יין הטוב, חלק ב, אבן העזר וחושן המשפט ה׳Yein HaTov, Part II, Even HaEzer and Choshen Mishpat 5
א׳אם מורידין דיין שהגיע לזקנה
1
ב׳הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פ"ב הלכה ג') כתב: "אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס, מפני שיש בהם אכזריות; ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהא רחמן". והוא ברייתא בפרק ד' דסנהדרין (דף ל"ו) וזה לשונה: "אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים". וכתב הלחם משנה שמה שכתב הרמב"ם "זקן מופלג בשנים" הוא כדי לא לסתור את דברי רבי יוחנן בסנהדרין י"ז שאמר: "אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי זקנה", והרמב"ם הזכיר זאת בסמוך בהלכה ו': "וצריך להשתדל שיהיו כולם בעלי שיבה". מדברי הלחם משנה נראה ברור שהרמב"ם מפרש "בעלי זקנה" שאמר ר' יוחנן, היינו זקנים ממש. לענ"ד לשון "בעלי" זקנה, נראה יותר לפרשו כמו שכתב רבינו יונה בחידושיו: "דלאו היינו זקנים ממש, אלא לאפוקי בחורים. דכשם שאין מושיבין זקן מפני צער גידול בנים, כך אין מושיבין בחורים מפני שעדיין לא ידעו בצער גידול בנים". וי"ל שהרמב"ם נמי מפרש כן את דברי ר' יוחנן וסבירא ליה שאין זה אלא לכתחילה, ואעפ"י כן מפרש "זקן" האמור בברייתא הנ"ל: "זקן מופלג בשנים", משום דסבירא ליה שדוקא זקן מופלג בשנים הוא דאתי למדת אכזריות, והיינו שהגיע לשיבה ממש. עיין הרמב"ם בפ"ו מהלכות תלמוד תורה הלכה ט' וטור יו"ד סי' רמ"ד ובב"י שם, דמופלג בזקנה היינו בן שבעים, וי"ל שמופלג בשנים נמי היינו בן שבעים.
2
ג׳וראיתי בס' "מעיל שמואל" להרב חיים שמואל פלורנטין, בהגהותיו על הרמב"ם (דף ל"ו), שנסתפק אם דוקא לכתחילה אין מעמידין בסנהדרין זקן מופלג בשנים, אבל אם היה כבר יושב בסנהדרין והזקין והפליג בזקנה אין מסלקין אותו, או דילמא הוא הדין אם הזקין והפליג בזקנה בהיותו בסנהדרין דמסלקין אותו. והניח זה בצ"ע ולימוד. ולענ"ד אע"פ דבברייתא והרמב"ם נקטו בלשון דמשמע לכתחילה, הנה מהטעם שאמרו בזה שהוא משום אכזריות וכמ"ש הרמב"ם עצמו, נראה לכאורה דהוא הדין אם נזדקן בהיותו בסנהדרין דמסלקין אותו, דבעינן שכל היושבים בסנהדרין יהיו רחמנים משום והצילו העדה. ועיין בשו"ת הרשב"א (חלק ו' סי' קצ"א) שהרב השואל נסתפק בספקו של הרב "מעיל שמואל" הנ"ל והשיב לו הרשב"א: "נראה לי דכל שהוא תלוי בסבה, כל שישנה לסבה [ה]ענין נגרר אחר הסבה. וסבת הזקנה האכזריות, ולפיכך אין מושיבין אותו אחר שנזדקן בדין של סנהדרין שהרי נתחדשה לו הסבה הגורמת. וכן נראה לכאורה מלשון רש"י ז"ל שכתב: 'זקן שכבר שכח צער גידול בנים ואינו רחמני'. וסריס נמי אע"פ שנסתרס עכשיו מסלקין אותו. כן נראה לי". וכמו כן כתב רבינו יונה בחדושיו: "נראה לי דכשם שאין מושיבים זקן בסנהדרין, כך אם היה זקן מסלקין אותו, שהרי אינו יכול לדון דיני נפשות, לפיכך אין מושיבין אותו". ומסתמות דבריהם נראה שמשהגיע לזקנה מסלקין אותו, שלא כמו שכתב הרמב"ם דדוקא זקן מופלג בשנים.
3
ד׳אלא שבהלכות כלי המקדש (פ"ד הלכה כ"א) כתב הרמב"ם: "אין מורידין לעולם משררה בקרב ישראל אלא אם סרח". וכן כתב בתשובה שהביא הרדב"ז (ח"ה סי' ב' אלפים ע"ח): "אין מורידין אדם מקדושתו, מסנהדרין גדולה ועד חזן הכנסת, אלא אם כן עבר עבירה בפרהסיא". ובפירוש המשנה סוף מנחות כתב: "מיסודי תורתינו שכל העולה במעלה ממעלות התורה אין מורידין אותו לעולם אלא בסיבה שיתחייב מחמתה להורידו, שמעלין בקודש ולא מורידין". מכאן דאם הזקין בהיותו בסנהדרין אין מורידים אותו. וכן מצאתי אח"כ שכתב כן בפשיטות ה"חסדי דוד" (בפ"ז דסנהדרין דף ס"ו ע"ג) על דברי הברייתא הנ"ל, וזה לשונו: "ופשוט דרצונו לומר דאין מושיבין אותם לכתחלה בסנהדרין, אבל כשהזקינו בסנהדרין והפליגו בזקנה אין מורידין אותם, משום מעלין בקודש ואין מורידין וכן כתבו ז"ל". ויש לתמוה לכאורה על רבינו יונה והרשב"א שכתבו שאם נזדקן בהיותו בסנהדרין דמורידין אותו, שהרי קיימא לן מעלין בקודש ואין מורידין. ועיין שו"ת הריב"ש סי' רע"א ושו"ע יו"ד סוף סי' רמ"ה. אלא שמדברי רש"י פרק קמא דהוריות (דף ד' ד"ה "או שלא היה") דכתב: "אי נמי זקן או שלא היה לו בנים היה, לכך נתמנה אחר במקומו", מפורש יוצא דסבירא ליה כמו שכתבו רבינו יונה והרשב"א, דגם אם הזקין בהיותו בסנהדרין דמורידין אותו. ולכאורה טעמא בעי, דהרי קיימא לן מעלין בקודש ואין מורידין. וסבור הייתי לומר דשינוי זה שמתהווה במהותו וטבעו של האדם בימי זקנותו, שבא למדת האכזריות, וכמו כן הסריס ומי שאין לו בנים שבהם מידה זו, שהפיסול הוא בגופם, לא אמרינן מעלין בקודש ואין מורידין, ולא נאמר כלל זה אלא לענין חששות חיצונים שאינם בגוף האדם. וכן ראיתי ב"שבות יעקב" (ח"א סי' כ"ט) שכתב דפסולי הגוף לא אמרינן מעלין בקודש ואין מורידין. ראה שם שהביא תשובת הרשב"א הנ"ל שהיתה בידו מאוצר ספרי מחותנו הגר"ד אופנהיים, וכתב: "ואל תתמה על זה למאוס כל כך בזקן, והלא בישישים חכמה ואורך ימים תבונה, והרי הרמב"ם בהלכות כלי המקדש כתב: 'אין מורידין לעולם משררה שבקרב ישראל אלא אם סרח'. האי כללא לאו דוקא, דהא כהן שנולד בו מום וכן הזקן שהגיע להיות רותת ורועד וכי האי גוונא אינו עובד שוב, אלא דכל שנולד סבה בגופו אינו בכלל זה". ועיין חולין דף כ"ד והרמב"ם פ"ז מהלכות ביאת המקדש הלכה י"ב. ויש לתמוה על "חסדי דוד" הנ"ל שכתב בפשיטות דאם הזקין בהיותו בסנהדרין דאין מורידין אותו ושכתב "וכן כתבו ז"ל" ולא פירש מי הם שכתבו כן היפך רש"י והרמב"ם, רבינו יונה והרשב"א.
4
ה׳ושוב ראיתי בשיורי כנסת הגדולה או"ח בלשונות הרמב"ם (שבסוף הספר דף קל"ו) שכתב דמלשון הרמב"ם הנ"ל מוכח דדוקא בתחלת העמדה אין מעמידין זקן וסריס וחשוך בנים, אבל אם בהיותו בסנהדרין נזדקן או נסתרס או מתו לו בניו אין מסלקין אותו. אולם מצא בתשובה להרשב"א כ"י, הלכות דיינים סי' י"ד, שכתב דאפילו אם נזדקן או נסתרס בהיותו בסנהדרין מסלקין אותו. וכתב השיורי כנסת הגדולה שנראה דמודה הרשב"א בהושיבוהו כשהיו לו בנים ומתו דאין מסלקין אותו. ולשיורי כנסת הגדולה עצמו נראה שלא מיעטו אלא מי שלא היו לו בנים כלל ועיקר, אבל אם היו לו בנים ומתו מושיבין אותו לכתחלה, וסיים שאף בזקן וסריס סברת הרשב"א תמוהה, דלפי סברתו נצטרך לומר דרבן יוחנן בן זכאי והלל ושמאי ושאר הסנהדרין כשהזקינו סלקו אותם, ודוחק לומר דעד ק"כ שנה לא מיקרי זקן מופלג בשנים.
5
ו׳ואנא חירגא דיומא קמי יקר אורייתיה דרבינו הכנסת הגדולה, דבריו בזה נפלאו ממני. שמה שכתב דמדברי הרמב"ם מוכח שאם נזדקן בהיותו בסנהדרין אין מורידין אותו, כבר כתבתי דאע"פ שהרמב"ם נקט לשון דמשמע לכתחילה, מכל מקום כיון שכתב הטעם שהוא מפני אכזריות, דמשמע גם בהיותו בסנהדרין מורידין אותו, אין לדייק נגד זה מהלשון, דטעמא עיקר ואזלינן בתר טעמא. ובפרט דכן מוכח להדיא מדברי רש"י בהוריות, וכן כתבו רבינו יונה והרשב"א, בודאי יש לפרש כן גם דברי הרמב"ם להשוותו עמהם ולא לעשותו חולק. ותשובת הרשב"א בכ"י שהזכיר, נראה שהיא תשובת הרשב"א שכתבתי לעיל והיא היא התשובה שהביא השבות יעקב הנ"ל. ונראה [ד]ממה שמסיים הרשב"א: "וסריס נמי אע"פ שנסתרס עכשיו מסלקין אותו" ולא כתב נמי "וכן אם מתו בניו", משמע ליה להכנסת הגדולה דמודה הרשב"א במתו בניו שאין מסלקין אותו, ולדעתו הוא אף ממנים אותו לכתחלה, שלא מיעטו אלא כשלא היו לו בנים כלל ועיקר. ולענ"ד מלשון "מי שאין לו בנים" לא משמע כן, אלא משמע אפילו שהיו לו ומתו, אין מעמידין אותו. ואם ארע לו כן בהיותו בסנהדרין מסלקין אותו, וכדמוכח כן להדיא מדברי רש"י וכנ"ל. והרשב"א כיון שכתב "סריס נמי", לא הוצרך לפרש גם במתו בניו דמורידין אותו, דדין אחד להם כמו ששנויים יחד בברייתא. ואולי זה טעמו של הרמב"ם דגבי זקן וסריס כתב "מפני שיש בהם אכזריות" וגבי מי שאין לו בנים כתב "כדי שיהא רחמן", כיון דמיירי גם בהיו לו ומתו וזה אינו אכזרי כהנך, לכן כתב כדי שיהא רחמן.
6
ז׳ומה שכתב עוד השיורי כנסת הגדולה שלפי זה נצטרך לומר דרבן יוחנן בן זכאי והלל ושמאי ושאר הסנהדרין כשהזקינו סלקו אותם, לענ"ד לא ידעתי מאי קושיא. דאין הכי נמי כל מי שהיה מזדקן היו מסלקין אותו משום שנתהווה פיסול בגופו, או שהיה פורש ומסתלק מעצמו. ואפילו לפני שהזדקן יכול לפרוש מעצמו ואין בזה משום "מעלין בקודש ואין מורידין", ראה "חקרי לב" או"ח סי' ח"י וכן "חקקי לב" ח"א סי' ח'. אלא שהלל הזקן ורבן יוחנן בן זכאי נראה שמעיקרא לא נתמנו בסנהדרין אלא לאחר שהזקינו והפליגו בזקנה. דהכי איתא בסוף ספרי: "הלל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה". ור' יוחנן בן זכאי "עסק בפרקמטיא ארבעים שנה ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס ישראל ארבעים שנה". וכן אמרו בש"ס ראש השנה (דף ל"א) על רבן יוחנן בן זכאי. הרי דמבני שמונים שנה ומעלה היו כשנתמנו בסנהדרין. וי"ל משום שלא היו גדולים כמוהם מנו אותם, וכמבואר בפסחים (דף ס"ו) שלא היה גדול כהלל, ובני בתירא כשנוכחו שהוא גדול מהם ויתרו על נשיאותם ומנוהו נשיא עליהם. וכן י"ל שגם כשמנו את רבן יוחנן בן זכאי לא היה גדול כמוהו ולפיכך מנו אותו. וכעין זה כתב החיד"א בברכי יוסף חוה"מ (סי' ז' אות ו') משם הרשב"ץ בס' "מגן אבות" על שמעיה ואבטליון שהם עצמם היו גרים ונתמנו לנשיא ואב"ד משום שלא היו גדולים כמוהם בישראל. וביוסף אומץ (סי' מ"ז אות ג') כתב משם "מנחת יהודה" ריש פרשת משפטים שכן כתב מהר"מ מקוצי, וכן כתב מהר"י חאגיז בעץ חיים פרק קמא דאבות. וכעין זה כתב נמי "שושנים לדוד" סוף פרק ד' דפסחים דחזקיה המלך עיבר ניסן בניסן וקיימא לן דאין מושיבין מלך בעיבור השנה, דלרוב הפלגת חכמתו שאין בישראל גדול ממנו היו ממנים אותו. ומאי דאמר בסוכה (דף כ"ח) ובבא בתרא (דף קל"ד) ששמונים תלמידים היו לו להלל, קטן שבכולם ר' יוחנן בן זכאי, י"ל שלא נשארו מאותם תלמידים עד זמן שנתמנה רבן יוחנן בן זכאי, שהרי הוא האריך ימים ואפשר נמי שהיה קטן מכולם גם בשנים. וראיתי למרן בכסף משנה בהלכות ממרים (פ"ב הלכה ב') שכתב דקטן שבכולן אינו ר"ל בחכמת התורה אלא בשאר חכמות, ובחכמת התורה גדול שבכולן היה. וראיה לדבר שנתמנה נשיא וראש ישיבה במקום הלל, ואם קטן שבכולן היה בחכמת התורה איך מינו אותו ולא מהתלמידים היותר גדולים ממנו. ועיין בירושלמי נדרים (סוף פרק ה') דמשם אפשר להבין כן, שרבן יוחנן בן זכאי היה גדול בחכמת התורה מכל חבריו תלמידי הלל. ברם, בבבלי בשני המקומות הנ"ל קשה מאד להבין כן, ונראה משם שרבן יוחנן בן זכאי היה קטן מכולן בחכמת התורה, ולא נתמנה מיד אחרי הלל אלא כמו שכתב התשב"ץ (ח"א סי' קל"ו) שאחר הלל נהג הנשיאות שמעון בנו, ואחרי שמעון בנו רבן גמליאל הזקן דור שלישי להלל, והוא שתקן כל אותן התקנות השנויות בגיטין, והוא שנזכר בפרק קמא דאבות אחר הלל ושמאי. ואחרי כן שמעון בנו הנזכר אחריו שם שהוא היה מעשרה הרוגי מלכות, ונשאר רבן גמליאל השני, שהיה אז קטן ובמקומו נהג נשיאות רבן יוחנן בן זכאי. והכי איתא בשבת (דף ט"ו): "הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותם בפני הבית מאה שנה" האחרונה שלפני החורבן. ועיין פתח עינים ברכות דף כ"ז ע"א מהספר מה שכתב בזה. ויש לתמוה על הרב מהר"ד פארדו שכתב בספרו "שושנים לדוד" על המשניות בפרק קמא דאבות שאחר הלל נהג נשיאות ר' יוחנן בן זכאי ארבעים שנה ואח"כ חזרה הנשיאות לזרע המלוכה. ועיין מה שכתב הוא עצמו ב"חסדי דוד" בפ"ח דסנהדרין (דף ס"ח ע"א).
7
ח׳שוב בא לידי ספר "דינא דחיי" מבעל הכנסת הגדולה, וראיתי לו בעשין צ"ז (דף ק"ח ע"ג) שכתב בשם "המאירי" שיש מפרשים שלכתחילה הוא שאין מושיבין זקן בסנהדרין, אבל אם הושיבוהו כשהוא בחור אעפ"י כן דן כדרכו והולך, שמאחר שהורגל בדיני נפשות אין כאן בית מיחוש. ודבריהם צ"ע, כיון שהזקן משתנה טבעו בזקנה ובא לידי מדת האכזריות, הרי מוכרח שגם הרגלו בדונו דיני נפשות ישתנה ויושפע ממדת האכזריות שקונה לו, ומהאי טעמא כתבו רש"י, הרשב"א ושאר המפרשים שאם הזקין והפליג בזקנה בהיותו בסנהדרין שמורידין אותו. ומה שכתבו בראשית דבריהם: "אם הושיבוהו כשהוא בחור", אין נראה שכוונתם "בחור" ממש אלא היינו לפני שהגיע לזקנה. וה"דינא דחיי" שם כתב: "נראה לי שפרושו הוא שאינו זקן מופלג, שאם בחור ממש הרי אמרו אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי זקנה. ואפשר נמי בחור ממש וגרסי כגירסת הסמ"ג שגורס במקום 'בעלי זקנה' 'בעלי עושר", ולענ"ד נראה כמו שכתבתי, דהיינו שהושיבוהו לפני שהגיע לזקנה.
8
ט׳להלכה נראים דברי הרוב שמי שהזקין בהיותו בסנהדרין, או שנעשה סריס וכו' – מורידין אותו.
9
י׳בדיני ממונות מושיבים זקן וסריס ומי שאין לו בנים, כמבואר בגמרא סנהדרין (דף ל"ו) שמנו שם בעשרה דברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות, את כל השנויים בברייתא הנ"ל, שכשרים לדיני ממונות. ובירושלמי (פ"ד הלכה ז'): "תני ר' חייא חד עשר", ומנו שם את הסריס ואת מי שלא ראה בנים, ואילו את הזקן לא מנו שם. וכמו כן בתוספתא לא נזכר זקן. ועיין "חסדי דוד" שם כתב: "אפשר דנלמד מהנך, אבל אפשר דהך תנא אחרינא הוא ופליג בזקן, דסבר דלא שייך שכחה בצער גידול בנים. ולדינא אין לנו אלא דברי הגמרא". כלומר דברי הגמרא דילן, שהזקן כשמפליג בזקנה נחלש זכרונו, שכח צער גידול בנים ובא למידת האכזריות, הלכך אינו כשר לדיני נפשות אבל כשר הוא לדיני ממונות.
10
י״אומכאן תמהתי מזה זמן רב על שני גדולים, על בעל הכנסת הגדולה ועל בעל הלכות קטנות, שכפי הנראה כשדנו בנושאים אלו לא זכרו גמרא מפורשת זו. הכנסת הגדולה בחו"מ (סי' ז' הגהות הטור אות א') כתב שהסריס כשר לדון, ולמד זאת מדברי הגהות אשרי בפרק החובל שכתב שפצוע דכה וכרות שפכה אע"ג דפסולי קהל נינהו כשרים לעדות. וכתב הכנסת הגדולה: "והוא הדין דכשרים לדון, דכל הכשר להעיד כשר לדון, חוץ מסומא באחת מעיניו לסלקא דעתא בגמרא", ולא זכר שבגמרא הנ"ל מפורש שהסריס כשר לדון. והלכות קטנות (ח"א סי' פ"ט) כתב: "שאלה. אם יש להעמיד דיין שאין לו בנים וזקן. תשובה. ההיא בסנהדרין איתמר שדנין דיני נפשות, ואע"ג דיש לצדד דגם בדיני ממונות משום דיש לך אדם שחביב עליו ממונו מנפשו, מכל מקום ראינו שלא חששו רז"ל על זה, שהרי מנו כמה מדות יהיו בסנהדרין, ולא נמצא שהקפידו על זה בממונות". ולו היה זוכר שמפורש בגמרא שזקן ומי שאין לו בנים כשרים לדון דיני ממונות בודאי לא היה מצדד בזה ולא היה כותב את מה שכתב. וכבר העיר על דברי הלכות קטנות אלו הגאון חיד"א ב"ברכי יוסף" חו"מ סי' ז' וכתב שאין כאן שאלה ותשובה כי תלמוד ערוך הוא וכו'. ועיין חשק שלמה (סי' ח' הגהות הטור אות א') ועיין עוד מה שכתבתי בזה בספר "יין הטוב" סי' ל"ב. ועיין מה שכתב יפה ללב ח"ד חוה"מ סי' ז' אות י"ב ויש להשיב על דבריו.
11
י״בהרי זה פשוט וברור מן האמור שבדיני ממונות ממנים לכתחילה זקן, ואפילו זקן מופלג בשנים. ואין צריך לומר שאם כבר משמש כדיין שאין מורידין אותו כשמזקין ומפליג בזקנה.
12
י״גאולם בדורותינו עדים אנו שרק יחידי סגולה והם מועטים, מסוגלים להמשיך למלא תפקיד זה כדין וכשורה גם כשהגיעו לזקנה ושיבה. ועיין "אור החיים" בפרשת "ויחי" שכתב: "שאנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו, ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבוא במלחמתה של תורה, ויתמעטו הרגשותיו. הגם שאמרו רז"ל: 'זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם', דקדקו לומר 'מתיישבת' לשלול דעתם של זקני עם הארץ, שמטרפת. ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס". ואף לפי הגירסא "מתוספת" כתב היפה מראה: "אבל אם עבר הרבה משנותיו, דנעשה זקן מופלג, אי אפשר שלא יחלש ותחלש גם דעתו". ועיין עוד מה שכתב בזה בספרו "יפה קול" (דף קנ"ב), ועיין שמו אברהם מערכת ז' ערך זקנה אות י"ב.
13
י״דאמנם קשה מאד לירד מן הגדולה כדאמרינן בסוף פרק בתרא דמנחות (דף ק"ט): "אמר רבי יהושע בן פרחיה בתחלה כל האומר עלה לה אני כופתו ונותנו לפני הארי, עתה כל האומר לי לירד ממנה אני מטיל עליו קומקום של חמין". ובירושלמי פסחים (פ"ו הלכה א'), "אמר רבי יושוע קבסיו: כל ימי הייתי בורח מן השררה. עכשיו שנכנסתי כל מי שבא ומוציאני בקומקום הזה אני יורד לו, מה הקומקום הזה כווה ומפציעו [ו]מפחם בו כך אני יורד לו". ובאבות דרבי נתן פרק י': "הוא היה אומר: כל מי שיאמר לי קודם שאכנס לגדולה זו 'הכנס' רוצה אני שארד עמו עד לחייו, עכשיו שנכנסתי כל מי שיאמר לי 'רד הימנה', רוצה אני שאפיל עליו קומקום של חמין, שהגדולה קשה היא להעלותה וכשם שקשה היא להעלותה כך קשה להורידה".
14
ט״ואולם כשאומרים לו רד הימנה מסיבת חולשתו, מחמת זקנה אין בזה משום מעלין בקודש ואין מורידין ואין לו להקפיד ולמאן, דרבנן דהוו קפדי, לא על התואר והגדולה כשלעצמם הוו קפדי, אלא כוונתם לשם שמים, שהיו אומרים מי יאמר שהבאים במקומנו יקדשו שם שמים בשררתם כמונו. כדברי רבי יוסי בי רבי בון על ר' יהושע שם בירושלמי שאמר: "חס ושלום דהוה בעי לה, אלא דהוה אמר מאן יימר לי דחורן מקדש שם שמים דכוותי". וכיון שכאמור, שמי שהגיע לשיבה כחותיו הגופניים והנפשיים נחלשים, שממילא כשרו השפוטי נפגע ע"י זה, ולא יוכל לקדש שם שמים כמו שהיה מקודם וכמו שאחר הקטן בשנים שיש לו אותן הסגולות והתנאים הדרושים מהדיין, הרי ברור שאין לו לסרב. אדרבא ראוי שהוא יתן אל לבו משימלאו לו שבעים שנה לפרוש מעצמו מכהונתו ובזה יקדש שם שמים. וכמובן, שהצבור מחוייב לספק לו את צרכי פרנסתו בכבוד גם אחרי פרישתו מכהונתו.
15