יין הטוב, חלק א, אורח חיים כ״זYein HaTov, Part I, Orach Chayim 27
א׳על ענין הנ"ל תשובת הה"ג מהרצ"פ פראנק שליט"א הגאב"ד דפה עיה"ק ת"ו
1
ב׳לכבוד ידידי הנעלה הרה"ג החריף ובקי בחדרי תורה, סיני ועוקר הרים וכו', מוהר"ר יצחק נסים רחמים שליט"א.
2
ג׳על דברתו של תלמיד חכם אחד שספרדי אינו רשאי לענות אמן אחר ברכת תפילין שמברך אשכנזי, וכת"ר מביא מדברי ברכי יוסף סי' קצ"ו דיש לענות אמן אחר המברך על דבר שהשומע נוהג בו איסור כגון האוכל פת עכו"ם וכיוצא שאחרים נוהגים בהם איסור וכדומה וכו', ועל זה מסיים כת"ר דקל וחומר הדברים בנידון דידן דעושה הוא את חיובו, עד כאן.
3
ד׳והנה אי משום הא לא איריא, דיש לדון ולחלק בין ברכת הנהנין לברכת המצות, דבברכת הנהנים דהברכה היא על ההנאה ומשום דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה, ורק כשהוא אוכל דבר איסור אינו מברך, דיש לומר דנהנה מהאיסור לאו הנאה היא ולא תקנו שיברך בכי האי גוונא, או מטעם דהוה כעין בוצע ברך וכו' דעל מעשה עבירה לא שייך ברכה, אבל כשהוא נוהג היתר בדבר דאין מוחין בו משום דהרשות ניתנה לתפוס שיטת המתירין, בכי האי גוונא ודאי הדר דינא שמחוייב לברך דהא אסור ליהנות בלי ברכה. ולכן נאמר דגם זה שנוהג איסור בדבר זה והוא אסור לאכול דבר זה מדינא, מכל מקום שפיר עונה אמן וגם מחוייב לענות אמן על ברכתו של זה שנוהג בה היתר, ואפילו אי קמי שמיא גליא דיש איסור בדבר, מכל מקום זה שנוהג היתר אינו בכלל עבריין, דהוא לא קביל איסור זה אנפשיה ומחוייב לברך על הנאתו. מה שאין כן ברכת המצות דהברכה היא על המצוה, נהי דהמברך שפיר מברך דלדידיה הברכה היא מדינא, מכל מקום זה השומע דהוא סבירא ליה דכתב זה פסול הרי לדידיה אין כאן לא תפילין ולא ברכה, וכשם שהוא נוהג איסור בתפילין הללו ולדעתו אין יוצאין בהם מצות תפילין, א"כ גם הברכה היא לבטלה, והדרא השאלה אי רשאי וחייב לענות אמן על זה. וראיתי במשנה ברורה בביאור הלכה סוף סי' רט"ו שכתב: "ומכל מקום נראה דאם אחד נוהג כאיזה דעה ואותה דעה לא הודחה לגמרי מן הפוסקים, אף דמן הדין אינו מחוייב לענות עליו אמן וספק אמן לקולא, מכל מקום אין איסור אם עונה עליו, וכמו שכתב הפרי מגדים באות א' דאין בו חשש" עכ"ל. ולכאורה דכללא כייל בכל מיני ברכות דמותר לענות אמן על כל ברכה שלא הודחה לגמרי מההלכה. וא"כ מעתה בנדון השינוי בין כתב אשכנזי לספרדי דבודאי לית כאן דיחוי מההלכה, לא מיבעיא דשרי לענות אמן אלא דגם מחוייב הוא לענות, מכיון דליכא חשש איסור למה לא יהא מחוייב לענות אמן מספק, ובפרט דהמברך אומר ועושה כדינו.
4
ה׳כתב כת"ר דספרדי יכול לברך על מצות תפילין על תפילין של ראש כדי להוציא ולפטור לאשכנזי, ומוכיח כן מההיא דפסחים דף ק"ו: "אמר בורא פרי הגפן ואגיד ביה, חזי לההוא סבא דגחין ושתי, קרי אנפשיה החכם עיניו בראשו", ופירשו רשב"ם והר"ן: "אגיד ביה" - האריך ביה וכו', שאם לא כן היה אומר להם קידוש גדול כמנהגם", הרי דאע"ג דרב אשי לא נהג לומר הקידוש גם ביום, אעפ"י כן אם היה מנהגם במחוזא לקדש גם ביום היה מברך בשבילם, עכ"ל. הנה בדין זה נשאל בספר חיים שאל סי' צ"ט במי שלא נהג לברך על הלל בראש חודש ובא באתרא דנהגו לברך אי יכול להוציא את הרבים בברכה זו שלדידיה אינה ברכה, ומוכיח מההיא דפסחים דלעיל דשרי ויכול להוציא את הרבים אף בברכה שהוא אסור לברכה, וכדברי כת"ר. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבלשון רשב"ם שלפנינו: "שאם לא כן היה אומר לו לקדש קידוש גדול של לילה כמנהגם" היה אפשר לפרש דעל ההוא סבא קאי ושעור דברי רשב"ם כך הוא: דרב אשי האריך, כלומר שהפסיק בשהיה אחר ברכת פרי הגפן ורצה להבחין בזה ולראות אם יסרהב אחד מהם לשתות יבין דרק ברכת פרי הגפן אומרים ותו לא, ואם לא כן היה אומר לו אחד מהשומעים לקדש קידוש גדול, וא"כ אין הכרח דרב אשי היה מברך בעצמו. ורק כפי הנוסחא שבר"ן: "היה אומר להם קידוש גדול" משמע שהוא היה מקדש להם. והב"ח מגיה גם ברשב"ם: "היה אומר להם". והנה אם היינו מצרפים הגהת הב"ח למה שהוזכר שלפנינו: "לקדש קידוש גדול", ונאמר דצ"ל: "היה אומר להם לקדש קידוש גדול", הוה משמע דהיה אומר לרבים שהם יקדשו קידוש גדול ולא הוא.
5
ו׳ויעויין בהגהות ש"ס ווילנא להגאון הרא"מ הורוויץ שכתב על דברי הגמרא: "צ"ע דאיך היה מברך להם מה שלדעתו הוא ברכה לבטלה, ואולי סבור שלא קדשו בלילה ובוש לישאל מאי נינהו קידושא רבה" עכ"ל. הנה לפי דבריו פשיטא ליה דמאן דסבר שאין לברך ברכה זו שוב אינו יכול להוציא למי שנוהג לברך.
6
ז׳על כל פנים בעיקר השאלה יפה העלה כת"ר דמחוייב לענות אמן על ברכת אשכנזי, ואין להאריך בזה. הנני לברכו בהצלחת גוף ונפש ולהגדיל התורה ולהאדירה.
7
ח׳ידידו עוז
8
ט׳צבי פסח פראנק
9