יין הטוב, חלק א, אורח חיים מ׳Yein HaTov, Part I, Orach Chayim 40
א׳בענין הנ"ל אשר השבתי להגאב"ד הנ"ל שליט"א
1
ב׳ואני עני טרם אענה אני שוגג שלא ביארתי בדברי הראשונים כראוי, והחסד לאלפים לא נסתפק כלל בטעה בדין או בפרי, דזה פשוט גם להחסד לאלפים דלא שנא מהזיד ובירך על פרי העץ בורא פרי האדמה, וממילא פטר גם את פרי האדמה שלפניו אף בסתמא. וכל ספקו הוא בידע שלקח בידו פרי העץ ושראוי לברך עליו בורא פרי העץ, וכך היתה כוונתו לברך, אלא שפיו הכשילו וטעה וסיים בורא פרי האדמה, אם בכי האי גוונא נמי פטר ממילא גם את פרי האדמה, וכמבואר כן להדיא בדברי עצמו. ועיין שם שצדד הרבה ולבסוף כמעט בא לידי החלטה דבכי האי גוונא לא פטר את פרי האדמה שלפניו משום שלא נתכוון עליו, דמחשבתו היתה לברך בורא פרי העץ, אלא שמחשש ברכה שאינה צריכה הניח הדבר בצ"ע.
2
ג׳ולענ"ד לא נראה לחלק בין הזיד או טעה בדין או בפרי עצמו ובין זה דלישניה אתקיל ליה וטעה וסיים בורא פרי האדמה במקום בורא פרי העץ. אף שבאמת דזה שנכשל בלשונו היתה מחשבתו לברך ברכה שאינה פוטרת את פרי האדמה, מכל מקום עיקר הסיום שהוציא בפיו, כיון שסיים בורא פרי האדמה הרי זה יוצא בזה ידי ברכה על שניהם, ועל כן כתבתי סתם: "טעה או הזיד ובירך בורא פרי האדמה על פרי העץ ודעתו היה לאכול גם מפרי האדמה דנפטרו שניהם". דהנה לענין עצם הדבר שמברך עליו אם אין פיו ולבו שוים בכוונת הברכה, אפילו טעה במחשבתו ובפיו אמר כהוגן לא אזלינן בתר מחשבת לבו אלא אחר ביטוי שפתיו ודבור פיו, כדקיימא לן בפרק קמא דברכות (דף י"ב) גבי פתח בחמרא וסיים בשכרא, לפי גרסת רש"י ופירושו, דפתח אדעתא דחמרא שמחשבתו וכוונתו היתה לברך בורא פרי הגפן, והרי זה כאילו כיון שלא לפטור את השכר, כמ"ש הר"ר יונה בשם רשב"ם, אפילו הכי פסקו הפוסקים דאזלינן בתר מה שהוציא בפיו וכיון דסיים בשכרא יצא, וכן פסקו הטוש"ע בסי' ר"ט. וכתב הטור דהוא הדין אם לקח בידו פרי האדמה וסברו דהוא פרי העץ ופתח אדעתא דפרי העץ וסיים בורא פרי האדמה יצא. ונראה משום כשפתח לברך הוא על דעת מה שעתיד לסיים, אף שחשב לסיים על מין אחר אין ערך להמחשבה נגד הדיבור שהוציא בפיו, וכשסיים כהוגן הוה ליה כאלו מעיקרא כן נתכוון לברך, ומשום הכי סבירא להו לרוב הפוסקים דיצא ידי חובת הברכה שהוא צריך בכי האי גוונא, עיין בסי' ר"ט הנ"ל ובאחרונים.
3
ד׳ועל כן היה נראה לענ"ד דבמקרה שטעה וסיים בורא פרי האדמה על פרי העץ נמי יצא ידי ברכה גם על פרי האדמה שלפניו, ולא שנא מאם טעה בדין או בפרי עצמו ובירך בורא פרי האדמה על פרי העץ, דפשיטא ליה להחסד לאלפים דיצא ידי ברכה גם על פרי האדמה שלפניו אף בסתמא, כיון דקיימא לן דאין המחשבה עיקר בברכה אלא הדיבור שהוציא מפיו, ואפילו אם נתכוון לברך בורא פרי העץ על פרי האדמה וטעה מכפי שחשב וסיים בורא פרי האדמה יצא, כשסיים כן על פרי העץ והיה דעתו לאכול גם מפרי האדמה, נמי לא גרע ויצא ידי ברכה גם על פרי האדמה. ואדרבא בכי האי גוונא שסיים בורא פרי האדמה על פרי העץ יש צד עדיפות, דהרי זו ברכה מעליא גם לשיטת הרמב"ם שכתב השו"ע בריש סי' ר"ט הנ"ל, אף שלענין פרי האדמה שאנו דנים עליהם נראה דאין נפקא מינה לדעת הרמב"ם, דלדידיה י"ל גם בכי האי גוונא לא יצא ידי ברכה על פרי האדמה משום כשאמר השם ומלכות שהם עיקר הברכה היה על דעת לסיים בורא פרי העץ, וסבירא ליה דהרי זה כאלו סיים נמי כן, מכל מקום לדידן דקיימא לן גם כרש"י ושאר פוסקים החולקים על הרמב"ם וסבירא להו שאין הברכה תלויה בכוונת הלב אלא במה שמוציא מפיו, ואפילו אם טעה מכפי אשר חשב וסיים בורא פרי האדמה על פרי האדמה יצא כנ"ל, י"ל דכל שכן אם טעה וסיים בורא פרי האדמה על פרי העץ דיצא נמי ידי ברכה גם על פרי האדמה שלפניו, דהרי זו ברכה מעליא אליבא דכולי עלמא, ובכל אופן לא גרע משחשב לברך בורא פרי העץ על פרי האדמה וסיים בורא פרי האדמה דיצא ופטר ממילא גם שאר פרי האדמה שלפניו. ועיין שיירי כנסת הגדולה הגהות הטור סי' ר"ו אות ב' וסי' ר"ט אות א'.
4
ה׳וטעמא דהרמב"ם הנ"ל דנקיט המחשבה עיקר בברכה, כבר אסברא לן יפה הגאון ראשון לציון (סוף פרק קמא דברכות) דהרמב"ם אזיל לשיטתיה (פ"א מהלכות ברכות ה"ז) דבכל הברכות כולן אם לא השמיע לאזניו ובירך בלבו יצא, והיינו שחשב בלבו דוקא כמ"ש הב"י בסי' קפ"ה. והכא נמי כיון שחשב לסיים כהוגן סבירא ליה להרמב"ם דהרי זה כאילו גמר הברכה בלבו ויצא, וכן כתבו עוד אחרונים להסביר שיטת הרמב"ם הנ"ל באופן זה. ואין להרהר אחריהם דנמצא לפי זה השו"ע סותר את עצמו, דבסי' קפ"ה וסי' ר"ו פסק דבכל הברכות אם הרהר בלבו ולא הוציא בשפתיו לא יצא ובסי' ר"ט פסק כהרמב"ם הנ"ל, די"ל שאני הא דסי' ר"ט כיון דעיקר הברכה השם ומלכות הוא בדבור רק הגמר הוא בהרהור, סבירא ליה להשו"ע דיש לסמוך על כל פנים בכי האי גוונא על הרמב"ם והסמ"ג וריא"ז דסבירא להו דבדיעבד יוצא ע"י הרהור. ועיין ערוך השלחן ואפיקי מגנים סי' ר"ט.
5
ו׳ומעתה יש להבין דמנין פשיטא ליה להמכתם לדוד הנ"ל כביעתא בכותחא דבכי האי גוונא לא יצא ידי ברכה על פרי האדמה, עד שבא ללמוד מזה לנדונו באחד מבני אשכנז שטעה וסיים על תפילין של יד על מצות תפילין דלא פטר תפילין של ראש מברכה זו, אע"ג דלכאורה י"ל כן אליבא דהרמב"ם וכנ"ל, מכל מקום הלא בשו"ע קיימא לן כשני השיטות, וגם אם הפתיחה היתה בטעות אם סיים כהוגן יצא, א"כ ממילא י"ל דיצא ג"כ בכי האי גוונא ידי ברכה גם על פרי האדמה, וכמו שכתבתי דלא גרע מאלו בירך כן על אחד ממיני פרי האדמה שלפניו דנפטרו ממילא גם שאר המינים, וגם פרי עץ בכלל פרי האדמה הוא דקיימא לן עיקר אילנא ארעא היא, והרי זו הלכה רווחת בישראל דבסתם פלוגתא דרבוותא בעניני ברכות אמרינן ספק ברכות להקל, וכל שכן בדבר שנפסק כבר בשו"ע שלא לברך דודאי הכי נקטינן. ועוד יותר תמוה מה שהעלה בנדונו דצריך לחזור ולברך להניח ועל מצות תפילין על של ראש, שזה נגד שתי השיטות הנ"ל. דנראה לכאורה שלהרמב"ם כיון שבשעה שאמר השם ומלכות שהם עיקר הברכה נתכוון לומר להניח הרי זה כאלו גמר נמי כן, ואין צריך לומר אלא על מצות תפילין על תפילין של ראש כמו תמיד; ולרש"י כשסיים על מצות תפילין פטר ממילא גם תפילין של ראש מברכה זו וצריך לחזור לברך להניח דוקא. ולדידן דקיימא לן כשתי השיטות הנ"ל, הרי זו לכאורה שאלה קשה, דממה נפשך מה שיברך לא ינצל מספק ברכה שאינה צריכה.
6
ז׳ולכאורה סבור הייתי לומר דברכת על מצות תפילין על תפילין של ראש יש לו לברך אליבא דכולי עלמא, דיש לחלק בין ברכת המצוות לברכת הפירות בענין זה, וי"ל דאינו בדין שתפטור ברכת על מצות תפילין שבירך על תפילין של יד את תפילין של ראש דרך גררא אלא בדרך כוונה, וכיון שבטעות סיים על מצות תפילין ממילא לא פטר את תפילין של ראש, ובפרט דלפי מעלתן של ראש מעולה יותר כמבואר בפוסקים, וכתב המעיל שמואל (הל' תפילין פ"ד רמז א') דמהאי טעמא הקדים הרמב"ם במנין המצות ובפ"ד מהלכות תפילין את תפילין של ראש, עיין שם. ועיין פרי מגדים באשל אברהם (סי' מ"ג ס"ק א'), דבר משה ח"ג (סי' א'), שלמי צבור בדיני תפילין (אות א') ועיין בתשובת בית שלמה ח"ב (יו"ד סי' קס"ג) ושערי תשובה (סי' כ"ה סוף אות א'). וכיון דשל ראש יותר מעולה, י"ל דמהאי טעמא נמי דאינו נפטר בדרך גררא אלא בדרך כוונה. ועיין פרי מגדים סי' ח' אשל אברהם ס"ק ט"ו.
7
ח׳אלא דשוב הדרי בי, דחוץ ממה שכל זה דחיק ואתי מרחיק, י"ל דכאן נמי הוה ליה דרך כוונה דמעיקרא כשהיה בדעתו לברך להניח בודאי היתה כוונתו על שניהם דכן הדין שכל אחת משתי ברכות הללו על שניהם נתקנה, עיין טור וב"י סי' כ"ה וטורי זהב שם מה שכתב בשם אחיו הגאון מהר"י הלוי, ועיין אליה רבה אות יו"ד ומאמר מרדכי אות ו' מה שכתבו על דברי העולת תמיד, וכשסיים על מצות תפילין כוונתו לא נשתנתה אלא שבטעות נזרק מפיו על מצות במקום להניח, ממילא לרש"י דנקיט עיקר החתימה הוה ליה כאילו מעיקרא כן נתכוון לפוטרם מברכה זו שחתם בה, ומה שסיים בטעות כהאי גוונא לא מגרע הכוונה שהיתה לו במחשבה תחלה בודאי, דלא גרע זה שבלי ידיעה נפלט מפיו נוסח אחר שגם כן שייך לשניהם מאלו אמר הברכה בלשון שאינו שומע דיצא, עיין תוספות סוטה ל"ב ד"ה קריאת שמע ומגן אברהם סי' ס"ב ס"ק א'. ולהמכתם לדוד הנ"ל שמודה דיצא ידי ברכה זו על תפילין של יד, י"ל דאפילו אי יהיבנא ליה כשטעה וסיים בורא פרי האדמה על פרי העץ לא פטר את פרי האדמה, כאן יש להודות דפטר גם את תפילין של ראש, כיון דמסתמא כשבירך היה דעתו על שניהם, ממילא כשסיים על מצות תפילין נמי יצא ידי הברכה על מצות תפילין על שניהם.
8
ט׳והיה נראה לצדד עוד ולומר דדוקא במאי דמבעיא לן בגמרא בטעה בברכה שאינה ראויה בפתיחה או בחתימה פליגי רש"י והרמב"ם, דלרש"י נקטינן עיקר החתימה ולהרמב"ם עיקר הפתיחה, אבל בטעה בברכה שיוצא בה בדיעבד דפשיטא לתלמודא דבכל גווני יצא, לכולי עלמא נקטינן עיקר החתימה, וממילא לפי גרסתינו בהרמב"ם (פ"ח מהלכות ברכות הלכה יו"ד) דבירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, י"ל דבנדון דידן יצא ידי ברכה גם על פרי האדמה אליבא דכולי עלמא. וכן י"ל גם בנידון המכתם לדוד הנ"ל, דנראה גם לדידן דקיימא לן כהרי"ף ורש"י והרמב"ם ואין מברכין אלא להניח דוקא, אם טעה ובירך על מצות תפילין במקום להניח יצא. אע"ג דמצינו פלוגתא באחרונים לענין אם טעה ובירך על מצות ציצית על טלית גדול, שבתשובת זרע אמת (סי' ב') כתב בפשיטות דלא יצא, והרב בית עובד בדיני ציצית חולק וכתב שבתשובה האריך להוכיח שאין זה נקרא "משנה מטבע שטבעו חכמים" ויצא, מכל מקום אפשר דלענין ברכת על מצות תפילין על תפילין של יד גם הזרע אמת מודה דיצא, כיון דאיכא כמה רבוותא דסבירא להו דברכה זו נתקנה גם על תפילין של יד. ומה גם דבענין ברכת על מצות ציצית על טלית גדול רבים חולקים וסבירא להו דיצא, עיין פרי מגדים (סי' ח' אשל אברהם ס"ק ט"ו) וחיי אדם (כלל י"ב אות ד') ועוד אחרונים דסבירא להו כן. על כן נראה דאם בירך על מצות תפילין על תפילין של יד נמי דיצא, ועיין עוד יוסף חי פ' וירא אות ד', שמדמה ברכת על מצות תפילין על תפילין של יד לברכת שהכל נהיה בדברו על פרי העץ דיצא, ועיין בשו"ע הרב זלמן סי' תל"ב אות ד', וכן נראה מלשון המכתם לדוד הנ"ל דסבירא ליה דאם בירך על מצות תפילין במקום להניח יצא. ממילא י"ל דבנדונו יצא ידי ברכה על מצות תפילין גם על של ראש אליבא דכולי עלמא ואין צריך לברך אלא דוקא להניח, וכן משמע בפרי מגדים (סי' כ"ה משבצות זהב ס"ק ו') עיין שם. ועיין בטורי אבן על הרמב"ם הלכות תפילין שנשאל בזה והעלה דבברכת על מצות תפילין שבירך על תפילין של יד יצא ידי ברכה על שניהם ואין צריך לברך על של ראש עוד שום ברכה. ויש להאריך עוד, אמנם מפני טרדת חג הסוכות הבא עלינו לטובה מוכרח אני לקצר, וגם מה שכתבתי הוא רק מה שנראה לענ"ד בהשקפה ראשונה לעורר בענין, ועוד חזון למועד בלא נדר.
9
י׳ואחרי כותבי כל האמור ראה ראיתי להגאון חיד"א במחזיק ברכה סי' כ"ה אות ז', שהביא דברי המכתם לדוד הנ"ל, וכתב דאלה הם דברי התלמיד הוא הרב מהר"ש וינטורה בעל ס' נהר שלום, ודברי הרב לא כן הם, שהגאון המחבר מכתם לדוד עצמו חלק עליו ומסיק דבברכת על מצות תפילין שבירך על תפילין של יד פטר ממילא גם את תפילין של ראש; וברכת להניח, אם נזכר קודם ההידוק יברך אז, ואם לא נזכר יברך להניח לבד על תפילין של ראש, וכן נראה דעת המחזיק ברכה עצמו. וכן ראיתי עוד לכמה אחרונים שקיימו וקבלו להלכה דברי הרב מכתם לדוד עצמו, ועיין עיקרי הד"ט סי' ב' אות מ"ה ושערי תשובה סי' כ"ה אות ה'. וכפי הנראה שגם בדין השני במי שבירך בורא פרי האדמה על פרי העץ ודעתו היה לאכול גם מפרי האדמה שלפניו חולק המכתם לדוד וסבירא ליה דנפטרו שניהם, והרב מהר"ש וינטורה הודה לרבו בשניהם כי לא ראיתי שהביא זה כדרכו בספרו נהר שלום לא בהלכות תפילין ולא בהלכות ברכות הפירות (רק בסי' תל"ב רמז שתשובתו במכתם לדוד סי' י"א היא תשובה ראשונה שכתב בילדותו) ואם כן הוא שש אנכי.
10
י״אידידו דורש שלום תורתו בלב ובנפש חפיצה
11
י״ביצחק נסים
12
