יין הטוב, חלק א, אורח חיים ל״בYein HaTov, Part I, Orach Chayim 32
א׳אם מותר למנות סריס שליח צבור
1
ב׳ראיתי בקונטרס כ"י הנ"ל שכתב וזה לשונו: "והא דאם עברו רוב שנותיו או נראו בו סימני סריס קודם לכן דינו כגדול לענין צרוף לעשרה, אבל למנותו שליח צבור קבוע צ"ע" עכ"ל. ונראה דאליבא דשו"ע כתב דצ"ע, והוא תימה דכבר כתב השו"ע בסי' נ"ג סעיף ט' דמותר למנותו לש"צ על פי דברי המסכת סופרים שכתב שם בב"י כמ"ש להלן. אלא דהשיירי כנסת הגדולה שם כתב שהרש"ל בים של שלמה פרק קמא דחולין (סי' מ"ח) כתב על דברי המסכת סופרים: "ואין נראה בעיני, דאין זה כבוד צבור, שהרי לעולם לא יגיע למדת השלמות שאמרו על השליח צבור" עד כאן. וכן כתב הלבוש שיש אומרים שגנאי למנות סריס שליח צבור. והביאו דברי הרש"ל והלבוש כמה מרבותינו האחרונים האשכנזים, העולת תמיד והמגן אברהם, האליה רבה והפרי מגדים ועוד, ונראה דעתם להחמיר, ואולי משום זה כתב בכתב יד הנ"ל דצ"ע וקיצר.
2
ג׳והנה מרן הב"י בסי' נ"ג הנ"ל כתב וזה לשונו: "והיכא שהוא גדול בשנים אלא שאינו בעל זקן, אפשר דראוי להתמנות לש"צ, שכל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו 'נתמלא' קרינן ביה, וכן יש לדקדק ממ"ש הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות תפילה: 'כהן נער לא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו', משמע דדוקא כשלא נתמלא זקנו מחמת נערות, הא אם הוא גדול שראוי שיתמלא זקנו, אע"פ שאין לו זקן כלל כנתמלא זקנו חשיב". וכתב עוד: "ומצאתי סמך לדברי במסכת סופרים (פרק י"ד הלכה י"ז): 'והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו עד שיהיה בן עשרים שנה ובעל זקן, אבל אין לו זקן והוא בן עשרים אע"פ שנראה כסריס, ויש אומרים אפילו סריס עצמו, מותר. אבל אם עלה זקנו אפילו מבן י"ח מותר לעבור לפני התיבה ולישא את כפיו'", ועפ"י זה פסק בשו"ע בסעיף ח': "בן עשרים אע"פ שאין לו זקן ממנין אותו", ובסעיף ט' כתב: "סריס, יש אומרים שמותר למנותו אם הוא בן עשרים", ונראה ודאי דנקט יש אומרים כלשון המסכת סופרים ואינו רוצה לומר שיש חולק בדבר. וכדברי מרן הב"י הנ"ל ראיתי מבואר באר היטב בדברי הרמב"ם עצמו במקום אחר, שמצאתי בחדושי הרב אברהם בן הרמב"ם בראש ספר מעשה רוקח כתוב ששאלו להרמב"ם במי שהגיעו שנותיו קרוב לארבעים ולא צמח בזקנו אפילו שערה אחת, ולחייו עד תשלום הזקן כבן עשר או פחות, אם ראוי למנותו לשליח צבור, והשיב להם הרמב"ם וזה לשונו: "נביט לצמיחת השער למי שאפשר לו, אבל זה יהיה דינו כדין סריס חמה, או מי שארעו חולי השיר שערו, לפי שאין כוונתם בדין זה מציאות השער והעדרו, אבל הכוונה התחזקות גדלותו. ואפילו הבחור שהביא שערות לא יתמנה ש"צ עד תושלם גדולתו יותר ויגיע לגדר הזקן, כמו שהתנו ז"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים. ואם היתה כוונתם בדין זה מציאות השער והעדרו, היו דנים ואומרים מי שאין לו זקן, ואז היה הדין כולל וצודק יותר, כמו שאמרו מי שלא ראה מאורות כל ימיו וכיוצא בזה. והכלל שמותר למנותו ש"צ מבלי שום נדנוד ופקפוק" עכ"ל. ותשובה זו הובאה גם בפאר הדור (סי' קט"ו) בשינוי לשון קצת, ולפי הנראה לא הגיע העתק ממנה לידי מרן השו"ע. ובודאי שעל יסוד מסכת סופרים הנ"ל כתב הרמב"ם מה שכתב בתשובתו הנ"ל, אלא שהביא גם דוגמא מדין המוכר בנכסי אביו. ונראה נמי דפשיטא ליה להרמב"ם דאע"פ דבמסכת סופרים אמרו "ויש אומרים" אין פלוגתא בדבר ותנא קמא לא פליג על זה, וכמו שכתב השיירי כנסת הגדולה דהכי סבירא ליה להשו"ע, ועיין מחזיק ברכה (סי' נ"ג אות ג').
3
ד׳ועתה יש לדון בדברי הרש"ל הנ"ל, דהטעם שכתב להחמיר נגד המסכת סופרים הנ"ל משום דלעולם לא יגיע לשלמות שאמרו על השליח צבור, אינו מובן לי. אם משום דהדרת פנים זקן לא יהיה לו, הרי כבר נתבאר דאין זה מעכב והעיקר שלמות הדעת שאליו יגיע באותו פרק, וכל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאת זקנו, אע"פ שאין לו זקן כלל כנתמלא זקנו דיינן ליה, וכמ"ש נמי כן איהו גופיה בסמוך ע"פ המסכת סופרים הנ"ל דאם הגיע לעשרים ראוי למנותו אפילו לא נתמלא זקנו, דלא עדיף מעבודת המקדש שלא היו מדקדקין עליו רק עד עשרים, ולקולא אמרו נתמלא זקנו אפילו הוא בן י"ח שנה, וא"כ אפילו סריס גמור נמי. ואם משום דלא משכחת לה שיהיה לו טפול בנים, מדברי הרמב"ם וטור ושו"ע משמע דלא קפדינן על זה אלא בתעניות אבל לא בשאר ימות השנה, שהרי לא כתבו תנאי זה אלא בהלכות תענית. ועיין שם בים של שלמה (סי' מ"ט) שהוא עצמו תמה על הטור שהחמיר בכמה פרטים אף בסתם שליח צבור וכתב: "ואיני יודע מנין לו, והרמב"ם בהלכות תפלה (סוף פרק ח') כתב המעלות שצריכים להיות בסתם ש"צ ושאר הפרטים כתבם דוקא בהלכות תעניות (פ"ד הלכה ד'). וכן כתב להדיא בפירוש המשנה (תענית פ"ב מ"ב) וזה לשונו: האיש הראוי למנותו קודם לכל אדם הוא מי שרגיל בתפלה ולדבר על ראש הקהל וכו', וזה בכל ש"צ, ונוסף עליו זה שמדבר בו בזה המקום שיהיה מטופל כלומר בעל בנים וביתו ריקן וכו' כדי שיתרצו אליו לבות בני אדם ויקבלו כולם דבריו ברצון", וסיים בזה הרש"ל שם בים של שלמה וזה לשונו : "והמעיין בדברי הרמב"ם יראה איך שחכם גדול היה, והיה מדקדק בפרטים וכו'" עיין שם. וא"כ אם באמת שמטעם טפול החמיר הרש"ל בסריס, לא היה לו לסתום ולהחמיר גם בש"צ דעלמא, דאין הכי נמי דבתעניות לא ירד לפני התיבה סריס, אבל בשאר כל ימות השנה נראה דראוי והגון הוא.
4
ה׳איך שיהיה, אחרי שהרש"ל עצמו העיד על גודל חכמת הרמב"ם ושהיה מדקדק בפרטים, תרהיבני נפשי עוז לומר שאם היה רואה תשובת הרמב"ם הנ"ל דמבואר בדבריו להדיא כמ"ש מרן השו"ע דהסריס ראוי להתמנות ש"צ, ודקדק כן ממסכת סופרים הנ"ל, בודאי היה מבטל דעתו, וכמו כן הלבוש והאחרונים שנמשכו אחריהם היו מבטלים דעתם ולא היו זזים מפסק השו"ע בזה.
5
ו׳ועיין בתשובת אורח לצדיק (סי' ה') שרבני ליוורנו נשאלו בזה אם הסריס יכול להיות ש"צ, ובתשובתם שם כתבו וזה לשונם: "זו אינה צריכה לפנים ומלתא דפשיטא היא דמותר גמור להיות ש"צ, ומבן עשרים שנה ומעלה יבא לעבוד עבודת ה' זו תפלה להוציא את הרבים ידי חובתם, ובפרט אם הוא גבר דחיל חטאין ונבון לחש ורגיל לקרות ופרקו נאה. ואין כאן חשש לא מצד הדין ולא משום כבוד הצבור, כיון שאין שם אחר דומה בדומה אליו במדותיו הטובות ובמעשיו הנאים לשמים ולבריות. ולא מבעיא דשבקינן ליה שיתמיד, אלא אף לכתחילה ממנים אותו, כיון שיצא מכלל קטן דהיינו רוב שנותיו, או קודם לכן אם הביא סימני סריס. וישראל קדושים נהגו בעריהם שיורדים לפני התיבה הסריסים אשר ישמרו משמרת ה' חסידים ואנשי מעשה, הן בתעניות הן בשאר ימות השנה. והנושא הזה אינו סובל אריכות כי דבר פשוט הוא כביעתא בכותחא" עכ"ל. ומדכתבו כל כך בפשיטות להקל, נראה דהבינו ברור דכן דעת השו"ע, אע"ג דכתב כן בלשון "יש אומרים", ואולי גם תשובת הרמב"ם הנ"ל לא נעלמה מהם, וע"כ לא חשו להביא דברי הרש"ל והלבוש ודעמיהו ולחלוק עליהם. אלא דמה שכתבו להקל גם בתעניות, נראה לכאורה דזה הפרזה, דבתעניות בעינן שיהא מטופל בבנים קטנים, וכנ"ל.
6
ז׳אלא דראיתי להרב לב חיים (ח"ג סי' ל"ה) שנשאל גם הוא בזה, ואם יש חילוק לענין זה בין סריס חמה לסריס אדם, והשיב: "עיין בהרמב"ם בהלכות ביאת המקדש (פ"ח הלכה י"ב) ובכסף משנה שם, דבענין מומין הפוסלים בכהנים לעבודה פסול נמי סריס אדם וסריס חמה, והוא הדין נמי לש"צ. ואף גם זאת כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פ"ב הלכה ג') דאין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס מפני שיש בהם אכזריות ולא מי שאין לו בנים כדי שיהא רחמן, וכן פסקו הפוסקים בחו"מ בהלכות דיינים שאין למנות לדיין מי שהוא סריס ולמי שאין לו בנים לפי שאין מרחמים למי שראוי לרחם. ודון מנה ואוקי באתרין, דגם לש"צ אין ראוי למנות לא סריס חמה ולא סריס אדם" עכ"ל עיין שם.
7
ח׳ונפלאתי מאד דרואה אני שבמחילת כ"ת נכנס למשעול צר ונתן טעם לפגם הסריס דהוי בעל מום שפסול לעבודה, וממילא גם לש"צ, ולא הזכיר לא מדברי הרמב"ם והשו"ע דהתירו בשופי ולא מדברי רש"ל ודעמיה שמחמירים. ועל כרחך גם הרש"ל ודעמיה שהחמירו לא משום דסבירא להו דמומין פוסלין גם בש"צ, דהרי הרש"ל עצמו הביא שם דברי תשובת מהר"מ על אדם אחד שפגעה בו מדת הדין שנפלו זרועותיו אם ראוי להיות ש"צ, שכתב דפשיטא דראוי וראוי הוא, ואדרבא מצוה מן המובחר, דמלך מלכי המלכים חפץ להשתמש בכלים שבורים, לא כדרך מלך בשר ודם כדכתיב "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה", ולא נפסלו במומין אלא הכהנים, והסכים עמו בזה הרש"ל עצמו, עיין שם. ותשובת מהר"מ זו הובאה גם בב"ח ובאחרונים להלכה, עיין שם. וכדבריו כן מוכח בהרמב"ם ובטוש"ע דמומין הפוסלים בכהנים אינם פוסלים בש"צ, דמלבד זה שהתירו הרמב"ם והשו"ע להסריס להיות ש"צ, הרי כתב הרמב"ם (בפ"ח מהלכות תפלה) דהסומא נעשה ש"צ, וכן פסקו הטוש"ע בסי' נ"ג ועיין שם בפרישה בסוף הסימן, אלא דהרש"ל סובר דשאני סריס דיש לו סבה אחרת דע"י זה אי אפשר לו להגיע לשלמות כל המדות שמנו חכמים שצריכים להיות בש"צ וכנ"ל. אמנם המגן אברהם (סי' נ"ג ס"ק ח') כתב דיש ליזהר שהש"צ לא יהיה בעל מום, מטעם הזוהר דפ' אמור (דף ד', ע"ב) דהתורה פסלה כהנים בעלי מום מעבודה משום דמאן דאיהו פגים לית ביה מהימנותא ולא שריא עליה קדושה וגם יש בו משום הקריבהו נא לפחתך. אך אין נראה דהמגן אברהם יחלוק על הנ"ל, ונראה דהביא דברי הזוהר לזהירות בעלמא, דעל צד היותר טוב יש ליזהר מלמנות ש"צ בעל מום, כאשר דייק בלשונו ונקט "יש ליזהר", ומודה דמדינא אין חשש, דלא נפסלו במומין אלא הכהנים. ומדברי הלב חיים הנ"ל נראה דרצונו לומר דמדינא אין ראוי בעל מום להיות ש"צ, וזה אינו. ועיין בתשובת חות יאיר (סי' קע"ו), ואליה רבה (סי' נ"ג ס"ק י') ובני יהודה (דף ס"ז ע"ג) וברכי יוסף ומחזיק ברכה שם (אות ו'), ועיין עוד בתשובת שבות יעקב (ח"א סי' כ"ט), וברכי יוסף (סי' תקפ"א אות י"ג) ושלמי ציבור (בשלמי חגיגה דף ש"א) וחקרי לב וכונן לחקר (סי' קי"ז) וחתם סופר (יו"ד סי' ז').
8
ט׳ומ"ש עוד הלב חיים טעם חדש שנראה לו למנוע הסריס מלהתמנות ש"צ מפני שיש בו אכזריות, וכתב דמטעם זה פסקו הפוסקים בחו"מ בהלכות דיינים שאין ראוי למנות לדיין סריס ומי שאין לו בנים. הנה לא ידעתי מי הם הפוסקים שפסקו כן בחו"מ בהלכות דיינים נגד גמרא ערוכה בסנהדרין (דף ל"ו) שמנו שם לאחד מעשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות הא דתניא אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים, דכשרים לדון דיני ממונות ואינם כשרים לדון דיני נפשות. ובירושלמי (פ"ד ה"ז) תני ר' חייה חד עשר, ומנו הסריס וכל מי שלא ראה בנים לשנים, דתרי גברי נינהו ולא נזכר שם זקן, וכן בתוספתא (פ"ז ה"ג) נמי לא נזכר זקן, ותלמודא דידן חשיב להו לזקן וסריס ומי שאין לו בנים בחדא, דחד טעמא אית להו, ועיין שם במראה הפנים.
9
י׳ומזה זמן העירותי על התייר הגדול רבינו הכנסת הגדולה (חו"מ סי' ז' אות א') שלמד זה מדברי הגהות אשרי בפ' החובל (סי' ח') שכתבו דפצוע דכה וכרות שפכה, אע"ג דפסולי קהל נינהו, כשרים לעדות. וכתב הכנסת הגדולה דהוא הדין, לדון דכל הכשר להעיד כשר לדון חוץ מסומא באחד מעיניו לקס"ד דבגמרא, עכ"ל. ותמהני דלמה היה צריך ללמוד זה מהגהות אשרי, דהרי בש"ס ובברייתא הנ"ל מבואר להדיא דסריס כשר לדון דיני ממונות. ואין לומר דהיינו דוקא סריס חמה, אבל פצוע דכא וכרות שפכה דפסולי קהל נינהו לא, דהרי אשכחן דרבתא המשנה פסולי קהל דכשרים, כדאמר רב יהודה שם, דהכל כשרין לדון דיני ממונות דתנן במשנה לאתויי ממזר, וא"כ על כרחך י"ל דסריס סתם שאמרו דכשר לדון היינו אפילו הוא מפסולי הקהל. וזה שקשה לי לכאורה על הכנסת הגדולה, דאף דמדרב יהודה לבד דאמר לאתויי ממזר אין כל כך הכרע דפצוע דכא וכרות שופכה נמי כשרים לדון, דיש לדחות ולומר דוקא ממזר דלית ביה אלא חדא לרעותא, אבל פצוע דכא וכרות שפכה דלכאורה גריעי מממזר דאית בהו תרתי, דהם בעלי מומין וגם פסולי קהל, לא. אמנם מדסתמו נמי בש"ס דסריס כשר לדון וכנ"ל, שמע מינה שפיר דפצוע דכה וכרות שפכה נמי כשרים לדון, ולא היה צריך הכנסת הגדולה להוכיח זה מדברי הגהות אשרי. ולענ"ד כן מוכח נמי מגוף הברייתא, דקתני סריס אע"ג דאתי מכלל מי שאין לו בנים, וי"ל לאשמעינן דין זה דאף סריס שפסול נמי לבוא בקהל כשר לדון דיני ממונות. ואפילו אי תימא דאצטריך למתני סריס, משום דאיכא סריס דלא אתי מכלל מי שאין לו בנים, כגון שנעשה פצוע דכה אחר שנולדו לו בנים, דג"כ קונה לו מדת האכזריות, וכמ"ש השבות יעקב (ח"א סי' כ"ט) ע"ש תשובת הרשב"א כ"י סי' ק"ח [עיין שו"ת הרשב"א ח"ו, הוצאת מהר"ד פיפאנו סי' קצ"א], דאפילו הושיבוהו בסנהדרין ואח"כ נסתרס מעבירין אותו שהרי נתחדש לו הסיבה הגורמת האכזריות. הרי גם לפי זה משמע שפיר מהברייתא דפצוע דכא וכרות שפכה כשרים לדון דיני ממונות. וכן נראה שכן הבינו הרשב"א והשבות יעקב הנ"ל, ועיין קדושין (דף ע"ו ע"ב). [אחר ההדפסה ראיתי במעיל שמואל בלשונות הרמב"ם (דף ל"ו) נסתפק בזה, ובשיירי כנסת הגדולה או"ח בלשונות הרמב"ם (דף קנ"ג) ובית הרואה (דף מ"ג ע"ג) האריכו בזה, עיין שם. ועיין פני מבין בסנהדרין שם. ועיין נמי מה שציין בזה מהר"ח פאלאג'י בס' עיני כל חי בהוריות (דף ד' ע"ג). ואגב ראיתי לבן הרב לב חיים הנ"ל, הרב היפה ללב (ח"ד חו"מ סי' ז' אות י"ב) שכתב שהרב מדרש תלפיות ענף דין כתב בשם הספרים רצוף אהבה ופתח האהל, דמה שאמר דתן למשה "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" משום דמשה לא היה עדיין נשוי, והדין הוא דסריס אסור לדון ושמא הוא סריס. ותמה על זה היפה ללב דזה הפך ממה שכתבו הכנסת הגדולה הנ"ל וגור אריה הלוי בשם הגהות אשרי דפ' החובל בלי שום חולק, והניח זה בצ"ע. ותמהני עליו, דנראה דהמדרש תלפיות מיירי בדיני נפשות, דהרי אמר לו נמי דתן למשה הלהרגני אתה אומר, ובאמת בדיני נפשות אסור הסריס לדון, [שוב ראיתי בס' וישב אברהם בחלק שמו יצחק (מערכת מ' אות ל"ד) שתמה בזה על היפה ללב, עיין שם]. ועוד לפי מה שנראה דהבין דמיירי בדיני ממונות, היה לו להקשות עליהם מהש"ס הנ"ל. ויש לעיין בגוף הספרים, ברצוף אהבה ובפתח האהל, ואינם מצוים אצלי.
10
י״אוהנה ראיתי נמי בהלכות קטנות (ח"א סי' פ"ט) שכתב וזה לשונו: "שאלה. אם יש להעמיד דיין שאין לו בנים וזקן. תשובה. ההיא בסנהדרין אתמר שדנין דיני נפשות, ואע"ג דיש לצדד דגם בדיני ממונות, משום דיש לך אדם שחביב עליו ממונו מנפשו, מכל מקום ראינו שלא חששו רז"ל על זה, שהרי מנו כמה מדות יהיו בסנהדרין, ולא נמצא שהקפידו על זה בממונות" עכ"ל. והוא תמוה דהרי נמצא מפורש בש"ס בבלי וירושלמי ותוספתא שלא הקפידו על זה וכנ"ל. וכבר ראיתי להברכי יוסף (חו"מ סי' ז' אות ל"ד) שכתב על דברי הלכות קטנות הנ"ל: "ואין כאן שאלה ותשובה כי הוא תלמוד ערוך בסנהדרין (דף ל"ו) אמר ר' אבהו עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות, עשרה הא תשעה הוו, דאין הכל כשרים וכל גווני חדא היא, הא איכא אחריתי דתניא אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים" עכ"ל, ופלא שלא העיר נמי מסוגיא זו גם על הכנסת הגדולה הנ"ל.
11
י״באיך שיהיה, אע"פ דמצינו על כל פנים דבסנהדרין אין מושיבין סריס, אין ללמוד מזה דגם לש"צ אין ממנים אותו, דהש"צ שמתפלל בעדו ובעד הצבור בודאי עושה תפלתו רחמים. ומה דבעינן בתעניות שיהא הש"צ מטופל היינו משום דבעינן מי שהצרה מעיקה עליו יותר, ומשום הכי בעינן נמי אין לו במה לפרנס שמתוך כך יתפלל ביותר הכנעה ובכוונת הלב, ועיין בהרמב"ם (הל' תענית ד' ד') ובטוש"ע בהלכות תענית (סי' תקע"ט, סעיף א') ובאחרונים שם. ושוב אנה ה' לידי ספר נשמת כל חי מהגאון המחבר עצמו, וראיתי שם בח"א סי' א' שהאריך הרבה בדין זה דאם ממנים סריס ש"צ בבקיאות עצומה בכל המסתעף לדין זה כדרכו בקדש, ולבסוף כתב וזה לשונו: "אף דנראה דרוב הפוסקים מתירים למנותו לש"צ, מכל מקום מיראי הוראה אני ולענין מעשה יש לחוש לכתחלה. ובשעת הדחק באופן שמבטלים ע"י זה קדיש וקדושה בתפלה בצבור יש להקל, ועל דרך שכתבו הגאונים להתיר מבן י"ג ומעלה וזה פשוט וברור" עכ"ל. ומתוך זה הנני מפקפק אם ממנו יצאו הדברים שבתשובת לב חיים הנ"ל שנדפס אחר סלוקו של צדיק בכמה שנים. ותמהני מאד על המגיה בלב חיים שציין על מ"ש העיקרי הד"ט משם תשובת ארח לצדיק הנ"ל, ולא ציין על דברי תשובת המחבר עצמו שבספרו נשמת כל חי. ועיין שם שהביא דברי תשובת ארח לצדיק.
12
י״גיצחק נסים
13