ישמח משה, שמיניYismach Moshe, Shmini
א׳במדרש רבה (ויק"ר י"א ה') עם חסיד תתחסד וכו' (תהלים יח כו), ר' נחמיה פתח קרא במשה, בשעה שבא בחסידות, הקב"ה בא עמו בחסידות, בשעה שבא בתמימות, הקב"ה בא עמו בתמימות, בשעה שבא בעקמנות, הקב"ה בא עמו בעקמנות, בשעה שנתברר על עסקיו, הקב"ה בירר עסקיו. אימתי בא בחסידות, בשעה שאמר הראיני נא את כבודך (שמות לג יח-יט), מה כתיב תמן (שמות לג יט) אני אעביר כל טובי וגו'. אימתי בא בתמימות, בשעה שאמר מדוע לא יבער הסנה (שמות ג ג), אמר ליה מן דיקרי קאים בגוויה. אימתי בא בעקמנות, בשעה שאמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם (שמות ג יג), מה אמר לו זה שמי (שמות ג טו), לפי שעה אהיה אשר אהיה (שמות ג יד). אימתי נתברר על עסקיו, בשעה שאמר לו ועתה לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג י), אמר לו שלח נא ביד תשלח (שמות ד יג), ומאז באתי אל פרעה (שמות ה כג), מה כתיב תמן (שמות ו א) עתה תראה, עד כאן דברי המדרש.
1
ב׳וכדי לבאר זה, אקדים מה שאמרתי בפסוק (סוף קדושים, ויקרא כ כו) ואבדיל אתכם מן העמים וגו'. על פי הכוזרי (מאמר ראשון) הבדל מדריגה ואתם הדבקים בה' וגו' (דברים ד ד). וזה היה מדריגת משה שאמר ואנחנו מה (שמות טז ז), כי מחמת קורבתו אל אלקיו, הרגיש בחוש כי אין בו ישות רק הכח אלקי, ולא קרץ עפעפי עיניו לצורך עצמו רק בלתי לה' לבדו, כי היה נחשב בעיניו כמשתמש בשרביטו של מלך, (ועיין מה שכתבתי בפרשת בראשית על אמרם (חולין קל"ט ע"ב) בשגם (בראשית ו ג) זה משה, עיין שם בארוכה). והנה זה הוא כונת המדרש, דבכל עניניו של משה לא היה הוא בזה כלל רק ה' לבדו, דבשעה שבא בחסידות, לא היה כלל אף לצורך רוחני רק להגדיל כבוד שמו. וכן בשעה שבא בתמימות היינו בדין, כי חסידות הוא לפנים משורת הדין, השי"ת בא עמו, ר"ל שהיה נראה לו שבזה הכבוד שמים יותר מתגדל ממה שהוא בלפנים מן השורה. וכן אף כשבא בעקמנות, ר"ל כמו שנראה לפום ריהטא כסירוב לנגדו ית', השם בא עמו באותו העקמנות, כי הוא לא היה כלל בזה רק להגדיל כבוד שמו ית'. וכן כשבירר עסקיו, ר"ל שנראה לפום רהיטא כי בירר בעסקיו ית' איזה ישמע לו יתברך ואיזה לא ישמע, או שבירר בעסקיו יתברך להיות אין דעתו נוחה בזה העסק, גם בזה השי"ת בא עמו, כי הוא לא היה בשום ענין רק למען כבוד שמו יתברך. ותני והדר מפרש אימתי בא בחסידות, בשעה שאמר הראיני נא את כבודך, שהוא החשקות המוחלט לחזות בנועם ה' ודבקות אלקי האמיתי, לא היה כלל עבורו אף לצורך נשמתו, רק למען כבוד שמו כי תכלית הבריאה כדי להטיב כי הטוב רוצה להטיב, ובקש למלאות רצונו שידע דרך המשכת חסד ורחמים וברכה, וזה נתפרש בתשובתו יתברך אני אעביר כל טובי, והבן. ואימתי בא בתמימות, בשעה שאמר מדוע לא יבער הסנה, יבואר בהקדים מ"ש הפני יהושע (בגיטין דף ו' ע"ב) בהא דאמר שם בגמרא ועוד והא אבייתר הוא דאסכים מריה על ידיה וכו', בשם הגאון מו"ה נפתלי כ"ץ ז"ל דמהא דאסכים מריה, מוכח דותזנה היינו לשון מזונות, אם כן לפי זה בזונה נמי יש לפרש לשון מזונות, כמ"ש התוספת שם (ד"ה ויתנו), וזה היה כונת ר' אבייתר, והפסוק גופיה מיירי בזונה ממש, אם כן מה שאמר ר' אבייתר אינו פסוק כלל, רק לצחות הלשון כתב כלשון הפסוק ואין צריך שרטוט, עד כאן דבריו. היוצא מזה שדרך הקדמונים לכתוב דבריהם כלשון המקרא, ולא כיונו על הפסוק כלל, ועל דרך זה נאמר כאן על פי אמרם ז"ל (סנהדרין קי"א ע"א) בשעה שעלה משה למרום מצאו להש"י כותב ארך אפים וכו', שאמר משה רשעים יאבדו, והיינו שבא בתמימות במדת הדין ולא לפנים משורת הדין, היה כונתו שהיה נראה לו אם יהיו רק צדיקים יתקדש שמו מאד, אבל האמת יתרון אור מן החשך כי אין ניכר עצם הדבר רק על ידי הפכו. והנה הרשעים נמשלו לקוצים, כמו שדרשו (בב"ק דף ס' ע"א) כי תצא אש ומצאה קוצים (שמות כב ה), עיין שם. והיינו אמרו מדוע לא יבער הסנה, (ואין זה סותר למה שאמר הראיני נא את כבודך, שנראה שרצה להמשיך חסד ורחמים, כי הכל הולך למקום אחד שהיה רצונו רק לעשות נחת רוח לפניו ית"ש ולמלא רצונו שרוצה להטיב בתכלית הטבה, והרשעים הם המעכבים, על כן בקש שיוסר המעכב, והבן). והשיב לו יתברך מן יקירי דאית לי בגוויה, והבן.
2
ג׳ומ"ש אימתי בא בעקמנות, בשעה שאמר ואמרו לי מה שמו וגו'. יבואר על פי מ"ש (בסוף שמות ובפרשת בשלח) על המדרש (ילקו"ש רמז רל"ג) הים סוער וכו', באותה שעה אמרו ה' ימלוך וגו' (שמות טו יח). כי כל מעשה ה' יתברך הוא נצחי, כמו שאמר שלמה (קהלת ג יד) כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם, אבל הנעשה על ידי שליח, אינו רק לפי שעה. וכן הוא במדרש (תנחומא אחרי סי' י"ב) לשעבר הייתם נושעים על ידי בשר ודם, לכך אינו גאולה שלימה, אבל לעתיד שישראל נושע בה' בעצמו אז יהיה תשועת עולמים (ישעיה מה יז). ומזה מבואר כי כונת משה בסירוב השליחות, היה כדי שיהיה על ידי הקב"ה בעצמו ויתוקן עולם במלכות שדי לנצח נצחים, כמו שהוא יתברך נצחי אשר שמו הויה ב"ה מעיד עליו היה הוה ויהיה. וזה אמרו ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, ר"ל אם שמו מורה שהוא נצחי, יעשה בעצמו ויהיה נצחי. אמר לו זה שמי לפי שעה אהיה אשר אהיה, ופירש רש"י אהיה עמהם בצרה זו, אשר אהיה עמהם בשיעבוד מלכיות, כי כך חייבה חכמתו ית' לכך צריך להיות דוקא על ידי שליח, כמ"ש שם סוף שמות. (ומה שאמר שבא בעקמנות, היינו שחישב שלא ירצה לילך בשליחות ויפדה הש"י בעצמו, וחישב שזה הוא רצונו ית"ש רק שחייב רצונו ית"ש שיצמח מהתעוררות התחתונים, היינו שמשה יעורר לזה במה שסירב בשליחות לכונה זו, והבן). ונקדים עוד דברי האר"י ז"ל על הפסוק לכה ואשלחך, כי הקב"ה היה משלח את משה בב' שליחות. א', לטובת גאולת ישראל. והב' לרעה, שעל ידי השליחות נאמר (שמות ה ט) תכבד העבודה על האנשים. אמנם הקב"ה אינו מכנה השליחות לעולם על הרעה, לכן נגד הא' שהוא תכבד העבודה, אמר לכה לעצמך כאלו איני משלחך, אך נגד הב' שהוא לטובת גאולת ישראל, אמר ואשלחך, עד כאן דבריו. עוד נקדים דברי האלשיך (ריש פרשת וארא) בהראות גודל צדקת משה באמרו למה הרעות (שמות ה ט), כי מרוב חיבת עם ה' בלבו בצרתה לו צר, ותבער בו כמו אש על צרת בנו בכורו יתברך, על כן הוציא מפיו דבורים כאלו, על כן נגד דבורו הקשה, (שמות ו ב) וידבר אלקים וגו'. ועל טוב לבו, ויאמר אליו אני ה' מקור הרחמים, עד כאן דבריו. ועיין מ"ש שם לפרש אמרו ית' עתה תראה, דכובד העבודה השלים הזמן, על כן תיכף ועתה תראה אשר אעשה וגו', אבל לולי כובד העבודה עדיין לא יכלת לראות כי לא הגיע הזמן, אם כן גם הקושיא שיעבוד, לזכות ולטובת ישראל יחשב, עיין שם. ועל פי זה יתבאר אימתי נתברר על עסקיו, בשעה שאמר לו ועתה לך ואשלחך אל פרעה, השיב לו שלח נא ביד תשלח, אין זה סירוב, רק לגלות שאינו דורש לכבוד עצמו, כי לא יחוש אף אם יהיה על ידי אחר, רק שיהיה רק שליחות, ואף שתוכן לבות ה', כבר נודע (זוהר ח"א קס"ט ע"א) כי מסוג התפלה לפרש, ואף שבירר לומר שבשליחות רוצה ולא בהליכה, כונתו לשמים מגודל אהבת ישראל אשר נצמח מאהבתו יתברך, שחישב שכך רצה הש"י שהוא יעורר לזה שיהיה רק שליחות ולא הליכה, וכן ומאז באתי אל פרעה, שהוא בירור לומר שאין דעתו נוחה בזה העסק, השי"ת בא עמו בבירור עסקיו כדברי האלשיך הנ"ל, והשיב לו יתברך עתה תראה כמ"ש, והבן כי נכון מאד הוא בס"ד.
3
ד׳ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר וגו' (ויקרא ט ב). והנה לכאורה תיבת לך אינו מדוקדק דשפת יתר הוא. והנ"ל בזה, דהנה אהא דפירש רש"י (ד"ה קח) קח לך עגל, לכפר על העגל שעשה אהרן, קשה אדרבא היא הנותנת דאין קטיגור נעשה סניגור (ברכות נ"ט ע"א), (ועיין במזרחי ובגור אריה שעמדו בזה). ומיהו יש ליישב על פי מ"ש בפרשת אחרי לפרש המדרש (ויק"ר כ' ו') גם ענוש לצדיק וגו' (משלי יז כו), ואם כן באמת לא היה לאהרן חלק כלל בחטא העגל, רק חילול השם היה בפני ההמון שלא הבינו זה והיו סבורין שיש לו חלק בו, ואם כן בזה מתוקן שפיר החילול השם, שמזה ידעו דאין לו חלק בחטא הזה, דאם לא כן אין קטיגור נעשה סניגור ולא היה ראוי להיות נצטוה שקרבנו הראשון יהיה עגל. וזה דיוק הכתוב קח לך, שאתה לא חטאת באמת בעגל, דאין בזה משום אין קטיגור וכו' רק חילול השם יש, ובזה יתוקן. (וזה מדוייק בלשון רש"י להודיע שכיפר וכו' על מעשה העגל, מעשה דייקא), והבן כי נכון הוא בס"ד.
4
ה׳ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש וגו' (ויקרא ט ג). ובתוספתא (תורת כהנים פרשת שמיני, ט ג) דרשו, מה ראו ישראל להביא יותר מן אהרן, אלא אמר להם משה, אתם יש בידכם מתחילה ויש בידכם מסוף, בתחילה שנאמר (בראשית לז לא) וישחטו שעיר עזים, בסוף שנאמר (שמות לב ח) עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל, אבל אהרן לא היה לו חלק כי אם בעגל, עד כאן (הביאה הכלי יקר בפרשה זו ועיין מה שפירש בו). והנ"ל על פי המבואר בכלי יקר בשם המפרשים דבאהרן עגל לחטאת, שהיה בידו מעשה בלי מחשבה כשוגג, אבל ישראל עגל לעולה, שהיו מזידין וצריכין כפרה על הרהור הלב, ועיין שם מ"ש דבקרבן אהרן נאמר (ויקרא ט ז) וכפר בעדך ובעד העם, ובקרבן העם נאמר רק וכפר בעדם, עיין שם. ולפי זה נ"ל דהתוספתא אתי שפיר כפשוטה, דהא (במסכת ברכות דף ז' ע"א) רמי, כתיב (שמות כ ה) פוקד עון אבות וגו', וכתיב (דברים כד טז) לא יומתו וגו'. ומשני לא קשיא כאן שאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וכו', עיין שם. ודעת לנבון נקל דמי שנכשל בשוגג, אין זה קרוי אוחז מעשה אבותיו בידו, דהא אינו אוחז דרכם אלא שנכשל, ואם כן לפי זה הם שחטאו במזיד, יש בידם גם עון אביהם, אבל הוא שלא חטא רק בשוגג כנ"ל, וגם סבור היה שבין כך ובין כך יבא משה (ויק"ר י' ג'), וגם לא ידע שיצא העגל, אין בידו רק חטא עצמו כנ"ל, ונכון הוא בס"ד.
5
ו׳ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח וגו' (ויקרא ט ז). בתורת כהנים זה שאמר הכתוב (תהלים צט ו) משה ואהרן בכהניו וגו'. בהקדים לבאר הא דפירש רש"י (ד"ה קרב) שהיה אהרן בוש, ואמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, עד כאן. ויש לדקדק דלמה באמת היה אהרן בוש. ועוד דודאי כיון דהיה בוש, היה טעם גדול בדבר, ואם כן במאי דחה אותו משה. והנ"ל על פי החן טוב פרשת תצוה על המדרש (שמו"ר ל"ז ד') כשאמר לו הש"י למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (שמות כח א), הרע למשה, אמר לו הקב"ה תורה שלי היתה ונתתיה לך. ותורף הדברים שהרע למשה, כי דעתו היה כי לו נאה להיות כהן גדול, יען כי קדוש הוא לאלקיו ופרוש מאשה וכמלאך משרת. והשיב לו הקב"ה שמאותו טעם שנתתי התורה לישראל ולא למלאכים, מכח טענת כלום יצר הרע יש בכם וכו' (שבת פ"ח ע"ב), מאותו טעם נבחר אהרן לכהן לה' ולא משה, כי משה היה בחינת מלאך משולל מגשם, ויותר כבוד שמים מתרבה על ידי שעובד מי שהוא בעל גשם, עד כאן דבריו ודפח"ח. והנה איתא במדרש (סדר זה, ויק"ר פי"א ו') אמר ר' חלבו כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה, כסבור ששלו הוא, ביום השביעי אמר לו הקב"ה לא שלך היא אלא של אהרן אחיך, הדה"ד (ויקרא ט א) ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו וגו', עד כאן. והנה דעת לנבון נקל אם דעתו של משה היה שיותר טוב ונאה לעבודה בשלילות הגשם, עד שהודיע לו השי"ת כי לא כמחשבותיו מחשבתו יתברך, אם כן יתכן לומר דגם דעת אהרן היה כמו דעת משה. והנה לפי זה כיון שהיה משה עובד כל שבעת הימים, היה אהרן בוש לגשת אחריו, בהעריך עצמו מלובש בגשם לנגד משה משולל הגשם ופרוש. ואמר לו משה למה אתה בוש, ר"ל בשביל זה עצמו שאתה בוש, לכך נבחרת כדברי החן הטוב, וכשם שהשי"ת הודיע למשה, ככה הודיע משה לאהרן כנ"ל. ועיין בפרשת תצוה מה שפירשתי אני המדרש הנ"ל, כי משה בעצמו כהן היה, רק דפסקה כהונה מזרעו, וזה שהרע למשה מדוע פסקה כהונה מזרעו, אמר לו השי"ת תורה וכו' ונתתיה לך ולא על ידי אחר מפני שאתה איש האלקים, לכך מהאי טעמא אין בניך מתייחסים אחריך דאינו כבוד כלפי מעלה, כדכתיב (דברי הימים א' כג יד) משה איש האלקים, לכך בניו יקראו על שבט הלוי, עיין שם. והנה פירושי ופירוש החן טוב בקנה אחד עולה, דהיינו לפי שלא היה במשה שום אנושיית, ראוי היה לקבל התורה ולא נתייחסו בניו אחריו, וממילא לכך נבחר אהרן לכהונה הוא ובניו, כי הוא היה בו אנושיית ויכולו בניו להתייחס אחריו, ועל פי פירושו אתיין גם כן דברי רש"י הנ"ל שפיר, והבן. והנה שם בזבחים (דף ק"א ע"א) הוכיח דמשה כהן היה, דכתיב ומשה איש האלקים וגו', ואומר משה ואהרן בכהניו, ומקשה מאי ואומר, ומשני אי מהתם הוה אמינא האי לדורות וכו', עיין שם. נמצא עיקר הוכחה דמשה כהן היה מפסוק משה ואהרן בכהניו, ועל פי זה מבואר התורת כהנים ויאמר משה וגו', דהיינו הא דאמרן דאהרן היה בוש מפני שיש בו אנושית, ואמר לו משה לכך נבחרת, דאני שאין בי אנושית לא יוכלו בני להתייחס אחרי. ועל זה אמר זה שאמר הכתוב משה ואהרן וגו', שמע מינה דמשה כהן היה, אם כן אמאי נפסק מזרעו, אלא ודאי שמע מינה כטעם הנ"ל, כנ"ל נכון בס"ד.
6
ז׳עוד ביאור על המאמר הנ"ל. ועל דברי רש"י (ד"ה קרב) שאמר לו למה אתה בוש לכך נבחרת, דהנה איתא במדרש (ויק"ר י' ג') ויעש אהרן את העגל, (שמות לב ה) אמר מוטב יתלה החסרון בי ולא בהם, אמר לו הקב"ה הואיל וכך עשית, לא תזיז מן הפלטין שלי, שנאמר (ויקרא כא יב) ומן המקדש לא יצא. והנה בספר ברית שלום (פרשה זו) פירש המדרש הנ"ל, דהא קשה מאי מעליותא יש בזה שתלה החסרון בו ולא בהם, ופירש על פי הגמרא זבחים (דף מ"א ע"ב) תנא דבי רבי ישמעאל, מפני נאמר פרוכת הקדש בפר כהן משיח (ויקרא ד ו), ולא נאמר בפר העלם דבר של ציבור (ויקרא ד יז), משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטן סרחו פמליא שלו קיימת, אם רובן סרחו אין פמליא שלו קיימת, עד כאן לשון הגמרא, ועיין שם פירוש רש"י. והנה זה היה כונתו דאם יהיה החסרון בו שהוא יחיד ואין קדושתו יתברך מסתלקת, אבל אם יתלה החסרון בהם, אם כן יחטאו הרבים וח"ו קדושתו מסתלקת, וזה היה ממש מסירת נפשו ורוחו ונשמתו על קידוש השם יתברך. והשי"ת החופש סרעף לב וכליות, אמר מדה כנגד מדה הואיל וכונתך לבל יסתלק קדושתי, לכך לא תסתלק אתה מקדושתי, ודפח"ח. ונמצא לפי זה דוקא על ידי עשיה זו, נבחר לשמש תמיד לפניו ית"ש. ועל פי זה יתבאר שהיה אהרן בוש, והיינו מפני אותו החטא, ואיך ישמש לפניו כמו כהנים ששמשו בבית חוניו (מגילה י' ע"א), והבן. ועל זה אמר משה למה אתה בוש, ר"ל משום דבר זה שאתה בוש ממנו, לכך נבחרת כנ"ל. ועוד י"ל, על פי אמרם ז"ל (ברכות י"ב:) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו, מוחלין לו כל עונותיו, ודו"ק. ונחזור לענינינו לפרש המאמר הנ"ל, דהנה הפסוק (תהלים צט ו) מדמה משה ואהרן וגו' קוראים אל ה' והוא יענם, והנה במשה הוא כפשוטו שקידש שם שמים כמה פעמים, במצרים העתיר ונעשה תיכף בקשתו, כמו שנאמר (שמות ח כו) ויעתר משה אל ה', וכן בקריעת ים סוף ויצעק משה אל ה' (שמות יז ד), ונענה ונקרע הים, וכמוהו הרבה פעמים. וכן בשמואל הלא קציר חטים היום וגו' (שמואל א' יב יז). אבל אהרן לא מצינו בו שקידש שם שמים, ואדרבה ח"ו חילול מצינו, אלא על כרחך צריך לומר דהחילול הוא קידוש, שמסר נפשו ורוחו ונשמתו כדי שישאר קדושת השם במקומו, ועל פי זה יבואר המאמר הנ"ל, והבן כי נכון הוא בס"ד.
7
ח׳ותצא אש ותאכל אותם וגו' (ויקרא י ב). הנה טרם נבאר המקראות, נקדים סוגית הש"ס במסכת פסחים (דף צ' ע"ב), ועיין בצל"ח שם מ"ש ליישב הרמב"ם (פ"ו מהלכות קרבן פסח ה"ב) דפסק אין שוחטין וזורקין על טבול יום דמת מצוה שהנזיר מגלח, עיין שם, וגם הגירסא הישנה סבר לה כר' עקיבא וגו'. וגם מה שמדקדק בדברי ר' יצחק שאמר אם נושאי ארונו של יוסף היו, כבר היו יכולין לטהר. ואם משאל ואלצפן היו, היו יכולין לטהר (סוכה כ"ה ע"ב, עיין שם תוספות ד"ה שחל), עיין שם היטב. והנה בעקבותיו אלך ליישב כל הנ"ל, על פי הספרי (הובא במזרחי ריש פרשה זו) משום ר' עקיבא, דשמיני למלואים היה בח' בניסן, ואז מתו נדב ואביהו. ועיין במזרחי פרשת צו בפסוק (ויקרא ח ב) קח את אהרן ודו"ק, ואם כן הוי לדידיה יום זיי"ן בערב פסח, לכך אמר היו יכולין לטהר, כיון דהוי טומאה שאין הנזיר מגלח, דהא לא נטמאו רק בבגדים, אבל על נושא ארונו של יוסף, אמר כבר היה יכולין לטהר. ור' עקיבא סובר שריפת נשמה וגוף קיים, והוי טומאה שהנזיר מגלח, ובהא פליגו ר' עקיבא ורבי יצחק, כמו דפליגו ביה תנאי אחרינא, ואם כן מוכח דינו של הרמב"ם הן מדברי ר' עקיבא והן מדברי רבי יצחק, וגם מוכח דעל טבול יום דשרץ שוחטין וזורקין, דהא לא גרע מטומאת יחיד דמת שאין הנזיר מגלח דשוחטין וזורקין עליו, וכמו דמוכח מקושית רבי יצחק, ומיושב גרסא הישנה, וגם מיושב קושית התוספת בריש פרק מי שהיה (פסחים צ"ג ע"א ד"ה רבי) דאמר שם ר' עקיבא לטעמיה דאמר אין שוחטין וזורקין על טומאת שרץ, עיין שם ודוק היטב. ומיושב גם כן קושית התוספת דילמא בששי, דהא על כרחך היה אז שביעי, דהא ביום ח' היה אז שמיני למלואים, דהא באחד בניסן הוקם המשכן לכולי עלמא, ולא מצי לומר דמאוחר היה. והשתא מיושב טפי הגרסא הישנה, דדוקא נקט סבר לה כר' עקיבא, דאלו כדברי רבי יצחק היה נשאר קושית התוספת (פסחים צ' ע"ב ד"ה שחל) דילמא בששי, אבל על רבי יצחק גופיה לא קשה דילמא בששי, דהא לדידיה אין קפידא, דהא הוא רוצה להוכיח דעוסק במצוה פטור מן המצוה אף היכא דאיכא כרת, ואם היה בששי ודאי דנשמע דבר זה שפיר טפי, רק דאמר שחל שביעי, היינו דלא תימא דילמא איירי דחל שביעי, ולא משמע דבר זה דהיו יכולין לטהר, לכך אמר אף אם חל שביעי נשמע דבר זה, דהא אם תאמר דחל שביעי, על כרחך צריך לומר דאין שוחטין וזורקין, דהא כתיב (במדבר ט ו) ולא יכלו וגו', ולכך מדחה דלר' עקיבא לא מוכח כלל, דהא משאל ואלצפן על פי הדבור עשו, דנאמר להם קרבו וגו' (ויקרא י ד), ואין ללמוד משם, די"ל דמשום דמאת פני הקדש הוא ודו"ק, אבל לרב דלא נשמע דינו רק אם נימא דחל שביעי, נשאר הקושיא. לכך צריך לשנויא סבר לה כר' עקיבא, וכמו דאיתא הגירסא הישנה הנ"ל בתוספת דסוכה (דף כ"ה) שם בהסוגיא דמייתי הפלוגתא דרבי עקיבא ורבי יצחק הנ"ל, עיין שם היטב ותבין מה שכתבתי כאן. ואין להקשות דלפי זה לר' עקיבא ביום ההוא למה, הא בלא זה על כרחך היה בשביעי. לא קשה מידי, דהא איכא למטעי דיום שמיני מלואים היה באחד בניסן, דהא איכא למסבר קראי לכאן ולכאן, עיין בהרא"ם פרשת צו בפסוק קח את אהרן. לכך נאמר ביום ההוא ועל כרחך שביעי, דהא ששי לא יתכן, דהא אחד משתיא לה ודאי היה שמיני למלואים, או ראש חודש או ח' בניסן, דהא על כל פנים הראשון למלואים היה בראש חודש, ודו"ק. ואין לומר דעדיין קשה ביום ההוא למה, הא אי אפשר לומר דאחד בניסן היה שמיני למלואים, דאם כן קשה כבר היה יכולין לטהר. זה אינו, דהוי מצי למטעי ולומר שנתעצלו בדבר, כמו דעל כרחך אמרינן כן לרבי יוסי הגלילי. ולדידי יש לומר דלכולי עלמא נשרפה הפרה בשני לניסן, כיון דכבר הוקם המשכן באחד בניסן והוי אל פני אוהל מועד, דודאי משה והציבור לא נתעצלו והבן. ויותר נראה לומר, דהאי דאמר בשני נשרפה, הוא כדעת הספרי דמלואים היה אחר הקמת המשכן, אם כן לדידיה לא מקרי פתח אוהל מועד קודם גמר הקמה, ולא היה יכול לשרוף הפרה קודם. מה שאין כן למאן דסובר דראש חודש היה שמיני למלואים, אם כן על כרחך סובר דתשבו פתח אוהל מועד דנאמר במלואים, הוא קודם גמר הקמתו כמו שמבואר במזרחי, אם כן לפי זה היו יכולין לשרוף הפרה קודם ראש חודש תיכף אחר כ"ג אדר, כיון דמקרי פתח אהל מועד. ומיהו אפשר לומר דאלעזר וחקה כתיב, ועדיין לא נתחנך, ותולה בהפלוגתא דזבחים (דף ק"א ע"ב) אם משה כהן היה. והנה אף אם היה כהן, יש לומר דהיה כהן גדול ואנן סגן בעינן. ועוד דפשטיה דקרא (במדבר יט ב) משמע דהפרה הראשונה היתה על ידי אלעזר ממש. ולפי זה נראה דהאי דסובר דבשני בניסן נשרפה הפרה, הוא כדעת התורת כהנים, דלדעת הספרי הנ"ל על כרחך בטי"ת נשרפה, אבל ודאי לא מאוחר, דודאי לא נתעצלו, ודוק. ואם כן מיושב גם כן קושית התוספת דהוה ליה לומר שיטבלו, דהא תירץ התוספת הוא דחוק גדול. וגם קשה מאי צווחו למה נגרע, יטבלו, והוא תמיה גדולה, עיין שם. ולפי מ"ש לא קשה מידי, דהא לטבול יום דמת לא מהני טבילה, וגם מיושב קושית רש"י לפי המסקנא דלמה לא נזכר טומאת שרץ בתורה, דטומאת שרץ על כל פנים יכול לטבול, ולא קשיא גם כן דנימא גם בטומאת שרץ דאין שוחטין וזורקין על טבול יום דידיה, דאם כן תקשה קושית רש"י הוה ליה להזכיר טומאת שרץ בתורה. ונראה לומר מדדייק קרא (במדבר ט י) לכתוב איש איש כי יהיה טמא לנפש, ולא כתיב סתם כי יהיה טמא, שמע מינה דוקא לנפש מוכרח לדחות לפסח שני, אבל טומאת שרץ יכול לטבול ולעשות פסח ראשון דשוחטין וזורקין על טבול יום דשרץ, כן כתב המזרחי להדיא בפרשת בהעלותך. אך דעדיין קשה אם כן דטמא מת חמור לענין טבול יום, אם כן לא מצי למילף כלל טומאת שרץ אף אם לא טבל דמקוה לפניו, והא דתירץ בצל"ח דמוכח מהלשון של ר' יצחק, הוא תמוה, דבש"ס מקרא רוצה ליליף כמו דמסיק ואמר רחמנא דנדחה, ולא מלשון של ר' יצחק ודוק. ועוד אי מלשון של ר' יצחק יליף, קשה על רבי יצחק גופיה הקושיות שהקשה הגמרא על רב ודוק, וזה עיקר הקושית שעל הרמב"ם שהוא רוצה לתרץ וצלל במים אדירים, ולבסוף העלה חרס בידו במחילת כבודו, דהא באמת דינו של הרמב"ם דאין שוחטין וזורקין על טבול יום דמת מוכרח מאד, דהא אמר הא למחר יכולין לעשות, וקשה ממה נפשך אי לא יטבלו ויזו, אם כן גם ביום ההוא יכולים לעשות, ומה הפרש יש בין יום ההוא ובין מחר, אלא ודאי דבגוון דיכולין לעשות ביום מחר, דהיינו על ידי טבילה והזאה דהיום, לא יכלו לעשות ביום ההוא, וזה מוכרח מאד, רק דעיקר הקושיא כיון דיש איזה הוכחה דעל טבול יום דשרץ שוחטין וזורקין, ויש הוכחא דעל טבול יום דמת אין שוחטין וזורקין, אם כן שוב אי אפשר למילף כלל טומאת שרץ מטומאת מת, והא לא מתורץ כלל. והנלע"ד לתרץ בטוב טעם ודעת, בהקדים דקשה לי על דברי התוספת דפסחים (דף ס"ט ע"א) בד"ה שוחטין וזורקין, דהקשו למאן דאמר דשוחטין וזורקין על טומאת שרץ, והוא הדין על טומאת מת בשביעי שלו, אם כן הא דכתבה התורה דנדחין מפסח ראשון, היינו קודם שביעי, אם כן למה לי קרא, הא אינו יכול לאכול בערב, וכהאי גוונא דגברא לא חזי, ודאי אכילת פסחים מעכב לדברי הכל, ועיין שם ע"ב ד"ה אכילת פסחים, ותירצו דאיצטריך להא דנדחין לפסח שני, עיין שם. ולפי זה קשה לי, דהא למאן דאמר הנ"ל שוחטין וזורקין בשביעי אף קודם שהוזה וטבל, ואם כן נהי דמשה הוצרך לומר להם דיעשו פסח שני כמו שתירצו, מכל מקום עלייהו קשה מאי קא צווחי מעיקרא למה נגרע, דהא מבואר בספרים הובא במזרחי פרשת בהעלותך, דצווחי משום דילפי קל וחומר מחטאת, ואם כן אם קודם שביעי מאי קא צווחי, הא אכילת פסחים מעכב דכתיב (שמות יב ד) איש לפי אכלו, ואינו דומה לחטאת דלא מעכב בהוא אכילת בעלים, ועל כרחך צריך לומר דאף דלא מסתבר לספרי דשאלתן היה אף דראוי שידחו מפסח ראשון, מכל מקום איך יעשו שלא יודחו מהמצות הלזו מכל וכל דמאי חטאו, דקשה להספרי דאף דלא חטאו בזה, מכל מקום טמאים הם מ"מ מ"ד דשוחטין וזורקין, על כן מפרש לשאלתן למה נגרע, כפשוטו כמ"ש ולא כהספרי וזה ברור, אבל הספרי לשיטתו אליבא דר' עקיבא, דהא סתם ספרי ר' שמעון, וכלהו סתימאה אליבא דר' עקיבא, סובר דחל שביעי שלהן בערב פסח, והיינו דאמרו דהדם יזרק על הטמאין והבשר יאכל לטהורין, דהא לערב בשעת אכילה יהיו טהורין ולמדו שפיר קל וחומר מחטאת, ובא הציוה דידחו לפסח שני מגזירת הכתוב. והנה לפי זה מבואר דדעת הספרי דאין סברא כלל שיזרק דם על הטמאין, לולי קל וחומר מחטאת וכן הוא שיטת רב, והנה כיון דכבר בא הציוה בטמאין לנפש דידחו, אם כן ממילא אף לענין טומאת שרץ, כבר נסתר הקל וחומר מחטאת דהא טמא לנפש יוכיח, ואם כן ממילא נשאר בסברא החיצונה, והיה ראוי לומר דאין שחיטה וזריקה עליו אף אחר שטבל, רק דאחר שטבל נמעט מטמא לנפש דכתיב בקרא כמ"ש בשם המזרחי, אבל קודם שטבל דלא נשמע ממיעוט הנ"ל, דהא טמא לנפש גם אחר שטבל איירי ותפסת מרובה לא תפסת, נשאר קיים בסברא החיצונה כיון דכבר ליכא קל וחומר מחטאת כמ"ש, והא דיליף בגמרא דילן מביום ההוא דאין שוחטין וזורקין על טומאת שרץ, היינו דאי לאו ביום ההוא, הוה אמינא דקודם שביעי איירי, ואם כן איכא בטומאת שרץ שפיר קל וחומר מחטאת, ואין כאן יוכיח מטמא לנפש, דשאני התם דלא חזי לאכילה, ואכילה מעכב בפסח, אבל טומאת שרץ דחזי לאכילה הוי שפיר קל וחומר מחטאת, לכך אמר ביום ההוא וגו' ואמר רחמנא דנדחי, ואם כן ממילא קל וחומר ליכא מחטאת גם לטומאת שרץ, וממילא אין שוחטין וזורקין עליו, ולא מחמת דיליף מטמא לנפש. והדברים ברורים לענ"ד מאד והוא דרך אמת לענ"ד בעזר"ה, ודברי הרמב"ם מאירין כשמש בצהרים ונכון מאד, וגם מיושב דבלאו הכי משה איך יליף טומאת שרץ להחמיר מטומאת מת, כיון דודאי טומאת מת חמיר בכמה דברים, אבל עכשיו נתיישב הכל בס"ד. ועל פי האמור נראה לפרש מקראי קדש שלפנינו ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה', דיש לדקדק האי וימותו מיותר, כי אם נשרפו ודאי מתו. וגם לפני ה' למה, בודאי הכל לפני ה' הוא, ומכל שכן במקום המקודש. וגם מאמר משה הוא אשר דבר וגו' (ויקרא י ג), מאי בעי משה בזה, בודאי בלא זה ה' הצדיק משום שחטאו בהקריבם אש זרה. וגם איך הוכיח משה שהם הקרובים, דלמא על חטאם מתו, וקידוש הקרובים יהיה עוד. והנ"ל ליישב הכל, דהנה בספר צנצנת מנחם (דף ל"ה) הקשה איך עשה ה' ככה להמית נדב ואביהו במקדש ה', ולעבור על לאו דטומאת מקדש, עד כאן. ובאמת קושיתו נכונה, דהא מסורת בידוע שהשי"ת שומר תורתו, כמבואר בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) על הפסוק (ויקרא כב ט) ושמרו את משמרתי. ותירץ בספר הנ"ל כמה תירוצים. א', דהמכניס מת פטור, משום שאין לו טהרה במקוה. ב', שנשרפו, ואפר שרופים אינו מטמא (נדה כ"ח ע"א), עיין שם. והנה שני התירוצים של הבעל צנצנת מנחם, גם כן אינו לפי דברי שו"ת מעיל צדקה (סימן מ"ה אשר הובא בצל"ח שם), דהא אף אם מכניס מת פטור, מכל מקום חייב על הבגדים. גם תירוץ השני אינו מספיק, דאף אם נשרפו מכל מקום הבגדים קיימים, וגם אם לענין משאל ואלצפן מהני השרפה, מכל מקום לענין זה דטומאת מקדש לא מהני, דהא לכל אחד התחיל בהו מגוואיה כעין מיתה, כמו שמבואר בדברי מעיל צדקה (בשאלת מו"ה בערמאן שם). ומ"ש בצנצנת מנחם שנשרפו בבת אחת, זה דלא כמאן כמפורש במסכת סנהדרין דף נ"ב (ע"א), עיין שם. והנה עוד תירוץ מצאתי, על פי המבואר בצל"ח שם בשם זית רענן, דהקשה הא נטמאו אהלי משכן. ותירץ דאכתי לא נאמרה פרשת טמאים, עיין שם. ומיהו זה אינו מספיק רק לדידן דלא נהגינן טומאה באוהל ובמשכן, דאכתי לא נצטווינו בפרשת טמאים, אבל אין זה מספיק על השי"ת איך עבר על לאו ח"ו, דהא ואהיה אצלו אמון וגו' כתיב (משלי ח ל). מיהו לכאורה מצאתי תירוץ אחר, דהא בכתובות (דף ק"ג ע"ב) איתא בתוספת (ד"ה אותו) דהר"ר חיים כהן אמר אלמלא הייתי כשנפטר רבינו תם, הייתי מטמא לו. והיינו על כרחך לאו משום דצדיקים אינם מטמאין, עיין באסיפת זקנים שם, ובירושלמי פרק מי שמתו, ובספר הפלאה שם בכתובות. מכל הלין משמע דלתלמיד חכם מופלג הותר קדושת כהונה דרשאין לטמאות עצמן, אבל לא לומר שאין מטמאין, כמו שכתב שם בהפלאה ממיתת נשיא, וגם לשון הגמרא בטלה קדושה משמע כן, דאם צדיקים אינם מטמאין הרי הקדושה לא בטלה. מיהו התוספת במסכת ב"מ (דף קי"ד ע"ב [ד"ה מהו]) הביאו דהשיב אליהו כשקבר לר' עקיבא, דצדיקים אינם מטמאין, ומיהו כתבו התוספת שם דחויא הוא, עיין שם. ומיהו יש לתמוה דאיך אליהו הוציא ח"ו דבר שקר מפיו ובפרט בדיני התורה, בשלמא הא דהשיב לא מתני מר סדר טהרות דתנן ר' שמעון בן יוחאי אומר וכו', אף דדחי' הוא דלא קיימא לן כרבי שמעון בן יוחאי, מכל מקום שפיר מייתי דכך תנן בסדר טהרות רבי שמעון בן יוחאי אומר וכו', אבל בהא דצדיקים אינם מטמאין קשה מאד, והוא קושיא עצומה מאד לענ"ד. והנ"ל בזה דבאמת סתירת דבר זה מבואר בכמה מקומות, כמו כאן דאמר ר' יוסי הגלילי נושאי ארונו של יוסף היו, ור' עקיבא אמר שנטמאו בנדב ואביהו, אלמא דצדיקים מטמאין, וכן ר' יוחנן בן זכאי אמרר בשעת מותו פנו כלים מפני הטומאה כדאיתא במסכת (ברכות דף כ"ח ע"ב), מכל מקום ודאי מעצם הדין ראוי להיות שצדיקים לא יטמאו, כי אין טומאה להם ובמיתתן נקראו חיים (ברכות י"ח ע"א). אך לא ניתנה לנו להתנהג בדין זה, כי הכרעה זו אין דעתינו דעת האנושי מקפת אותה, כי אני ה' חוקר לב ובוחן כליות כתיב, והאדם יראה לעינים (ירמיה יז י), ולכך אין לנו להתנהג בזה כלל אף אם נודע לנו שהוא צדיק, כדי שלא לחלק בין צדיק לצדיק דאין כח המבחין בידינו, ואם כן השיב אליהו האמת, כנ"ל ברור ואמת בס"ד. ואם כן לפי זה מיושב הכל, דעלינו לא קשיא דטמאו המשכן, אף דלדידן אינו נוהג דין זה דהצדיקים אינם מטמאין, מכל מקום אכתי לא נאמרה פרשת טמאין. ועל השי"ת שכבר משמר תורתו, הרי אצלו גלוי הכל ונוהג דין זה דצדיקים אינם מטמאין, והוא נכון בס"ד. ועל פי זה יתבארו הפסוקים, דהפסוק רוצה להודיע צדקתם אמר ותצא אש וגו', ושמא תאמר דנשרף הכל, לזה אמר אותם, ודרשינן בסנהדרין (דף נ"ג ע"א) אותם ולא בגדיהם, ושמא תאמר נשרפו בבת אחת ולא נטמאו הבגדים, לזה אמר וימותו, דהיינו דאתחיל בהו מגוואי כעין מיתה, ואף אם תאמר דהמכניס מת פטור, הרי כיון דמתו קודם שנשרפו, הרי נטמאו הבגדים דהא הבגדים ודאי נשארו, ושמא תאמר דעדיין לא נאמרה פרשת טמאים, לזה אמר לפני ה', שכבר הוא באמנה אתו. והנה כל התורה כולה בסיני נאמרה למשה כמבואר בכמה מקומות, רק דאחר כך בא הדבור ליתן כל אחד בזמנו לישראל כפי מה שחייבה חכמתו ית"ש, אבל לבני עליה הודיע קודם כי נהג טובת עין, ולכך להם היה קשה קושיא זו. וליישב קושיא זו ולהצדיק אותו ית"ש, אמר משה הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש, ר"ל דהם קרובים אליו ואינם מטמאין אצלו ית"ש, ועליהם אמר שיתקדש הבית בהם כפירוש רש"י ולא שיטמא ח"ו, וכמו שמבואר במדרש (תנחומא שמיני סי' א') שאמר משה שמעתי בסיני שיתקדש הבית במיודעיו, והבן כי נכון הוא מאד בס"ד. ועל פי דרוש הנ"ל נ"ל לבאר הא דאיתא במסכת ברכות (כ"ח ע"ב) דר' יוחנן בן זכאי אמר בשעת פטירתו פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא. דקשה מאד דגם לאיש ההמוני יפלא מאד אם יחשוב בשעת מיתה בהבלי עולם ובדברים נקלים, ומכל שכן לאיש קדוש כמוהו שאז העת לקשר עצמו לעילא ולעילא. והנ"ל דעיקר המצוה שאחז הצדיק הזה, הוא מה שריבץ תורה ללמד לתלמודים תורת ה', והנה איתא כל המקיים מצוה אחת לפני מותו כאלו קיים כל התורה כולה, לכך גם עכשיו אחז הצדיק דרכו בהמצוה שהחזיק בה ללמד לתלמודיו דינא דאורייתא, כי העולה על הדעת היה שהצדיקים במיתתן קרוים חיים כדילפינן מקרא (שמואל ב' כג כ), ואין ראוי שיטמאו, וח"ו שישרה הטומאה על צדיקים, רק דאנן לא נהגינן בזה להקל דהאדם יראה לעינים וכו', אבל במי שנתברר לנו שהוא צדיק גמור, הוה אמינא דאין משקר בשעת מיתה כמבואר בסמ"ע , אם כן הרי נתברר שהוא צדיק גמור. לכך אמר פנו כלים וכו' והכינו כסא וכו', לומר לך דאף בנתברר, לא ניתכן עמוד התורה על זה דלא בשמים הוא, ובארץ הידיעה נעדרת בזה רובא דרובא, על כן התורה השוה מדותיה וכו', ודו"ק היטב.
8
ט׳וכל בית ישראל יבכו וגו' (ויקרא י ו). יש להבין הטעם בזה, ועיין רש"י (ד"ה ואחיכם). עוד יש להבין כי התורה משבחת את אהרן במה ששתק, אם כן יש תימה גדולה על אדונינו דוד המלך ע"ה רגל הרביעי שבמרכבה, איך התמרמר כל כך על מיתת אבשלום בנו (שמואל ב' יט א), ואיך לא לימד קל וחומר מאהרן שנאמר בו (ויקרא י ג) וידום על מיתת שני בניו הצדיקים הגדולים נדב ואביהו, ואיך בכה הוא על אבשלום בן סורר ומורה, ומגלה עריות שבא על פלגשי אביו, ושופך דמים. והנ"ל בזה, כי הנה כבר ביארתי בכמה דרושים שאין להתאונן על שום דבר, רק לקבל באהבה ואין להתאונן רק על חטאו, כי לא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא. והנה כזה ראוי לאב להתאונן על מיתת בנו, ואם מת בנו בחטא אביו, מתאונן על חטאיו וזה היא תשובה על החטא. ואם מת בחטא עצמו, יש לו להתאונן על חטא בנו ומועיל לבנו, כמו שהיה בדוד דאסקיה לבנו משבעה מדורי גהינם כמו שאמרו רז"ל (סוטה דף יו"ד (י' ע"ב). מה שאין כן בנדב ואביהו שמבואר במפרשים שלא היו בני עשרים, עיין בנחלת יעקב פרשת אחרי, עיין שם. והנה זה ודאי דהיו בני י"ג, דאם לא כן קטן פסול לעבודה, ואם כן הרי מבואר בדברי רז"ל דלמעלה אין עונשין בפחות מעשרים, ואם כן בודאי דלא מתו בעון עצמן, וגם מבואר דלא מתו בעון אביהם, דהא כשנעשה בן י"ג אביו מברך שפטרני מעונשו, ואם יוצא מרשותו לענין דאין האב נענש עליו, הוא הדין לענין דאין חטא האב חל עליו דידיעת הפכים בשוה, אלא ודאי דמתו בעון הכלל כדרך הצדיקים. לכך אמר כל בית ישראל יבכו, דכולם שווין בסיבה הגורם והבן, ולכך וידום אהרן היינו בפרטיות בפני עצמו, דאם כן הוי כמהרהר אחר מדותיו יתברך, כיון שלא היה לו לתלות בענין הפרט בו או בבניו, והבן.
9
י׳את השריפה אשר שרף ה' (ויקרא י ו) דייקא שהוא מדת הרחמים, והיה ראוי לומר אשר שרף אלקים. אבל הנ"ל בזה, על פי מה דאיתא במדרש (שיר השירים רבה) אשכול הכופר (שיר השירים א יד), איש שהכל בו מכפר, דודי לי שיכול לומר למדת הדין די. וכתב בתורת חיים הטעם, לפי שהקב"ה ברא את העולם במדת הרחמים ובמדת הדין, שאלו בראו כלו דין לא היה מתקיים, ואלו בראו כלו רחמים לא היו נענש אדם מעולם, לכך שתפם יחד שאם יתחייב העולם, יטלו כל אחד מהמדות חלק אחד, דהיינו חצי עולם למדת הדין וחצי למדת הרחמים, וכשהקב"ה רואה צדיק אחד ששקול כל הדור שיכול לומר למדת הדין די, נותן למדת הדין את הצדיק, ונוטל מדת הרחמים חלקו את כל העולם, עד כאן דבריו. אם כן מה שמדת הרחמים נוטל לחלקו העולם הוא מצד גודל רחמיו, ואם כן ממילא מגיע הצדיק למדת הדין, וכבר העידו רז"ל (ערכין י"ז ע"א) אם יבא הקב"ה בדין את אבותינו אברהם יצחק ויעקב, אינם יכולין לזכות בדין. ואם כן הוי אשר שרף ה' דייקא, ולכך כל בית ישראל יבכו, כי הם הגורמים, והבן.
10
י״איין ושכר אל תשת וגו' (ויקרא י ט) ולהורות (ויקרא י יא). פירש רש"י (ד"ה ולהורות) למד שאסור שיכור בהוראה, ועיין מ"ש התוספת סוף פרק היו בודקין (סנהדרין דף מ"ב ע"א ד"ה העוסקים) דשתויי יין מותרים לדין דיני ממונות, דהא דאמרינן במסכת עירובין (דף ס"ד ע"א) דשתה רביעית יין אל יורה, הוא דוקא בהוראת איסור והיתר, והביאם הבית יוסף בחו"מ סימן זיי"ן, וכן הוא בשו"ע חו"מ סימן ז' סעיף ה', ואמת דכן מוכח מהגמרא סנהדרין שם, דאי גם דינין בכלל הוראה, אם כן למה לי קרא לדיני נפשות לרוזנים אי שכר (משלי לא ד). ומיהו קשה טובא דזיל בתר טעמא דאסור להורות משום דלא צליל דעתיה, אם כן מה שנא דיני ממונות הלא אמרינן (ברכות ס"ג ע"ב) דאין לך מקצוע בתורה יותר מהם. והנ"ל על פי מה ששמעתי דמה סלקא דעתיה דרב נחמן שם בעירובין (ס"ד ע"א) דאמר אנא עד דלא שתינא רביעית לא צילא דעתאי. והוא דלענין שכל אנושי יין טורדו, אבל אמרו (יומא ע"ו ע"ב) חמרא וכו' פקחני שמפקח את הלב דיין ישמח וגו' (תהלים קד טו), וביין שמחה הוי דבר שמחה של מצוה ועלול לרוח הקודש סוד ה' ליראיו (תהלים כה יד), כמו שאמרו רז"ל יין בגימטריא שבעים, סוד גימטריא שבעים וכו' (עירובין דף ס"ה.), וכן מבואר (במסכת ע"ז) (עירובין דף ס"ד ע"ב) בעובדא דרבן גמליאל דאמרו שהשתמש רבן גמליאל ברוח הקודש, עיין שם עד כאן שמעתי. ולפי זה אתי שפיר, דהוראה הוא מסתמא בשכל אנושי, ולכך שתוי יין אסור להורות, מה שאין כן דיני ממונות, דכבר כתבו דאי אפשר לשכל אנושי לירד לעומק הדין אם לא בהשפעת רוח הקודש, וכמו שפירש בחן טוב בפרשת וירא ובפרשת משפטים, והרי לזה אינו מזיק השתוי יין. אבל בדיני נפשות הרי ראוי לצער על איבוד נפש, ולא תאכל על הדם כתיב (ויקרא יט כו), ואם כן אז אין מצוה ביין ולשמחה מזה זו עושה, ובודאי דלא נשפע רוח הקודש על ידי יין זה. והנה בענין דיני ממונות שהוא מחוץ לאדם קנין נפרד, אף שהוא של ישראל והתורה חסה, מכל מקום הדין הוי בבחינת בתי בראי, ושם הוד והדר (דברים הימים א' טז כז) כאמרם ז"ל (חגיגה ה' ע"ב), לכך לא נשפע רק בשמחה, מה שאין כן דיני נפשות דלשמחה מה זו עושה, צריך להיות נשפע מבחינת בתי גוואי, וגם הוא מבחינת בתי גוואי עצם התורה, דנפש מישראל הוא עצם התורה, דהא וחי בהם כתיב (ויקרא יח ה), ושם אין שמחה דהמשל ופחד עמו (איוב כה ב). ולכך ולרוזנים, ר"ל העוסקים ברזו של עולם, ר"ל דהוא רז ומכוסה מהעולם דהיינו בחינת בתי גוואי שאינם נגלים, אי שכר, ודוק דהוא אמת בס"ד.
11
י״בואת שעיר החטאת דרש דרש משה וגו' (ויקרא י טז), ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה (ויקרא י יז). ועיין רש"י (ד"ה שעיר) שפירש שעיר ראש חודש היה, שנאמר ואותה נתן וכו' עון העדה, שמכפר על עון טומאת מקדש וקדשיו, עד כאן לשון רש"י. ועיין בספר בנין אריאל שכתב וז"ל: ראוי לשית לב למה תלה משה ענין האכילה, במה שמכפרת חטאת זו על טומאת מקדש וקדשיו, הלא אם היתה מכפרת על חטא אחר, נמי הוה ליה לאכול כפי מה שעלה על דעת משה דקדשי דורות שוין לקדשי שעה שהותרו לאכול באנינות, עד כאן. ומתרץ על פי הגמרא זבחים (דף ל"ט ע"ב) וז"ל: (ויקרא ד כ) כאשר עשה לפר, זה פר כהן משיח, החטאת, אלו שעירי עבודה זרה, יכול שאני מרבה שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים, תלמוד לומר כן יעשה לו, לזה ולא לאחר, ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, מרבה אני את אלו שמכפרין על עבירת מצות ידיעה, ומוציא אני את אלו שאין מכפרין על עבירת מצות ידיעה, עכ"ל הגמרא. וכתבו התוספת וזה לשונם בד"ה ושעירי ראשי חדשים, ואם תאמר והאיך יכול לרבות, והלא חטאת דראש חודש נאכל היה, כדכתיב דרש דרש משה והנה שורף. ויש לומר שעל זה הוא בא לדקדק דלדרוש משה מהכא שיהא בשריפה כפנימיים, עכ"ל התוספת. ולפי זה הא דמתרץ בעל הברייתא מרבה אני את אלו שמכפרין על עבירת מצוה ידיעה, ומוציא אני את אלו שאין מכפרין על עבירת מצוה ידיעה דהיינו שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים. מהאי טעמא גופיה לא דרש משה רבינו מהכא שיהיה שעיר ראש חודש בשריפה כפנימיים, לפי שאינו דומה בכפרתו לפר העלם דבר שמכפר על עבירת מצוה ידועה, אבל שעיר ראש חודש הוא על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. והשתא י"ל דהן הן דברי משה מדוע לא אכלתם את החטאת דהיינו שעיר ראש חודש, וכי תאמרו בדין הוא לשורפו דמרבינן לה מלפר שתהיה חטאת הפנימית נשרפת, הלא לכם לדעת שאין הדבר כן, כי בודאי אין שעיר ראש חודש דומה בכפרתו לפר העלם דבר, דפר העלם דבר בא על עבירת מצוה ידיעה, אבל אותה (שעיר ראש חודש) נתן לכם לשאת את עון העדה, כדילפינן בפרק קמא דשבועות (ט' ע"ב) מגזירה שוה דמכפר על אין בה ואין בה, וכיון דלא דמי לפר העלם, נתמעט מכן יעשה לו שאין שעיר ראש חודש מן הפנימית, ואם כן לא הובא מדמה אל הקדש פנימה שהרי אינה חטאת הפנימה, וכיון שכן, מדוע לא אכלתם לא יפה עשיתם בזה (אל) [אלא] אכל תאכלו אתה וגו', עד כאן דברי הבנין אריאל. והנה קשה על דבריו, דאיך מרומז בזה הלשון לשאת את עון העדה, דהוא דוקא על אין בה ואין בה, דלא הוי עבירת מצוה ידועה, ומ"ש דבמסכת שבועות נלמד זה בגזירה שוה דעון עון, לא כן הוא דמאן דדרש על טומאת מקדש וקדשיו, דרש מקרא אחרינא כמבואר שם במסכת שבועות (דף טי"ת ע"א), ורבי שמעון דסובר דמכפר על טהור שאכל את הטמא, דריש לה מגזירה שוה הנ"ל כמבואר שם (שבועות ט') ע"ב עיין שם, ואם כן לדידיה הוי עבירת מצוה ידיעה. והנ"ל בזה, דהא יש להקשות שם בזבחים ל"ט ע"ב דמפרש הטעם דלא דריש דשעיר של ראש חודש יהיה כחטאת הפנימית, משום דאין בה עבירת מצוה ידועה, אם כן קשה התינח לרבי יהודה דמכפר על אין בה ואין בה, אבל לרבי שמעון דסובר דמכפר על טהור שאכל את הטמא דהוא עבירת מצוה ידוע, מאי איכא למימר למה לא נימא דהוי כחטאת הפנימית, ועל כרחך צריך לומר דלר' שמעון מעיקרא לא קשה מידי, דהא רש"י פירש שם בהמשנה דריש שבועות בד"ה על הטהור שאכל את הטמא, וז"ל: ואף על פי שאין בה חיוב כרת, ניתנה כפרה זו על כך, עכ"ל. ור"ל אף שכל חטאת של יחיד וציבור מכפרין דוקא על דבר שזדונו כרת, כאן גזירת הכתוב הוא שמכפר על עבירת לאו, אם כן לפי זה לר' שמעון אין מה ראית גדול מזה ששעיר ראש חודש אין מכפר רק על עבירת לאו, וזה ברור. והשתא לר' שמעון יתפרש הפסוק כמין חומר, שקצף משה למה שרפוה, ושמא תאמר דהוא כחטאת הפנימית, לזה אמר ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, ומזה ידעינן הגזירה שוה דמכפר על טהור שאכל את הטמא, ואם כן ודאי לא הוי כחטאת הפנימית, ושמא תאמר דלא ידעיתן מהגזירה שוה קודם ששמעתם הפסוק הנ"ל, והייתם סבורין דהוא כחטאת הפנימית, לזה אמר הן לא הובא את דמה וכו', והבן כי נכון הוא בס"ד.
12
י״גילקוט שמעוני (ילקו"ש רמז) זאת החיה אשר תאכלו (ויקרא יא ב), ר' שמעון בן יוחאי פתח (חבקוק א ו) עמד וימודד ארץ, מדד הקב"ה את אומות העולם, ולא מצא אומה שהיה ראויה לקבל את התורה אלא ישראל, עד כאן דבריו. והוא פלאים מה שייכות יש לזה דוקא עם הפסוק זאת החיה אשר תאכלו. וכדי ליישב זה, אקדים ליישב מה דתמהו על הרמב"ם והטור, דכתבו דטריפה אינה חיה, נפקא ליה מן קרא דלכלב תשליכון אותו (שמות כב ל), ואלו בריש אלו טריפות (חולין מ"ב ע"א) מסיק בגמרא דמאן דאמר טריפה אינה חיה, נפקא ליה מדכתיב זאת החיה וגו', חיה אכול, שאינה חיה לא תיכול. ואפרט הקושיא מקודם, דהא קשה בתרתי דאינון תלת, דעל הרמב"ם והטור קשה למה לא מייתי הקרא דמייתי בגמרא, וגם כן קשה דתיבת החיה למה לדדהו. ועל הגמרא קשה באמת למה לי זאת החיה, דתיבת החיה מיותר להורות על זה, דראוי לומר זאת אשר תאכלו, הא באמת מוכח מלכלב תשליכון אותו. והנה בכרתי ופליתי תירץ דרבי שמעון בן לקיש לשיטתו, דסובר בחולין (דף ל"ב.) בניקבו הסימנים, דשחיטה מטהר מידי נבילה בשוחט שלא במקום חתך. ואם כן יש לומר דקרא לכלב, אשמעונין זאת דגם במקום דראוי להשלכת כלב, כיון דניקבו הסימנים מכל מקום לא הוי רק טריפה, דשחיטה מטהר מידי נבלה, אבל הרמב"ם והטור דפסקו כר' יוחנן דאינה מטהר מידי נבלה, אם כן ליכא למימר כנ"ל, אם כן על כרחך מוכח דטריפה אינה חיה, עד כאן דבריו. והנה לא תירץ רק החצי, דעדיין קשה למה לא הביאו הטור והרמב"ם קרא דמייתי רבי שמעון בן לקיש, דהא באמת מוכח גם מזה. ועוד קשה לדדהו דמפקי מקרא דלכלב תשליכון וגו', אם כן תיבת החיה מיותר, ואין תירוצו עולה יפה רק על רבי שמעון בן לקיש למה לא מייתי קרא דלכלב תשליכון, והבן זה. והנ"ל להשלים דברי הגאון הנ"ל, ודבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים כמוני, והוא דהכרתי ופליתי כתב דרבי שמעון בן לקיש לשיטתו לא מוכח מקרא דלכלב וכו' כנ"ל, ולהרמב"ם וטור לשיטתייהו מוכח שפיר מקרא דלכלב תשליכון וכו'. ואני אענה בתריה, דרבי שמעון בן לקיש לשיטתו מוכח שפיר מקרא דזאת החיה וכו', והרמב"ם והטור לשיטתייהו דלדדהו לא מוכח כלל מקרא דזאת החיה וכו', ותיבת החיה לא מיותר לדדהו, ואם כן נשלם הענין ומיניה דהגאון הנ"ל ומיני נסתיים שמעתתא, דרבי שמעון בן לקיש לשיטתו לא מוכח מקרא דולכלב תשליכון וגו', ומקרא דזאת החיה מוכח שפיר לשיטתו, והרמב"ם והטור לשיטתייהו כפי מה דקיימא לן לפסק הלכה הוי להיפך, דמקרא דלכלב תשליכון וכו' מוכח שפיר, ומקרא דזאת החיה לא מוכח כלל. והגאון הנ"ל הניח לי מקום להתגדר בו ואבאר זה, דהנה הגאון הנ"ל הקשה על מאן דאמר טריפה אינה חיה, מאי עביד בהאי קרא (ויקרא יא מז) להבדיל בין החיה הנאכלת וכו', ולמה לא מפרש הש"ס ואידך כדרך הש"ס. וישב הוא ז"ל, דקרא אשמעונין כדברי הרשב"א, באם אירע שחיה י"ב חודש, מכל מקום לא תאכל. ועל פי זה תירץ לדברי רש"י שלא יהיה דבריו סותרין מ"ש בפרשת שמיני, למ"ש בפרשת מצורע, עיין שם. והנה קשה לפי זה על מאן דאמר טריפה חיה מנ"ל, דהא לא מוכח מכאן כלל, ומ"ש הגאון הנ"ל דתנא דבי רבי ישמעאל אזיל לשיטתו, במחילת כבודו לא ידענא מאי קאמר, דהא תנא דבי רבי ישמעאל לא אמר רק אלו שמונה עשר טריפות וכו', והשתא אתי שפיר אף אם נימא דאשמעונין קרא דינא של הרשב"א, דהא לא אמרי כלל דטריפה חיה, רק דעיקר הקושיא על מאן דאמר דטריפה חיה ולא שייך לשיטתו הנ"ל. ועוד קשה דהא טריפה חיה אמר, ולדברי הגאון הנ"ל אף אם טריפה אינה חיה, מכל מקום אזלינן אחר המיעוט ולא נפקא מינה מידי, אם כן קרא למה דטריפה חיה, ובגמרא מבואר דמאן דאמר טריפה חיה נפיק ליה מקרא, ואם כן מוכח מזה דלא חייש למיעוט, ונפקא מינה לדינא דאם לא כן קרא למה. סוף דבר דדברי הגאון הנ"ל בזה לא שרירין ולא קיימין, והקושיא במקומו עומד על מאן דאמר דטריפה חיה, ועל כרחך צריך לומר כיון דקרא קרי לטריפה החיה אשר לא תאכל, סתמא דמילתא משמע דטריפה חיה, ולמה לן לדחוק ולומר דפירושו אף אם יארע שהיה חיה מכל מקום לא תאכל, רק דמאן דיליף מקרא דטריפה אינה חיה, על כרחך לדידיה קרא דהחיה אשר לא תאכל דחוק ומוקי אנפשיה, דהיינו אף אם יארע שחיה י"ב חדש כנ"ל, וזה פשוט וברור. והנה לפי זה דעת לנבון נקל, דכל יסוד של רבי שמעון בן לקיש דטריפה אינה חיה, דמפיק מקרא דזאת החיה. ולכאורה קשה כמו שיש לפרש קרא הנ"ל שאינה חיה לא תיכול, הכי נמי יש לפרש דחיה אחרת לא תיכול, והש"ס לא מקשה על מאן דאמר דטריפה חיה, רק מנ"ל דאין לו הכרע מכאן, דאי משום דכתיב זאת, הא איצטריך לכדרבי ישמעאל, אבל ודאי דגם מאן דאמר דטריפה אינה חיה, אין לו הכרע דהפסוק הנ"ל יש לו פנים לכאן ולכאן, ועל כרחך צריך לומר דעיקר הוכחה של רבי שמעון בן לקיש הוא, דעל כרחך נדרש שאינה חיה לא תיכול להורות דטריפה אינה חיה, דאם בא להורות דטריפה חיה, אם כן קרא למה, הא כבר נשמע מקרא דהחיה אשר לא תאכל, דטריפה חיה כל זמן שאין קרא להיפך כמ"ש, אלא על כרחך דפירושו שאינו חיה לא תיכול, ובא להורות דטריפה אינה חיה, וממילא על כרחך קרא דהחיה אשר לא תאכל דחיק ומוקי אנפשיה כמ"ש וזה ברור לדעתי, אם כן קשה לפי זה למאן דאמר טריפה חיה. מיהו לא קשה מידי, דהא קשה על רבי שמעון בן לקיש דהא כתיב בקרא (ויקרא יא א) ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם דברו אל כל עדת בני ישראל זאת החיה אשר תאכלו, ופירש רש"י (ד"ה אל-לאמר) אמר למשה שיאמר לאהרן, לאמר אליהם אמר שיאמר לאלעזר ואיתמר בניו, דאי אפשר לומר שיאמר לישראל, דהא כתיב דברו אל כל עדת בני ישראל וכו', עיין שם. והנה באמת לשון זה לאמר אליהם, הוא לשון שאין רגיל בתורה, ונשמע מזה דאמר שיאמר לאלעזר ואיתמר, אבל אמר שיאמר לאהרן אין לו הוכחה, ועיין במזרחי די"ג מיעוטים יש והוא מהתורת כהנים, (והובא ברש"י פרשת ויקרא (א א, ד"ה אליו), עיין עליו). ועדיין קשה באמת מאי ראה השי"ת להקפיד בכאן שיאמר לאלעזר ואיתמר יותר מכל המקומות. והנה בספר ברית שלום פרשה זו תירץ על פי הגמרא (מנחות דף מ"ה.) כל נבלה וטריפה וגו' (יחזקאל מד לא), כהנים הוא דלא אכלי, הא ישראל אכלי בתמיה וכו'. רבינא אמר כהנים איצטרכה ליה וכו', עיין שם. והנה קשה עד דלא אתא יחזקאל מנ"ל. ועוד הא ליכא מידי בנביאי וכתיבי דלא רמיזי באורייתא (תענית ט' ע"א). ועל פי זה יתיישב הכל, דהא דרשינן מתיבת החיה דמיותרת היא דמורה על טריפה, ולכך אתי אמירה להזהיר לכהנים לומר דכהנים נצטוו גם כן על הטריפה, עד כאן דבריו ויפה דבר.
13
י״דוהנה לפי זה נשאר הקושיא למאן דאמר טריפה אינה חיה מנ"ל, דהא כמו שיש לפרש אינה חיה, ככה יש לפרש דחיה, ואי משום הוכחה שכתבתי דודאי אתי לאורויי דאינה חייה, דאם לא כן קרא למה, דהא כבר ידעינן מוהחיה אשר לא תאכל כל זמן שאין לו סתירה, ואם כן תיבת החיה בפסוק זאת החיה מיותר הוא. זה אינו, דהא (א"ל) (מנ"ל) דהא דכתבה התורה לתיבת החיה, לאו לאורויי דטריפה אינה חיה, דהפירוש בקרא הוא באמת כמו שפירש המאן דאמר דטריפה חיה, ואיצטרך רק לאורויי דאיירי הקרא בטריפה, כדי שנדע דכהנים הוזהרו על הטריפות, דלא תימא הואיל ואשתרי מליקה וכו' כמ"ש, והיא קושיא עצומה לכאורה על רבי שמעון בן לקיש. מיהו נראה דלא קשה מידי, דהא בחולין (דף כ' ע"א) הקשו התוספת (ד"ה לא אמרן) למאן דאמר דאין שחיטה לעוף מן התורה, קרא דיחזקאל נבלה וטריפה וגו' לא יאכלו הכהנים האיך יתפרש, דליכא למימר כהנים איצטרך ליה הואיל ואישתרי מליקה וכו', דהא אין שחיטה לעוף מן התורה, ואם כן מליקה הוי כמו נחירה בסימנים דשריא מן התורה לכל ישראל אף בחולין, אם כן מהיכי תיתי נטעה לומר דאשתרי כהנים בנבלה (וטריפה) (ושחיטה), דצריך קרא לאשמעונין דאסורין. ותירץ התוספת דאף אם אין שחיטה לעוף מן התורה, מכל מקום במליקה הוי טריפה כמו דאיתא בחולין (דף כ"ח ע"א) נהי נמי דכי שבר שדרה ומפרקת וכו', עיין שם ברש"י (ד"ה נהי), ואם כן עיקר דצריך לאשמעונין דאסורין בטריפה, ונבלה נקט אגב טריפה, עד כאן דברי התוספת. והנה במסכת נזיר (כ"ח ע"ב) על המשנה האיש מדיר את בנו בנזיר, פליגו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, רבי יוחנן אמר הלכה היא בנזיר, ורבי שמעון בן לקיש אמר כדי לחנכו במצות, ועיין שם בגמרא (נזיר כ"ט ע"א) דמקשה הש"ס בשלמא לרבי יוחנן דאמר הלכה היא בנזיר, היינו דאי מטמי מייתי צפרין, אלא לרבי שמעון בן לקיש דאמר כדי לחנכו במצות, הא קאכל הכהן נבלה, ומשני רבי שמעון בן לקיש סבר אין שחיטה לעוף מן התורה. והקשו התוספת (ד"ה אלא) הא מכל מקום אכיל טריפה, ותירצו דסובר גם כן כמאן דאמר בחולין (דף י"ט ע"ב) מחזיר דוקא, אם כן גם טריפה לא הוי, עד כאן דברי התוספת. והנה לכאורה קשה לרבי שמעון בן לקיש קושית התוספת בחולין (דף כ'), בשלמא על מאן דאמר מחזיר דוקא לא קשיא, דאפשר דמאן דאמר הנ"ל סובר דיש שחיטה לעוף מן התורה, אם כן מליקה בציפורן המחובר דהוי רק כמו נחירה בסימנים, הוי נבילה וטריפה אף אם מחזיר, ולמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה לא קשיא, דיש לומר דמאן דאמר הנ"ל סובר אף מחזיר, אבל כל עיקר מצוותו חותך שדרה ומפרקת וכו'. אבל רבי שמעון בן לקיש דעל כרחך סובר אין שחיטה לעוף מן התורה, וגם סובר מחזיר דוקא, אם כן למה לי קרא על נבילה וטריפה דכהנים, וקשיא קרא דיחזקאל לדידיה. ועל כרחך צריך לומר דר' שמעון בן לקיש סובר בזה כדאמר ר' יוחנן רבו (מנחות דף מ"ה ע"א) שם פרשה זו אליהו עתיד לדורשה, ואינו סובר כתירץ דרבינא שם, וזה ברור לשיטת ר' שמעון בן לקיש. ואם כן לפי זה ממילא דלא קשה קושיא זו שהקשיתי, דמנא ליה לרבי שמעון בן לקיש דטריפה אינה חיה מקרא דזאת החיה, דילמא איצטרך קרא להורות דטריפה אסורה לכהן, דהא לדידיה לא צריך קרא להכי, כיון דסובר אין שחיטה לעוף מן התורה, וגם מחזיר דוקא, אם כן לא אישתרי כלל במליקה, אם כן למה יגרעו כהנים מכל עדת ישראל, לכך מוכח שפיר דטריפה אינה חיה, וזה נכון בס"ד. אם כן לפי זה נתיישבו ממילא הרמב"ם והטור בכפליים, דדעת לנבון נקל דלדידן דקיימא לן יש שחיטה לעוף מן התורה, אם כן איצטרך שפיר לאסור טריפה לכהנים, ונבילה אתיא במכל שכן וגם קיימא לן אף מחזיר, אם כן גם אם הוי קיימא לן כמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, איצטרך קרא לאסור טריפה לכהנים, מכל שכן דקיימא לן כתרווייהו יש שחיטה לעוף מן התורה, ואף מחזיר דאיצטרך שפיר לאסור טריפה לכהנים, אם כן לא מוכח מזאת החיה כלל, אם כן הרי נתבאר דלרבי שמעון בן לקיש לא מוכח מקרא דלכלב תשליכון וגו', ומקרא דזאת החיה וגו' מוכח שפיר לדידיה. ולהרמב"ם והטור דקיימא בשיטת דקיימא לן הוי ההיפך, דמקרא דזאת החיה לא מוכח כלל, ומקרא דלכלב תשליכון אותו מוכח שפיר, ממילא קרא דהחיה אשר לא תאכל דחיק ומוקי אנפשיה, דקיימא לן דינו של הרשב"א כמ"ש, וקרא דזאת החיה איצטרך באמת לאסור טריפה לכהנים, ואם כן יפה כתבו הרמב"ם והטור דטריפה אינה חיה, מוכח מקרא דלכלב תשליכון וכו', והוא נכון מאד בס"ד. ונקדים עוד דברי ספר רביד הזהב ריש הלכות טרפות, מה שפירש בהמאמר בגמרא הנ"ל אמר רבי שמעון בן לקיש רמז לטריפה מן התורה מנין וכו', עיין שם ויפה דבר. והיוצא מזה, דאלולי הקרא דטריפה אינה חיה, לא הוי ילפינן שאר טריפות מדרוסה, אבל כיון דבאינה חיה תליא מילתא, נראה דהקפידה התורה שלא יאכלו ישראל מה שאין יכולה לחיות דהוי קרוב לנבילה, אם כן שוב אין לחלק, והוא הקדמה נאותה לביאור המדרש שלפנינו. ונחזור לענינינו, דהיוצא מדברינו דאלולי הגילוי דטריפה אינה חיה, הוי אמינא דאיסור טריפה גזירת הכתוב, ואם כן אין להקשות על זה כלל דכך גזר המלך, אבל כיון דכתיב זאת החיה, שמעינן דטריפה אינה חיה, אם כן מובן דהקפידה התורה שלא יאכלו ישראל תמותות שחיטות שמזיק, ועל זה קשיא קושית הזוהר (ח"ג רכ"א ע"א) דהקשה חד סבא דארמאי לרבי אלעזר בן רבי שמעון, הא אנן אכלין נבלות וטריפות ואנן בבריאות יתיר, יהיב עיניה ביה ועבדיה תלא דגרמיה, ולתלמודיו השיב דישראל לבא דעלמא וכו'. והנה ידוע דהתורה גם כן לבא דכל עלמין, ודורשי רשומות אמרו התורה מסיימת בלמ"ד (דברים לד יב), ומתחלת בבי"ת (בראשית א א), ונעוץ סופה בתחילתה והוי אותיות ל"ב, להורות דהתורה היא לבא דכל עלמין, לכך התורה שייכה רק לישראל. ועל פי זה נתבאר המדרש זאת החיה, אם כן מוכח מכאן דטריפה אינה חיה, ולפי זה לא גזירת הכתוב הוא, רק בשר תמותות שחיטות גם כן מזיק קרוב לנבילה, ואם כן קשיא קושיא הנ"ל הא אומות העולם אוכלין ואינן בבריאות יתיר, על זה אמר פתח רבי שמעון בן יוחאי עמד וימודד וגו', מדד הקב"ה את כל אומות העולם וכו'. והיינו שאינם שייכין להתורה שאינם במדתה ובחינתה בחינת לב, וממילא נתיישב הקושיא הנ"ל כמו שתירץ רבי אלעזר בנו, והוא נכון מאד בס"ד.
14