יין הטוב, חלק א, אורח חיים ל״זYein HaTov, Part I, Orach Chayim 37
א׳כהן שאינו עולה לדוכן אם מותר לישא כפיו במנעליו
1
ב׳אשר כתבתי לעיר מלוכה בגדאד בחדש ניסן תרפ"ז, להרה"ג סבא דמשפטים כמוהר"ר עזרא ראובן דנגור זצ"ל.
2
ג׳בדבר אשר כתב כת"ר שהרה"ג בן ציון עוזיאל שליט"א הרב דתל אביב הנמצא כעת במחנה קדשו, התלונן מאד בראותו שיש כהנים שאינם זהירים לחלוץ מנעליהם בעת נשיאת כפים, דעוברים על תקנת רבן יוחנן בן זכאי, וכת"ר נדחק מאד להליץ בעדם. הנה זוכר אני ברור דכן היה המנהג בבגדאד עד עלותי לפה עיה"ק, דהכהן שחולץ מנעליו עולה לדוכן ונושא כפיו. ומי שלא היה חולץ מנעליו מאיזה סיבה שהיא, לא היה עולה לדוכן, אלא היה עומד למטה על יד הדוכן ונושא כפיו. ואם עתה כבר נשתנה המנהג ויש שעולים לדוכן במנעליהם, "צדק ילין בה" הרב הנ"ל, וכת"ר שהוא מרא דאתרא מחובתו בודאי לתקן המעוות. אבל אם לא נשתנה המנהג ממה שאני זוכר, ועדיין נוהגים שמי שלא חולץ מנעליו עומד למטה על יד הדוכן ונושא כפיו, איני רואה שיש להרעיש על זה. דנראה שסומכים בזה על משמעות לשון הש"ס בראש השנה (דף ל"א) וסוטה (דף מ') דנקטו האיסור בעליה לדוכן ואמרו: "אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן", וכן נקטו נמי הפוסקים. ומשמע דלא אסרו אלא בעולה לדוכן, שאם היתה כוונתם לאסור בכל גווני, היו אומרים: "אין הכהנים רשאין לישא כפיהם בסנדליהן", או יותר נכון: "אין הכהנים רשאין לברך ברכת כהנים בסנדליהן", ואז היה הדין כולל וצודק יותר, וממה שלא אמרו כן נראה דרבן יוחנן בן זכאי לא תקן אלא לעולים לדוכן. וכן נראה מהטעמים שנאמרו בזה שם בש"ס בסוטה, משום כבוד צבור, ומשום שמא תפסק לו רצועה וכו', ושני הטעמים אינם אלא בעולה לדוכן, דיש חשש דע"י עליתו תפסק לו רצועה, וגם מתראים המנעלים שברגלו, ואיכא בזה משום כבוד צבור. אבל כשאינו עולה לדוכן, אין חשש שמא תפסק לו רצועה, ואפילו אם מפסקא אינו חושש, דלא מתראים כשהוא עומד על הארץ יחד עם הצבור שוה בשוה, ואין נראה שום בזיון לצבור על ידי זה. והשליח צבור יוכיח, שלא חייבו להש"צ לחלוץ מנעליו מהאי טעמא, ואדרבא דבמגילה (דף כד) שנינו: "האומר איני עובר לפני התיבה בסנדל אף יחף לא יעבור", ועיין בתוספות סוטה שם ד"ה שמא. וכן כתב בפשיטות הרב ויקרא יהושע (בהלכות נשיאת כפים סי' א'), דלפי הטעמים המבוארים בש"ס סוטה הנ"ל נראה דוקא היכא דעולה לדוכן צריך לחלוץ מנעליו, אבל כשלא עולה לדוכן אלא עומד בקרקע ומברך אין צריך לחלוץ, דמשום כבוד צבור ליכא אלא היכא דנראה בעליתו לדוכן במנעלים ברגליו, אבל כשלא עולה אין נראה בזיון לצבור, ומשום שמא תפסק לו רצועה נמי אין לחוש אלא בעליתו, אבל כשאין שם עליה ליכא למיחש להכי, עיין שם.
3
ד׳ועצם העליה לדוכן אינה מעכבת, וכמו שכתב הרב לשון למודים (סי' נ"ו) בשם הרב משה חיון, דאע"פ שבכמה דוכתי בש"ס ובפוסקים נזכר לשון עליה לדוכן, לאו דוקא הוא, ועל שום שבמקדש היו עומדים במקום גבוה נקטו כן, ואינו מעכב. והראיה, כשאמרו: "כה תברכו - בעמידה וכו'", לא אמרו: "בעמידה במקום גבוה". ומעשים בכל יום כשמתפללים בבית שאין בו אצטבאות, עומדים הכהנים שוים לעמידת העם ומברכים ברכת כהנים ואין דובר אליהם דבר, ויש שם חכמים שלמים וכן רבים ואין פוצה פה. ואין הכי נמי היכא דאפשר, למצוה מן המובחר, צריך שיעמדו על מקום גבוה לכבוד השכינה השורה על ידיהם, כמו שהיה במקדש, עכ"ל. וכן מבואר בתשובת הרדב"ז (ח"א סי' רל"ז) שנשאל בדבר ש"צ והוא לבדו כהן אם צריך לעקור רגליו לעלות לדוכן או יעמוד במקומו ויברך, וכתב דיותר נכון שיעמוד במקומו לפני התיבה ויחזרו כל העם לפניו כדי שיהיו בכלל הברכה, שאין העליה לדוכן מעכבת כלל. דאי לא תימא הכי, אם יתפללו במקום שאין שם היכל ולא דוכן יהיו הכהנים פטורים מברכת כהנים ?!, אלא ודאי אין הדוכן מעכב, וכן נראה מדברי הרמב"ם (פרק ט"ו מהלכות תפלה הלכה י') שכתב מתניתין כצורתה ולא כתב: "ועולה לדוכן וכו'", עיין שם. וראיתי בס' פקודת אלעזר על השו"ע (או"ח סי' קס"ח סעיף כ') לרב אחרון, שרצה לדחות דיוק זה דהרדב"ז מהרמב"ם, וכתב דהרמב"ם סמך על מה שכתב כבר כמה פעמים ענין העליה לדוכן בפרק הקודם. ולענ"ד שפיר דייק הרדב"ז מהרמב"ם, כיון שיש סברא לומר דעיקר העליה לדוכן משום הדור מצוה, וכהן ש"צ אינו צריך לעלות לדוכן, אי לא סבירא ליה להרמב"ם כסברא הנ"ל לא היה צריך לסתום, ומדסתם משמע דסבירא ליה כסברא הנ"ל דהעליה לדוכן עיקרא משום הדור מצוה ואינה מעכבת, וכהן ש"צ אין צריך להפסיק תפלתו משום זה, וכיון שאינו עולה לדוכן אינו צריך נמי לחלוץ מנעליו, ומשום הכי לא הזכיר הרמב"ם גם תנאי זה, דהא בהא תליא. ועיין יפה ללב (סי' קכ"ח אות כ"ט) שהביא דברי הרדב"ז הנ"ל וכתב נמי כן דכיון שאינו עולה לדוכן אינו צריך לחלוץ מנעליו, דאזהרה זו שלא יהיו במנעלים אינו אלא דוקא כשעולין לדוכן. ועיין עוד בהרדב"ז שם שכתב דאף הסוברים דכהן ש"צ נמי עוקר רגליו ועולה לדוכן, היינו משום שאין כל העם יכולים לעמוד לפניו בשעת הברכה, אבל כשכולם יכולים לעמוד לפניו, כולי עלמא מודו דאין צריך לעקור רגליו ולעלות לדוכן אלא עומד במקומו ומברך, עכ"ל. ועיין חקקי לב (ח"א סי' ד') שהביא כמה וכמה פוסקים דסבירא להו דאין הבית הכנסת וספר תורה ולא היכל ולא דוכן (לא) מעכבין. והוא עצמו הביא ראיה לזה מהמשנה במגילה (כ"ג ע"ב), וכן פסקו כל הפוסקים, דאין נשיאת כפים בפחות מעשרה, ולא אמרו נמי: "ואין נשיאת כפים בלא היכל ובלא דוכן", שמע מינה דכל הני לא מעכבי. ומה דנקטו בש"ס ובפוסקים דוכן והיכל, דברו בהווה, דכן הוא ע"פ הרוב שמתפללים בבתי כנסיות ויש שם היכל ודוכן, ועיין בפתח הדביר (סי' קכ"ח אות ה') שמסיק נמי כן, ועיין לב חיים ח"ב (סי' ט"ז) וח"ג (סי' צ"ט), ולחיים בירושלים על הירושלמי פ"ז דסוטה (הלכה ז') ובן איש חי (הלכות שנה ראשונה פ' תצוה אות י"ח). ומצאתי ראיתי לידידינו הרב בעל כף החיים נר"ו (סי' קכ"ח סוף אות י"ג ואות ק"כ) שכתב גמגום דברים בזה, ויש בדבריו מחלקי הסותר מניה וביה, עיין שם.
4
ה׳ומה שמזדמן ע"י זה שבבית כנסת אחד קצת כהנים עולים לדוכן וקצת אינם עולים לסיבה הנ"ל, איני רואה בזה חשש של אגודות, וכמו שמתבאר כן להדיא מדברי הגאון אשל אברהם מבוטשטש (או"ח סי' קכ"ח סעיף ח'), דאחר שכתב גם הוא דאין העליה לדוכן מעכבת ובכמה קהלות עומדים רק לפני ארון הקודש על הקרקע, אלא דלכתחלה נראה שמצוה מן המובחר לעלות על אצטבה שתהיה גבוהה שלשה טפחים, כתב וזה לשונו: "וכשיש הרבה כהנים, כל שקצתם עולים על מדרגה די. וכן שנים או גם אחד, די בו לעלות למדת חסידות" עכ"ל עיין שם. ועיין מגן אברהם (סי' תצ"ה ס"ק ו') דבמנהג שאין בו סרך איסור אלא הדור מצוה, כי האי גוונא דנידון דידן, אין חשש דלא תתגודדו. אלא שבתשובת הרדב"ז (ח"ג סי' תע"ד) ראיתי כתב דאם קצת קורין קריאת שמע בקול רם וקצת בלחש איכא משום לא תתגודדו, עיין שם, ולפי דבריו יוצא דגם בנידון דידן יש לחוש. אך מהמשנה דפ' לולב הגזול (דף ל"ז ע"ב) דאמר רבי עקיבא: "צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא", משמע כמו שכתב המגן אברהם דכל דליכא סרך איסור אין לחוש. והדברים עתיקים, וכבר האריכו הספרים בכיוצא בזה, עיין עליהם, ולא עת האסף כעת.
5
ו׳ומזה זמן רב שמעתי שבכמה מקומות בתפוצות הגולה נוהגים כן שהכהן שאינו חולץ מנעליו עומד למטה על יד הדוכן ונושא כפיו, וכן נוהגין בנא אמון ובמצרים וכו', ובודאי לא מלבם נהגו כן אלא ע"פ הוראת בית דין שהוכרח להקל להם בזה על סמך כל הנ"ל כדי שלא יבואו להקל יותר או להמנע מקיום המצוה בגלל זה שקשה להם לחלוץ מנעליהם. ונראה דמאותם המקומות נשתרבב המנהג לבגדאד, כי לפי מה שחקרתי בהיותי עוד בבגדאד נוכחתי לדעת שמלפנים בדורות הקודמים לא היה בבגדאד מי שנוהג כן שנושא כפיו מבלי לחלוץ מנעליו. ועיין להרב תעלומות לב (ח"ג בקונטריס הלקוטים סי' ט"ו) שהביא דברי ויקרא יהושע הנ"ל וכתב וזה לשונו: "וכן אני רואה להקת כהנים הבאים לישא כפיהם, כי מי שחולץ מנעליו עולה לדוכן, ומי שלא יוכל לחלוץ, נשאר עומד לפנים להיכל במנעליו", וכתב: "והגם שאין דברי הרב ויקרא יהושע ברורים בעיני, מכל מקום הנח להם לישראל שיש להם על מי שיסמוכו" עכ"ל. ועיין יפה ללב (ח"ג סי' קכ"ח אות ב') שראה כהן אחד תלמיד חכם מקושטא שעבר דרך עיר ואם בישראל איזמיר לעלות לארץ ישראל שנשא כפיו במנעליו, ונראה דגם בקושטא קאי מנהג זה.
6
ז׳על כל פנים יש להחזיק טובה להרב דתל-אביב נ"י ששם לבו לדבר הזה, כי כן ראוי לכל תלמיד חכם שמוצא מנהג שלא כדין שמצוה לבטלו אם מוצא אפשרות לכך, וכמו שכתב בתשובת בשמים ראש להרא"ש (סי' י"ט), וזה לשונו: "כל אדם המוצא מנהג גרוע נגד הגמרא מצוה עליו לבטלו". וכן כתב השבות יעקב (ח"ב סי' ו') שכל מי שיש בו ריח תורה יראה לבטל מנהג שלא כדין, עיין שם. ואע"פ דבנידון דידן יש להם על מה לסמוך, כמו שכתבתי לעיל, אעפ"י כן אני אומר אפריון נמטייה ותשואות חן חן לו על התעוררותו זאת. ומי יתן והיה שבשובו לתל אביב יתקין עצמו לתקן כל המעוות שם, על כל פנים בדברים שהם גופי תורה, ולגדור הפרצות שבכחו לגדור. והשי"ת יגדור פרצות עמו ישראל ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ לארצנו ויקיים בנו ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה בבא לציון גואל במהרה בימינו אמן.
7
ח׳הדורש בשלום תורתו ונאמן אהבתו כל הימים
8
ט׳הק' יצחק נסים בכה"ר רחמים זצ"ל
9
