יין הטוב, חלק א, אורח חיים כ״חYein HaTov, Part I, Orach Chayim 28
א׳בענין צירוף קטן שהגיע לחנוך לעשרה לדברים שבקדושה שכתבתי בילדותי לרב גדול אחד זצ"ל
1
ב׳בדבר אשר שמע כת"ר שאמרתי דאין למחות באותם שרוצים לצרף בשעת הדחק קטן שהגיע לחנוך לעשרה לדברים שבקדושה, וחרה לו על זה וכתב שלא רצה להאמין לשמועה זו, דמה כחי להכריע נגד גדולי הפוסקים ולהורות נגד מרן השו"ע שקבלנו הוראותיו דסבירא ליה דגם בשעת הדחק אין להקל כמבואר בב"י, וכן פסק בשו"ע (סי' נ"ה סעי' ד'). ומה שכתב הרמ"א בהגהות השו"ע שם: "מיהו יש נוהגים להקל בשעת הדחק", הלא כתבו האחרונים דאין כוונתו לחלוק על המחבר ולנהוג כן ח"ו, או שראה נוהגים כן, אלא רצונו לומר: אם יש נוהגים כן באיזה מקומות משנים קדמוניות יש להם על מי לסמוך. ועל מה שכתב המגן אברהם דבזמנינו נהגו לצרפו ע"י חומש שבידו כבר צווחו האחרונים, ועיין אליה רבה ומחצית השקל ושאר אחרונים. ומה ראיתי להשמיע קולא זו באתרין שקבלנו עלינו סברת המחמירים, ומעולם לא נשמע שבאיזה זמן הורו פה רבותינו להקל בשעת הדחק, ועל כן ישתקע הדבר ואל יאמר וכו', אלו תורף דברי קדשו. ובאמת חסד עשה עמדי כת"ר בכתבו לי טובה תוכחת מגולה, כי בזה פתח לי פתח לדון לפניו בקרקע בדין זה. הנה לא נעלם ממני מחלוקת גדולי הפוסקים בזה, אמנם אמרתי דנראה לכאורה שדעת השו"ע להקל בשעת הדחק כהיש מתירים שכתב תחלה, דאם לא כן לא היה צריך להביא דבריהם בשו"ע כלל, והרי לקמן בסי' קצ"ט (סעי' יו"ד) לענין זמון דדעתו להקל כהיש מתירים שכתב כאן, סתם וכתב להקל כדבריהם ולא הזכיר כלל שיש חולקים. ונראה דכאן דמיירי בדברים שבקדושה אין דעתו להקל אלא בשעת הדחק, ועל כן כתב דלא נראו דברי היש מתירים לגדולי הפוסקים וכתב נמי דברי היש מתירים לסמוך עליהם בשעת הדחק. ונראה דגם כשכותב השו"ע בלשון זה שכתב כאן "ולא נראו דבריהם לגדולי הפוסקים" י"ל כמו שכתבו בעלי הכללים לענין אם כותב השו"ע "יש אומרים ויש אומרים" או "יש אומרים ויש חולקים" וכו' ודעה אחרונה להחמיר, דלמאן דאמר דלעולם דעת השו"ע לפסוק כדעה האחרונה, וכדקיימא לן כן, י"ל דדעתו נמי דיש לסמוך על דעה קמייתא בשעת הדחק, וכמו שכתב השו"ע עצמו בסי' ל"ג סעי' ה' דבשעת הדחק יש לסמוך על המתירים, עיין שם. וכיון דנראה דדעת השו"ע להקל בשעת הדחק הכי אית לן למנקט אע"פ שהאחרונים שהביא כת"ר חשו להחמיר.
2
ג׳ועוד אפילו אם נניח שדעת השו"ע להחמיר אפילו בשעת הדחק וכמו שכתב כת"ר, וכן כתב להדיא הרב בית עובד בהלכות קדיש (אות ה'), אפילו הכי נראה לכאורה דיש להקל, כיון דמצינו לאיש אלקים קדוש הוא מהר"י הלוי ממרויש בשו"ת מן השמים (בסוף תשובות הרדב"ז ח"ה סי' מ"ח) ששאל מן השמים אם מותר לעשות שני סניפין מאותם שהגיעו לחנוך וכו' כיון שהם בני חנוך מדרבנן או אם אסור אפילו כשאין מנין, והשיבו לו "הקטנים עם הגדולים יוסף ה' עליכם", דמשמע דפסקו לו כהמתירים, יש לנו לנקוט כן אפילו שהוא נגד מרן השו"ע, די"ל דאלו היה ידוע ליה למרן השו"ע דמן השמים הסכימו להקל גם הוא היה פוסק כן. וכמו שכתב הגאון חיד"א בברכי יוסף (סי' תרנ"ד) בדין הנשים בברכת הלולב דנחלקו הפוסקים, והרמב"ם והשו"ע שקבלנו הוראותיהם פסקו שלא לברך, והחיד"א ורבו הרב נחפה בכסף (ח"א דף קפ"א, ג') הוא ערערו על אותן קצת נשים בארץ הצבי שנהגו לברך על הלולב וכתבו שנהגו כן מעצמם בלי דעת והוא מנהג טעות וכל המבטל מנהג זה תבוא עליו ברכה כיון שהוא נגד מרן השו"ע וכו', ואעפ"י כן אחר שראה דברי שו"ת מן השמים (סי' א')שכתב שהשיבו לו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", ו"לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וברכו את אלהיכם" וכו' שהרשות בידם לברך, נהג הוא עצמו להורות לכל הנשים לברך. וכן כתב ביוסף אומץ (סי' פ"ב) וזה לשונו: "ולענין הלכה אני הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים לרבינו יעקב ממרויש, כמו שהבאתי דברי קדשו בברכי יוסף, נהגתי לומר לנשים שיברכו על הלולב. והגם דמרן ז"ל פסק שלא יברכו, נראה ודאי דאלו שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובת רבינו יעקב ממרויש דמשמיא מיהב יהבי כח לנשים לברך ודאי כך היה פוסק ומנהיג. ובכי האי גוונא לא שייך 'לא בשמים היא' כיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו דיברכו, אהניא לן לפסוק כמותם כיון דאית לן סיעתא דשמיא. וכבר אנא זעירא עמדתי בחקירה זו בקונטריס שם הגדולים מערכת גדולים אות יו"ד" עכ"ל. ועיין שם בשם הגדולים ובשיורי ברכה דפוס שאלוניקי (סי' תקפ"ט) ועיין בברכי יוסף (סי' ל"ב אות ד') ועין זוכר (מערכת א' אות ט"ו) ודבש לפי (מערכת נ' אות י"ב) מה שכתב בענין זה, דאם י"ל גם בכי האי גוונא "לא בשמים היא", עיין שם. ואמרתי לכאורה דאף אנן נמי נימא כן בנידון דידן דאלו ראה מרן השו"ע דמשמיא הסכימו כדעת המתירים ודאי היה מקבל הכרעתם ופוסק כן. וכידוע לכת"ר דמה שנהגו הנשים גם במקומותינו לברך על הלולב הוא ע"פ דברי החיד"א הנ"ל, כי מיום שהאירו ספריו תבל רבותינו בעלי ההוראה שהיו פה בגדאד קבלו עליהם הוראותיו כמו שקבלנו הוראות מרן השו"ע, וכמו שכתב רבנו הגדול [רבי עבדאללה סומך] בזבחי צדק (סי' ק"י אות קנ"ח) ובתשובותיו שבסוף הספר (ח"ב סי' ל'). ומאז שהחלו להורות ע"פ פסקיו חזרו גם כן להורות לנשים שיברכו על הלולב, וכן הוא המנהג עד היום להורות להם לברך. ועיין ויקרא אברהם בקונטרס מקום שנהגו (דף קכ"ח אות ב'), ורב פעלים (ח"א בסוד ישרים סי' י"ב). ויסוד הוראה זו כבר נתבאר שהוא ע"פ הסברא שכתב דאלו מרן השו"ע היה יודע דכן הסכימו בשמים ממעל היה גם הוא מורה כן, וכיון שאנו אומרים סברא זו לענין ברכת הנשים על הלולב, לכאורה מדוע לא נאמר כן גם בנידון דידן.
3
ד׳אלא דשוב ראיתי להרב יפה ללב (ח"ב סי' תרנ"ח אות ה') שהביא דברי היוסף אומץ הנ"ל וכתב וזה לשונו: "ומדבריו אתה תשמע שלא הנהיג לומר לנשים שיברכו כי אם על הלולב לבד משום שכך נהגו מקדם, כדכתב להדיא, אבל על שופר וסוכה שלא ראה שנוהגים לברך, לא נהג לומר להן שיברכו" עכ"ל. ודידי שמיע לי מהטעמים שכתב, דבכל מקום היה מורה לנשים שיברכו על הלולב, גם באתרא דלא נהגו מקדמת דנא לברך וכנ"ל, שהרי כתב: "אלו ראה מרן השו"ע התשובה מן השמים ודאי כך היה פוסק ומנהיג", דמשמע שהיה פוסק ומנהיג כן גם באתרא שלא נהגו לברך. וגם מסיום דבריו יש לדקדק כן ממה שכתב דבזה לא שייך "לא בשמים היא" כיון דהרבה גדולים סבירא להו הכי, אהניא לן לפסוק כמותם. ומזה נראה דגם מה שכתב בראש אמיר דנהג לומר לנשים שיברכו על הלולב, וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעיה"ק ירושלים, הוא ע"פ כוונה זו, שנהג לומר לכל הנשים לברך כמנהג נשי ירושלים שהיו נוהגות לברך. וי"ל דממילא משמע דהוא הדין נמי שיכולות לברך על השופר, דהרי השאלה מן השמים היתה על ברכת לולב ושופר ועל שניהם יחד השיבו בחיוב, וכמו שכתב בברכי יוסף. וכן משמע קצת ממה שפלפל שוב בדברי השאגת אריה (סי' ק"ו) אם מותר להוציא שופר או לולב לצרכן לרשות הרבים, והעלה להקל שלא כדברי השאגת אריה, ועיין שם דמשמע מדבריו דדעתו שיברכו נמי על השופר, ועיין זכור לאברהם (ח"ג דף ג' אות י"ז). אלא דמנהג נשי עירנו בגדאד לברך על הלולב דוקא ועל השופר לא מברכין, כאשר כתב גאון עוזינו בבן איש חי (הלכות שנה ראשונה פרשת נצבים אות י"ז). ולפי קבלתנו הנ"ל דמה שהוחזר המנהג אצלנו והרשות ניתנה שוב לנשים לברך על הלולב, הוא על פי דברי החיד"א ביוסף אומץ הנ"ל, א"כ צ"ל דסברי מרנן כמו שכתב היפה ללב דמן השמים סייעו בידינו להעמיד המנהג ולדבר זה דוקא סמך רבינו חיד"א על התשובה מן השמים, וא"כ אין לדון מזה ולומר דהוא הדין דיש לסמוך על התשובה מן השמים ולצרף קטן לעשרה לדברים שבקדושה במקום שלא נהגו לצרפו. וגם לפי מה שכתבתי לענ"ד בדברי היוסף אומץ אין ראיה ממנהגנו לנידון דידן, דמדלא נהגו לברך גם על השופר נראה דסמכו בזה על החיד"א לקיים המנהג דוקא. ובאמת בכמה מקומות נהגו הנשים לברך על הלולב דוקא, וכמו שכתב היפה ללב בשם שולחן גבוה דבמלכות תוגרמה לא נהגו לברך כי אם על הלולב בלבד, ועיין חקרי לב או"ח (סוף סי' י'). והישועות יעקב (סי' תר"ם אות א') כתב דגם באיזה מקומות באשכנז נהגו כן, ועיין שם ביפה ללב ובתשובת תפארת אדם (סוף סי' ז').
4
ה׳גם מצאתי ראיתי בשבולי הלקט הגדול (סי' ט') שהביא פלוגתת גדולי הפוסקים בענין זה דצרוף קטן, ולבסוף הביא גם התשובה מן השמים הנ"ל, ואעפ"י כן סיים: "והנראה בעיני שאין קטן עולה למנין עשרה". ועיין שם בסי' קנ"ז גבי ברכת המזון שכתב: "וברכה זו פותחין בה בברוך שהיא תחילת הברכה ולא מקריא סמוכה לחברתה משום 'נברך', חדא שאין בנברך הזכרה ומלכות, ועוד שהרי בלא זימון אין אומרים נברך. ואין אנו צריכין לחלומו של רבינו יעקב הצדיק ממרווייש זצ"ל ולא לפתרונו ששאל חלום וכו', ואין משגיחין בדברי חלומות דקיימא לן 'לא בשמים היא', ובהדיא מבואר בדברי רז"ל שאין בה וכו'", עיין שם. הרי דאמרינן "לא בשמים היא" גם בכי האי גוונא דנידון דידן, אלא דעל כיוצא בזה כבר עמד החיד"א בשם הגדולים ובדבש לפי על הא דמצינו שהרמב"ן חלק על הראב"ד במה שכתב: "רוח הקודש הופיע בבית מדרשינו", וכתב דהיינו דוקא גברא רבא כהרמב"ן, שהוא בדעתו הרחבה הכריע מן התלמוד להפך, אז הרשות בידו לעשות ע"פ התורה לפי דעתו, אבל אנן אין בידינו להכריע ועינינו הרואות שנחלקו הפוסקים מערכה לקראת מערכה, נראה דיש לסמוך על הסברא של הפוסקים שהסכימו מן השמים עליה" עכ"ל. וכן י"ל גם על מה שכתב השבולי הלקט על דברי מהר"י ממרויש הנ"ל, דהוא בכחו הגדול יכול לעשות ע"פ הכרעתו מן הש"ס, אבל אנן צריכין לשמוע השמים. [ושוב ראיתי למהר"י קשטרו בערך לחם (סי' נ"ה סעי' ד') שכתב בשם רבו הרדב"ז: בשעת הדחק, כמו בספינה או בשיירה, יש לסמוך על המתירין]. זהו בקיצור תוכן הדברים שאמרתי, ומאימתו חרדתי את כל החרדה הזאת להציע הדברים לפני רו"מ כת"ר תיכף ומיד מבלי שאעיין שנית, ואקוה לשמוע חות דעתו בזה. וכוונתי להבין ולא להורות. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו ויזכנו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא תמיד כל הימים.
5
ו׳כה דברי המתאבק בעפר כפות רגלי תלמידי חכמים ושותה בצמא את דבריהם.
6
ז׳יצחק נסים בן לא"א מו"ר רחמים
7
ח׳הרי אני כפרת משכבו
8