יין הטוב, חלק א, אורח חיים מ״חYein HaTov, Part I, Orach Chayim 48
א׳מי שלא ראה את חבירו מעולם, כשרואה אותו אם מברך שהחיינו
1
ב׳ב"ה, מוצאי שבת קודש י"ג אייר תר"ץ
2
ג׳שמעתי מפי מגידי אמת שהגאון אב"ד דמונקאטש שליט"א, בעל מחבר שו"ת מנחת אלעזר ועוד ספרים, בירך שהחיינו בשם ומלכות כשראה בימים האלה את הרה"ג מופת הדור מהרש"א אלפאנדרי שליט"א אע"פ שלא ראהו מעולם לפני כן, נגד המפורש בשו"ע (סי' רכ"ה סעיף ב') דעל ראיית חבירו שלא ראהו מעולם אינו מברך, ואמרתי לעיין כעת קצת בזה בס"ד.
3
ד׳הנה דין זה אע"פ שלא נתבאר להדיא בדברי הפוסקים כי אם בתשובת הרשב"א (ח"ד סי' ע"ו) שהביא מרן הב"י, נראה לכאורה דהוא ברור ומוכרח גם מדברי שאר הפוסקים, דכן מוכח להדיא במקור הדין בדברי ר' יהושע בן לוי בש"ס בפ' הרואה (דף נ"ח:) שלא אמרו לברך אלא על חבירו שיודעו ומכירו פנים בפנים, וכמו שכתב הרשב"א בתשובה הנ"ל, דעל חבירו שלא ראהו מעולם לא יתכן החלוק שאמרו דאחר שלשים יום יברך שהחיינו, ואחר י"ב חדש מחיה המתים, דעל שלא ראהו מעולם כל שכן שעברו י"ב חדש ומחיה המתים צריך לומר, אלא ודאי דעל חבירו שלא ראהו מעולם אינו מברך כלל, ואינו מברך אלא דוקא על חבירו שראהו ואח"כ נעלם ממנו, אם עברו שלשים יום מברך שהחיינו ואם י"ב חדש מחיה המתים, עיין שם. והכרח זה מוכרח גם בדברי הפוסקים שהעתיקו עצם הדין והחלוק הנ"ל בסתם, ונראה דקים להו לחז"ל שאין אהבת אדם לחבירו שלא ראהו מעולם מעולה כל כך, ועל כן לא ראו לקבוע ברכה על ראייתו, ועיין מגן אברהם ופרי מגדים בסי' הנ"ל ס"ק ג' ובשאר אחרונים שם. ולפי זה י"ל דמכאן כתבו התוספות והר"ר יונה והרא"ש והארחות חיים ועוד כמה פוסקים דאין לברך אלא על חבירו שחביב עליו הרבה ושמח ונהנה מאד בראייתו, וכמו שכתבו נמי כן הטוש"ע, דממה שלא קבעו ברכה לרואה חבירו שלא ראהו מעולם משום דאינו חביב עליו כל כך, מזה משמע דאין לברך אלא על חבירו שחביב עליו ושמח בראייתו ביותר. וממילא כל הני רבוותא סבירא להו כהרשב"א דחבירו האמור כאן הוי דוקא שידעו פנים בפנים. ונראה דהרואה חבירו שלא ראהו מעולם אפילו יודע בעצמו שאוהבו אהבה רבה ומתענג ושמח בראייתו שמחה עצומה מאד אין לו לברך, דאין זה בגדר הרגיל בטבע העולם וחז"ל לא קבעו לו ברכה על זה.
4
ה׳אלא דמעשה רב של אותו זקן שכתב הספר חסידים (סי' תתמ"ג), והביא דבריו האליה רבה בסי' רכ"ג, דכשהיה נולד לו נכד בעיר אחרת או בן לצדיק אהובו היה מברך הטוב והמטיב, משמע לכאורה דגם על חבירו שלא ראהו מעולם יכול לברך אם הוא שמח כל כך בראייתו, אע"פ שלא קבעו לו ברכה, דהרי ברכת הטוב והמטיב נמי לא אמרו לברך אלא מי שנולד לו לעצמו בן, ואפילו הכי אותו זקן היה מברך גם כשהיה נולד בן לצדיק אהובו שהיה שמח עבורו. וכיוצא בזה כתב נמי הרמ"א בהגהת שו"ע (סי' רי"ט סעיף ד') בשם הטור לענין ברכת הגומל, אע"ג דארבעה שצריכים להודות הם עצמם, יכול לברך גם על טובת חבירו ששמח בה, עיין שם. ונראה דעל סמך זה עשה מעשה הגאב"ד דמונקאטש הנ"ל שליט"א שמרוב שמחה שהיה לו שזכה לקבל פני קדש גדול הדור הרב מהרש"א אלפאנדרי שליט"א בירך שהחיינו ואע"פ שלא ראהו מעולם.
5
ו׳אלא דכד דייקינן שפיר נראה דזה אינו, דהיכן מצינו שרשאי לברך ברכה שלא מחוייב בה כלל. אף שכתבו על ברכת שהחיינו דפרי חדש שהיא רשות מדאמרו בסוף פרק בכל מערבין (דף מ') אקרא חדתא: "רשות לא קא מיבעיא לי", דשמע מינה דברכת שהחיינו בכללה על הפירות רשות, עיין בתשובת הרשב"א (סי' רמ"ה) וכן כתב מרן הב"י (סי' רכ"ה) ובכסף משנה (פ"י מהלכות ברכות ה"ב) וכן כתב השלטי הגבורים (עירובין י' ע"ב אות ד'). הנה יש שכתבו דרשות לא קאי על הברכה, אלא אקרא חדתא שאין חובה עליו לאכול פרי חדש כדי לברך שהחיינו, ואם ירצה לאכול חייב לברך שהחיינו, וכמו שכתב כן הכנסת הגדולה, ועיין אליה רבה (סי' רכ"ה אות ו') ושיורי ברכה וערך השלחן (אות ב') דכמה ראשונים סוברים כן. ואפילו למאן דאמר דרשות קאי על הברכה, אין הכוונה רשות גמור, אלא דאינה חובה כל כך, ונפקא מינה דאם לא בירך לא עשה איסור, וכמו שכתב מרן הב"י (בסי' תל"ב) דקים להו לרבנן דהכי תקנו מעיקרא לברך זמן אקרא חדתא אם ירצה, עיין שם ובשלטי הגבורים. ומה שכתב הרשב"א בתשובה הנ"ל דגם על אותם הדברים שנזכרו בפ' הרואה (דף נ"ד ע"א) כגון קנה כלים חדשים או שנפלה לו ירושה מאביו וכו' שהחיינו רשות ולא חובה, י"ל דהיינו נמי שכן תקנו מעיקרא לברך עליהם שהחיינו אם ירצה. ועיין בתשובת חות יאיר (סי' רל"ז) שתמה על הרשב"א בזה, דאי סלקא דעתא דאינו חובה היה אסור לברך ברכה שאינה צריכה. ולא קשיא ממה שאמרו בערובין אקרא חדתא "רשות", שכבר הקשה זה הב"י (בסי' תל"ב), עיין שם. ויש לתמוה על תמיהתו, דהרי כתב הב"י דכן תקנו מעיקרא לברך שהחיינו אקרא חדתא אם ירצה, וא"כ י"ל דגם על אותם הדברים שנזכרו בפ' הרואה כך תקנו מעיקרא לברך עליהם שהחיינו אם ירצה וכנ"ל, ועיין יוסף אומץ (סי' נ"ו).
6
ז׳ומה שכתב הרמ"א בסי' רי"ט הנ"ל בשם הטור דיכול לברך הגומל על רפואת חבירו אע"פ שהוא לא חייב, ולא הוי ברכה לבטלה, עיין שם בטור שלמדו כן הרא"ש והטור ממעשה דרב חנא בגדתאה ורבנן שברכו על רב יהודה רבם כדאיתא בברכות (דף נ"ד ע"ב), וסבירא להו שבתורת רשות ברכו בדרך שבח והודאה, ועל כן סבירא להו דרשאי לברך גם על חבירו. אמנם עיין שם בב"י דמחדושי הרשב"א נראה דסבירא ליה דרב חנא ורבנן ברכו על רב יהודה בתורת חיוב לפי שהיה רבם, ועל סתם אדם שאינו רבו אין לברך וברכה לבטלה היא. וכן כתב בתשובת בית יהודה (סי' ו') דכן משמע להב"י מחדושי הרשב"א, ועיין שם שכתב דכן סבירא להו נמי להרמב"ם והר"ד אבודרהם דרב חנא ורבנן ברכו בתורת חיוב, ומשמע דחייב לברך על נסי רבו. אלא דשוב עמד בסתירה שיש לכאורה מדברי השו"ע למסקנתו בב"י, דבב"י מסיק שיש לגעור במי שמברך אפילו על מי שיש לו תועלת בהצלתו דדילמא ברכה לבטלה היא, ובשו"ע סתם כהטור, ונראה לכאורה דרצונו לומר דשרי לברך על כל מי שיש לו תועלת בהצלתו, וכן כתב המגן אברהם. אמנם בתשובת בית יהודה הנ"ל עמד בזה, ועל כן רצה לומר שוב דסבירא ליה להב"י דגם הרשב"א סובר דרב חנא ורבנן ברכו בתורת רשות, אלא דיליף בהדרגות, כיון דאשכחן דברכו על דבר שאינו נס בתורת רשות י"ל דעל נס גמור חייב לברך, ועל סתם אדם אין לברך וברכה לבטלה היא, אלא דאעפ"י כן אע"פ שבברכה לבטלה היא נפטר השומע בעניית אמן לכולי עלמא, ועל כן פסק בשו"ע דאם בירך אחר וענה החייב אמן יצא, ועיין שם שהאריך. והנה כל דוחקו הוא להשוות דברי השו"ע עם דבריו שבב"י שלא יסתרו זה את זה, ולפי דבריו סתר אותם ממקום אחר, דבב"י סי' רי"ג כתב דאם המברך בירך ברכה לבטלה אין השומע ממנו נפטר בעניית אמן לכולי עלמא, וכן כתבו האחרונים. ועל כן נראה לענ"ד דהנכון כמו שכתב בתחלה דסבירא ליה להב"י דלהרשב"א רב חנא ורבנן ברכו בתורת חיוב על רב יהודה רבם ועל סתם אדם שאינו רבו אין לברך כלל וברכה לבטלה היא, ולהרא"ש ולטור נמי אינה חובה, ועל כן מסיק בב"י דיש לגעור במי שמברך, ובשו"ע מיירי לענין דיעבד דאם עבר ובירך אם ענה השומע אמן יצא ידי חובתו שלא לברך שנית משום חשש ברכה שאינה צריכה, כיון דלהרא"ש והטור רשאי לברך לכתחלה. וכבר ראיתי להערך השלחן שהעיר על דברי תשובת בית יהודה הנ"ל ממה שכתב הב"י בסי' רי"ג כנ"ל, וכתב נמי כן דהשו"ע מיירי לענין דיעבד, וכן כתב המשחא דרבותא. ועיין שם שכתב שכוונת הרמ"א בהגה הנ"ל לחלוק על השו"ע, ומשום שדברי השו"ע סתומים לכאורה סתם גם הוא ולא כתב בלשון "יש אומרים" כדרכו לסתום בכל מקום שדברי השו"ע סתומים, ועיין אליה רבה (אות י"א). והנה בש"ס התם פריך תלמודא: "והא איהו לא קא מודה" ומשני: "דעני בתרייהו אמן", ולכאורה קשה דהרי קיימא לן בכל דוכתי "שומע כעונה" ויוצא גם בלא עניית אמן, ומשום הכי כתב הטור בשם אביו הרא"ש דרב חנא ורבנן לא היו חייבים בברכה ובתורת רשות ברכו, ולכן הוצרך רב יהודה לענות אמן, ולפי האמור דבתורת חיוב ברכו הדרא הקושיא דיוצא גם בלא עניית אמן. וי"ל דהש"ס מקשה איך יצא רב יהודה בשמיעת ברכה זו בנוסח "דיהבך לן", דמשום שומע כעונה הוי כאלו הוא ענה והודה כן "דיהבך לן" דקאי על אחר ואיהו לא קא מודה על הטוב אשר גמלהו ה', ומשני "דעני אמן", כלומר לא משום שומע כעונה הוא דיצא אלא משום דענה אמן, וע"י האמן הוי כמו שהוא ג"כ משבח ומודה, וכמו שכתב כן הגאון רבי עקיבא איגר בהגהותיו על השו"ע, ועיין בתשובת כתב סופר (סי' כ"ז).
7
ח׳והנה נראה דגם הרא"ש והטור ודעמיהו לא התירו לברך בלא חיוב אלא דוקא ברכת הגומל, דהרי אפילו על נס דשבטים נראה דסבירא להו דאין מברכין כלל, דבירושלמי ריש פרק הרואה אמרינן דלמאן דאמר "כל שבט איקרי קהל" מברכין על נס דשבט אחד ולמאן דאמר "כל השבטים איקרו קהל" אין מברכין אלא על נס של כל השבטים, והרא"ש והטור הביאו הירושלמי הזה, ונראה דסבירא להו דנקטינן ספק ברכות להקל כמו בכל מקום ואין מברכין אלא על נס של כל השבטים, וכמו שכתבו כן שאר הפוסקים, וכן קיימא לן בשו"ע (סי' רי"ח סעיף ב') דאין מברכין אלא על נס שנעשה לכל ישראל או רובן, ולא אשכחן שום פוסק שכתב לברך על נס דקצת שבטים משום דבלא חיוב נמי רשאי לברך דשמח בהצלת אלפים מישראל, ומסתמות דבריהם נראה דלכולי עלמא אין מברכין בלא חיוב, ודוקא בברכת הגומל סבירא להו להרא"ש והטור דרשאי לברך בלא חיוב. דהתם קבלו חז"ל שרשאי לברך בדרך שבח והודאה אם ירצה כדאשכחן מעשה רב דרב חנא ורבנן דברכו בדרך שבח והודאה, ובשאר ברכות לא אשכחן שהתירו לברך בלא חיוב ואסור לברך ברכה שאינה צריכה.
8
ט׳ועל אותו זקן שכתב הס' חסידים הנ"ל שהיה מברך הטוב והמטיב כשהיה נולד לו נכד, יש להקשות כמו שכבר הקשו לו, כמו שכתב הס' חסידים שם, דבמקור הדין בברייתא בברכות (נ"ט) לא אמרו לברך הטוב והמטיב אלא כשנולד לו לעצמו בן. ועיין שם בס' חסידים דלא תירץ כלום אלא אמר להם דגם כשנולד בן לצדיק הוא מברך, ונראה דסבירא ליה דכל הני בכלל בשורות טובות ששנינו שם במשנה, והברייתא הנ"ל דקתני "אמרו לו ילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב" נקטה פרט אחד ולאו דוקא. וכן היה נראה לענ"ד לכאורה לומר דהכי סבירא להו להרי"ף והרמב"ם שהשמיטו את הברייתא הנ"ל. והכנסת הגדולה (סי' רכ"ג) עמד בזה וכתב: "אפשר דסבירא ליה כהרמ"א שכתב שרבים מקילים בברכות אלו". והיד אהרן כתב על דבריו: "אם כן מאי שנא בשמע שמועות טובות שכתב הרמב"ם לברך", והכנסת הגדולה חזר בו משום דמה שכתב הרמ"א דמקילים בברכות אלו קאי על ברכות שהחיינו דוקא, עיין שם. וי"ל דסבירא להו להרי"ף והרמב"ם כדסבירא ליה להזקן הנ"ל, דהברייתא לאו דוקא קתני "ילדה אשתו זכר" אלא הוא הדין נמי אם אמרו לו נולד בן לבנו ולבתו או לצדיק דכל הני בכלל בשורות טובות דתנן במתניתין, ועל כן כתבו בדרך כלל כלשון המשנה: "על בשורות טובות מברך הטוב והמטיב" והשמיטו הברייתא.
9
י׳אלא דלענין גשמים כתבו הרי"ף והרמב"ם דכדי לברך הטוב והמטיב בעינן שיהיו שותפים בשדה, ונראה דלענין בשורות טובות נמי בעינן שיהיו שותפים בעצם הדבר, דמאי שנא, וא"כ י"ל שדוקא "אמרו לו ילדה אשתו זכר" דשלשה שותפים באדם [הקב"ה] אביו ואמו, אי נמי אם אמרו לו נולד לו בן לבנו או לבתו דיש לו נמי שייכות בולד, דהרי לענין פריה ורביה קיימא לן דבני בנים הרי הן כבנים כדאמרינן ביבמות (דף ס"ב) וכן הוא בטוש"ע אבן העזר (סי' א' סעיף י') ואמרינן נמי בזוהר הקדוש (פ' ויחי דף רל"ג) דבני בנוי דבר נש חביבין עלוי יתיר מבנוי, ומסתמא תאב נמי להם ושמח בלידתם, ועיין חוקות החיים (סי' ח'), ואפשר לומר דהוא הדין דמברך הטוב והמטיב אם אמרו לו נולד בן לבנו או לבתו, ועיין רש"י בחומש (בראשית כא, כג), אבל אם אמרו לו נולד בן לצדיק אע"ג דשמח ברבות הצדיקים אין נראה לברך דלא תקנו לברך הטוב והמיטיב אלא לשותפים בגוף החפץ. וי"ל דסבירא ליה לההוא סבא כמאן דאמר דשותפים בטובה אע"ג דאינם שותפים בחפץ מברכין, והשומע שנולד בן לצדיק הוי כשותף בטובה דצדיק בא לעולם טובה באה לעולם כדאמרינן בסוף סנהדרין. אלא דכל זה דוחק, ולמעשה בודאי אין נראה להורות לברך, וכמו שכתבו האחרונים, ועיין בתשובת הרשב"א (ח"ד סי' ע"ז).
10
י״אכללו של דבר: על ראיית חברו שלא ראהו מעולם לכולי עלמא אינו מברך, דלא תקנו לברך אלא על ראיית חברו שראהו ונעלם ממנו שלשים יום, אבל על חברו שלא ראהו מעולם לא תקנו לברך ואינו רשאי לברך. ונראה שהרב דמונקטש הנ"ל במחילת כ"ת מחמת חולשא דאורחא לא זכר היטב הדין באותה שעה ודימה שעל סתם חברו תקנו לברך ואפילו לא ראהו מעולם, ובודאי שוב הרגיש דלאו שפיר עבד שבירך, והרב מהרש"א אלפאנדרי נ"י לא הבין מבטאו האשכנזי שלו ולא ידע שמברך, ועל כן לא העיר לו מיד על זה.
11
י״בוהנה יש שטענו שהיה לו לברך ברכת ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, ולכאורה נראה שצודקים הם בטענתם. אע"ג דבכמה מקומות קיימא לן דאין דין תלמיד חכם בזמן הזה, הנה מוכח היטב מדברי הטור והשו"ע (בסי' רכ"ד) דלענין ברכת שחלק נוהג דין תלמיד חכם גם בזמן הזה, דהרי על ברכת חכם הרזים כתב הטור שם שיש אומרים שאין בזמן הזה מי שראוי לברך עליו כך, וברכת שחלק הביא בסתם בלי חולק, והשו"ע השמיט לגמרי ברכת חכם הרזים וכתב ברכת שחלק, ונראה דסבירא להו להטוש"ע דיש לברך ברכת שחלק גם על התלמידי חכמים שבזמנינו. וכן הוכיח החיי אדם (כלל ס"ג, ח') מדברי הטוש"ע הנ"ל, אלא שהתנה לברך דוקא על מי שהוא מופלג בתורה, עיין שם. ולכאורה בדורנו זה מי לנו מופלג כהרב מהרש"א אלפאנדרי, ומי לנו עד גדול על זה כהרב ממונקטש הנ"ל, ובמקום ברכת שהחיינו שלא היה ראוי לברך היה לו לברך ברכת שחלק.
12
י״גוהנה ראיתי להעולת תמיד (סי' רכ"ד ס"ק ה') שכתב וזה לשונו: "הרואה חכמי ישראל מברך ברוך שחלק, פירוש: הרבה חכמים אפילו אינם מופלגים, ולענין ברוך חכם הרזים בעינן דוקא שיהא מופלג, אבל לענין ברכה זו לא בעינן מופלגים" עכ"ל. ובעיני יפלא דאמנם בש"ס נקטו הרואה "חכמי" בלשון רבים, וכמו כן הוא נוסח הברכה "ליראיו" בלשון רבים, אבל מעובדא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע (ברכות נ"ח ע"ב) נראה דלאו דוקא, דהרי הם ברכו ברכה זו על רב חנינא בריה דרב איקא לבדו והוא בירך עליהם והם היו שנים לא הרבה, וגם גבי מלכים נקטו חז"ל בלשון רבים, הרואה "מלכי", ומעובדא דרב ששת (נ"ח ע"א) נראה דלאו דוקא, וכן משמע בפוסקים דהרואה מלך אחד חייב לברך. ובאחרונים לא מצאתי להעולת תמיד חבר בדעה זו, ומסתמות דברי הפוסקים נראה דברכה זו נתקנה גם על תלמיד חכם יחיד, ועיין בתשובת הרדב"ז (ח"א סי' רצ"ו). ושוב מצאתי מבואר כן להדיא בדברי הב"ח ריש סי' רכ"ה, דגם על תלמיד חכם אחד מברכין, והביא דבריו השיירי כנסת הגדולה שם, ועיין בירך את אברהם (סי' ס"ד אות ג'). אלא דנראה דלא נהגו בברכה זו בזמנינו, וכן ראיתי להרב פתח הדביר (סי' רכ"ד אות ו') שכתב וזה לשונו: "מיום עמדי על דעתי לא ראיתי לחכמי גדולי הדור שהיו מברכין ברכה זו, וחזינא להו דכי הוו שמעי איזה חלוק מחודד מיוסד על אדני האמת, או איזה היקף בהלכות על קו היושר, כד הוו גרסי בספרן של צדיקים רבנן קמאי, הוו פתחי ואמרי ברוך שחלק מחכמתו ליראיו בלי שם ומלכות, אבל על ראיית החכמים לא ראיתי ולא שמעתי מברכים אפילו בלא שם ומלכות, אפילו על אותם ששמם היה הולך מסוף העולם ועד סופו, ובדבר הווה ורגיל כזה י"ל דלא ראינו ראיה". ועיין שם שהאריך בבקיאות עצומה בענין אם יש דין תלמיד חכם בזמן הזה, ושקיל וטרי בדעת מרן השו"ע בכל פרטי דין זה, והביא דברי החיי אדם הנ"ל ופלפל בדברי הרב תשובה מאהבה (ח"ב סי' ?)שהאריך גם הוא בדין זה, ואם יש לברך ברכת שחלק על תלמידי חכמים שבזמנינו, ואיזהו חכם שראוי לברך עליו, וגם הוא העיד שלא שמע מרבותיו מימיו שהיו מברכים ברכה זו. ולבסוף מסיק הפתח הדביר לברך בלא שם ומלכות, וכמו שכן נראה דכן היא מסקנת התשובה מאהבה.
13
י״דיצחק נסים
14