ישמח משה, תצוהYismach Moshe, Tetzaveh
א׳ואתה תצוה את בני ישראל וגו' (שמות כז כ). על פי הידוע כי יסוד ומצב הישראלי, הוא קרבת אלקים והשראת שכינתו, והוא על ידי האמצעות הצדיקים, כמו שפירשתי במלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו ג), וכמו שמצינו (שמות יט ט) בעבור ישמע העם בדברי עמך, (במדבר יא יז) ואצלתי מן הרוח וגו'. והנה לפי זה תולה כל הדור בראשי הדורות, כי לפי הראש כך השראת שכינתו, והבן. והנה באמת גם ראשי הדורות תלוים בהדורות, כמו שמצינו (ברכות נ"ז ע"א) אלא שאין דורו זכאי לכך, וכמו (שמות יז יב) ואהרן וחור תמכו בידיו וגו'. והנה אינו דומה עץ יחידי הדולק, לעץ הדולק וקסמין רבים תחתיו, והבן. והנה בזוהר ינוקא פרשת בלק (זוהר ח"ג קפ"ז ע"א) מבואר ושמן על ראשך (קהלת ט ח), היינו תורה ומעשים טובים. והנה בחובת הלבבות (בסוף שער יחוד המעשה) כתב השתדל שיהיו מעשך זכים, ואם ימעטו יותר ממה שתשתדל שיהיו רב ובלתי זך, כי המעט הזך הוא רב, והרב הבלתי זך הוא מעט ואין בו תועלת, עד כאן דבריו. וידוע דשכר נצחי אינו רק מהמעשה הזך, ועל פי זה יתבאר ואתה, ר"ל אף אתה ששקול כאלף דור של ס' רבוא, עם כל זה לא די בעצמך לבדך, רק תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כנ"ל, כתית שצריך לכתות טבעו החומרית לזה, ועל ידי זה להעלות נר תמיד בעולם הבא. גם יש רמז שעל ידי מעשיהם הטובים יאירו כל הז"ך אותיות, ר"ל אף אותיות מנצפ"ך כמ"ש בפסוק (תהלים קיב ד) זרח בחשך אור לישרים, והבן. גם יש רמז שהז"ך אותיות יאירו כתי"ת בבית ראשון ובית שני, שהם ת"י ות"כ (כמ"ש הבעל הטורים), ואחר זה להעלות, ר"ל כשיאירו עוד במהרה כמבואר בפרקי רבי אליעזר (פרק מ"ח (פרקי דר"א פמ"ח)) כי גאולה העתידה הוא על ידי צץ, (הובא לעיל בריש פרשת שמות), ואז נר תמיד ששוב לא יכבה, והבן.
1
ב׳עוד יש לפרש ואתה תצוה וגו' (שמות כז כ). בהקדים לפרש הפסוק (תהלים קפיטל ל"א פסוק כ') מה רב טובך וגו' (תהלים לא כא) תסתירם בסתר פניך וגו'. ונראה לפרש על פי מ"ש בשבילי אמונה (נתיב תשיעי), בענין הגן עדן במה שעמד חנוך על ענינו, והנה הפנימי שבכולן הוא לצדיקים גמורים יראים האמיתים. והנה אותן הלומדים ומקיימין שלא לשמה, יושבין ברחוק כמה מחיצות וכיתות, ושכרן במה שאף על פי כן למדו תורה וקיימו מצות אין הקב"ה מקפח, הוא במה שנהנין מרחוק על ידי מחיצות מזיו וזוהר הצדיקים האמיתים, אבל של עצמן אין להם, עיין שם. ונראה דזה הוא ההפרש בין חלק לעולם הבא (סנהדרין צ' ע"א), ובין בן עולם הבא (ברכות ד' ע"ב), והבן. והנה מהמבואר כי של אלו אינו טמון וצפון, כי הם מבחוץ, אבל של האמיתים הוא צפון וטמון, והבן. והנה הצדיקים הגמורים הם הנהנים מטובו ית' לבד, מה שאין כן אלו הן הנהנים מטובת הצדיקים, והנה משכרן של אלו יובן כמה הוא עצם השכר הצפון. והנה הצדיקים הם החוסים בצילו, וזה שאמרו מה רב טובך דייקא, דהיינו טובה אשר צפנת ליראך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, דהיינו שאינו אמת רק נגד בני אדם, והבן. והנה נקט החוסים, לפי שהבוטח האמיתי לא יעבוד עבודת החונף כמבואר בחובת הלבבות, ושער יחוד המעשה תולה בשער הבטחון, ועל פי זה תבין מה שאנחנו אומרים בתפלת שמונה עשרה ושים חלקנו עמהם דייקא, לעולם היינו להנצחי והבן, ולא נבוש היינו לישב חוץ כמ"ש שם והם מתבוששים, כי בך בטחנו, והבן. והנה ידוע דהצדיק נקרא איש, והנה הצדיק הוא הדבק בה' כמבואר שם, ומפרש מה הוא השכר של אלו, היינו תסתירם בסתר פניך היינו השראת שכינה, כי יאר ה' פניו (במדבר ו כה), פירש התרגום יזהר ה' שכינתיה לוותך, אשר הוא מרוכסי איש, היינו הדבקות של הצדיק כמ"ש המפרשים שהוא מגיזרת וירכסו את החשן (שמות כח כח). ומזה יובן מה רב טובך וגו'. ואמר לפעמים תצפנם היינו לאינם ראוים, בסוכה היינו במדור הצדיקים, כי הוא סוכה והוא החופה שכתב שם שעושין לצדיקים, כי סוכך וחופף הכל אחד והבן, מריב לשונות כי החיים והמות ביד הלשון (משלי יח כא), וכמ"ש במסכת אבות (פ"ה מ"כ) על המאמר בושת פנים לגן עדן בארוכה, והבן זה כי נכון הוא מאד. ועל פי זה יש להמשיך עוד על פי מ"ש (בפרשת בראשית (א ג) ד"ה ויאמר אלקים יהי אור), לפרש הפסוק (ירמיה ח' י"ד) ונבא אל ערי המבצר. וכן בפסוק (ישעיהו נ״ד:ג׳ בהפטורת תצא עיין שם) כי ימין ושמאל תפרוצו וגו', כי באותן עירות אשר סובבים בשוק בדברים בטלים, וברוב דברים לא יחדל פשע באים לידי מריבה ולשון הרע ורכילות ושקר וליצנות והלבנת פנים וכדומה, מה שאין כן בעירות היושבים בהם הוגים ומשנים אין בה מריבה, והנה הראשונה עיר פרוצה והשנית עיר מבצר.
2
ג׳או יאמר בפשיטות יותר, כי שלמה (משלי כ"ה כ"ח) המשיל בעל הלשון לעיר פרוצה אין חומה מכח היקף החומות, ואם כן ידיעת ההפכים בשוה, והשומר הוא נקרא עיר מבצר אשר לו חומה, ולכך הוא מדה כנגד מדה מי ששומר החומות יכנס לפנים מן החומה, ומי שפורץ ידחה לחוץ והבן זה, ועיין מ"ש בפרשת וארא על המדרש (שמו"ר ז' ד') עתידה גן עדן שתצעק עיין שם, והמבואר בזה כי שומרי התורה השכר לו בעצם, מה שאין כן זה שיגיעו אחרים יאכל, וזה מאמר דוד (תהילים ל״א:כ״ב) ברוך ה' כי הפליא חסדו לשון הפרשה, (כאמור ולך ה' החסד שהוא על השכר), לי דייקא דהיינו בעצם, ולא שרק אירש מה שהפליא לאחרים, והיינו בעיר מצור עיין רד"ק דמצור לשון חוזק, דהיינו אצל השומר החומות, ולא נתחברתי לעיר פרוצה ללבוש הטלית שאינו שלו, (כי בי"ת משמשת לפעמים במקום אצל), ואפשר שמזה הטעם קורא שלמה עיר פרוצה וגו', כי הוא הפורץ חומת העיר בהבליו, כי חוטא אחד יאבד טובה הרבה, ובשיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ הוא המביא לידי ביטול תורה, ובזה איש את רעהו יעזורו וחוטא ומחטיא כי טבע האדם להמשך אחר זה. והנה זה שקונה עולמו על ידי פעירת פי חבירו, הוא ברגע אחד, כמ"ש החכמים על המאמר (קידושין פ"ב ע"א) טוב שברופאים וגו'. וכן נאמר על מאמר (אבות פ"א מי"ז) ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, (הובא לקמן בפרשת מצורע ד"ה זאת תהיה באר היטב), והבן. (והנה יש להוסיף בזה המאמר ולאמרו באופן אחר, כי כיון שנתגדל בין החכמים לא מצא הטוב לגוף מהשתיקה, כי הם לא יחרפהו והבן), ואם כן לכאורה יש לזה מעלה גדולה, אך איננו נצחי, מה שאין כן הנהנה מיגיעו כפו. וזה אמרו (תהלים לא כג) ואני אמרתי בחפזי לעומת זה נגרזתי מנגד עיניך דייקא, שכבר הוא נגד עיניו ואחר כך נגרז והבן, ועל פי זה יובן אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך (תהלים קמ יד), והבן.
3
ד׳ועוד י"ל על הפסוק (תהלים לא כג) ואני אמרתי בחפזי, דהיינו שיתחבר במכוון לרעים כדי שיזכה לטוב לירש חלקם בחפזי, מה שאין כן כשמתחבר לחכמים ויראים אי אפשר, אך כבר כתבנו כי אמרו רז"ל (סוכה דף נ"ב:) צופה רשע וגו' (תהלים לז לב), ואלמלא הקב"ה עוזרו וכו'. רק דהשגחת השי"ת עליו, ואם כן המתחבר לרעים ברצונו לא יעזרהו השי"ת כי הוא אשר העוה בזה ואפסד אנפשיה, לזה אמר נגרזתי מנגד עיניך, היינו מהשגחתך כנודע בשיתוף שם עין, אכן שאני מתרחק מהרעים לכך שמעת קול תחנוני במה שעל זאת יתפלל כל חסיד (תהלים לב ו), וממש כל בקשותיו של דוד היה על זה, ולכך אמר (תהלים לא כד-כה) אהבו את ה' כל חסידיו להנות מיגיעי כפו ולא להנות ברמיה, והיינו אמונים, אותן שהם אמונים (עיין רד"ק ומצודות במ"ש באשרי תמימי דרך), נוצר ה' היינו כמ"ש (תהלים לז לג) ה' לא יעזבנו וגו', ורגלי חסידיו ישמור (שמואל א' ב ט). והנה העושים ברמיה הם נראים עושים יתר, כי אינו מחויב להביא עצמו לזה, והוא כענין שפירשתי (קהלת ז' י"ו) אל תצדק הרבה ואל תתחכם יותר, והבן. והנה אלו העושים כן הם מתגאים לומר כחי ועוצם ידי וגו' ואינם צריכים לעזרת השי"ת ונופל ברע, והיינו ומשלם על יתר, ואם כן יתר כמשמעו, והיינו עושי גאוה, וכיון שכך הוא שהעיקר להנות מיגיעי כפו, על כן (תהלים לא כה) חזקו ואמצו לבבכם כל המיחלים לה', שיתחזקו בבטחון האמיתי ולא יהיה עבודתם עבודת החונף, ומובטחים להנות מיגיעי כפו, והבן זה כי נכון הוא מאד. ועוד י"ל בפסוק הנ"ל (תהלים לא כא) תסתירם בסתר פניך וגו', על פי המבואר בשבילי אמונה דאותן חסידי עכו"ם אף שלא קיימו השבע מצות כלל, רק שהיה להם התחברות עם ישראל והטיבו להם, יושבים שם בחוץ וחוטפים אותם לגיהנם לדונם, כי ריב לה' עם כל לשונות הגוים, דהיינו כל עם לועז והם ניצולים. והנה כבר אמרו רז"ל דישראל נקראו איש, שנאמר והאיש ישראל, ועל פי זה מבואר תסתירם בסתר פניך מרוכסי איש, ר"ל מחמת התחברות ישראלי שהיה להם, תצפנם בסוכה מריב לשונות, היינו מריב שיש לה' עם כל הלשונות הגוים, ומזה יובן החשיבות של ישראל, והבן. ועל פי זה יתבאר ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך, כי משה כלול מכל נשמות ישראל והוא האילן והשורש והעיקר להדבק בשורש, שמן זית כמו שכתוב (קהלת ט ח) ושמן על ראשך אל יחסר, וכמבואר בעקדה בפרשת וישלח עיין שם בפסוק (בראשית כה יח) ויצוק שמן על ראשה, ושמן הוא הכנה לקבל האור, וציוה שימשיכו הכנה אל שורש להאחז האור בשורשם, והיינו בלי סוג כמבואר בשבילי אמונה כי זוהר אור האמיתי הוא בלי סוג, כתית היינו שיכתתו את גופם, וזאת התורה אדם כי ימות וגו' (במדבר יט יד), אין התורה מתקיימת וכו' (ברכות ס"ג ע"ב), ומה שדרשו רז"ל בסוף ברכות (ס"ג ע"ב) כי מיץ חלב יוציא חמאה (משלי ל לג), וכמו שחשבו במ"ח דברים מעט שינה וכו' (אבות פ"ו מ"ו), וכמו שאמרו (אבות פ"ו מ"ד) כך היא דרכה של תורה וכו', והוא למאור, ושמא תאמר כי יוכל לזכות לזה הזוהר והאור בלא זה, על ידי חרפה ופעירת פי (כמ"ש) חבירו, לזה אמר להעלות נר תמיד, וזה איני תמידי והבן כי נכון הוא מאד, והנה הפשוט אמת וגם זה הפירוש אמת והכל אחד, כי כל עניני המשכן מורים דרך לעם ה' לומר כזה ראה ועשה. ועל פי זה יתבאר מה שאמר השי"ת ליחזקאל (ביחזקאל סימן מ"ג פסוק י"א הפטורת פרשה זו) הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חקותיו ועשו אותם, ועיין רד"ק, ולפי מ"ש אתי שפיר ויומתקו הדברים על פשוטן והבן.
4
ה׳ועל פי זה יש לפרש המדרש הנעלם (שהביא בספר נתיב הישר פרשה זו) וזה תארו, אלמלא לא העיר ה' את רוח הכהנים שידליקו שמן זית, אזי אבדה פליטת יהודה, עד כאן. ולפי מ"ש יובן כי לא כל אדם זוכה לזה להיות שמן הטוב יותר על הראש, אך שמח זבולן בצאתך ויששכר באהלך (דברים לג יח) ובצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז' י"ב). ונ"ל לפרש הפסוק הנ"ל בצל החכמה וגו', דהיינו בצל הידוע בצל שדי ישכון החכמה, בצל דהיינו בצל החכמה ישכון הכסף והבן, וזה הענין יותר ויותר בכהנים כי משרתי ה' המה ועל פיהם יורו, כאמור (דברים לג י) יורו משפטיך ליעקב, (דברים כו ג) ובאת אל הכהן, וכל המחזיקים בתרומות ומעשרות ומתנות כהונה. וזה הטעם הפשוט שיש בזה, כי יהיה לכהני ה' במה להתפרנס ויהיה פנוים לעבודת המלך בשלמות, ונמצא על ידי הכהנים זוכים כל ההמון ישראל, ולכך נאמר (תהלים קלג ב-ג) כשמן הטוב יורד וגו' זקן אהרן וגו'. ועל ידי זה מבואר מדרש הנעלם הנ"ל, והבן. והנה כבר אמרו רז"ל (ברכות ל"ד (ע"א) [ע"ב]) כל הנביאים כולם לא התנבאו אלא למחזיקים וכו', אבל לתלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך (ישעיה סד ג), והבן זה כי המחזיקים הם נהנים מזוהר של הצדיקים, ועיין בשבילי אמונה שם למה שזכו הסגולה מישראל בחיים, כי הוא על ידי מחיצה בעודם בחומר שהוא מסך המבדיל והבן, ואם כן ראו הנביאים זאת, אבל התלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה, דהיינו ששום נביא לא ראה, כי הוא אלקים זולתך היינו זוהר אלקים לבד ולא יראני האדם וחי כתיב (שמות לג כ), והיינו (תהלים קלג ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון, היינו כמו שדרשו (ברכות ח' ע"א) אוהב ה' שערי ציון, (תהלים פז ב) והרים הם הגדולים כמו שנדרש במדרש אשא עיני אל ההרים (תהלים קכא א), והבן זה. ואף תלמידי חכמים אם יש בידם להחזיק, צריכים להחזיק גם כן, כי לולי זאת הוי תורה בלי מעשים כיון שיש סיפק בידם, ועיין שם בשבילי אמונה בשם ספר חנוך בכח בעלי תורה בלי מעשים, ומכל שכן רוב המון ישראל צריכים בהכרח להחזיק בעץ החיים. והנה כבר אמרתי הטעם על מתנות לאביונים בפורים, וכעת אומר דבר חדש בעז"ה על פי דרוש הנ"ל, ומקודם אקדים מה שפירשתי (בביאור המגילה הובא לעיל פרשת ויחי ד"ה ויכל יעקב), על כיון שנפל על אדר שמת בו משה שמח, והוא לא ידע דבז' באדר נולד משה ובז' באדר מת משה (מגילה י"ג ע"ב), עיין שם באורך. והיוצא מזה, דמחמת שנולד משה בזה החדש שהוא מקור הנשמות, על כן היתה תשועה לישראל בזה החדש שהוטבע בהזמן, והבן. ועל כן צריכים אנחנו בזה להמשיך להמקור הן בתורה, כמו שדרשו (מגילה ט"ז ע"ב) ליהודים היתה אורה (אסתר ח טז) זו תורה, ובצל החכמה וגו', והלואי שיספיק והבן, ועל כן קבלו אז התורה מחדש, וכמו שפירשתי (אסתר ח') ליהודים היתה אורה זו תורה כמו שדרשו רז"ל, אף דמקמי הכי הוי, לזה אמר ששון ושמחה מצורף לו, ולא כמו מקודם שהיה רק באונס מפחד כפיית ההר (עיין שבת פ"ח ע"א), והבן. על כן אחי אל נא תרעו, כי העיקר להדמות להמקור בכל מה דאפשר, וח"ו נהפוך להתערב בשמחה עם נשים ובתולות בשחוק וקלות ראש וללבוש מלבוש נכרים.
5
ו׳והנה כבר פירשתי אמרם (מגילה דף ז':) חייב אדם לבסומי בפוריא וכו'. וכבר צווחו בו קמאי דקמאי כי הוא יוצא מגדר השכל. וכבר אמרתי בזה אשתקד, ועכשיו אני משנה קצת, דהנה אם נשתה בקלות ולא נקיים וגילו ברעדה (תהלים ב יא), אם כן אדרבה אז נתעורר החטא הקדום, ואנחנו צריכין להתרצות במה שחטאנו (עיין תנחומא בשלח סי' כ"ד), והבן. ואם כן נתקיים גזירתו באמת שהוא מחטיא, ואם כן ההבדל נתראה בגלוי וחייב לבסומי, היינו לא להשתכר רק לבסומי, כדי שעל ידי שמחת היין יבא לעבודת ה' ובמה שחטאנו נתקן, עד דלא ידע, ר"ל באופן דלא ידע וניכר בפועל, רק שנידן במחשבה אשר חושב, והבן זה כי נכון הוא בס"ד, ר"ל אבל לא שיהיה קלות ראש על ידו, כי אז נתעורר חטא הקדום ואם כן ניכר בפועל, והבן זה כי נכון הוא מאד ואמת בס"ד ורבה הוא להבין דברי חכמים וחידותם. ונחזור לענינינו ועיין בפסחים (דף ב':) כי ערב הוא עולם הזה, ובוקר הוא עולם הבא. והנה התלמידי חכמים עצמן צדקתם עומדת לעד, והיינו צדיקים אף במיתתן קרוים חיים (ברכות י"ח ע"ב) כמ"ש בחדושי לחולין לפרש מאמרם (חולין ז' ע"ב) גדולים צדיקים במיתתן וכו' (ותמצאנו להלן), והם החיים האמיתים כאמור (דברים ד ד) ואתם הדבקים וגו' היום, כיום הזה שהוא קיים לעולם כמו שנדרש במקום אחר (עיין סנהדרין ק"י ע"ב), מה שאין כן רק המחזיקים שאין צדקם היינו פעולתם המחזיקים, רק בערב שהיא עולם הזה ושם נהפוך הוא, והבן. ועל פי זה יתפרש בתהלים (קלג א) שיר המעלות, ר"ל ממש מעלות ומדריגות, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד היינו יששכר וזבולין, וכעין שמעון אחי עזריה (סוטה כ"א ע"א), כשמן הטוב בכ"ף הדמיון והיינו בצל החכמה, והנה כ"ף הדמיון יחסיר תמיד כמבואר, כטל חרמון וגו' כי שם, ר"ל רק שם ציוה ה' דייקא את הברכה וזה הוא ההפרש, ועוד נפקותא כי הוא חיים עד העולם, והבן. ועל כן ביקש ית' מן כל המון ישראל שיהיו בעצמם ממלכת כהנים, ולא יסמכו על שמחזיקים ידי כהנים, כי מצד שמחזיקים אינו רק בחוץ למחיצה להנות מזוהר הצדיקים. והנה נראה לפרש (שמות כו לב) והבדילה הפרוכת לכם בין קדש, אלו זוהר הצדיקים וכו' שעתידין שיאמר לפניהם קדוש, שנאמר (ישעיה ד ג) קדוש יאמר לו (ב"ב ע"ה ע"ב), ובין קדש הקדשים היינו זהרו ית' שהוא הקדוש של הקדושים היינו הצדיקים שהם קדושים. והיינו (שמות כז כא) מחוץ לפרוכת, היינו ששם שכינת עזו והפרוכת מפסקת, ואור הפרוכת עדות על השראת שכינה אשר שם, כמ"ש (תהלים לא כ) מה רב טובך, וגם התלמידי חכמים עצמם הם הלוחות, כאמרם (ברכות ח' ע"ב) לוחות ושברי לוחות מונחים בארון, כי הם עם תורתי בלבם, וכן אמרו (סנהדרין ק"א ע"א) ספר תורה שרוי בצער והבן, יערוך אותו את האיש הישראלי אהרן ובניו לא בפנים. ועוד כי הצדקות הנ"ל הוא רק מערב עד בוקר, אבל לפני ה' דייקא חקת עולם יהיו לדורותיכם, ושמא תאמר איך יתכן זה להיות כל המון לדורות במדריגה זו, בשלמא דור המדבר היו שקול כל אחד כאלף איש, וזכו כולם למדריגת הנבואה, לזה אמר הלא המבוקש הוא מאת בני ישראל דייקא שיהיו כולם ממלכת כהנים, מאחר שהם בני ישראל מקור הקדוש, כאמור (ישעיה נא א) הביטו אל צור חוצבתם וגו', ובמהרה בימינו נזכה לאור באור פני מלך חיים ולראות החזרת שכינתו לירושלים אמן.
6
ז׳עוד פירוש על המדרש הנ"ל אלמלא לא העיר ה' את רוח הכהנים וכו'. בהקדים כי פליטת יהודה בזמן מרדכי ואסתר על ידי שקבלו התורה ברצון אז, כמו שביארתי בדרוש במקום אחר, וכבר ביארתי בביאור המגילה דקיימו מה שקבלו כבר (שבת פ"ח ע"א), וקיימו למעלה וכו' (מגילה ז' ע"א), בקנה אחד עולה. והנה לכאורה יפלא איך קיימו זה למעלה, הא שוכני מעלה אינם מסכימין על קבלת התורה, כאמרם (תהלים ח ב) תנה הודך על השמים. אך כבר הם מנוצחין בטענת משה כלום יצר הרע יש בכם (שבת פ"ח ע"ב), והבן. ונקדים מה שפירש החן טוב בפרשה דילן בפסוק (שמות כז כ) ואתה תצוה וגו', על פי שמזה הטעם שניתן תורה לישראל ולא למלאכי השרת, נבחר אהרן להיות כהן ולא משה כי הוא היה בגדר המלאך, והוא טעם נפלא עיין עליו. ועל פי זה פירש ואתה תצוה וגו', דהיינו משום כלום יצר הרע יש ביניכם וחפץ הקב"ה בעבודת אנשים יותר מעבודת המלאכים, מהאי טעמא יערוך אותו אהרן ובניו באהל מועד (שמות כז כא), עד כאן דבריו ודפח"ח, (ועיין מ"ש בזה בפרשת שמיני). והנה יש להוסיף נופך, דמה שכתבה התורה זה הטעם דוקא גבי עריכת הנרות ולא בכל העבודות, והנ"ל דהא בכל העבודות יש טעם אחר שכתב גם כן בספר הנ"ל, משום דמשה נטל כתר תורה שהוא הגדול, כי תורת משה נקראת (יהושע ח לב), וראוי שיטול אהרן על כל פנים כתר כהונה, אבל במנורה קשה שהרי אמרו רז"ל (ב"ב כ"ה ע"ב) הרוצה שיחכים ידרים וכו', וסימנך מנורה בדרום, אלמא דהמנורה רומז להשפעת השגת התורה, וכן מבואר באלשיך, ועיין בשל"ה (פרשה זו) שמה שמדליקין בשמן זית זך, הוא משום שרומז לתורה שניתנה בז"ך אותיות, אם כן היה ראוי הערכת הנרות למשה וזרעו שהוא נטל כתר תורה. אך צריך לומר כתירוץ הזה, כי סימן הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל כאמרם במסכת שבת (דף כ"ה ע"ב), ועל כן חייבה חכמתו יתברך שהשירות הזה יהיו על ידי מי שהוא עדיין בגדר אנשים ולא בגדר מלאך, ומטעם זה ניצחו ישראל להמלאכים. ועל פי זה יתבאר המדרש הנעלם הנ"ל, כי אלמלא לא העיר ה' את רוח הכהנים וכו', והיה נעשה על ידי משה, אם כן היה חביב לפניו יותר עבודת המלאכים, ואם כן היו נצחו העליונים בקבלת התורה, אז אבדה ח"ו פליטת יהודה, והבן.
7
ח׳או יאמר כפשוטו, דעיין ברבה מגילת אסתר (אס"ר פ"ז) שאמר הקב"ה תורה מה תהיה עליה, דהשיב השטן הסתפק בעליונים, אף על פי כן התורה יצאה בבגדי אלמנותה, וגם מלאכי השרת צעקו וכו', עיין שם. אלמא מבואר שלא רצה השי"ת לכלותם, כי אין נחת רוח לפניו רק בעבודת ישראל, ואף שאין מספר לגדודיו וההסכמה היה רק לפנים, כמו שביאר הכותב בעין יעקב השאגה של המשמורות, כי חפץ יותר בתיקון הנעשה על ידי אברים ופדרים, מהתיקון הנעשה על ידי שיר המלאכים. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל, והבן. עוד י"ל על המדרש הנעלם הנ"ל, על פי מ"ש האלשיך בפרשה דילן כי מה שהאירו עד גלות הארץ, לעולם לא יכבה כי היא הארת הנפשות. ונ"ל שמזה הטעם רמז בכאן כתית (שמות כז כ) על שני המקדשים (עיין בבעל הטורים), והבן.
8
ט׳עוד ביאור על המדרש הנ"ל, על פי מ"ש בספר שפת אמת על הפסוק (משלי כ״ה:ד׳) הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, (משלי כה ה) הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו, בשם המקובל המפורסים מו"ה משה אסטראר מבראד זצ"ל וז"ל: הנה לפני אותיות מלך הן אותיות כלי, ר"ת כ"הנים ל"וים י"שראלים, ואם תמלא אותיות כלי כזה כ"ף למ"ד יו"ד, עולים קצ"ד כמנין צדק. אך אם יש רשעים מפרידים בכלי וצריך להסירם, ואם כן כאשר הגו סיגים מכסף יצא לצורף כלי, כן הגו רשע לפני מלך שיהיה כלי נחמד ומתמלא, ואז עולה קצ"ד כמנין צדק. וזהו ויכון בצדק כסאו, עד כאן מצאתי עכ"ל. והנה הוספתי נופך על דבריו, על פי מ"ש הרמב"ם (מורה נבוכים) דמלא הוא לשון שלמות, לכך אם הכלי היא מצורף, היא בשלמות שאין בה חסרון אם כן הוא במלואה, מה שאין כן כשיש בה חסרון אין בה מילוי, והבן. והנה הובטחנו הבורא ית"ש (ישעיה א כה) ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך, היינו המינים והאפיקורסים שהן הפסולת שאין להם תקנה בתשובה, שנאמר (משלי ב יט) כל באיה לא ישובון וגו', וכשיאבדו מתוך הקהל אז יהיה הכלי במלואה ויהיה צדק, אז יבא משיח צדקינו ויהיה צדק איזור מתניו (ישעיה יא ה), ולכך הרמז כלי, אחר כך מלך. והנה ידוע דהמצות הם תקונים, והנה ישראל נמשלו לשמן זית, כמו שדרשו רז"ל (מנחות נ"ג ע"ב) בפסוק (ירמיה יא טז) זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך וטעם רז"ל ידוע, ועוד טעם איתא במדרש (שמו"ר ל"ו א') דשמן זית אין מתערב בשאר משקים. והנה הפועל דמיוני של שמן זית זך הוא שיהיה הכלי מצורף ברוב רחמיו וברוב חסדיו, ועל ידי זה יבא משיח, ועל פי זה מבואר המדרש, והבן.
9
י׳כתית למאור להעלות נר תמיד (שמות כז כ). הנה הבעל הטורים כתב דכתית רומז לשני המקדשים, מקדש ראשון ת"י, ומקדש הב' ת"כ, לומר שמצוה זו של הדלקת נרות במקדש יהיה נוהג כל כך שנים, עד כאן דבריו. ועל זה קשה מאד דהעיקר חסר, דהיינו הדלקה בבית השלישי שיבנה במהרה בימינו. והנ"ל בזה על פי מה שכתבתי לפרש מה שאמר יעקב אבינו אין זה כי אם בית אלקים בדרך שלילה (בראשית כח יז), ופירשתי פירוש אחד על פי התוספת במסכת ע"א (ע"ז מ"ה ע"א, ד"ה כל) בשם הירושלמי (ע"ז פ"ג ה"ה) (תמצאנו בפרשת העקדה בפסוק (בראשית כב ב) והעלהו לי לעולה על אחד ההרים). ופירוש הב' לפרש בזה גם מה שנאמר בקינות לתשעה באב זן עינו במקום הזה שר שמומו ויקונן אין זה. על פי מ"ש בשירת הים (שמות טו יז) תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך וגו'. והפסוק (מלכים א' ח' יג) בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך וגו'. והפסוק בתלים (תהלים קכז א) אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. ולהבין כל זה, נקדים מה דעמדו הקדמונים הכי השני מקדשים שחרבו, הם פועל ריק ח"ו והיו כלא היו, חלילה מלומר כן. אמנם הענין הוא יובן על פי משל לאחד שהביא זרע אילן טוב ממרחק, ונטעו עד שצץ ופרח ועשה פרי, ואחר כך עקרו והביא זרע אילן אחר ונטעו וגם עשה פרי, ועקרו וחזר והביא זרע אילן דוגמתו מן המובחר, ונטעו והכניסו לקיום להיות דבר המתקיים לעד. והנה בעת עקירת השני אילנות הראשונים, כל הרואה משתומם ומתפלא על מה עשה ככה לארץ הזאת לנטוע אילן טוב ויפה ולעקור אותו זה פעמיים ומה טעם יש בדבר. אמנם האיש הנוטע אף הוא השיב אמריו להם כי הכל בחכמה ובהשכל, וכי גם נטיעת ב' האילנות הראשונים ועקירתם, הכל היה צורך קיום אילן השלישי, לאשר כי הארץ הלזו אינה מסוגלת לגדל אילן כזה בטבעה ולא תוכל שאיתו, לזאת הקדים לנטוע נטע נעמן בארץ עדי תקבל קצת איכות וטבע עפר הארץ המגדלת אילנות כאלו, ואחר זה עקרו לנטוע אחר תחתיו, וכן בפעם הב', ואז כשקבלה הארץ כח שיש בו די לקיים האילן קיום נצחי, ונעשה קרן בן שמן משמני הארץ הרחוקה, ואז נטע אילן השלישי אשר לזה היה מגמתו גם מאז, ועתה לא יבצר ממנו אשר זמם לעשות ואחרית דבר טוב מראשיתו כאמור, עד כאן המשל. והנמשל הוא כשראתה חכמתו יתברך אשר אין בכח הארץ הגשומה הלזו לקבל ולסבול נוגה אור קדושת בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו, אשר כוננה היוצר בגבהי מרומים ליסדו על מכון הר ציון, אשר עליו נאמר (תהלים כד ג) מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו וגו', לולי הב' מקדשות הראשונות אשר על ידם ובכח קדושת העבודה מעשה הקרבנות זבח ונסכים ויתר עבודת הקדש אשר היה שם כמה מאות שנה, קנתה הארץ גם היא כח רוחני ואיכות קדושה נפלאה, עדי תוכל מעתה לסבול קדושת הבית השלישי מעשה ידי יוצר בית המקדש שלמעלה המכיוון כנגד בית המקדש של מטה, וגדול יהיה כבוד הבית האחרון קיום נצחי ובית עולמים יקרא, עד כאן דבריהם בשינוי לשון.
10
י״אובכן אבא אל המכוון לבאר מקראות הנ"ל, וזה שאמרו בשירתם תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, וקראו הר על שם חורבנו כדכתיב (ירמיה כו יח) הר ציון לבמות יער, ושמא תאמר אם כן מה היא התועלת ממנו כיון שעתיד ליחרב, לזה אמר שהתועלת הוא מכון לשבתך פעלת ה' דייקא, היא מקדש השלישי מעשה ידי יוצר ב"ה, כי לולי הראשונות לא היה כח בארץ לקבל בית השלישי, והראשונות היו רק הכנה להאחרון כאמור. וז"ש שלמה המלך ע"ה כשבנה הבית המקדש וגמרו, בנה, ר"ל הבית המקדש שלמעלה בנוי הוא, בניתי ר"ל מה שבניתי אני, הוא רק בית זבול לך, כמו בית אכסניא על ימים אחדים ולא בקבע, ושלא תאמר דאם כן הוא פועל ריק ח"ו, לזה אמר מכון לשבתך עולמים, היינו הכנה לבית המקדש אשר יהיה בו שבתך עולמים כו'. וזה שאמר דוד המלך ע"ה אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, דיש להבין בשנותו את טעמו מעתיד לעבר, דיבנה הוא מורה על עתיד, עמלו על עבר, והוה ליה למימר או הכל בלשון עבר אם ה' לא בנה וגו', או הכל בלשון עתיד יעמלו וגו'. אמנם הוא הדבר אשר דברנו, דמזה שעינינו רואות בית המקדש בנוי וחרב זה פעמים, נצמח תקוה טובה ופתחון פה להמיחלים לו ומצפים לישועתו, כי לולי זאת שעתיד הקב"ה לבנות במקומו בית השלישי נכבד מן הראשונות, למה היה זאת ועל מה עשה ה' ככה לבנות ולסתור, הלא דבר שהוא אינו רק לזמן הוא כלא נגד אין סוף ב"ה, וחלילה לו לייחס פעולת ריק ח"ו, אלא ודאי דכל זה היה הכנה להאחרון שיבנה במהרה בימינו כו'. וזה שאמר לחזק אמונתינו ותקותינו על הבית הג' שבודאי יבנה, אם ה' לא יבנה בית, ר"ל איך יעלה על הדעת שה' לא יבנה בית השלישי, הלא אז שוא עמלו בוניו בו בהב' מקדשות הראשונות חלילה, וזה לא יתכן, אלא ודאי עתיד הקב"ה לבנותו במהרה בימינו. והנה יעקב אבינו ראה המקדש בהבנותו ובחורבנו והעתיד להבנות, ועל זה אמר אין זה, ר"ל זה אינו תמידי, כי אם בית אלהים, היינו העתיד הנקרא בית כנ"ל שהשי"ת בעצמו יבנהו, וזה של עתה הוא רק שער השמים, ר"ל הכנה ושער למקדש שיבא מן השמים, (כי הה"א של השמים משתמש במקום מן כמו ואתה תשמע השמים, מלכים א' ח לב). והן דברי המקונן שר שמימו ויקונן אין זה כנ"ל וכמו שפירשתי והבן. ועל פי זה מבואר הפסוק שהתחלנו, דהרמז היא כתית למאור כדברי הבעל הטורים שיהיה כל כך שנים נוהג המאור הזה, ובא הרמז בתיבת כתית, לרמז שיכתתו אלו המקדשים, ושמא תאמר אם כן הוי פועל בטל, לזה אמר להעלות נר תמיד, כלומר שדבר זה נצרך להעלות נר תמיד, היינו בבית שלישי שיהיה נצחי ותמידי, ועל כן להעלות הוא מבנין הכבד, והבן.
11
י״בבמדרש (שמו"ר ל"ז ד') כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (שמות כח א), הרע למשה, אמר לו הקב"ה תורה שלי היתה ונתתיה לך, ונתקררה דעתו של משה, ונ"ל דאיתא משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע (אבות פ"א מ"א). ופירשו דמשה קבל התורה בכחו, שלא היה שום אדם בעולם שיהיה ראוי לקבל התורה רק משה לבדו, והוא מסרה בכחו ליהושע. והענין הוא כמו שפירשו על אמרם (שבת פ"ח ע"א) בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תלתאה על יד תליתאי, כי אורייתא וקב"ה כולא חד (זוהר ח"ג ע"ג ע"א), הוא רצונו ורצונו הוא, והוא שכל ומשכיל ומושכל אחד, וכן היה משה בהשאלה ממש עצם התורה, על כן נקרא איש האלקים (דברי הימים א' כג יד), ואיתא במסכת זבחים (דף ק"א (ע"ב) ושם (זבחים) דף (כ"ב) [ק"ב] ע"א) משה כהן גדול היה, רק בניו יקראו על שבט הלוי, עיין שם. ולפי זה מה שנתקרב אהרן, הוא שיהיה הכהונה לו ולזרעו. והנה איתא בספר עיר בנימין בשם חכם אחד, דלכך לא נתייחסו בניו של משה אחריו, משום שהיה איש האלקים ואין כבוד כלפי מעלה להתייחס בניו הגשמיים אחריו, ואמר שזה הוא הפירוש של הפסוק בדברי הימים ומשה איש האלקים, לכך ובניו יקראו על שבט הלוי, עד כאן דבריו. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, והיינו שיהיה הכהונה לו ולזרעו ולא לזרעו של משה, דהא משה בעצמו היה כהן כמו אהרן, הרע למשה, אמר לו הקב"ה תורה שלי היתה ונתתיה לך ולא לאחר, והיינו משום שאתה איש האלקים, ואם כן משום הא גופא אין זרעך מתייחסים אחריך ונתקררה דעתו, והוא פירוש נכון בס"ד.
12
י״גולא יזח החשן מעל האפוד (שמות כח כו). הנה הרמב"ם בספר המצות בלא תעשין (מצות לא תעשה פ"ז) כתב וז"ל: הזהרנו מהסיר החושן מעל האפוד, אבל יהיה החושן דבק בו. ובסוף מכות (כ"ג ע"א) אמרו עם זכרון מחוייבי מלקות, והא איכא מזיח החושן, הנה כבר נתבאר שהמזיח לוקה, עכ"ל. והנה קשה לי למה לו להוכיח ממסכת מכות משקליא וטריא מהא דמקשה והא איכא מזיח עיין שם דף (כ"ג) [כ"ב] ע"א, והלא הדין מפורש במסכתא יומא (דף (ע"ז) [ע"ב] ע"א). ונ"ל משום דשם ביומא איתא מתקיף לה ר' אחא בר יעקב וכו', והוה אמינא דלית הלכתא כרבי אלעזר, רק כר' אחא בר יעקב דאתקף עליה, ואף על גב דמשני מי כתיב שלא יזח, הוה אמינא אנן אשינוי ניקום ונסמוך, דמכל מקום פשוטו של מקרא הוא לנתינת טעם כמו שפירש רש"י בנימוקי החומש פרשה זו אצל ולא יקרע הנאמר במעיל (שמות כח לב, ד"ה לא), וכן מבואר גם כן בדברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות כלי המקדש הלכה יו"ד, שהוא נתינת טעם גם כן, ועיין בשורש החמישי של רבינו הרמב"ם בספר המצות, ועיין מ"ש הרמב"ן ז"ל שם באות ד', ומהר"י דיליאן ז"ל שם, לכך מביא מהא דמסכתא מכות דמהא דמקשה סתמא דגמרא כן, שמע מינה דהלכה כותיה דרבי אלעזר, וכן למד מפי השמועה, עכ"ל.
13
י״דועוד נ"ל, דהנה הסמ"ג במצות לא תעשה רצ"ט כתב וז"ל: שלא יפרק החשן מעל האפוד בשעת עבודה, עכ"ל. וכן כתב הר"א ז"ל בספר החינוך בפרשה דילן מצוה ק', והמפרק חבורו בשעת עבודה לוקה. ונראה דמסתבר להם כך דאין מצותו רק בשעת עבודה, אבל רבינו לא הזכיר תנאי זה לא בספר הי"ד ולא בספר המצות, ומשמע מדבריו דאף שלא בשעת עבודה לוקה, כמו במסיר בדי ארון שהוא תמידי. ונראה להוכיח כדעת רבינו הרמב"ם, מהא דמקשה בש"ס מכות שם ולחשב נמי המזיח את החשן, והיינו כמו שפירש הריטב"א שם בחידושיו למסכת מכות, דהיינו שהיה לבוש חשן בשעת חרישה ומזיחו בעסק החרישה, ואי אמרת דאין הלאו רק בשעת עבודה, אם כן לא קשה מידי קושית הגמרא, דהא שעת עבודה אינו רק בבית המקדש, וכי חרישה וזריעה וכרם ובית הטומאה בעזרה איכא. ועוד אם עובד אינו חורש, ואם חורש אינו עובד. אלא ודאי דלא בעינן בשעת עבודה, ולדעתי היא קושיא עצומה על הסמ"ג ועל הרא"ה. ונראה שזה הוא כונת רבינו הרמב"ם דלא הביא מהא דיומא, דהוי אפשר לומר דוקא בשעת עבודה איירי, לכך מביא מהא דמכות דמוכח דאף שלא בשעת עבודה, כנ"ל נכון בס"ד. והנה רבינו הרמב"ם בספר הי"ד מהלכות כלי המקדש (פ"ט הלכה יו"ד) כתב: וכל המזיח חושן מעל האפוד, ומפרק חבורן דרך קלקול, לוקה. הנה הוסיף על דברי הגמרא דרך קלקול, והנה צריך לומר לפי זה, דהקושיא דהגמרא במסכת מכות הוא כגון שמקלקל בעסק החרישה, הנה בהסמ"ג ובחינוך ליתא לתנאי זה דרך קלקול. ונראה דזה תולה בפירושא דקרא, דאם נפרש כפירוש רש"י שכתב בפרשה דילן (ד"ה ולא) לא יזח לשון ניתוק, ולשון ערבי הוא כדברי דונש בן לברט, עכ"ל. אם כן כל המנתק חייב אף שאינו דרך קלקול, ואם נפרש כפירוש הרמב"ן שהוא כמו ולא יסח, מן בית גאים יסח ה' (משלי טו כה), ענין נתיצה וניתוק בחילוף הסמ"ך בזיי"ן, כמו יעלזו חסידים בכבוד (תהלים קמט ה), עם נתעלסה באהבים וכו' (משלי ז יח), עיין עליו בפירושו על התורה בפרשה דילן, אם כן כיון דהוא לשון ניתוק ונתיצה, היינו פירוק דרך קלקול שהוא נתיצה כמו ונתצתם את מזבחותם (דברים יב ג) כנ"ל, והא דאמר בגמרא כל המזיח סתם, היינו גם כן דרך קלקול, דלא נקרא מזיח באופן אחר לפירוש זה. ונראה לי דהיה גלוי להרמב"ם ז"ל שני הפירושים, והיה לו ספק איזה מהן יוכשר, לכך כתב וכל המזיח ומפרק חבורן דרך קלקול לוקה, ר"ל דמלקות אין לחייב רק בכהאי גוונא דאין לוקין מספק, אבל לענין איסור אסור אף שלא בדרך קלקול דספק איסורא לחומרא, ולכך בספר המצות לא הזכיר לענין האזהרה מדרך קלקול. והנה יצא לנו מזה לרבינו הרמב"ם אין לוקין רק בדרך קלקול ואף שלא בשעת עבודה, ולהסמ"ג והרא"ה אין לוקין רק בשעת עבודה ואף שלא בדרך קלקול, כנ"ל ברור בס"ד. והנה במסכת חולין (דף זיי"ן ע"א) אין מזיחין, כדכתיב ולא יזח החשן. והנה רש"י פירש שם (ד"ה מכאן) אין מזיחין אין מבדילין אותו משמועתו, והנה רש"י לשיטתו שהוא רק לשון נתיקה ופירוק, אבל לפי פירוש הרמב"ן צריך לומר אין נותצין ומבטלין את דבריו, והבן.
14
ט״ו(אמר המסדר לאשר כי אאזמ"ו המחבר זצוק"ל רומז למעלה על מה שכתב בחידושיו לחולין על אמרם גדולים צדיקים במיתתם וכו', והנה בחסרון ידיעה מה שכתב שם, יהיו דבריו שבכאן סתומים וחתומים, על כן אמרתי להעתיקו פה וזו היא).
15
ט״זחולין (דף זיי"ן ע"ב) בכה רבי ואמר מה בחייהן כך במיתתן על אחת ככה וכמה, דאמר ר' חמא בר חנינא גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, שנאמר (מלכים ב' יג כא) ויהי הם קוברים איש והנה ראו הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו, אמר ליה רב פפא לאביי ודילמא לקיומי ביה ברכתא דאליהו וכו', אמר ליה אי הכי היינו דתניא על רגליו עמד, ולביתו לא הלך וכו', עיין שם. והקשו המפרשים דלמה בכה על גדולת הצדיקים. ועוד הקשו מאין הוא הוכחת ר' חמא בר חנינא דגדולים צדיקים במיתתן, יותר ממאי דהחיה אלישע, ואי כפירוש רש"י (ד"ה ויגע) מדהחיה בנגיעה, היינו משום דלא היה חיות גמור, ועיין בהרי"ף שם. ועוד קשה לי דילמא הא דהחיה שם בנגיעה, היינו משום דאין קוברין רשע אצל צדיק, וכדאיתא בסנהדרין (דף מ"ז ע"א), עיין שם. ומסתמא הוא צער וגנאי לצדיק לקבור עמו. והתוספת (ד"ה גדולים) הקשו דאם כן מאי פריך הגמרא ודילמא לקיים ברכתא דאליהו, עיין עליהם, ועיין ברי"ף שם מה שהקשה על פירוש התוספת. והנ"ל בזה דדבר גדול דברו החכמים כאן והוא כתפוחי זהב במשכיות כסף, ונקדים דיש שני מיני צדיקים, כת אחת המסגלים מצות מעשיות צדקה וגמילות חסדים וכל מיני מצות שכליות ושמעיות וגזריות, אבל מכל מקום קצר קצרה יד שכלם להבין גדולת הבורא ית', עד שיקיימו מה שנאמר (דברים ל כ) לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו על אופן המעולה. הכת השניה הדבקים בו ית' בכל עת ובכל רגע בתוקף וחשקות גדול עד שמתענגים בו, שנאמר (שיר השירים ז ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, ועושין כל המצות בחשקות נמרץ ובאהבה נפלאה, עד שכל התענוגים הם בעיניהם כאפס וכאין נגד התענוג הגדול הנפלא ההוא שהם מתענגים באהבתו ית', והם מתעלים תמיד ממדריגה למדריגה, ומכירים תמיד בכל עת בגדולת הבורא יתברך מה שלא הכירו קודם, ומתחדש להם אהבה וזריזות ואופני עבודה. ומצורף לזה היראה והחרדה מגדולתו ית' שרואין שפלת עצמם לנגד גדולתו יתברך וזעים וחלים ורועדים, ונוסף על זה דואגים ורועדים וחרדים בכל עת שניתוסף להם הכרה על מיעוט הכרה והעבודה שהיה להם בזמן הקודם, ולבם דוה וכואב ונאנח על זה, עד שהחסידים הללו כל ימיהם בתשובה, כמ"ש החסיד האמיתי בעל חובת הלבבות זצוק"ל. ועל פי זה יובן וגילו ברעדה, ודרשו (תהלים ב' י"א) במקום גילה וכו' (ברכות ל' ע"ב). דתמהו דהם שני הפכים. ולדרכינו יובן, כי במקום גילה היינו שניתוסף הכרה ושמחה ואהבה, שם תהיה רעדה על קיצור הכרה והעבודה שמעבר, והבן.
16
י״זועל פי זה פירשתי מאמר דוד המלך ע"ה בתהלים (תהלים ז ט) (סי' זיי"ן פסוק טי"ת) שפטני ה' כצדקי וכתומי עלי, דהך תיבת עלי הוא אך למותר לכאורה. אבל הנ"ל בזה על פי מה שכתבתי כי האדם תמיד ממעט בעבודה מקוצר המשיג ועומק המושג. והנה העבודה הראוי לפי גדולת הבורא ית"ש, בודאי דהן שמים לא זכו בעיניו ותהלה ישים באילי תרשישיו, ומכל שכן דאין צדיק בארץ (קהלת ז כ), וקל וחומר בן בנו של קל וחומר דאין נופל עליו לשון תמים דמורה על השלמות, דאיך יתכן זה בחק האנושי נולד מטיפה באושה להשלים העבודה לפי גדולתו ית"ש. אך הקב"ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו, ואין המבוקש מהם רק שישלמו חקם כל אחד ואחד לפי מדריגתו והשגתו, ואם משלים את חקו תמים יתקרי' ואשרי לו. וזה מאמר דוד אדונינו שפטני ה' כצדקי וכתומי עלי, ושמא תאמר איך יתכן לומר כך, הלא הן שמים לא זכו בעינו לפי ערך גדולתו ית' שאין לו ערך, לזה אמר וכתומי עלי, ר"ל שיחשב עלי לפי ערכי וערך השגתי, והבן זה. ועיין בביאורי על התורה בפרשת בחקותי ותמצא נחת בעזרת ה' במה שכתבתי שם בענין כזה. ועל פי זה יתיישב גם כן קצת קושית העקרים דאיך יתכן יראה ואהבה יחדיו נצמדים והם שני הפכים מתנגדים, דיראה הוא קיצור נפש, ואהבה הרחבת נפש. ולפי מ"ש תבין איך יראה אמיתית נצמח מאהבה, והבן זה. והנה אמרו רז"ל (שבת ל' ע"א) כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, שנאמר (תהלים פח ו) במתים חפשי, עד כאן. והנה זה הוא בכל המצות מעשיות דהיום לעשות ולא למחר (עירובין כ"ב ע"א), אבל הדבקים בו ית' לא ישולל מהם הדבקות לאחר מותם, ואדרבה מתגדל ומתחזק ביתר שאת ויתר עז כיון שהוסר מסך המבדיל הגשמית וה' הוא נחלתם, וזה מבואר בתכלית הביאור בספרי החכמים הקדושים ומובן מאליו, ועיין בעקדה (שער שבעים) שפירש על הפסוק (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום, ר"ל שאתם הדבקים בו ית' בחיים, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר אחר הפרד הנפש מהגוף, עד כאן דבריו וש"י.
17
י״חוהנה לפי זה הצדיקים אשר הם מכת הראשון, צדקתם בטל לאחר מותן שאין באפשרי לאחוז שם הצדיק דרכו, כי היום לעשותם ולא למחר, רק שמקבלים שם שכרן על מה שעבר, ר"ל מה שפעלו בזה העולם כאמור ולמחר לקבל שכרם. והנה לפי זה אז לא יפול עליהם שם הצדיק בהוה רק בעבר שהיו צדיקים בחייהם, אבל אז כבר יצאו מגדר זה, הואיל והצדקות שלהם היתה רק עשיית המעשים טובים, ושם אין באפשרות לעסוק במה שעסקו בחיים. מה שאין כן הצדיקים שמכת השניה, עיקר הצדקות שלהם הוא היראה והאהבה והדבקות, כי היא התכלית של התורה והמצות, כמו שנאמר (דברים י יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וגו', וכמו שביאר זה החכם ר' יוסף אלבו בספר העקרים (מאמר שלישי פרק אחד ושלשים), עיין עליו. ואף גם שמכל מקום מחויבים לעשות כל המצות, והאומר שאין צריך לעשות שום מצוה אחר שבא למדריגת הדבקות שעובד השי"ת רק ביראה ואהבה ודבקות המחשבה, זהו מין וכופר, וכבר כתבו החכמים שזה היה טעות אחר, וזה אמרם (חגיגה דף י"ד:) אחר קיצץ בנטיעות, והבן זה כי היראה ואהבה והדבקות הוא השורש, וכל המצות הם הענפים אשר נטע ושתל עילת כל העילות ית', ואלקים הבין דרכה והוא ידע מקומה כי לא יצוייר בשום אופן להאחז בהשורש בעוד התקשר הנפש בהגוף, רק מי שנאחז בהענפים בכל כחו, ובעת התרפה ממלאכתו באחיזת הענפים, מיד נדחה ונטרד מן השורש והוא שנוא להשי"ת ולא אהוב, ולא יתכן להיות אוהב ואף שנדמה שהוא אהוב ודבוק, הוא שוא נתעה ודמיון כוזב. והנה אלישע אחר שנכנס לפרדס והשיג ענין הדבקות האמיתי והיחודים, והבין שהוא תכלית התורה והמצות, אז פרק מעליו עול התורה והמצות באמרו שהגיע להתכלית המבוקש מהתורה והמצות ואין לו שוב שום צורך בהם, והיינו קיצץ בנטיעות, שאמר שאין שוב צורך בענפים כיון שהגיע לשורש, ולזה קיצץ להענפים ובטלן, וזה הוא אפקורסית ומינות גמור, על כן נתעה ונטרד לחרפות, והוא לקוח מהחכם האמיתי אלקי החבר למלך הכוזר רק בהוספת דברים, ובעוה"ר יצאו מה שיצאו לאלפים מן הדת על ידי טעות הזה, דהיינו כל המאמינים בשבתי צבי ימ"ש, רק שצריך להזדרז לעשיית המצות וללמוד תורה לשמה בתוקף אהבה וחשקות נמרץ ודבקות האמיתי, וזה השער לה' צדיקים יבואו בו, אף גם זאת בצירוף המעשים היראה ואהבה והדבקות הוא העיקר, ואם כן בהפרד הנפש מהגוף והוסר מסך הגשמית ובטל כל המעשים, מכל מקום נשאר העיקר דהיינו הדבקות ואהבה ויראה ביתר שאת ויתר עז, אם כן נופל עליהם אף לאחר מותם שם צדיקים בהוה, כי צדקתם עומדת לעד כי עיקר צדקות שהיה בהם בחיים כאז כן עתה וביותר וכו'. והיוצא מזה שהצדיקים שמכת הראשון נעדר מהם שם צדיקים לאחר מותם בעצם, רק שנקראו כן על שם העבר, מה שאין כן הצדיקים שמכת השניה, אין נעדר מהם שם צדיקים בעצם לאחר מותם, כי עדיין בצדקתם עומדים, והוא נכון ואמת בעזרת ה'. והנה לפי זה דעת לנבון נקל כי מה שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, דהיינו שחשובין יותר לפני המקום ב"ה היינו הצדיקים שמכת השניה, כי עיקר צדקתם מתגדל ומתרבה אז אלף אלפי אלפים ככה מבחיים חיותן, מה שאין כן הצדיקים שמכת הראשונה אדרבה פסקה צדקתן, רק שמקבלין שכר נצחי על העבר, אבל למה יחשבו יותר מצדיקים חיים שהם עדיין בצדקתן כנ"ל וזה סברא נכונה מאד, ומסתבר לומר דבהכת הראשון החיים חשובין יותר, והבן זה. ועל פי זה נ"ל מה דאיתא בפסחים (דף נ' ע"ב) בהא דאמר עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה, ואנן כדקאי קאי. דקשה טובא. חדא, דמאי רבותא וכי לא ידע זה דרשעים בחשך ידמו. ועוד קשה אמאי קרו להו עליונים, ואי משום דהיו עליונים בזה העולם, מאי קמשמע לן וכי לא ידע דאין מלוין לו לאדם לא כסף וזהב ולא אבנים טובות ומרגליות (אבות פ"ו מ"ט). ועוד קשה מה דאמר על התלמידי חכמים ואנן כדאיתא אנן הכא, הכי נמי איתא התם, אין לו ביאור דאם בעולם הזה הם שפלים ונבזים, ח"ו שיהיה כן לעולם הבא. על כן נ"ל דלא דבר כלל ברשעים כי לא דברה תורה במתים, רק משני כיתות צדיקים הנ"ל דבר, דהיינו הכת העוסקים במצות מעשיות, והכת השניה הלמידי חכמים הדבקים בה' ובתורתו תמיד, והנה צדיקים הנפטרים הם שוכני מעלה ועליונים יתקריו, והחיים הם התחתונים, ואמר על כת הראשון בדרך המליצה עולם הפוך תחתונים למעלה ועליונים למטה, ר"ל שהחיים חשובין יותר מהמתים כמ"ש, ונמצא הסדר מהופך עליון למטה ותחתון למעלה, ואנן ר"ל התלמידי חכמים הדבקים בה' ובתורתו כדאתינן הכא, הכי נמי איתנו התם דהיינו עליונים למעלה ותחתונים למטה, דבהם גדולים הצדיקים במיתתן יותר, וזה נכון בס"ד. ונקדים עוד דהעקדה (שם בשער הנ"ל) כתב מה שצריך לענינינו פה וז"ל: שהכחות הדברים הנפלאים משדוד מערכת על ידי מעשים רצוים אליו וכו', המה ראיה עצומה להצלחת הנפשות, כי מי הוא זה ואיזהו אשר יראה את הנביא או את החסיד קורא לאלקיו יענהו, ובעוד בחיים החומר וחיותו ובעפר יסודו, זה יקרע הים, וזה יעמיד השמש והירח, וזה יחיה המת, וזה יאסוף המצורע, או ירפא את המים, או יקרר אש העצומה, או יסכר פי אריות, ורבים כמו אלה הענינים המבהילים כל חכמי הטבע וחרטומיהם, אשר לא יוכרחו להודות כי לא במעלת גופו של הנביא ההוא או החסיד ההוא על שאר גופי האנשים, ולא בעוצם כחו על החומר ההוא עושה המעשים ההמה, כי אם בזכות נפשו וקדושתו וטהרתו על זולתו אשר נתעצמת להיות עצם רוחני נבדל וקדוש וקרוב לאלקים, אשר בזה יכול לעשות לחדש אותות ומופתים בהיולי העולם כאחד מצבא המרום במרום וכיד האל הטובה עליו. והנה אם בהיותם קשורה אצל הגוף כך, קל וחומר בהפרדה מעמו, עכ"ל הזהב הצריך לענינינו פה. והנה דבר נפלא מזה אני רואה כאן במה שגבה טורא ביניהם, והיא יותר נפלא לדעתי ממה שחלק הנהר, דהנה בעת שיקרא החסיד אל ה', או שרוצה לעשות איזה דבר יוצא חוץ להיקש הטבעי לאיזה הכרח, אז מדבק נפשו בשורשו ויכול לפעול, כי העליון פועל בתחתון כמ"ש בעקדה ובחדושי אגדה להרשב"א כאן בגמרא שלפנינו. אבל בענין כזה שלא קרא רבי פנחס בן יאיר לאלקיו שיגבה טורא ביניהם, ולא עלה על רעיוניו דבר זה שיכין עצמו לחדש הפלא העצום ההוא, ויעשה השי"ת למלא רצונו בלי שאלה ובקשה והכנה לזה, זה מורה על דבקות יותר נפלא ויותר נכבד. והנה נקדים עוד, דמצינו בכ"י בזוהר חדש ברבי עקיבא שהיה בוכה מאד באמרו שיר השירים, באשר ידע היכן הדברים מגיעין, וכן איתא באגדה שמצאו תלמודיו לרבי עקיבא שהיה בוכה בשבת, ואמר שתענוג הוא לו. ועיין בטו"ז באו"ח הלכות שבת סי' רפ"ח ס"ק ב', וז"ל: שהיינו שמרוב דבקות להקב"ה זלגו עיניו דמעות, וכתב עוד שם וכן הוא מצוי בהמתפללים בכונה, עכ"ל.
18
י״טוהנה דעת לנבון נקל בעת שראה רבינו הקדוש עד היכן מגיע פעולת דבקות של רבי פנחס בן יאיר, ודאי מרוב שמחה וחשקות הגיע גם כן לדבקות נפלא, על כן בכה ואמר מה בחייהם כך, במיתתן על אחת כמה וכמה, והוא בעצמו הקל וחומר שכתב העקדה אם בחייהם יש להם דבקות הנפלא ההוא בעודם מחוברים אל החומר, עד שיתחדש להם פלאות בלי שאלות ובקשות לצורך דבר נקל שלא יעבירנו על דעתו לאכול או לצערו בהפצרת דברים, במיתתן שאין להם מסך המבדיל, על אחת כמה וכמה שיגיע למעלה מהדבקות, והבן זה. והנה כדי להביא ראיה להראות מעלת הכת ההיא של הצדיקים הדבקים בה', אמר דאמר רבי חמא בר חנינא גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. ונ"ל דהכי פירושו גדולים צדיקים במיתתן, דהיינו אלו שהם צדיקים במיתתן דהיינו הכת השני כמ"ש, יוחר מבחייהם, ר"ל מאלו שהן צדיקים רק בחייהם דהיינו הכת הראשון, שלא תאמר דתולה רק במעשה לשמה והן שווין, לזה אמר דאינו כן, רק שאלו גדולים יותר, והביא ראיה לזה שנאמר ויהי הם קוברים איש, והנה רבי חנינא בר חמא ודאי דאינו סובר כר' אחא בר חנינא בסנהדרין שם, דמשמע דזה הנקבר רשע היה, דאם לא כן לא הוכיח ולא כלום, רק דסובר כדעת המדרש שהביאו הרי"ף כאן בחידושי אגדות דזה הנקבר היה שלום בן תקוה שהיה גם כן צדיק, שאמרו עליו שם במדרש שהיה מגדולי הדור עושה צדקות בכל עת, ומה היה עושה, היה ממלא חמת, והיה יושב על פתח העיר, וכל אדם שהיה בא מן הדרך היה משקה אותו ומשיב נפשו וכו' שם במדרש. אך שמכל מקום אינו סובר כדעת המדרש שהלך לביתו והוליד, וגרם לזה צדקתו של שלום בן תקוה, רק כהברייתא דמייתא בסמוך דנדחה רק מאלישע, וכל כך למה, דאף שצדיק היה וגדול היה בהכת הראשונה שהיה עושה צדקות, וזהו עיקר צדקתו כמבואר שם במדרש קטן הוא אצל הכת השני, ואלישע הוא הגדול שבכת השני, וכבר כתב בת"ה, וקיימא לן כן בטור ושו"ע יו"ד סי' שס"ב סעיף ה', דאין קוברין צדיק אצל חסיד מופלג, ומקורו מהגמרא (סנהדרין מ"ז ע"א) עיין בבית יוסף שם, ואפשר דגם רר אחא בר חנינא סובר כן, רק דמכל מקום מוכח דאין קוברין רשע אצל צדיק מכח כל שכן ומה גופו, מוכח מעלת הכת הללו הדבקים בה' תמיד. והנה ידוע מהמפרשים במקום שנאמר איש סתם הוא מדריגת צדיק, לכך מייתי ראיה שפיר שנאמר ויהי הם קוברים איש דייקא והיינו צדיק, והוא היה שלום בן תקוה לפי המסורת שהיה מרבה בצדקות בכל יום, אם כן ממש הוא היה הגדול שבכת הראשונה, ואפילו הכי דחוהו אלישע מעל גבו, אם כן תא תזי מה בין הכת השניה לכת הראשונה, ואם כן מיושבים כל הקושיות והבן, ומה דמקשה הגמרא ומתרץ מובן מאליו, ודוק כי נכון הוא בס"ד. והנה לפי פירוש הפשוט דמייתי ראיה שגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, נ"ל שעל הנפש אין צריך להביא ראיה, דודאי גדולה לאחר מיתה דאין לה מסך המבדיל, והיא עצם פרדי שכל נבדל אין לה מעיק ומונע. רק עיקר הראיה על הגוף שלה עולה על הדעת הוא בחייו יותר גדול שמחובר עם השביב האלקי חלק אלקי ממעל, מה שאין כן אחר הפרדו הוא כאבן דומם, לזה מייתי ראיה דאף הגוף הוא יותר גדול אז, מחמת רוב בהירת הנפש בעמדה בעצמותה מגיע לגוף על ידי השתלשלות הצינורות השופעין מהנפש על הגוף של הצדיק בקבר, כמו שביארתי כל זה (בפרשת נצבים) בהפטורת שוש אשיש (ישעיה סא י), עיין שם ויונעם לך, ולזה מגיע לה יותר מעלה ויותר השפעה מאשר היה בחיים מחובר להנפש בחיבור גמור. וזה מדוקדק בלשון הגמרא כי שם מיתה אינו נופל רק על הגוף ולא על הנפש, כי לא יפול עליו שם מיתה כלל, עיין בעקדה (פרשת ויחי) בענין יעקב אבינו לא מת (תענית ה' ע"ב), וכאמרם (ברכות י"ח ע"ב) קשה רימה למת וכו' דהיינו להגוף, ואל ישיאך התוספות יום טוב במסכת אבות שפירש דקאי על הנפש, כי כבר השגתי עליו במה שיש בו די בחיבורי על התורה בפרשת ויחי ובפרשת אמור, עיין שם ותמצא נחת. ועל פי זה יתבאר לך דברי הגמרא כאן גדולים צדיקים במיתתן דייקא, היינו גופות הצדיקים דנופל עליהם שם מיתה, יותר מבחייהם והיא רבותא גדולה כמ"ש, ומייתי ראיה לזה שנאמר ויהי הם קוברים איש ויגע האיש בעצמות אלישע דייקא, דהיינו הגוף לבד שהחיה אותו בנגיעה בעלמא כפירוש רש"י או כפירוש התוספת, והבן זה כי הוא נכון ואמת בס"ד.
19