יין הטוב, חלק א, אורח חיים מ״טYein HaTov, Part I, Orach Chayim 49
א׳בענין הנ"ל
1
ב׳הנה עתה נדפס ס' חדש בשם "מסעות ירושלם" מאת מזכירו ובן לויתו של הגאון אב"ד דמונקאטש שליט"א, ובהביטי בו ראיתי שכתב בדף י"ט ע"א שכתבו לו משמי שדברתי עם הרב מהרש"א אלפאנדרי זצ"ל בענין הנ"ל וגער עלי גערה גדולה ואמר לי שהרב הנ"ל הוא למדן ויש לו על מה לסמוך, וכותב שם על מה סמך, וזה לשונו: "ובאמת מרן שליט"א שטעמו ונמוקו עמו דתלוי בהתרגשות הנפש דבר המסור ללב וכיון שהרגיש שמחה עצומה כל כך, לא יכול לעצור ברוחו מלהודות לשם ה', וגם זיל בתר טעמא שכתב המגן אברהם דכיון דלא ראהו אינו אוהבו כל כך, וכאן הלא רבינו היה אוהבו להסבא קדישא במסירות נפש ממש יותר מגופו ובכל לבבו, ועיין בספרא דמרא בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' ס"ה) מה שכתב בשם הב"ח, והחזיק אחריו בישועות יעקב, דכיון דברכת שהחיינו הוא רק רשות יש לברך גם בספק אם נתרגש משמחה" עכ"ל עיין שם.
2
ג׳והנה טרם שאבוא להשיב על הנימוקים הנ"ל אמרתי להעיר, אמנם דברתי אז עם הרב מהרש"א אלפאנדרי בזה והרצאתי לפניו בקיצור מה שכתבתי בסי' הקודם, אבל לא כנים הדברים שכתבו משמי שאמר לי שיש לו להרב הנ"ל על מה לסמוך, אדרבא אמר לי פשוט הדין כן שאין לברך, וגם אמר לי שזה אמת מה שכתבתי שלא שמע אותו מברך, אלא שאמר לי גם כן: "כיון שהוא (הרב ממונקטש) למדן, מעצמו ידע שלא היה צריך לברך, ואין צריך להעיר לו על זה, וגם לא לדבר בענין זה בכל מקום, פן מתנגדיו ימצאו בזה ענין לתחלת מחלוקת ח"ו וכו'", וסיים: "והלואי שתהא יציאתו כביאתו בלי מחלוקת", כן היו דבריו אלי בניחותא. ותמהני מאד על הכותב שבמחילת כ"ת לא דקדק לכתוב דברים כהויתם.
3
ד׳ועתה נבוא להנמוקים של הגאון אב"ד דמונקטש שליט"א. הנה מה שכתב שהיה לו התרגשות של שמחה עצומה, כבר כתבנו דאעפ"י כן אין לברך דאין זה ממדת כל אדם לאהוב כל כך את מי שלא ראהו מעולם, וחז"ל לא תקנו לברך על מקרה שאינו בגדר הרגיל בטבע העולם, וזה שרצה נמי המגן אברהם במה שכתב: דכיון דלא ראהו אינו אוהבו כל כך. ואף לפי דעת הב"ח דבסי' כ"ט אינו רשאי לברך, דעיין שם שלא כתב לברך אלא כשיש ספק אבל לא בכדי, וכאן הלא נתבאר דמעיקרא לא תקנו לברך, ואין ספק בדבר או פלוגתא. ועיין בתשובת הרשב"א (סי' רמ"ה) דמבואר שם דגם כשיש ספק אין לברך, וכן משמע עוד מכמה פוסקים, וכבר העירו האחרונים על הב"ח בזה, ועיין בתשובת חתם סופר (או"ח סי' נ"ה). ועיין שם שכתב דהיכא דאין ספק ופלוגתא, אפילו יאמר אני נהנה ושמח בטלה דעתו אצל כל אדם ואסור לו לברך לכולי עלמא. והב"ח גופיה כתב שוב בסי' תל"ב, וכמו כן בתשובה (בישנות סי' קל"ב), דכשיש ספק אין לברך, וכן כתב הפרי מגדים (באשל אברהם סי' רכ"ה ס"ק ט'). ועיין נחפה בכסף (ח"ב בקונטרס פרי מפרי דף ל' ע"ב) ודרכי תשובה (סי' כ"ח אות כ"א) וחתם סופר או"ח (סי' נ"ג) ויו"ד (סי' רצ"ט) וכתב סופר (או"ח סי' כ"ו). וכן היא הסכמת רוב האחרונים דגם בברכת שהחיינו חל הכלל דספק ברכות להקל, וכבר האריכו בזה בעלי הכללים, הלא בספרתם עיין עליהם, ואין להאריך עוד בזה.
4
ה׳והנה שוב הראני כבוד ידידי הר"ר אהרן פישר נ"י שבס' מסעות ירושלם נ"ל בדף כ"א כתב שהגאון אב"ד דפה עיה"ק מוהרי"ח זוננפלד שליט"א קבל בסבר פנים יפות ובשמחה רבה את האורח הגדול (הגאון אב"ד דמונקאטש הנ"ל) ובעינים דומעות בירך שהחיינו, עד כאן. ואמר לי הר"א פישר הנ"ל שזה ברור שלא ראו זה את זה לפני כן, ואמרתי לו לשאול מהרב מהרי"ח זוננפלד שליט"א פשר דבר זה וענהו שבירך שהחיינו בלא שם ומלכות, והתפלא על שכתבו בשמו שבירך שהחיינו בסתם כאלו בירך בשם ומלכות.
5
ו׳והואיל ואנן איירינן בהאי ענינא דהרואה את חבירו, אמרתי להביא כאן מה שכתבתי מכבר לתלמיד חכם אחד שרצה לומר דהרואה את חבירו לאחר י"ב חדש שכתבו האחרונים שאם היה מקבל ממנו מכתבים ויודע משלומו אינו מברך מחיה המתים, דגם שהחיינו אין לו לברך. אע"ג דאם היה רואה אותו לאחר שלשים יום היה מברך שהחיינו אף על פי שקבל ממנו מכתב בינתים, השתא שלא ראה אותו אלא לאחר י"ב חודש והיה מקבל ממנו מכתבים גם שהחיינו אין לו לברך, דאחר י"ב חדש אינו מברך אלא מחיה המתים אבל לא שהחיינו. ועל זה כתבתי לו דבמחילת כ"ת לא צדק בזה כלל, דכל האחרונים שכתבו דלאחר י"ב חודש שמברך מחיה המתים אינו מברך שהחיינו ממקור אחד דבריהם לקוחים מהב"ח ורש"ל, ועיין שם שכתבו להדיא דהיינו טעמא דאינו מברך שהחיינו דבכלל מחיה המתים הוי נמי שהחיינו. ועיין מעשה רוקח (פ"י מהלכות ברכות ה"ב) שכתב על זה: "אם קבלה נקבל", עיין שם. ולפי זה אף לפי מה שכתב הברכי יוסף משם מר זקנו הרב מהר"א אזולאי ששמע דהא דלאחר י"ב חדש מברך מחיה המתים הוא דוקא כשלא קבל ממנו כתב ולא ידע משלומו, אבל אם ידע ששלום לו או קבל ממנו כתב אינו מברך מחיה המתים, וכן כתב הלכות קטנות (ח"א סי' ר"כ). אף לפי זה מברך שהחיינו לכולי עלמא, דעד כאן לא כתבו רש"ל וב"ח וכל האחרונים דלאחר י"ב חדש אינו מברך שהחיינו, אלא משום שמברך מחיה המתים ושהחיינו בכלל כנ"ל, אבל כשקבל ממנו כתב או שמע מבני אדם ששלום לו שאינו מברך מחיה המתים, לכולי עלמא מברך שהחיינו. וכן כתב להדיא בהלכות קטנות שם, שמברך שהחיינו. והטעם שאף שקיבל ממנו מכתבים מברך שהחיינו ואינו מברך מחיה המתים, פשוט, משום דברכת שהחיינו היא על ההנאה והשמחה שהוא שמח על ראיית חבירו פנים בפנים, שכן שיערו חז"ל שכל שלא ראה את אוהבו שלשים יום הוא שמח ונהנה מאד בראייתו. ואפילו קבל ממנו כתב בתוך שלשים הוא שמח ונהנה בראייתו, אבל ברכת מחיה המתים שמברך לאחר י"ב חדש תקנוה על שום שעבר זמן שהמת משתכח מן הלב עד שנודע לו וראהו שהוא חי, ועל כן אם שמע מבני אדם ששלום לו או קבל ממנו כתב תו לא שייך לברך על ראייתו מחייה המתים, ועיין בהלכות קטנות שם. ואם לאחר י"ב חדש קבל ממנו כתב או שמע מבני אדם אודותיו ששלום לו ולא ראהו פנים בפנים אינו מברך, ועיין בירך את אברהם (סי' ס"ה אות ג'). אלא שהמשנה ברורה כתב דאם בתוך השלשים יום שלא ראהו קבל ממנו מכתב או אנשים הודיעוהו משלומו יש דעות באחרונים לענין השהחיינו וספק ברכות להקל. וחפשתי באחרונים ולא מצאתי מאן דאמר דאם בתוך השלשים יום קבל ממנו מכתב דאינו מברך שהחיינו. וכל האחרונים שראיתי כתבו מפורש דלענין שהחיינו אין נפקא מינה בין קבל ממנו מכתב בינתיים או לאו, דאע"פ שידע משלומו שמח בראיתו פנים בפנים וכנ"ל. ודברי הרב תעלומות לב ח"ג (בליקוטים או"ח אות כ"ד) גם הם תמוהים, עיין שם. הרחמן יזכנו לראות פנים בפנים את פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
6
ז׳יצחק נסים
7