"ה י"ב חשון תרע"ט
2
ג׳לכבוד ידידי ואהובי הרה"ג מופלא שבסנהדרין, חריף ובקי בחדרי תורה, ידיו רב לו בפלפול וסברא, ה"ה החכם השלם כמהר"ר יצחק נסים יחשל"א בן לאותו צדיק כה"ר רחמים זלה"ה.
3
ד׳ידידי, קראתי בכל לב את תשובת מור ניהו רבה אשר השיב לשואלו על דברי ההוא מרבנן יצ"ו דסלקא דעתיה לכאורה לומר דאין לענות אמן אחר המברך על תפילין מכתב אשכנזי, ולענ"ד נמי נראה פשוט וברור כמו שכתב כת"ר דאם אשכנזי הוא המניח תפילין אלו ומברך עליהם, דאין שום צד ספק בזה שחייב השומע לענות אמן אפילו אם הוא ספרדי אף להפוסלים תפילין מכתב אשכנזי לספרדי. אלא דלא היה צריך כת"ר להביא ממרחק לחמו ללמוד זה בקל וחומר ממה שכתב הברכי יוסף בסי' קצ"ו בשם ספר זכרון משה שכתב שיש לענות אמן אחר המברך על דבר שהשומע נוהג בו איסור, אף דהקל וחומר נכון הוא, דבנידון דידן גברא בר חיובא הוא במצוה אליבא דכולי עלמא, והפלוגתא היא בעשיית המצוה, בצורת האותיות, ואי אפשר לעשות המצוה אלא אליבא דחד מאן דאמר, והאשכנזים נקטי כדעה אחת ואנן נקטינן כדעה האחרת, הנה בכי האי גוונא אין חשש ברכה לבטלה אליבא דכולי עלמא, דלכל מאן דאמר זו היא עיקר המצוה וזה אופן עשייתה ומברכין עליה, ואפילו החולק מודה שאין זו ברכה לבטלה כיון דלדעת החולק זו היא עיקר המצוה, וכאשר נתבאר דבר זה יפה בכמה מתשובות הרדב"ז (עיין סי' רכ"ט וסי' תרכ"ו תרמ"ב תרס"ה ועוד), ומצא נמי מבואר כן להדיא בספר כפתור ופרח (פרק ה'). והביאו ראיה ממצות תפילין גופא, אע"ג שלדעת רבינו תם תפילין דרש"י פסולין, וכן לרש"י של רבינו תם פסולין, לא ראינו לשום פוסק שיפקפק בברכה או מי שנמנע לברך. וכתב הרדב"ז: "ושמור עיקר זה, שאם לא תאמר כן, ברב המצות לא נברך כיון דשכיח בהוא פלוגתא דרבוותא".
4
ה׳ויותר מזה מבואר שם בכפתור ופרח והרדב"ז, דאף היכא דהפלוגתא בגוף המצוה, וכי האי גוונא דמיירי הכפתור ופרח במתקן פירות שקנה מגוי, שיש מחייבים ויש פוטרים, העושה כדעת המחמירים צריך לברך. והרדב"ז אמנם חלק עליו בדין זה דמתקן פירות שקנה מגוי, מבואר בדבריו דהיינו משום דאתריה דהרמב"ם הוא שפסק דפירות הגוי פטורין ונהגו כמותו, אבל בענין אחר והיכא דאין מנהג ולאו אתריה דמר הוא ומקצתם עושים כדעת המקל ומקצתם כדעת המחמיר, כתב הרדב"ז עצמו דבזה צדקו דברי הכפתור ופרח דהרוצה לעשות כדעת המחמיר יש לו לברך ואינה ברכה לבטלה. אלא דבזה לא הודו כמה אחרונים, ועיין זכור לאברהם (מהדורא בתרא אות ס' דף כ"ז ע"ג) דכתב דעל כרחך מרן השו"ע והרמ"א לא סבירא להו הכי, דבסי' י"ח סעי' א' גבי ציצית שהפלוגתא במצוה עצמה, דרש"י והרמב"ם סבירא להו כל כסות שלובש בלילה פטור מציצית אפילו אם מיוחד ליום ומה שלובש ביום חייב אפילו מיוחד ללילה, ור"ש ור"ת ורא"מ והרא"ש סבירא להו דכסות המיוחד ליום חייב אפילו לובשו בלילה וכסות לילה פטור אפילו לובשו ביום, וכתב מרן הב"י דספק ברכות להקל, וכן כתב בדרכי משה ובהגהת השו"ע. וגם האחרונים שלא העירו על דבריהם משמע דגם להם לא סבירא להו הא דהרדב"ז, ועיין בתשובת קול אליהו (ח"ב סי' כ"ח) ובשו"ת תפארת אדם בזכרונות שבסוף הספר (מערכת ס' אות ב') ושמן המשחה (פרק ב' מהלכות קריאת שמע) ויקהיל שלמה (סי' קל"ז) ועוד אחרונים, שהביאו כמה הוכחות שהשו"ע ונושאי כליו לית להו האי כללא דהרדב"ז. והרואה יראה שכל ראיותיהם מיירי דוקא בפלוגתא בעצם המצוה ובספק מצוה וכו', אבל לענין מצוה דברי בחיובא ופליגי רבוותא באופן עשייתה, ואין אופן לעשותה כלל אלא אליבא דחד מאן דאמר וכי האי גוונא דנידון דידן, וכמו דהרדב"ז מיירי נמי גם בכי האי גוונא, לא הוכיחו מידי, ונראה דבזה ליכא מאן דפליג דמברך, ואליבא דכולי עלמא אין הברכה לבטלה, ואין בזה שום צד ספק כלל שכל השומע הברכה חייב לענות אמן. ועיין יעיר אזן (מערכת הב' אות כ"ט) וברכי יוסף (סי' תרמ"ג אות א') וחיים שאל (ח"א סי' צ"ט וח"ב סי' י"ז) לדוד אמת (בקונטרס אחרון אות כ"א) ונשמת כל חי (ח"א סי' ס"ג וס"ד) ובן אברהם אבוקארא (סי' מ"ב) ושאר אחרונים.
5
ו׳אלא דבלאו הכי בנידון דידן אין מקום לפקפק על עניית אמן אפילו אם ספרדי הוא המניח תפילין מכתב אשכנזי ומברך וכן להיפך, דהשינוי בצורת האותיות שבין כתב ספרדי לאשכנזי אינו פוסל, ודברי המחמירים לא נראים וכמו שכבר האריך בזה כת"ר, ורואה אני רוב דבריו טובים ונכוחים וטעמם ונימוקם עמם. ועיין ברוח חיים (יו"ד סי' רע"ד) שהרב רפאל דוד הלוי ערער על צורת השינין שלנו שיש להם רוחב קטן למטה אע"פ שמשופע לצד שמאל, ולפי הנראה שהספרי תורה שבעירו קושטא קאי כלם או רובם תמונת השינין שלהם כתמונת השינין שבכתב האשכנזי שאין להם כלל רוחב למטה, ועל כן מצא זרות בשינין שבספרי תורה ותפילין שלנו שהגיעו למחנה קדשו ופקפק בכשרותם, אע"פ שראה במור וקציעה ולדוד אמת שתיארו צורת השין הספרדית בתואר אחר מזו של האשכנזים. ואיני יכול כעת לשאת ולתת בדבריו ולהאריך בזה, רק זאת אומר דממקום שבא לערער על צורת השינין המקובלת בידינו מכמה דורות, מהא דאמרינן בפרק הבונה (דף ק"ד): "מאי טעמא - שיקרא אחדא כרעיה קאי", אין הכרע דהשין צריכה להיות דוקא כדמות השין האשכנזית כדבעי למימר מר, אף לפי פירוש הערוך (ערך אמת) ורש"י והר"ן ושאר מפרשים שפירשו דכל אות אחדא כרעא קאי, דגם השין שלנו אחדא כרעא קאי ע"י זה שהרוחב הקטן שלה שלמטה משופע לצד שמאל ושמה הוא חד. ועיין שם ברוח חיים בתשובת הגאון המחבר עצמו דבא לציון כמה מספרי האחרונים, שרובם הביא גם כת"ר, דמשמע מדבריהם דהשינוי בצורת האותיות דממקום למקום אינו מעכב. ועיין פתחי עולם (סי' ל"ו אות א') מה שכתב בשם הפתחי תשובה ותשובת ברית יעקב, ועיין עוד באורחות חיים (סי' ל"ו אות א') מה שכתב נמי בשם הדעת קדושים והמקדש מלך.
6
ז׳ומה שכתב מעלת כ"ת דספרדי יכול לברך "על מצות תפילין" על תפילין של ראש על מנת לפטור האשכנזי, וראיה לזה הביא כת"ר מעובדא דאירע לרב אשי במחוזא כדאיתא בפסחים (דף ק"ו), דאמרו ליה ליקדיש לן מר קידושא רבא ואמר בורא פרי הגפן ואגיד ביה, חזייה לההוא סבא דגחין ושתי, קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו, ופירשו הרשב"ם והר"ן: "אגיד ביה - לדעת אם יסרהב אחד לשתות, שאם לא כן היה אומר להם קידוש גדול של לילה כמנהגם", הרי אף דרב אשי לא נהג לומר הקידוש גם ביום מכל מקום אם במחוזא נהגו בכך היה מברך בשבילם. הנה בחיים שאל (ח"א סי' צ"ט) ודרך המלך (פרק ג' מהלכות מגילה) הוכיחו נמי כן מהא דרב אשי הנ"ל לענין שליח צבור שהוא ממקום שלא נהגו לברך על ההלל בראש חודש ויקר מקרהו שבא למקום שנהגו לברך ונהיה לש"צ בראש חודש דיכול לברך להוציא הצבור. [אמר המגיה: עיין להרב מחנה לויה במאמר נזירות שמשון (דף צ"ב ע"ד) שהעיר על דברי החיים שאל דשאני נדון דרב אשי דמחוייב מיהת ברכת היין, מה שאין כן היכא שאינו מחוייב בשום ברכה, עיין שם, ויש להתישב בדבריו]. ובספר לדוד אמת (בקונטרס אחרון סי' כ"א) כתב שבשבולי הלקט ח"ב שעודנו בכ"י (סי' ע"ו) הביא תשובת רבינו יהודא בן קולונימוס שכתב בשמו ובשם כל גאוני מגנצא ושפירא לק"ק רומה ששאלו על מנהגם שהיו מברכים שבע ברכות פעם שניה בלילה בשעה שמוסרין הכתובה לכלה ומתיחדת עם החתן, וערער עליהם חכם אחד ואמר שהם ברכות לבטלה, ועל זה השיבו להוכיח להמערער שלא יפה עשה להרהר על מנהג קדום, והביאו ראיות על זה, והלדוד אמת העיר דלמה לא הוכיחו דינם במכל שכן ממעשה דרב אשי הנ"ל.
7
ח׳והנה ראיתי בספר העתים (עמוד קצ"ב) שכתב וזה לשונו: "ויש חיצונים שמברכין ביום בורא פרי הגפן ומקדש השבת, והיא דרך שטות ובורות, ולא נפיק ידי חובתן, ולא עוד אלא שהם חייבים מלקות בשביל לא תשא שהברכה ברכה שאינה צריכה היא, וגם מפסיקין בין ברכה לשתייה", ועל זה הביא המעשה דרב אשי הנ"ל. ולכאורה מעשה לסתור הוא, לפי פירוש רשב"ם והר"ן שכתבו שאם לא היה מקדים ההוא סבא לשתות רב אשי היה מברך להם גם מקדש השבת. ובעתים לבינה שם העיר דלפי דברי ספר העתים רב אשי היה חייב שיאמר להם דהוה ליה ברכה לבטלה והפסק. וכתב דצ"ל שחשש פן ההמון לא ישמעו לו שיאמרו שאמר כן לפי שאינו יודע לקדש, ולזה הביא הש"ס הא דגחין ההוא סבא לשתות אף שהוא נגד שורת דרך ארץ כדאמרינן בברכות (מ"ז): "אין המסובין רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע" ועיין תוספות שם, וי"ל כתוספות חולין ו' דכל מקום שמזכיר "ההוא סבא" זה אליהו, והיינו כהאי דאמרינן בבתרא (דף קל"ג): "קרי עליה רבא אני ה' בעתה אחישנה", ועיין שם פירוש רשב"ם: "בעת שהצדיקים צריכין לישועה הקב"ה ממציא להם", וגם כאן כדי שלא יתבייש רב אשי בפני המון, כעובדא המובא במדרש שיר השירים (ב' ב') על פסוק כשושנה בין החוחים שנתכרכמו פני ר' אלעזר חסמא, לזה המציא הקב"ה ההוא סבא להיות מקדים לפניו לשתות, עכ"ל.
8
ט׳ובמחילת כ"ת דבריו דחוקים ורחוקים, דבודאי בני מחוזא שמעו את שמע רב אשי שלא היה כמוהו גדול בתורה ובעושר מימות רבי כדאמר רב אחא בריה דרבא בגיטין (דף נ"ט ע"א), וגם מעיני רב אשי לא נעלם בודאי דלהתיקורי ביה שאלו ממנו לקדש להם, ואיך יתכן לומר שרב אשי חשש שמא לא ישמעו לו ויחשבו דמה שמזהירם על כך הוא מפני שלא יודע לקדש לפיכך נמנע מלהזהירם על איסור לאו דלא תשא. ועוד מה עצה מצא וקרי אנפשיה החכם עיניו בראשו, הלא אם לא היה מקדים אותו סבא לשתות גם כן לא היה מברך להם גם ברכת מקדש השבת, וא"כ יותר היה לו להזהירם לפני מעשה דכל שכן לאחר מעשה לא ישמעו לו, ואם סמך על הנס היתכן דמשום זה קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו. והנה דברי בעל ספר העתים הנ"ל לקוחים המה מדברי הגאונים, כי כלשונו ממש ראיתי כתוב בתשובות הגאונים שבסוף ספר נהרות דמשק ובאיי הים ("שערי תשובה" סי' קט"ו), והובאו דבריהם בפתח הדביר וביפה ללב (סי' רפ"ט), ועיין שם בהגהות איי הים. ולענ"ד דהגאונים ובעל ספר העתים סבירא להו דרב אשי נסתפק דשמא נהגו במטבע ארוכה לברך גם ברכת מקדש השבת, אלא שלא רצה לגעור בהם עד שיברר הדבר תחלה, ועל כן אמר בורא פרי הגפן ואגיד ביה, וכשראה לאותו סבא דגחין ושתי קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו שלא גער בהם תיכף ומיד, ואתי שפיר מה שהביא ספר העתים המעשה דרב אשי אחרי שכתב דהמברכים מקדש השבת גם ביום הוא דרך שטות ובורות וחייבים מלקות. ואפשר דגם ר"י בן רבינו קולונימוס וגאוני מגנצא ושפירא הנ"ל, שהביא ה"לדוד אמת" מפרשים כן המעשה דרב אשי, ומשום הכי לא הביאו ראיה מזה לנדונם. איך שיהיה, לפי דברי הגאונים ובעל ספר העתים אין ראיה מפסחים הנ"ל דמי שאינו נוהג לברך איזה ברכה דיכול לאומרה לפטור למי שנוהג.
9
י׳אמנם מדברי התוספות דפרק שלשה שאכלו (דף מ"ז ד"ה אין המסובין) שכתבו דלא הקדים ההוא סבא ושתי אלא להראות לו מעשה שלא היה צריך לומר יותר, משמע לכאורה דסבירא להו דרב אשי היה סבור לברך להם גם מקדש השבת, כפירוש רשב"ם והר"ן. ועיין בהגהות הרא"מ הורוויץ בש"ס וילנא התם בפסחים שתמה דאיך סלקא דעתיה דרב אשי לברך להם מה שלדעתו הוא ברכה לבטלה, וכתב: "אולי רב אשי סבר שלא קדשו בלילה ובוש לשאול מאי ניהו קדושא רבה". אך אי אפשר להעמיס פירוש זה גם בדברי רשב"ם והר"ן, דמבואר בדבריהם דאם היה מנהגם במחוזא כן היה נמי מברך להם. ונראה דסבירא להו לרשב"ם והר"ן דאי הוו נוהגים במחוזא לומר גם ביום קידוש גדול ודאי הוא ע"פ חכמים דהוו התם, ואע"ג דאשכחן התם בפסחים דרב יהודה אמר דביום אומר בורא פרי הגפן בלבד, צ"ל דרבנן דהוו במחוזא פליגי עליה [אמר המגיה: עיין טוב עין (סי' ז' דף ט"ז ע"א). וכעין זה ראיתי בשואל ומשיב מהדורא ה' (סי' י"ח דף ט"ז סוף ע"ב) וזה לשונו: "צ"ע איך לא ידע רב אשי מהברייתא דמקשה על רב נחמן בר יצחק בפסחים דף ק"ה דאמרו שם דלילי שבת יש בהם קדושה על הכוס ושבת ויו"ט אין בהם קדושה על הכוס, ועל כל פנים היה להש"ס להקשות מזה. ואולי סבר דהם חולקים על הך ברייתא, וצ"ע", עכ"ל]. וכיון דע"פ חכמים נהגו כן גם רב אשי מודה דלא הוי ברכה לבטלה ומשום הכי היה אומר להם קידוש גדול כמנהגם להוציאם ידי חובתם. ולפי זה יפה הוכיח כת"ר מזה לענין ברכת "על מצות תפילין" שספרדי יכול לברך על מצות תפילין על תפילין של ראש לפטור לאשכנזי, כיון דאיכא כמה רבוותא דסבירא להו דגם אם לא שח מברך שתים, וכמו שכן הוכיחו מזה הרב חיד"א והדרך המלך לענין ברכת ההלל וכנ"ל, ועיין שם בחיים שאל.
10
י״אודרך אגב יש להעיר כי בראותי דברי בעל ספר העתים הנ"ל שכתב שחייבים מלקות בשביל "לא תשא" תמהתי מאד, דאף למאן דאמר דהמברך ברכה שאינה צריכה עובר על "לא תשא" מן התורה, מכל מקום מלקות ודאי לא לקי דלאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו. וכן תמהתי כבר על מה שכתב האגור בהלכות ציצית (סי' ח'): "בתשובות הגאונים בשם רב פלטוי גאון דמאן דרמי חוטי דכיתנא ומברך עליו עובר משום 'לא תשא' וחייב מלקות", והארכתי בזה. והן עתה ראיתי בפתח הדביר (סי' רפ"ט) שהביא תשובת הגאונים שבסוף ספר נהרות דמשק הנ"ל שכתבו נמי שחייבים מלקות בשביל "לא תשא" ותמה בזה, וכן תמה על מה שכתב הרב חיד"א (בשיורי ברכה או"ח סי' תפ"ב) בשם ספר הפרדס לרבינו אשר בר חיים כ"י שכתב משם רבינו יהודה אלברגלוני שלהשלים ד' כוסות לאחר שעבר ט"ו וי"ו בניסן הרי זה מוציא שם שמים לבטלה וחייב מלקות, והאריך שם בפתח הדביר ומסיק: "מלקות שאמרו היינו מכת מרדות", עיין שם. ועיין מקראי קדש (פרק י"ד מהלכות תפילה), ווי העמודים על ספר יראים (סי' א') ומנחת חינוך (מצוה ל'), קול אליהו (ח"א או"ח סי' יו"ד וח"ב יו"ד סי' י"ח) ופני יהושע על ברכות דף ל"ג סוף ד"ה תני רב אחא, ויש להאריך עוד בזה וכאן לא באתי רק לעורר, והנני כותב בעטיו של נח"ץ. ועתה אתה ידידי צלח ורכב על דבר אמת ויהי ה' עמך להגדיל תורה ולהאדיר, ועדי זקנה ושיבה, תהיה דשן בכל טובה, ושלום יהיה לך בזה ובבא.
11
י״בהצעיר שלמה משה שאול לניאדו
12
י״גוהן עתה בשעת ההדפסה שלחתי דברי דלעיל בסי' כ"ד לשני רבנים מגדולי דורינו, למען דעת איך הורו המורים בדבר הגיטין הנשלחים מספרד לאשכנז ולהיפך, ותשובותיהם יבואו להלן, וגם על דבריהם לא יכולתי לעמוד מפני הטרדה, ועוד חזון למועד בעזר ה' יתברך.
13