יין הטוב, חלק א, אורח חיים ל׳Yein HaTov, Part I, Orach Chayim 30
א׳אם יש לעמוד בעניית קדיש וברכו
1
ב׳ב"ה ערב שבת קודש א' דחנוכה תרע"ט
2
ג׳שאלה. ראיתי לעטרת ראשנו מורינו הרב בספר עוד יוסף חי (פרשת ויחי אות יו"ד) שכתב שנוהגים פה עירנו בגדאד רוב המון העם כשאומר הש"צ ברכו קודם יוצר וקודם ערבית להגביה גופם מעט ממקום מושבם, כמו הידור שעושים לזקנים ולנכבדים, וכתב שלא מצא כתוב מנהג זה בשום ספר, ואנא זעירא חקרתי ודרשתי על זה מהני שלוחי דרחמנא הבאים מארץ הקודש ואמרו לי שהמה ראו בערי הקודש ובכמה מקומות בחו"ל שיש נוהגים כן, אך הם לא ידעו לתת טעם לשבח למנהג, וחלותי היא מאת מעלת כ"ת להתחקות על שרשי המנהג הזה ועל מה אדניו הוטבעו, ואם יש להתמיד בו או לאו, כי מדברי מורינו הרב הנ"ל ליכא למשמע לא חיוב ולא שלילה, ועל כן אשאלה חות דעת כת"ר בזה. ולתשובה שלימה אני מצפה למען דעת כיצד יעשה ישראל.
3
ד׳תשובה. הרמ"א בדרכי משה ובהגהת השו"ע (סי' נ"ו) כתב בשם הגהות שלטי הגבורים על המרדכי פרק תפלת השחר (אות ד'), שבירושלמי אמרו: "קום כי דבר ה' אליך, מכאן אמר רבי אלעזר כד ענו אמן יהא שמיה רבא וכל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגלוהי". וכן כתב הראשית חכמה בשער היראה (פרק ט"ו), הביאו היפה ללב, וזה לשונו: "עוד מענין כבוד ה' לקום לענות אמן יהא שמיה רבא וברכו וזה נתבאר בירושלמי קום וכו'". וע"פ הירושלמי הזה כתב נמי הט"ז (סי' קמ"ו) שבשעת אמירת ברכו צריכים הקהל לעמוד, ולא ישבו עד אחר שיענו ברוך ה' המבורך לעולם ועד, וכולם לא ציינו מקום הירושלמי הזה. ובביאור הגר"א (סי' נ"ו) הביא גם כן לשון הירושלמי הזה, וגם הוא לא ציין מקומו. וחפשתי בירושלמי ולא מצאתי מאמר זה, והוא במדרש רבה פרשת שלח (פרשה ט"ז סי' כז), וידוע שמדרש רבה הוא אגדת ארץ ישראל. ועיין רש"י בפרשת ויגש (מ"ז פסוק ב').
4
ה׳ועיין בדרכי משה ובמגן אברהם (ס"ק ד') שמהרי"ל לא היה עומד, אך כל קדיש שתפסו מעומד היה נשאר עומד עד אחר אמן יהא שמיה רבא, וכתב המגן אברהם: "וכ"כ בכוונות ובכתבים שכן נהג האר"י, ואמר דטעות סופר הוא בירושלמי". וזה לשון שער הכוונות (בדפוס ירושלם החדש דף ט"ז ע"ד): "מורי ז"ל לא היה קם מעומד בעניית אמן יהא שמיה רבא של הקדיש, ואמר לי כי הלשון הנזכר בירושלמי דמשמע ממנו שצריך לקום מעומד הוא מוטעה ואינו מתלמוד ירושלמי עצמו אלא הגהת איזה חכם היתה והאחרונים הדפיסו זה אח"כ בתוך דברי הירושלמי, אמנם כשהיה עומד וכו' היה נשאר עומד וגומר עניית הקדיש ואח"כ היה יושב" עכ"ל.
5
ו׳והנה מה שהביא לרבינו האר"י להחליט שלשון הירושלמי הנ"ל הוא מוטעה ואינו מהירושלמי, כתב המגן אברהם משום דבקרא (שופטים ג' כ') לא כתוב שאהוד אמר לו לעגלון קום כמו שהובא בירושלמי הנ"ל, אלא כתוב ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא, משמע שמעצמו קם, וכיון דלא ציווהו הנביא לקום ממילא ליתא לראיית ולדין הירושלמי הנ"ל. אמנם המגן אברהם עצמו כתב לישב ולקיים דין זה של הירושלמי, וכתב דאפילו אם נאמר דעגלון מעצמו קם יש לנו ללמוד קל וחומר, ומה הוא שהיה נכרי קם לדבר ה', קל וחומר אנחנו עמו, וסיים: "וכמדומה שהכי איתא במדרש, לכן אין להקל".
6
ז׳וראיתי להבגדי ישע (סי' נ"ו) שהעיר דלפי דעת המגן אברהם הנ"ל דעיקר הלימוד בהירושלמי הוא מעגלון ולא מאהוד, יש לעיין א"כ למה לא הביאו ראיה מן התורה שאמר בלעם קום בלק ושמע, ועיין פירוש רש"י שם, ודילמא לא ירצה לעמוד, אלא שמע מינה דעל כרחו יקום מדאמר לו שהוא יאמר דבר ה', וזו ראיה ברורה מן התורה, והניחו ראיה זו והביאו מן הנביאים, וצ"ע, עכ"ל. ומהר"ש קלוגר בשנות חיים (סי' פ"א) כתב להגיה כן בדברי הירושלמי: "קום בלק" במקום: "קום כי דבר", וכתב: "וכן הוא במדרש פרשת בלק (פרשה כ', כ'), וזה לשונו: 'ואין אתה רשאי לישב ודברי המקום נאמרים', הרי מפורש דצריך לקום מכח דברי המקום, א"כ גם בקדיש צריך לעמוד. ומה שאהוד לא אמר לעגלון לעמוד משום דהתם לא נאמר דברי שבחו יתברך, והיכא דאומרים צריך לעמוד, וראיה מבלק" עכ"ל. וגם בהגהות "עתים לבינה" בספר העתים (עמוד ר"נ אות כ"ז) כתב דאולי צ"ל בדברי הירושלמי שהביא השלטי גבורים הנ"ל: "קום בלק ושמע" שכן נמצא גם במדרש תנחומא שם דאמר לו: "אין אתה רשאי לישב ודברי המקום נאמרים", ועיין פירוש רש"י על התורה, עכ"ל, עיין שם. ועיין בתשובת יהודה יעלה אסאד (סי' י"א) שהביא דברי הבגדי ישע ושנות חיים הנ"ל ודחה דבריהם דבלשון רש"י והמדרש רבה מבואר להדיא שראה בלעם לבלק שמצחק בו ונתכוון לצערו, עמוד על רגליך אינך רשאי לישב ואני שלוח אליך בשליחותו של מקום, הא לאו הכי לא היה אומר לו קום בלק וכמו בפעם הראשון, ומהאי טעמא שביק הירושלמי ללמוד משם. וכן כתב הדברי מנחם (הגהות ב"י סי' נ"ו אות ז') לדחות דברי הבגדי ישע הנ"ל,
7
ח׳ועיין עוד בתשובת יהודה יעלה שם שכתב דמכולם אשתמיט מקור הדין, וראיה זו דירושלמי מעגלון הוא בגמרא דילן סנהדרין (ס' ע"א) בקבלת עדות דמגדף דתנן: "והדיינין עומדים על רגליהם, מנא לן, אמר רבי יצחק בר אמי דאמר קרא ואהוד בא וכו' ויקם מעל הכסא, והלא דברים קל וחומר, ומה עגלון מלך מואב שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי עמד, ישראל ושם המפורש על אחת כמה וכמה". הרי מפורש דהילפותא הוא מקל וחומר, וכמו שכתב המגן אברהם וכמו שהעיר בזה המחצית השקל. ועיין בעתים לבינה שם שכתב שאביו הרב הגיה כן בגליון המגן אברהם דש"ס מפורש הוא בסנהדרין (ס' ע"א), ולא זכר מהמחצית השקל ותשובת יהודה יעלה הנ"ל וחיי עולם שהעירו בזה. ובתשובה אחרת כתבתי דחלילה לומר דאשתמיטיה להאר"י ולהפוסקים שלא למדו קל וחומר ש"ס סנהדרין הנ"ל, אלא דסבירא להו דאין זה למוד גמור לכל מקום. וכתבתי דאם יש ללמוד כן מש"ס סנהדרין הנ"ל לא מובן א"כ מאי איריא עניית קדיש וברכו, אפילו שומע פסוק שיש בו אזכרה, או ברכה מברכות הנהנין או המצות, לפי זה נמי חייב לעמוד, ובאמת ליכא מאן דאמר הכי, והארכתי לחלק בין דבר הרשות לדבר שבחובה ומקל וחומר הנ"ל ליכא משמע אלא דבר שבחובה על השומע לשמוע. [שוב ראיתי להרב יפה ללב ח"א (סי' קכ"ד אות י"א) שכתב משם ס' עומ"ד (דף ל"ד ע"ד) דכששומע איזה ברכה חייב לעמוד, עיין שם. ויש לעיין בדבריו. ועיין שו"ת חיים לעולם (סי' י"ב, דף ל' ע"ד, ד"ה וחשבתי דרכי)].
8
ט׳והנה הכנסת הגדולה (הגהות הטור סי' נ"ו) הביא מה שכתב השלטי הגבורים בשם הירושלמי הנ"ל וכתב: "וכן ראיתי להרבה חסידים ואנשי מעשה שנוהגים לעמוד על עמדם בשעה שאומרים דבר שבקדושה". ובשיירי כנסת הגדולה (סי' נ"ו) הביא גם כן דברי הרמ"א במפה שכתב נמי כן, אך בסי' נ"ה הביא מה שכתב בדרשות מהרי"ל שמהרי"ל לא היה עומד לא לקדיש ולא לברכו ודוקא קדיש שתפסו מעומד היה נשאר עומד עד שיסיים אמן יהא שמיה רבא, וכתב שהוא עצמו נהג כן אחרי ראותו דברי מהרי"ל, וכן כתב הט"ז בסי' נ"ג בשם מהרי"ל והאר"י. ומרן החיד"א בשיורי ברכה (סי' נ"ו) כתב שמצא הגהה כ"י לרב אחד שכתב וזה לשונו: "בדרכי משה כתב משם הגהות מרדכי מהירושלמי דפרק תפלת השחר: 'כד ענו אמן יהא שמיה רבא וכל דבר שבקדושה בעי למקם ארגלוהי', וכן ראינו נוהגים בכל תפוצות ישראל, וחדשים מקרוב באו נהגו שלא לעמוד בברכו ואומרים דיש להם טעם בזה ע"פ הסוד, וקרינן אנפשאי 'בסודם אל תבא נפשי' ואולי הסוד הוא שוד ושבר. ומעיד אני עלי שמים וארץ שימים רבים אחר שכתבתי דברים אלו מצאתי בהסח הדעת בתשובת הרמ"ע (סי' צ"א) דסבירא ליה ע"פ הירושלמי הנ"ל דאפילו בשעה שאומרים העולים לקרות בתורה ברכו את ה' המבורך חייבים השומעים אותו לעמוד על רגליהם, וכתב על אותם שאינם עומדים: 'האל הטוב יכפר בעדם', וידוע הוא שהרמ"ע ז"ל היה מקובל אלהי ואמיתי בדורו של מהר"י קארו וגאוני עולם, וכל מקובלי הדור הזה החכמים בעיניהם וקבלתם מפי ספרים ולא מפי סופרים אינם לפניו כקליפת השום" עכ"ל. וכתב על זה הרב חיד"א עצמו וזה לשונו: "ועם האדון הסליחה, כי מקובלי הדור מפי רבינו האר"י זצ"ל הם חיים ומפי הרב עיר וקדיש מהר"ח ויטאל, ומה לו להרב הכותב הנ"ל להטיח דברים. ומאי דהביא מהירושלמי, כתב בשער הכוונות שהוא טעות וכנ"ל, וכן כתב בספר פרי עץ חיים, שהוא ספר הכוונות מסודר מעיר וקדיש מהר"מ פאפיראש כ"י ונדפס, קרוב ללשון, עיין שם (דף י"ח ע"ג). ואין ספק דאלו הרמ"ע ז"ל ידע דברי האר"י ז"ל היה עונה אמן בכל כחו, כאשר השבח השביח מעט דבש אשר ירד ממהר"י סרוק תלמיד האר"י ז"ל" עכ"ל.
9
י׳והנה מדברי הגאון חתם סופר שבגליון השו"ע משמע דגם להאר"י אינו פטור מלעמוד בעניית קדיש וכו' אלא מי שיושב לדבר מצוה שאומר תחנונים ויוצר וכיוצא, דאלו היה כתוב בפסוק "קום כי דבר ה' אליך" כגרסא שכתבו בשם הירושלמי, היה צריך לעמוד גם אם היה יושב לדבר מצוה, דאז הוה ליה העמידה כמצות עשה מדברי קבלה, אבל השתא דכתיב "ויקם מעל הכסא" ליכא רק קל וחומר, ודיו כהתם שישב לדבר הרשות, אבל יושב לדבר מצוה לא. אך מש"ס סנהדרין הנ"ל לכאורה לא משמע כן, דהרי מקל וחומר זה ילפינן שצריכים הדיינים לעמוד אע"פ שמצות הדיינים בישיבה, וגם בלאו הכי קשה להעמיס כוונה זו בדברי השער הכוונות הנ"ל, דמשמע מדבריו דבכל גווני אין צריך לעמוד אפילו אם יושב לדבר הרשות.
10
י״אאיך שיהיה, הרי רבים מהאחרונים סוברים כשלטי הגבורים וכפסק הרמ"א בשו"ע דצריך לעמוד בעניית קדיש וכל דבר שבקדושה, ומסכימים להמגן אברהם דאע"פ דטעות הוא בהירושלמי, עצם הדין הוא נכון. ויש שכתבו להקל כדעת מהרי"ל והאר"י דאין צריך לעמוד אלא אם כן היה עומד, דאינו יושב עד שיענה קדיש או ברכו. והנה אנן קיימא לן דכל היכא דאיכא פלוגתא בין הפוסקים דעת האר"י מכרעת, ובפרט בנידון דידן שראיות המחמירים הם קלושות, וכמו שנתבאר לעיל, על כן נהגו במקומותינו שלא לעמוד.
11
י״באלא שיש שרוצים בכל זאת להחמיר, ונראה טעמם משום דהאר"י לא כתב שיש קפידה אם יעמוד אלא דאין צריך לעמוד. ולכאורה יש לדון אם רשאי לעמוד, דכיון דסבירא ליה להאר"י דאין צריך לעמוד ממילא לדידיה הוי יוהרא אם יעמוד, ובפרט במקום שרוב הצבור אין עומדין. וכמו שכתבו התוספות ורבינו יונה בברכות (דף ל"ד), דהיינו טעמא דהא דת"ר דאם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה וכו' מלמדין אותו שלא ישחה, משום דמחזי כיוהרא שמחזיק עצמו כאדם כשר יותר משאר הצבור. ועיין בתשובת קול אליהו (ח"א סי' ה') שהעלה לדידן דקיימא לן בשו"ע (סי' קמ"ו) דאין צריך לעמוד בעת שקורין בתורה, יחיד הרוצה להחמיר על עצמו לעמוד בפני גדולים ממנו חייב נדוי, כדמוכח מההוא עובדא דפ' מרובה (דף פ"א): "מפסע ואזיל רבי יאודה בן קנוסא על יתדות הדרכים", ועיין שם בשיטה מקובצת, ואפילו שלא בפני גדולים ממנו אינו רשאי. והביא ראיה מהר"ן בפרק קמא דקדושין (דף י"ג ע"ב): "מכאן אמרו אין בעלי אומנות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן", דאפשר דאף בשל עצמו אינו רשאי ממש קאמר, דכיון דמדינא פטור דמקשינן קימה להדור ורוב בעלי אומנות אינם עומדים, אם זה יעמוד יראו הללו כמזלזלין בכבוד תלמידי חכמים. וכתב דהוא הדין לענין העמידה בעת קריאת התורה, אם יעמוד ורוב הצבור יושבים יראה שהאחרים מזלזלין בכבוד התורה. והוא הדין בנידון דידן, אם יעמוד לענות קדיש או ברכו ושאר הצבור יושבים יראה כמקילים בכבוד שמים ח"ו.
12
י״גוהיה נראה לענ"ד לכאורה לומר דעל כן נהגו לעשות הדור דוקא, קימה במקצת. דלענין לצאת ידי חובת מאן דאמר שצריך לעמוד הרי זה שפיר מקרי עמידה לענין זה, דאינו אלא חומרא מדבריהם. ולענין שיראה ששאר הצבור מקילים אין זה עמידה, ולא חיישינן להכי אלא דוקא אם יזקוף עצמו ויעמוד עמידה גמורה. וכעין דוגמה לדבר אשכחן בש"ס שבועות (דף ל' ע"ב) בעובדא דרב נחמן ד"יתיב כמאן דשארי מסאניה", דהוי עמידה לענין חיוב קימה מקמי אשת חבר וישיבה לענין חיוב הדיינים בישיבה. ועיין ב"ח וש"ך חו"מ (סי' י"ז ס"ק ה') שהביאו ראיה זו לחלוק על הסמ"ע (ס"ק ז') שכתב דאמרינן "ממה נפשך", דהרי זה מעשה רב דיתיב רב נחמן כמאן דשארי מסאניה ויצא בזה ידי ישיבה ועמידה. ועוד ראיה כתב הב"ח מריש פרק הקורא את המגילה דרמי קראי אהדדי: "ואשב בהר" וכתיב "ואנכי עמדתי בהר", ומשני רבי חנינא: "לא עומד ולא יושב אלא שוחה", כלומר: ושחיה קרויה עמידה וקרויה ישיבה. ועיין חקרי לב (ח"א חו"מ סי' ד') שהוכיח כן מדברי הרמ"א (בסי' ז' סעיף ה') שכתב: "אבל בדבר דרבנן עד נעשה דיין" וכן פסק השו"ע (בסי' מ"ו סעיף כ"ד) גבי קיום שטרות, ועל כרחך צ"ל ע"י סמיכה, דקיימא לן דחשובה כעמידה וישיבה, ומכאן סמך להב"ח דגם אם הדיינים והעדים נסמכים שפיר דמי, ועיין בארח משפט ושאר אחרונים.
13
י״דאלא שראיתי להגאון אמרי בינה (ח"א סי' י"ג אות ד') שכתב לדחות דברי תשובת קול אליהו הנ"ל, דכבר כתב הט"ז (סי' קמ"ו) דלדעת מהר"מ מן הדין חייב לעמוד מדכתיב: "ובפתחו עמדו כל העם" ועמידה הוא כפשוטו, ראוי לנהוג כן, וכן מבואר ברמ"א שם: "ויש שמחמירים ועומדים". ואינו דומה להא דאומנין דכתב הר"ן, דכאן כיון דלדעת מהר"מ וכפי פסק רבינו עובדיה ספורנו מן הדין צריך לעמוד, רשאי כל אחד להחמיר ולחוש לעצמו, וכוונתו מבוארת דגם לדידן שקבלנו הוראות מרן השו"ע אם ירצה חד מינן להחמיר רשאי, כיון דאיכא דסבירא ליה דמן הדין חייב לעמוד לא שייך בזה חשש יוהרא. וענין פטור בעלי אומנות מלקום בפני תלמידי חכמים שאני, דאין בו פלוגתא, ועל כן כתב הר"ן דגם בשל עצמו אינו רשאי משום יוהרא. וכמו כן שנייא הא דברכות שכתבתי לעיל דאם בא לשחות דמלמדין אותו שלא ישחה, דלית בה פלוגתא. וכן עובדא דר' יהודה בן קנוסא היא הלכה פסוקה בלי חולק, דליכא מאן דאמר אחר תקנת יהושע יש לאסור, ולהכי הוי יוהרא. אבל במקום דאיכא פלוגתא רשאי לעשות כדברי המחמיר אפילו באתרא דנקטי כדברי המקל ובפניהם. ולפי זה בנידון דידן נמי, אע"פ דנקטינן כהאר"י דאין צריך לעמוד, כיון דאיכא מאן דמחמיר רשאי כל אחד להחמיר ואין בזה חשש יוהרא. וי"ל דטעם אותם שלא קמים מלא קומתם פשוט, משום [ד]גם מאן דמצריך לעמוד מודה דאין זה אלא חומרא מדבריהם ובעמידה כל דהוא סגי, ועל כן נהגו רק בהידור קימה במקצת. ועיין בעתים לבינה הנ"ל, דאחרי שכתב דיתכן דצ"ל בלשון הירושלמי שהביא השלטי הגבורים: "קום בלק" ע"פ המדרש תנחומא וכנ"ל, כתב וזה לשונו: "ומזה נראה לקיים המנהג לעשות הדור בקימה קצת גם בברכת המזון, אם מברכין בשם, כשאומר 'נברך לאלהינו' וכן העונים 'ברוך אלהינו', כיון דהוי דבר שבקדושה שהרי אין אומרים כן בפחות מעשרה" עכ"ל.
14
ט״וואחר זמן רב זכיתי בס"ד לקנות לבית המדרש ספר פתח הדביר שלא היה מצוי אצלנו, וראיתי לו (בח"א סי' קמ"ו אות ג') דאיהו נמי האריך להוכיח דאין לחוש ליוהרא במקום דאיכא פלוגתא ועושה כדעת המחמיר. ומסתייע מדברי מרן הב"י (בסי' רל"ה) שכתב דאפילו במקום שנהגו הצבור לקרות קריאת שמע מבעוד יום יש לכל אדם לעשות בענין שיקרא קריאת שמע בעונתה, דכיון דלדעת כמה גדולים לא יצא ידי חובה בקריאה דמבעוד יום לא מחזי כיוהרא. וכתב: "היינו דוקא בכי האי גוונא דאינו סותר סברת המקל", וכי האי גוונא דנדונו נמי בענין עמידה בעת קריאת התורה, דאף לדעת מרן ושאר הפוסקים שכתבו דאין צריך לעמוד, היינו דמדינא ליכא חיובא ורשאי לעמוד, והביא כמה ראיות לזה. והעיר מדברי מרן השו"ע (בסי' קכ"ג סעיף ד') דמי שמוסיף על שלש פסיעות הוי יוהרא, אף דבב"י כתב דאיכא דבעי שש פסיעות. וכתב דהשו"ע רצונו לומר לכל מר כדאית ליה אי עביד פסיעה נוספת הוי יוהרא, וכמו שכן נראה להדיא מדברי הלבוש, וגם דברי הפרי מגדים במשבצות זהב (שם ס"ק ז') יש לפרש על דרך זה, ומכל זה תמה על תשובת קול אליהו הנ"ל. ולבסוף מסיק כוותיה ולא מטעמיה, דמשמע ליה להפתח הדביר מדברי האר"י דאיכא קפידא אם יעמוד, והרוצה להחמיר ולעמוד נמצא לא עביד כהכרעת הקבלה דקיימא לן דהיא העיקר במקום דאיכא פלוגתא בין הפוסקים. והגם דחזינן חסידים ואנשי מעשה שעומדים בעת קריאת התורה, וכמו שכתב הכנסת הגדולה, אנן בדידן אין לנו לזוז מדברי האר"י, ואפשר דאותם החסידים ואנשי מעשה דעבדו עובדא בנפשייהו לקום ולעמוד לא הוה שמיע להו דמנהג האר"י לישב וקפיד שלא לעמוד, ואלו הוו ידעי הוו עבדי כוותיה. ועין בטוב עין (סי' ז') דיש לתפוס בכיוצא בזה כהאר"י אפילו נגד מרן השו"ע, וכל שכן בנידון דידן דהשו"ע והאר"י תרוויהו סברי דאין צריך לעמוד דודאי הכי נקטינן, עכ"ל, עיין שם באורך. ולפי דעתו נראה דהוא הדין בנידון דידן. אך מפשט לשון ספר הכוונות כ"י שהביא, שכתב דמנהגו של האר"י לחזור למקומו הראשון ויושב שם מיושב עד סיום קריאת הפרשה ולא היה נזקף מעומד כמו שיש נוהגים כן, לא נראה דיש קפידא בדבר אם יעמוד, וכמו כן מן הנגלה מלשון שער הכוונות בענין זה ובענין עניית קדיש שכתבתי לעיל לא משמע דיש קפידא אם יעמוד. ואם כנים אנו בזה דלהשו"ע והאר"י אין קפידא אם יעמוד וגם מצד חשש יוהרא אין קפידא, הרי זה רשאי לעמוד ותבא עליו ברכת טוב.
15
ט״זעתה ראיתי למרי חטיא הגאון שדה חמד בפאת השדה (כללים מערכת ב' סי' כ"ט) שהאריך בענינים אלו, ולבסוף הביא דברי הפתח הדביר הנ"ל וכתב דממנו יש ללמוד לענין עמידה לעניית קדיש, דלפי מה שהעידו המקובלים בשם הרב האר"י שלא היה עומד הכי אית לן למנקט, ואין אדם רשאי לעמוד בעניית קדיש כמו שאינו רשאי לעמוד בעת קריאת התורה, וכל זה לפי דברי הפתח הדביר. אמנם יש להשיב על דבריו, דלא ראינו מי שכתב בשם האר"י דאסור לעמוד רק שלא היה עומד, ומזה למדנו שאין חיוב לעמוד, ולא שיש קפידא בעמידה. ומעתה לפי מה שביאר הפתח הדביר עצמו דבמידי דפלוגתא כי האי גוונא הבא לחוש להמחמירים אין לו לחוש ליוהרא, א"כ הרוצה לעמוד בקריאת התורה ובעניית קדיש לחוש לדעת הסוברים שמן הדין צריך לעמוד שפיר עביד, עכ"ל, עיין שם. וכמדומני שוב ראיתי שמדברי המשנת חסידים בזה יש להבין כמו שכתב הפתח הדביר, דלדעת המקובלים איכא קפידא אם יעמוד, ואין הספר משנת חסידים אתי כעת. [שוב ראיתי בשו"ת אור זרוע ומהר"מ בר ברוך (סי' שצ"א) שכתבו שאין לעמוד, עיין שם]. והנראה לענ"ד כתבתי.
16
י״זיצחק נסים
17