יין הטוב, חלק א, אורח חיים מ״הYein HaTov, Part I, Orach Chayim 45
א׳תשובתי על דברי קודשו של הגאב"ד הנ"ל
1
ב׳הנה לענ"ד דברי הלכות קטנות לא יופשטו מפשיטות פשטן דדייק מלשון הש"ס דיומי ניסן דוקא, ולמעוטי לגמרי מברכה פרחי השקדים שממהרים הרבה וגודלים קודם ניסן שלא שוהים משעת פריחתם ועד גמר פרים אלא כ"א יום, כדאמרינן בבכורות (דף ח' ע"א), ועיין שם בתוספות (ד"ה תרנגולת) ועיין ירושלמי תענית (פ"ד ה"ה) ותרגום יונתן (בראשית מג, יא; במדבר יז, כג) ובשם הגדולים להחיד"א (ערך תרגום ד"ה ואחר זמן רב). אלא כדי שלא יחלוק הלכות קטנות על הפוסקים שכתבו דגם באדר ואייר מצי לברך כתבתי דיתכן לומר דלא למעוטי אדר ואייר אתא די"ל דבכלל יומי ניסן הם, וכמו שכתב החתם סופר, אלא לשלול זמן מופלג הרבה קודם ניסן שבודאי אינו נכלל במשמעות ימי ניסן שאז פרחי השקדים מתחילים ללבלב בארץ ישראל שאין לברך עליהם, ומודה שיש לברך עליהם בחדש אדר.
2
ג׳ומה שכתב הלכות קטנות דבעינן רבוי אילנות כדי לברך, דייק זה מלשון הרמב"ם (פ"י מהלכות ברכות הי"ג) שכתב: "היוצא לשדות או לגנות", ועיין פרי האדמה (דף כ"ט ע"ד), ואין נראה דרצונו לומר דבעינן רבוי מינים אלא רבוי אילנות סתם אפילו ממין אחד. ועיין במורה באצבע (סי' ז' אות קצ"ח) דכתב שהמדקדקים מקפידים שיהיו שתי אילנות, ומשמע דסגי נמי אם הם ממין אחד, וכן כתב הג"ר אלישע נסים דנגור זצ"ל ראב"ד דעיר מלוכה בגדאד בהגהותיו על השו"ע כ"י, ועיין שם שכתב שלא מצא סמך למנהג אותם שמקפידים שיהיו דוקא משני מינים. וכבר כתב נמי כן הרב פתח הדביר (סי' רכ"ו אות א') וזה לשונו: "וממה שכתב המורה באצבע: 'ויהיו שני אילנות' ולא כתב: 'שני מיני אילנות', משמע אפילו שניהם ממין אחד דלא כדקדוק קצת המצריכים דוקא שני מינים, דאילני דש"ס אינו אלא שני אילנות, ואין הכי נמי דאפילו ממין אחד שפיר דמי". ועיין מעשה רוקח שכתב דמה שכתב הרמב"ם "לשדות או לגנות" דבר בהוה. והפרי האדמה שם כתב ד'או לגנות' שכתב הרמב"ם לרבויי אילנות הנטועים תוך חצרו, ועיין לב חיים (ח"ב סי' מ"ה ובהשמטות שם) ומועד לכל חי (סי' א' אות ז') ורוח חיים (סי' רכ"ו). ועיין בפתח הדביר הנ"ל שם.
3
ד׳ונראה דלכולי עלמא איתא לברכה זו בלילה, דאף למאן דאמר יומי דניסן דוקא, הינו למעוטי ימים שלפניהם ושלאחריהם, אבל לא לאפוקי לילותיהם, ועיין משנה למלך פ"ח מהלכות מתנות עניים ה"א ובתשובת מהרש"מ (ח"ב סי' קכ"ד), אלא דאעפ"י כן י"ל דהוי מצות עשה שהזמן גרמא למאן דאמר דיומי דניסן דוקא, כיון דעל אילני דמלבלבי מקמי יומי דניסן או אחריהם אינו מברך. ואפילו אם תמצא לומר דסבירא ליה למאן דאמר דיומי דניסן דוקא שזמן זה משתנה לפי הארצות, כיון דעל כרחך סבירא ליה דכל מקום לפי מקומו, אין מברכין ברכה זו אלא דוקא באותו החדש שיש לו טבע הצמיחה והלבלוב של יומי דניסן בארץ ישראל ובבל, ולפני ואחרי אותו החדש שהוקבע מצד הטבע ללבלוב וצמיחת עצי הפרי אין מברכין, נמצא שהזמן גורם חיוב הברכה בכל מקום, ושפיר הוי מצות עשה שהזמן גרמא אף לדברי הגאון טורי אבן במגילה (דף כ' ע"ב) שהביא כת"ר, דאין כאן דבר אחר מונע מלברך על ראייתם של אילני דמלבלבי בזמן אחר חוץ מהזמן עצמו. והנה למאן דאמר דמצות עשה דרבנן שהזמן גרמא שוה בכל, וכמו שכן סבירא ליה לרש"י בברכות (דף כ' ע"ב) ועיין שם בתוספות ד"ה בתפלה וכן כתב הר"ד אבודרהם (ירושלים תשכ"ג, עמ' כ"ו) בשם רבינו תם וכן כתב הארחות חיים (בהלכות ציצית סי' ל"א ובהלכות ג' סעודות סי' ב'), בודאי אין נפקא מינה, דאפילו תימא דיומי דניסן דוקא והוי מצות עשה שהזמן גרמא, הנשים נמי אתנהו במצות עשה דרבנן שהזמן גרמא. ומה שיש לדון בזה הוא דוקא אליבא דמאן דאמר דגם ממצות עשה דרבנן שהזמן גרמא נשים פטורות, די"ל דפטורות גם מברכת ראייה דידן. ועיין ברכי יוסף ומחזיק ברכה וערך השלחן בסי' רצ"א ובס' הזכרון מבעל ערך השלחן (מערכת מ' אות י"ג) ושאר אחרונים.
4
ה׳אלא דכבר כתבנו בדברינו הראשונים דנקטינן דיומי דניסן לאו דוקא, כהסכמת רוב ככל הפוסקים ראשונים ואחרונים, וכל משך ימי עונת הפריחה והלבלוב בכל מקום לפי מקומו הוא זמן הברכה, ואחד האיש ואחד האשה חייבין לברך על חסדי המקום כאשר רואין אילנות אשר נדמו לעצים יבשים שבו לתחיה לרעננות ולפריחה, ועיין שיטה מקובצת בברכות (דף מ"ג). והנשים חייבות בברכה זו כמו שחייבות ג"כ לברך שהחיינו בגמר הפרי על הראייה או על האכילה, דכך ברכת ראייה דידן כמו ברכת שהחיינו על פרי חדש שלא מצוי רק בימות הקיץ ואין זה בכלל מצות עשה שהזמן גרמא, והאי נשי דידן נמי מברכי. ועיין תוספות רבי עקיבא איגר פרק קמא דבכורים (משנה ה') ובחכמת שלמה (סי' תכ"ו) ובתשובת האלף לך שלמה (סי' קס"ט).
5
ו׳ונראה לענ"ד דבשבת ויו"ט נמי יכול לברך על ראיית אילני דמלבלבי, דהרי להריח בשבת בפרחי האילנות במחובר נראה דשרי, כל שכן לברך על ראייתם. דבסוכה (דף ל"ז ע"ב) אמרינן: "אמר רבה: הדס במחובר מותר להריח בו, אתרוג במחובר אסור להריח בו, מאי טעמא? הדס דלהריח קאי אי שרית ליה לא אתי למגזייה, אתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה", וכן היא גרסת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש וכו', וכן קיימא לן בטוש"ע (סי' של"ו סעיף יו"ד) דבהדס וכל דבר שאינו עומד לאכילה אלא להריח בלבד מותר להריח בו במחובר בשבת, ובדבר שעומד לאכילה אסור. ופרחי האילנות כל זמן שהם פרח הרי אין עומדים לאכילה, ואותם שיש להם ריח י"ל דמותר להריח בהם במחובר כמו בהדס, וכל שכן דשרי לברך על ראייתם מרחוק. וי"ל דאף לשיטת הגאונים וסיעתם שגורסים להיפך, דבאתרוג מותר להריח ובהדס אסור וכמ"ש הב"י בשם הר"ן, דלדידהו י"ל דלהריח בפרחי האילנות במחובר אסור, אעפ"י כן י"ל דלברך על ראייתם מותר, דכיון דמברך מרחוק ליכא למיחש דשמא יתלוש, וכמו שכתב כן השיירי כנסת הגדולה בסי' הנ"ל (הגהות ב"י אות ט') לענין ברכת הריח דאם אינו מגיע עצמו לדבר שאסור להריח בו, לכל מר כדאית ליה, אלא הריח בא לו ממילא ומריח מרחוק, בודאי צריך לברך דלא גזרינן בכי האי גוונא שמא יתלוש, עיין שם, ועיין אליה רבה (ס"ק י"ב). ושוב ראיתי שנשאל בזה בלב חיים (ח"ב סי' מ"ד), וכתב נמי דמותר גמור הוא, והביא דברי מרן השו"ע דבסי' של"ו הנ"ל, וכתב וזה לשונו: "הרי דאפילו לברך בשבת ברכת הריח בעודו הפרי באילן היה מותר אם לא משום גזירה דשמא יתלוש הפרי לאוכלו, והרי בברכת האילנות אינו נוגע באילנות ואינו מריח. ונראה לומר עוד דאפילו אם היו בפרחי האילנות ריח היה מותר לברך עליהם ברכת הריח ולהריח גם בשבת ויו"ט, דלא אסרו כי אם דוקא בפרי וראוי לאכילה דיש לגזור שמא יבא לאכלו ויקוץ אותו בשבת" עכ"ל עיין שם. ולענ"ד כבר כתבתי דמטעם זה לבד שאינו נוגע באילנות ומברך מרחוק שרי לברך בשבת ויו"ט אליבא דכולי עלמא, וכמו שכתב השיירי כנסת הגדולה וכנ"ל. ועיין שם בלב חיים שכתב עוד ראיה ממה שאמרו בבראשית רבה (פרשה כ"ט): "מעשה בחסיד אחד שיצא לכרמו 'בשבת' וראה עוללה אחת ובירך עליה, אמר כדאי היא העוללה הזו שנברך עליה", ופירשו היפה תואר והנזר הקודש שבירך על הראייה ברכת שהחיינו או ברוך שככה ברא בעולמו, ונראה דהוא הדין ברכת שלא חיסר בעולמו כלום יכול לברך בשבת, דמאי שנא, וכן כתב נמי בס' זכירה לחיים בבראשית רבה שם, ועיין יפה ללב ח"א וח"ה (סי' רכ"ו). וכן הוריתי הלכה למעשה בשנת תרפ"א להזקן ונשוא פנים הגביר יעקב שלמה שמש הי"ו.
6
ז׳והנה עתה ראיתי בס' כף החיים (סי' רכ"ו אות ד') שכתב משם ס' מועד לכל חי (סי' א' אות ח') דבשבת ויו"ט אין לברך על האילנות שמא יתלוש. ועיין שם במועד לכל חי שכתב דבקושטא נוהגים לברך על האילנות גם בשבת ויו"ט, ובאתריה דמר בעיר אזמיר לא נהגו כן, וכתב הטעם משום דבאזמיר נהגו לצאת מקיר העיר וחוצה כדי לברך וכו', וסיים בזה הלשון: "אלא דאם נאמר דהוא משום חשש שמא יתלוש וכו', לזה גם בקושטא יש להם לחוש שלא לברך בשבת ויו"ט" עכ"ל. ואין לשון זה ד'אם נאמר' מורה דמסכים כן לדינא כמו שכתב בשמו הכף החיים, ונראה עיקר כמו שכתב הוא עצמו בלב חיים ובזכירה לחיים דמותר גמור הוא לברך בשבת ויו"ט וכנ"ל. אלא דעיין שם בכף החיים שכתב עוד שלפי דברי המקובלים שכתבו דע"י ברכה זו מברר ניצוצי הקדושה מן הצומח וכו' יש איסור נוסף בזה דבורר ועל כן אסור לברך ברכה זו בשבת ויו"ט, עכ"ל. והיה נראה להעיר בדבריו אלה דאין דרך ברירה בכך ולא מצינו איסור בורר בכי האי גוונא, ועיין בתשובת רב פעלים ח"א בחלק סוד ישרים (סי' ד') ובכנף רננה בחלק מין כנף (סי' מ"ד), ועיין עוד יוסף חי פ' ויגש (סוף אות י"ב), ואין לנו עסק בנסתרות.
7
ח׳יצחק נסים
8
