יין הטוב, חלק א, אורח חיים ל״גYein HaTov, Part I, Orach Chayim 33
א׳אמירת בשכמל"ו [ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד] בחשאי אם היא לענין ק"ש דוקא
1
ב׳תשובה שהשבתי להחכם ונבון הר' משה בר חיים סבאן יצ"ו [הי"ד].
2
ג׳בענין אמירת בשכמל"ו שצ"ל בחשאי וכתבת דהוא דוקא בקריאת שמע, ומשמע לך כן מדהזהיר על זה השו"ע בסי' ס"א גבי קריאת שמע, ובסי' ר"ו לענין אם בירך על פרי ונפל מידו וכו' שכתב דצ"ל בשכמל"ו, לא כתב אזהרה זו, מזה משמע לך דהאזהרה נאמרה לענין קריאת שמע דוקא, ורצונך לשמוע חות דעתי העניה בזה.
3
ד׳תשובה. במקור הדין דסי' ס"א הנ"ל בפ' מקום שנהגו (פסחים נו) מוכח שדוקא בקריאת שמע איכא קפידא לאומרו בחשאי, דאמרינן התם: "אמרי רבנן: היכי נעביד? נמריה - לא אמריה משה; לא נמריה - אמריה יעקב. התקינו לאומרו בחשאי". וכתבו המפרשים, וכן הוא בהגהות מיימוניות (פ"א דקריאת שמע ה"ד) דהיינו שמשה רבינו לא אמרו בתורה. ונראה דפירשו כן משום דאם משה רבינו לא אמרו כלל אנן מנא ידעינן דאמרו יעקב, על כרחך קבלה ממשה, לכן פירשו לא אמרו בתורה. וכתב מרן הכסף משנה שם: "וכדי להבדיל בינו למה שכתוב בתורה התקינו לאומרו בחשאי", וכן כתב הלבוש, ועיין באחרונים. ונראה לכאורה דהיינו דוקא כשמפסיק בו באמצע דברי משה בין שמע לואהבת, צ"ל בחשאי להבדיל בינו למה שכתוב בתורה, אבל אם אינו אומר אלא פסוק ראשון ובשכמל"ו, כגון בקרבנות לדידן שאומרים דוקא פסוק שמע ובשכמל"ו, נראה דרשאי לאומרו בקול רם. וכן כתב הצל"ח בפסחים שם, ולמד זכות בזה על אותם הקהלות שנוהגים כן אחר תפלת יום כיפור קטן, שאומרים שמע ובשכמל"ו בקול רם, וקצת קראו עליהם תגר, וכתב דאין להקפיד עליהם בזה כיון שאין כאן הפסק באמצע דברי משה, וכן כתב גם בשם מהרש"א בחידושי אגדות. ועיין שם בצל"ח שלפי הנראה לא ראה דברי הגהות מיימוניות הנ"ל והכסף משנה הנ"ל. ונראה פשוט דבדין דסי' ר"ו הנ"ל אין קפידא לאומרו בקול רם. ואפשר אי איכא דשמעיה שבירך על הפרי שנפל מידו צריך לאומרו בקול רם, שלא יהי נראה כמקל בחומר איסור הוצאת שם שמים לבטלה ח"ו.
4
ה׳אלא שבמדרש רבה (סוף פרשת ואתחנן) אמרו טעם אחר, שבשעה שעלה משה למרום שמע את מלאכי השרת מקלסין בו להקב"ה והורידו לישראל. ולמה אין אומרים אותו בפרהסיא? אמר רבי אסי: למה הדבר דומה? לאדם שגנב קוזמין מפלטין של מלך ונתן אותו לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בו בפרהסיא אלא בתוך ביתך, אבל ביום הכיפורים שהם נקיים כמלאכים אומרים אותו בפרהסיא. ובשבולי הלקט (סי' ט"ו) ובהתניא (סי' ד') כתבו זה משם מדרש תנחומא, ופירשו הא דאמרו "ולמה אין אומרים אותו בפרהסיא", למה לא כתבו בתורה שיאמרוהו בקול רם וכו', עיין שם. ולעיל בסמוך שם במדרש רבה אמרו נמי שיעקב אבינו גם כן אמרו בלחישה. ומ"ש בבראשית רבה בפ' ויחי שיעקב אבינו פירש בשפתיו ואמר בשכמל"ו, עיין שם להרד"ל שפי' דהיינו נמי בלחישה. ועיין תשב"ץ (ח"ב סי' רל"ו) שכתב שיעקב אבינו שמע זה ממלאכי השרת בעלותו במראה הנבואה בסולם, שהיו מקלסין בו להקב"ה וכו' ואומרים אותו בלחש להצניעו מהמלאכים, וביום הכיפורים שאנו כמלאכים, בהרבה מקומות אומרים אותו בקול רם, עיין שם. ולטעם זה נראה לכאורה דבשאר ימות השנה אינו רשאי לאומרו בקול רם כלל, אפילו שלא בקריאת שמע.
5
ו׳ברם המדרש הנ"ל הוא מדרש פליאה בעיני, דמה שאמרו שיעקב אבינו אמרו, על כרחך כך קבלו ממשה בזאת התורה שבע"פ, ואם משה ידע זה מיעקב למה היה צריך לגנוב ממלאכים? וראיתי בדברי צבי על השו"ע (בסי' תרי"ט) שכתב שמיעקב לא שמעינן רק שיאמר בשכמל"ו מי ששומע מאחר שאומר שמע ישראל, על דרך שפי' רש"י בחומש בסדר האזינו על פסוק כי שם ה' אקרא: "כשאקרא ואזכיר השם, אתם הבו גודל וברכו שמו, מכאן שעונים בשכמל"ו אחר ברכה שבמקדש", וכן ענה יעקב אחר שאמרו בניו שמע ישראל, אבל זה לא היה יודע משה שיאמר ברוך שם אחר שאומר הוא בעצמו שמע ישראל, וזאת גנבה מהמלאכים שיענה על דברי עצמו, עכ"ל. והרואה יראה שלשון המדרש אינו סובל זה. ומה שסתום במדרש הנ"ל מפורש במדרש "אספה לי", הביאו הרוקח (סי' ש"ך), וזה לשונו: "כשעלה משה למרום וסיימו שמע, התחילו המלאכים אומרים בשכמל"ו, הלך משה והתקין שיהיו אומרים אותו בחשאי", הרי מפורש דמה ששמע משה מהמלאכים היה נמי בדרך זה שאמרו יעקב, ששמעו המלאכים שמע ישראל וענו ואמרו בשכמל"ו, והלך משה והתקין להקורא עצמו שיאמר אותו בחשאי, ועיין ילקוט שמעוני יחזקאל (רמז ש"מ). ועל כרחך צריכים אנו לומר דאגדות חלוקות הן במדרש, ויש מחז"ל שמסורת בידם היתה דענין אמירת בשכמל"ו קבלו משה מיעקב, כדמשמע נמי בהש"ס הנ"ל, ויש שקבלו שמשה שמעו מהמלאכים, ושוים בטעם שאומרים אותו בחשאי להצניעו מהמלאכים, וטעם הש"ס כבר נתבאר לעיל.
6
ז׳והנה הרי"ף (פ"ב דברכות דף ח' ע"ב) והרמב"ם (פ"א מהלכות קריאת שמע ה"ד) והרשב"א בתשובה (סי' תנ"ב) והרא"ש (פ"ב דברכות סי' י"ב) והטור בסי' ס"א כתבו טעם הש"ס הנ"ל, ונראה ודאי דזה נמי טעם השו"ע שם בסי' ס"א. אמנם בסי' תרי"ט כתב הטור טעם המדרש הנ"ל, ונמשכו אחריו שם השו"ע והלבוש ועוד. וזה תימה לכאורה דמשתנה הדין, דלפי טעם הש"ס שביארנו לעיל נראה דאינו רשאי לאומרו בקול רם בקריאת שמע כלל אפילו ביום הכיפורים, ושלא בקריאת שמע אפילו בשאר ימות השנה שפיר מצי לאומרו בקול רם; ולטעם המדרש אין לאומרו כלל בקול רם חוץ מיום הכיפורים, וביום הכפורים עצמו אפילו בקריאת שמע אומרים אותו בקול רם. ונראה לכאורה דבזה הרגיש הפרישה (בסי' ס"א) שכתב וזה לשונו: "עיין להלן בסי' תרי"ט שכתב רבינו טעם אחר, ושם ביארתי דלא תקשה למה הביא רבינו שני מדרשים שונים, דחדא באידך תליא" עד כאן. ובפרישה שבידי לא ראיתי שכתב בסי' תרי"ט מזה כלום, אמנם במגן אברהם שם (ס"ק ח') משמע שמפרש דמה שאמרו בש"ס "לא אמריה משה" היינו שלא אמרו משה בתורה, להצניעו מהמלאכים ששמעו מהם, ונראה כוונתו להסכים בזה הש"ס עם המדרש, ולישב על ידי זה שני פסקי הטוש"ע דבסי' ס"א ותרי"ט הנ"ל, ואולי לזה כיון גם הפרישה הנ"ל במה שאמר חדא באידך תליא. אך דברי המגן אברהם הנ"ל תמוהים, דלפי דבריו לא מתישב כלל הלשון שאמרו בש"ס "לא נמריה - אמרו יעקב". גם לשון "התקינו לאומרו בחשאי" לא מובן לפי דבריו, כיון דמשה הורידו לישראל והוא ציוה לאומרו בחשאי. וכבר ראיתי להפרי מגדים (בסי' ס"א משבצות זהב ס"ק ה') שתמה כן על דברי המגן אברהם, דלפי דבריו למה לי טעמא דאמריה יעקב והלא משה הורידו לישראל ואמר בחשאי. וכמו כן תמה על דברי המגן אברהם המאמר מרדכי (סי' תרי"ט), והוסיף: "על כל פנים הנך רואה שהמדרש והגמרא לאו בחדא שיטתא קיימי, דאי יעקב אמרו אין צריך לומר דשמעיה משה ממלאכי השרת דמסתמא מסורת היתה בידם מאבותינו וכו'" עיין שם, ועיין נמי להאליה רבה ואליה זוטא בסי' תרי"ט שעמד ג"כ על הא דשביק הטור לטעם הש"ס שכתב בסי' ס"א ונקיט טעם המדרש, וכתב על דברי המגן אברהם הנ"ל שהם דוחק.
7
ח׳ונראה לענ"ד לומר דהטור סבירא ליה דשלא בקריאת שמע גם לפי המדרש אין קפידא לאומרו בקול רם, ובין לטעם הגמרא ובין לטעם המדרש עיקר הקפידא בקריאת שמע דוקא, ואין נפקא מינה בין הטעמים אלא דוקא לענין יום הכיפורים שכבר נהגו לאומרו בקול רם. ועל כן בסי' ס"א כתב טעם העיקרי שנאמר בגמרא ובסי' תרי"ט הביא טעם המדרש סמך למנהג, כאשר דייק בלשונו שכתב: "ונוהגין באשכנז וכו'". וכמו כן ראיתי כתב הבית דוד (סי' מ') וזה לשונו: "דבסי' ס"א דקאי הטור ליתן טעם למה אומרים אותו בחשאי, ניחא ליה לאתויי מההיא דפסחים שהוא מן הגמרא והניח המדרש, ובסי' תרי"ט שרצה ליתן טעם למה אומרים אותו ביום הכיפורים בקול רם, הוכרח להביא מן המדרש, דמן הגמרא הנ"ל אין טעם למה שאומרים אותו ביום הכיפורים בקול רם" עכ"ל. ועיין בהגהות מימוניות (פ"א מהלכות קריאת שמע ה"ד) שהביא סמך זה למנהג מפרקי ר' אליעזר, אע"פ דמיירי בטעם הגמרא. והיות והספרדים נמי בהרבה מקומות נהגו לאומרו ביום הכיפורים בקול רם, כמ"ש התשב"ץ הנ"ל, כתב גם השו"ע את המנהג הזה בסי' תרי"ט.
8
ט׳והנה ראיתי למהר"ש קלוגר בחכמת שלמה על השו"ע סי' ס"א, שהביא דברי הגאון הצל"ח שכתבתי לעיל, שכתב דשלא באמצע הפרשה מותר לומר אותו בקול רם. וכתב על דבריו וזה לשונו: "והנה אם כי נראין היו דבריו, אך אינם נכונים אליבא דאמת, שנוהגים דביום הכיפורים אומרים אותו בקול רם באמצע קריאת שמע. בשלמא אם כוונת הש"ס מצד גוף הפסוק שאין לאומרו בקול רם מכח שהוא שבח גדול וראוי רק למלאכי השרת, אתי שפיר דביום הכיפורים דאנן כמלאכי השרת מותר לאומרו בקול רם. אבל אם הכוונה רק מכח דהוא הפסק בין הפרשיות, א"כ מה לי כל ימות השנה, מה לי יום הכיפורים, ומה ענין מה דאנו דומין למלאכי השרת להיות מפסיקין בין הפרשיות. וגם מה שאמרו: 'לא נמריה - אמרו יעקב', היכן מוכח דאמר יעקב בין הפרשיות? לכך ודאי העיקר כפשוטו. ולכך לפי מנהגינו שאומרים אותו ביום הכיפורים בקריאת שמע בקול רם, אין ראוי לאומרו כלל בקול רם בשאר ימות השנה אף שלא בקריאת שמע, דאם לא כן הוו תרי קולי דסתרי אהדדי, ודוק היטב" עכ"ל. והרואה יראה דבמחילת כ"ת בחנם ירה חיצי תמיהותיו על הגאון הצל"ח, וכבר נתבאר דלפי הש"ס באמת גם ביום הכיפורים אין לאומרו בקול רם בקריאת שמע, דצריך לאומרו בחשאי להבדיל בינו למה שכתוב בתורה בכל פעם שמפסיק בו באמצע הפרשה, ומנהגינו ע"פ המדרש, ואפשר דאף לפי המדרש אין קפידא לאומרו דוקא בחשאי בשאר ימות השנה אלא אם כן מפסיק בו באמצע הפרשה, די"ל דוקא במקום שהתקינו לאומרו חשו בו מקנאת המלאכים. על כל פנים נראה דאם לא אומרו אחר פסוק שמע יכול לאומרו גם בשאר ימות השנה בקול רם, ואין כאן תרי קולי דסתרי אהדדי.
9
י׳אמנם ראיתי לגאון עוזינו מוהרי"ח בס' עוד יוסף חי (פ' וארא אות ד') שכתב דדוקא אם נזדמן לו בדרך למודו בש"ס ובפוסקים לומר בשכמל"ו או שרוצה לומר איזה דרשה או רמז בפסוק זה של בשכמל"ו, יכול לאומרו בקול רם; אבל אם בירך ברכה שאינה צריכה, דתקנתיה לומר בשכמל"ו, צ"ל בלחש, כיון שאומרו בדרך שבח ויחוד. וכן כשאומרו אחר פסוקי אנא בכח, צ"ל בלחש מטעם זה, וכן רשום בסדורים לאומרו בלחש, עכ"ל. וכן כתב נמי בפ' מקץ (אות ח'): "אחר אנא בכח יזהר לומר בשכמל"ו בלחש". [ועיין וישב אברהם בחלק שמו יצחק (מערכת ב' אות י"א)]. והנראה לענ"ד כבר כתבתי, ובימים הקשים האלה שעוברים עלינו בעוונותינו פה עיה"ק אין בכחי להתישב יותר בדברי הפוסקים ולהשיב תשובה כהלכה, דשמעתתא בעיא צילותא, ולהפקת רצונך השתדלתי היום לכתוב לך שורות אלו. וצור ישראל יצילנו משגיאות, ויראנו מתורתו נפלאות, אמן כן יהי רצון.
10
י״אעתה בעת ההדפסה הראני בני ידידי מאיר בניחו הי"ו שבתשובת גור אריה יהודה (סי' פ"ב) כתב הערה נכונה בענין זה, והוא דלפי המנהג שאומרים בשכמל"ו ביום הכפורים בקול רם ע"פ המדרש שדומים למלאכים, א"כ מן הדין הוא שנשים אסורות לאמרו בקול רם גם ביום הכפורים דהן אינן דומין למלאכים, ד"עיר גברים" כתיב, וכמו שכתב המגן אברהם בסי' תר"י ס"ק ה' לענין לבישת לבנים ובסי' תרי"ט ס"ק י' לענין עמידה, ותמה על המגן אברהם שלא כתב כן גם לענין אמירת בשכמל"ו. ומה גם דהתם דברי הרשות הם העמידה ולבישת הלבנים, ובנדון דידן אם איתא לסברא זו מן הדין אסור לנשים לאומרו בקול רם, ולמה שתק המגן אברהם מזה, ופוק חזי מאי עמא דבר דנוהגין גם הנשים לאומרו בקול רם ואין פוצה פה עליהם. וכתב דצ"ל כיון דביום הכפורים אנו כמלאכים ומגיע גם לנו לומר שבח זה, ממילא המלאכים לא יתקנאו גם על הנשים שיאמרו שבח זה בקול רם אף דאינן דומין למלאכים, דאין מהן ראיה שמשה גנבו מן המלאכים אלא יכול להיות משום דהאנשים אומרים אותו למדו גם הנשים לאומרו, והן מדמין עצמן לאנשים ולא יתקנאו מהן, ולכן אף הנשים יכולין לאמרו בקול רם, עכ"ל עיין שם. וי"ל בזה במקום אחר.
11
י״ביצחק נסים
12