ישמח משה, בראשית י׳Yismach Moshe, Bereshit 10
א׳ויאמר אלקים נעשה אדם וגו' (בראשית א כו). כבר אמרו רבנן (ב"ר ח' ח') בטעם אומרו יתעלה נעשה לשון רבים, ולא אמר אעשה אדם, כי בא ללמד מדת ענוה שיהיה הגדול נמלך בקטן. וגם אני אענה חלקי, בהקדים לבאר המדרש רבה (ב"ר ח' א' ובויקרא סדר תזריע, ויק"ר פי"ד א') אהא דכתיב (תהלים קלט ה) אחור וקדם צרתני, זכה אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, לא זכה אומרים לו יתוש קדמך. והנ"ל בזה דידוע דכל בעלי חיים לא נבראו אלא לצורך האדם, אבל האדם נברא לצורך עצמו לעבוד את בוראו ית', כדאיתא בקידושין (דף פ"ב.) ראית מימיך חיה ועוף וכו' שמתפרנסין שלא בצער, ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני וכו'. ואמנם ההולך אחר ההבל ואינו משמש את קונו, הוא גם כן נברא עבור זולתו. וזה יתבאר על פי אמרם ז"ל במסכת ברכות (דף ו' ע"ב) מאי כי זה כל האדם (קהלת יב יג), אמר ר' אלעזר אמר הקב"ה כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, ר' שמעון בן עזאי ואמרי לה רבי שמעון בן זומא אומר, כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, עד כאן. ומבואר היטב בדברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות, במ"ש על אמרם ז"ל (ברכות ח' ע"א) אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד, שעל כן נברא ההמון, לעשות חברה לחכמים שלא ישארו שוממים, וגם לתקן אלו המעשים הצריכים אליהם לצורך המזון והלבוש, והבית למחסה ולמסתור מזרם וממטר, כדי שימצא השלם צרכיו מזומן, כמו דאיתא בברכות (כ"ח ע"א) בן זומא ראה אוכלסא על גב מעלה בהר הבית, אמר ברוך שברא כל אלו לשמשני. עוד שם, הוא היה אומר כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני, וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד, גזז, ולבן, ונפץ, וטוה, וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני, עכ"ל הגמרא. הרי שביארו שמציאת ההמון הוא עבור האיש השלם להשלים צרכיו ולצוות לו, עיין שם בהקדמת הרמב"ם ותמצא נחת. נמצא כל המציאות הוא על שני פנים, או בעבור עצמו, או בעבור זולתו דהיינו עבור השלם האמיתי, ושוה למציאת כל הבעלי חיים שהם עבור זולתם, וכן מציאת הצמחים והעשבים והמחצבים הם עבור זולתם. אך יש בזה הפרש, כל כי הבעלי חיים והצמחים הם בסיבה קרובה להשלם, וההמון הוא לסיבה רחוקה, דהיינו הבעלי חיים הוכנו הם עצמם למזון, וצמרם ושערם ועורם למלבוש, וכן הצמחים והעשבים למזון ולרפואה, והאדם ההמוני הוא רק להכין צורכי השלם מזון וכסות. וזהו דברי המדרש זכה, דהיינו שהגיע להשלמות, אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, שהכל נבראו עבורו והוא נברא עבור עצמו, ואם כן הוא קודם להם והתחלה וסיבה להם. לא זכה דהיינו שנעדר השלמות, ואם כן הוא נברא גם כן עבור זולתו כמו כל הבעלי חיים, אומרים לו יתוש קדמך, שהם קרובים לצרכי השלם או למזון או לכסות או לרפואה כדומה, וההמון רחוקים להכנת הדברים הנ"ל, ואם כן בעלי חיים הם חשובים יותר, והבן כי נכון הוא בס"ד.
1
ב׳באופן אחר י"ל ביאור המדרש, כי הנה החכם מהר"י אלבו בספר העקרים (מאמר ג' פרק ב') האיר עינינו בתורת ה' במה שיש לדקדק. (א), מפני מה ביצירת כל הבעלי חיים נאמר בהן כי טוב, וביצירת האדם לא נאמר כי טוב. (ב), מפני מה ביצירת כל הבעלי חיים נאמר למינה, למינהו, ולא באדם. (ג), למה בכל הבעלי חיים זכר ונקבה בראם, ובאדם לא נבראת הנקבה אתו מיד. ומתרץ, לפי שאין בבעלי חיים שום שלמות זולת שלמות המציאות, ולכן נאמר ביצירתם כי טוב, לרמז כי עם מציאותם מיד נשלם הטובות שאפשר שיהיה בהם, ולא יקוה בהם שלמות אחר. אבל ביצירת האדם לא נאמר כי טוב, להורות כי הטובות המכוון באדם אינו הטוב המכוון בשאר הבעלי חיים שהיא שלמות המציאות, אבל יקוה שיגיע ממנו טובות אחר יותר נכבד, ולא יגיע עם מציאותו מיד, אלא אחר שיוציא הכחניות מן הכח אל הפועל, אז יגיע אל שלמות המכוון בו שהוא שלמות התכלית. וזה שאמר שלמה (קהלת ז' א) טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, פירוש יום המות שאז הגיע האדם אל שלמות הדעת, הוא טוב מיום הולדו, לפי שביום המות כבר הוציא מה שבכח שכלו אל הפועל, מה שאין כן ביום הולדו שהוא בכח גמור, ואין לשלמות הנפש מציאות אלא בכח, אף על פי ששלמות הגופני נמצא אז בפועל.
2
ג׳ולזה הזכיר הכתוב ביצירת הבעלי חיים למינה, ולמינהו, להורות כי המכוון מכולם תכלית אחד בלבד כולל, והוא קיום המין שזהו שלמות המציאות, שזהו התכלית שוה בכלם בכל המינים בזכר ובנקבה, ואין יתרון בהזכר על הנקבה. אבל באדם שאין הכונה ביצירת קיום המין בלבד, אלא קיום האיש, לא נאמר ביצירתו למינהו, ולא נבראת אתו הנקבה מיד, להורות על ההבדל העצום שבין שתי אלו היצירות, כי הכונה בבעלי חיים קיום המין שהנקבה והזכר שוין בזה, והכונה באדם קיום האיש, שאין הנקבה שוה בזה אל הזכר, אלא נבראת לעזור לו כדי שיגיע אל שלמותו המכוון בו שהוא נמצא בא בעת היצירה בכח, וצריך להוציא מכח אל הפועל, עד כאן דבריו וש"י. ועל פי דבריו נ"ל לבאר דברי דוד המלך ע"ה (תהלים קל"ט ט"ז) גלמו ראו עיניך, (פירש רש"י [ד"ה גלמי] מאז בראת את העולם ראו עיניך גולמי הדורות), ועל ספרך (זה ספר תולדות האדם שהראית לאדם הראשון), כולם יכתבו (פירוש נכתבו) ימים יצרו ולא אחד בהם, (תהלים קלט יז) ולי מה יקרו רעיך אל (פירש הרד"ק רעיונך ומחשבותיך, כלומר כונתך ביצירה), מה עצמו ראשיהם (פירוש כללותיהם). והנה הנם צריכים ביאור. וגם להבין מה דכתיב ולא אחד בהם, וקרינן לו בואו. והנ"ל דדוד המלך ע"ה בא לתרץ שלשה הדקדוקים הנ"ל, ולבאר ההבדל שבין הבעלי חיים לבין האדם, כי הבעלי חיים אין להם רק שלימות המציאות, ובאדם ביום הבראו וביום הולדו אינו רק כגולם שהוא דבר שלא נגמר מלאכתו, מלשון גולמי כלי עץ (כלים פי"ב מ"ח), עד אחר שיוציא הכחניות שבו מכח אל הפועל, שאז יגיע אל שלמות התכלית. ועוד כי בבעלי חיים ההקפדה רק על קיום המין, מה שאין כן באדם ההקפדה העליונה על קיום כל איש פרטי. וז"ש מה שלא נאמר וירא אלקים כי טוב בבריאת האדם, כי גלמו ראו עיניך, פירוש בעת ראיתי עיניך ביום הבראתי, לא הייתי רק כגולם שלא נגמר מלאכתי, כי המכוון ממני שלמותי היותר נכבד והוא שלמות התכלית, על כן לא נאמר בו כי טוב. ואמר עוד ועל ספרך זה ספר אדם הראשון, כולם יכתבו כל איש ואיש בפרטיות, כמבואר באלשיך שם עיין שם, מה שאין כן בשאר בעלי חיים שהמכוון הוא רק כללות המין, ובזה אתי שפיר מה שלא נזכר למינהו בבריאת אדם כמו בבעלי חיים.
3
ד׳או יאמר ועל ספרך כולם יכתבו (תהלים קלט טז), על דרך שאמר ר"א (אבות פ"ב מ"א) וכל מעשיך בספר נכתבים, ועוד אמרו (ר"ה ט"ז ע"ב) שלשה ספרים נפתחין של צדיקים ושל בינונים ושל רשעים, וזהו ועל ספרך כולם יכתבו, והוסיף לבאר דבריו להביא ראיה על זה אמר שהרי ימים יצרו, ר"ל שכל מה שנברא בימי המעשה, ולא אחד בהם, כלומר אין מי שנברא בהם אחד לבדו כמו האדם, רק זכר ונקבה בראם, (וזה קושיא ג' של העקרים). גם יכוון באמרו ולא אחד בהם, שלא נזכר ביצירת כל הנבראים מבריאת אחד, רק מבריאת המין, כמו שנאמר למינה, ולמינהו, זולת האדם שספרה התורה מבריאתו לבדו מבלי זכר המין (כקושיא הב' של העקרים), אלא על כרחך היינו טעמא שבבעלי חיים הכונה על קיום המין, מה שאין כן באדם הכונה על קיום כל איש ואיש בפרטיות, וטעם הכונה אמר דעל זה קרינן ולו בוא"ו אחד בהם, כלומר שלו יתעלה אין לו בכל הנבראים לעבדו ולאהבה וליראה אותו, רק אחד בהם וזה האדם, וכיון שהאדם נברא לתכלית המעולה הזה, הכונה על כל איש ואיש בפרטיות, מה שאין כן בבעלי חי שאין להם רק שלמות המציאות, הכונה על הכללית, וז"ש (תהלים קלט יז) ולי לבדי מה יקרו רעך מחשבותיך וכונתך ביצירה על כל איש ואיש בפרטיות, מה עצמו ראשיהם, כלומר מה שעצמו בכונת כללותם של הבעלי חיים שתכליתם קיום המין, כמו כן עצמו באדם על כל איש ואיש בפרטיות.
4
ה׳או יאמר ולי מה יקרו רעיך וגו' (תהלים קלט יז). על פי מ"ש לעיל שכל הבעלי חיים נבראו רק לצורך האדם כדאיתא בקדושין (דף פ"ב.) ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני וכו'. וזה שאמר הכתוב ולי למעני מה יקרו רעיך, (ומה לשון הגדלה, כמו רב טובך, תהלים לא כ), כלומר שכולן לא נבראו אלא למעני, כי לולא זאת מה עצמו ראשיהם, כלומר אף כללותיהם מה עצמו, והכונה על על מה ולמה הם אם לא למעני, (כי לפעמים מצינו מה בלשון הקטנה, כמו ביני ובינך מה הוא, בראשית כג טו), אם אמנם כי מיני הבעלי חיים רבים הם שאם אספרם מחול ירביון, עם כל זה הקיצותי במחשבתי ועודי עמך במחשבת כונת הבריאה, כי אין בהם תכלית עצמיי רק עבור האדם כמ"ש. והוסף עוד לבאר דאחר כל השבח הזה, עם כל זה לא תקשה על מה שלא נאמר בבריאת אדם כי טוב, לזה אמר (תהלים קלט יט) אם תקטול אלקי רשע ר"ל תיכף בעת הולדו, ואנשי דמים סורו מני מן כללות מין האדם, אז יתכן שם טוב באדם ביום הבראו, מה שאין כן כשאנשי רשע נמצאו שנעדר בהם הטוב המכוון באדם, על כן לא נזכר טוב בבריאתו, וכל דברי העקרים נכללים ומבוארים כאן. וזה שאמר הכתוב טובתי בל עליך, פירוש שלא נזכר עליך טוב, כי לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם, שהם תכלית חפצם וכונתם, אבל בעת הבריאה עוד הבחירה חפשית. וזה שאמר הכתוב (תהלים קיט יט) טוב לי כי עניתי למען אלמד, ר"ל כי אם עניתי ללמוד חקיך אז נאמר אצלי טוב, כדכתיב (ישעיה ג י) אמרו לצדיק כי טוב, כי אז הוצאתי הכחני אל הפועל ונגמרה מלאכתי, מה שאין כן ביום הבראי ויום הולדי, אבל בבעלי חיים מיד נגמר שלמותן, לכך נאמר בהן כי טוב כאמור.
5
ו׳והיוצא מזה דכל הדברים אין להם שלמות אחר רק שלמות המציאות, והאדם הכי נכבד שיש בו שלמות, התכלית לכך הוא חשוב ויקר יותר מכל הנבראים ואף ממלאכי רום דאף שהם שלמים בתכלית, מכל מקום הרי אין להם בחירה ורצון שאין להם בטבע היצירה שום התנגדות לרצונו ית', רק מקור טבען לעשות רצון קונם באימה ויראה ובחשקת נמרץ, ואם כן לא נתחדש בבריאתן שום שלמות, כי נוצרו שלמים בפועל ומושפעים משלמותו ית' מקור השלמות וההכרח וכו', אם כן מבואר כי לא ניתוסף להם שלמות, כי גם שלמותן הוא שלמותו ית'. אבל האדם שלא נברא שלם בפועל רק בכח, ויש לו בחירה ורצון ושלמותו תולה בבחירתו, אם כן הרי נברא שלמות חדש, והבן זה. ומיהו דעת לנבון נקל דזה הוא באם האדם מוציא מה שבכחו לפועל ומגיע לתכלית השלימות, אז הוא נכבד מן הכל דהוא שלם שלימות התכלית בבחירתו, ואין בכל הנבראים דוגמתו שיהיה שלם בבחירה, מה שאין כן אם אינו מוציא מה שבכחו לפועל, ונשאר נעדר השלמות המיוחד לו והמכוון בו. והנה ידוע דלקדימה במעלה וחשיבות, יקרא קדימה אף שאינו קדימת זמני, כמו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ (הוריות י"ג ע"א), דהיינו שהוא חשוב יותר, וכמוהו הרבה.
6
ז׳ועל פי זה יתבאר המדרש זכה, דהיינו שהוציא מה שבכחו אל הפועל והגיע לשלמות התכלית בבחירתו, אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית דייקא, שהוא חשוב יותר אף ממלאכי רום, לא זכה שלא הוציא מה שבכחו לפועל ונשאר נעדר השלמות, אומרים לו יתוש קדמך, דהיינו שהגרוע שבנבראים חשוב יותר ממנו, כי לכל הדברים יש להם שלמות, והוא אין לו שלימות, והבן. ובזה נפתחו שערי בינה להבין אומרו יתעלה נעשה אדם, דהא דרשו רז"ל ביבמות (ס"א ע"א), ובכריתות (וא"ו ע"ב), ובב"מ (קי"ד ע"ב) אתם קרוים אדם (יחזקאל לד לא), ואין העכו"ם קרוים אדם, עיין שם. והטעם מבואר דבנעדרי השלמות אין יתרון על שאר הבעלי חיים, כמו שמבואר בדברי העקרים שהבאתי לעיל. ועיין בחולין (ה' ע"א) שדרשו רז"ל מן הבהמה (ויקרא א ב), להביא בני אדם שדומין לבהמה, מכאן אמרו רז"ל (עירובין ס"ט ע"ב) מקבלין קרבנות מפושעי ישראל וכו', עיין שם. וכבר קיימו וקבלו החכמים ע"ה דכל מחוסר השלמות ומשולל ממנו, הוא בהמה בצורת אדם ולא אדם, כמ"ש (קהלת ג יח) ולראות שהם בהמה המה להם. והנה סוף מעשה במחשבה תחלה בעיקר כונת בריאתו להגיעו לשלמותו בבחירתו להוציא מכח אל הפועל השגת שלמותו שבראו ית' בטבע יצירתו, ואם כן איך יאמר ית' אעשה אדם, הרי באמת לא יהיה בגדר אדם בעת בריאתו כל זמן שלא הוציא כחו לפועל השלמות כמ"ש לעיל בשם העיקרים. לכך לא נאמר כי טוב ביצירתו, וגם לא יהיה בגדר אדם על ידי פעולת הקב"ה לבדו, רק בצירוף פעולת עצמו שהוא בחירתו, דאף שנקרא שמו אדם תיכף בעת בריאתו, אין זה ענין לגדר האדם האמתי, כי הוא רק קריאת איש בלבד כמו ראובן שמעון. לזה אמר נעשה אדם (בראשית א כו), ר"ל אני והוא האדם עצמו על ידי שנינו יהיה אדם, על ידי הקב"ה בבריאתו ובתתו כח הכנתו, ועל ידי האדם עצמו בהוציא הכח ההוא לפועל שלמותו בבחירתו ורצונו, כנ"ל נכון וברור. ועל פי זה נראה לי לפרש מה שאמר דוד נעים זמירות ישראל (תהלים יז ד) לפעולת אדם בדבר שפתיך אני שמרתי אורחות פריץ. ר"ל לפעולת אדם, היינו הצטרפות לפעול אדם, בדבר שפתיך שאמרת נעשה אדם מבואר אני, ר"ל כי אני אני הוא המצטרף להעשיה בבחירתי, לכך שמרתי אורחות פריץ, והבן. ובזה אני מפרש מה שאמרו רז"ל אהא דכתיב (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע ה', אלו בני אדם שהן ערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה (חולין ה' ע"ב). הכוונה אלו בני אדם שהן ערומים בדעת, לכך ביצירתן לבד אין כאן שלמות, כי אם נמצא בכח עד שיוציאו אותו הכח אל הפועל, ועושין עצמן דייקא בבחירתן כבהמה שיש לה שלמותה בתולדה, ואין נעדר ממנה בשום פעם, לאלו תושיע ה' להשלים את עצמם, כי הבא לטהר מסייעין לו (שבת ק"ד ע"א), וכדכתיב (תהלים לז לב) צופה רשע לצדיק וגו', ואמרו רז"ל (סוכה נ"ב ע"ב) בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו, והיינו דכתיב (תהלים לז לג) ד' לא יעזבנו בידו. ועל פי זה נ"ל מה שאמר השי"ת לירמיה הנביא (ט"ו י"ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. כי ידוע מדברי רז"ל (ר"ה ל"ב ע"א) דהכל במאמר עשה. והנה מי שמביא האדם לשלמות שיוציא הכחניות שבו לפועל, הוא שיתוף להקב"ה בבריאת האדם הזה כפי מה שנתבאר מדברינו, דהלא השי"ת הוא סבת התחלה בבריאתו ובנתינת הכחיות, וזה המביאו לשלמות הוא סבת גמרו שיהיה אדם. וזהו אם תוציא יקר, היינו הכח החשוב אשר בטבע יצירתו של אדם, מזולל מן האדם אשר הוא נעדר השלמות בבחירתו, ואתה תחזיר אותו בתשובה ובאופן שיוציא הכחניות שבו לפועל על ידך, כפי תהיה, שאני בדבורי ובמאמרי סבת התחלה לו להיותו אדם, ואתה סבת גמרו, והבן.
7
ח׳ובזה יש להבין מה שפירשו רז"ל (ב"מ פ"ה ע"א) בפסוק אם תוציא יקר מזולל, אם תוציא אדם הגון מאדם רשע שתחזירנו בתשובה, כפי תהיה שאני גוזר גזרה ואתה מבטלה. ורבים תמהו מה זה מדה כנגד מדה. והנ"ל בזה, בהקדים לבאר המדרש רבה בב"ר (פרשה ח' סימן (ז') [ח']) אמר רבי שמואל בר נחמן בשם ר' יהונתן, בשעה שהיה משה כותב את התורה, היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק נעשה אדם, אמר לפניו רבונו של עולם אתה נותן פתחון פה למינים, א"ל כתוב, וכל הרוצה לטעות יטעה, א"ל הקב"ה משה אדם הזה שבראתי, לא גדולים וקטנים אני מעמיד מהם, שאם יבא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו, אומר מה אני צריך ליטול רשות מן הקטן ממני, והן אומרים לו למוד מבוראך וכו'. וק"ל ממה נפשך אם משה לא היה ידע מזה שהוא בא ללמד מדת ענוה, אם כן למה הקשה אתה נותן פתחון פה וכו', יקשה לו גוף הדבר איך שייך לומר נעשה, הא השי"ת לבדו עשה, אלא ודאי דידע, רק דהיה קשה לו אתה נותן פתחון פה וכו', ולכך לא היה לו לכתוב כן, ואם כן מה השיב לו השם ית"ש שמו האדם הזה שבראתי וכו', הלא גם משה ידע מזה. ונ"ל דמשה היה סובר הפירוש כמו שכתבתי, דהכונה באמרו נעשה, אני והאדם את עצמו, לכך לא הקשה רק אתה נותן פתחון פה למינים, והשיב לו השי"ת שאינו חושש, דמלבד הפירוש האמיתי יש בו גם כן תועלת שמלמד מדת הענוה וכפלים לתושיה, והבן. ונקדים עוד בקצרה מאמרינו (במדרש רבה פ"ב סימן זיין) והארץ היתה תהו (בראשית א ב-ד), אלו מעשיהם של רשעים, (בראשית א ג) ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, ואיני יודע באיזה מהן חפץ, כיון דכתיב (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים חפץ, ואינו חפץ במעשיהן של רשעים, עד כאן. וצריך ביאור האיך ס"ד לומר שהשי"ת חפץ במעשיהן של רשעים. אבל הענין הוא, כי כל הנברא לכבודו ברא, וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מגן עדן, כך קילוסו עולה מגיהנם (שמו"ר ז' ו'), ובין כך ובין כך כבודו מתרבה, רק על ידי הצדיקים מתגדל ומתקדש שמו ית' בקיומן ועל ידי הרשעים באיבודן, וכדכתיב (יחזקאל לח כג) ונתגדלתי ונתקדשתי וגו', וכמבואר בדברינו למעלה. ואם כן היה ס"ד כיון שעל כל פנים כבודו מתרבה, מה איכפת ליה במעשה הרשעים, וז"ש ואינו יודע באיזה מהן חפץ. אבל האמת כי הוא יתעלה מקור הטוב ורוצה להטיב ולא לענוש, וזה שאמר כשהוא אומר וירא אלקים את האור, אלו מעשיהן של צדיקים שזה נראה בעיניו, והטעם כי טוב, פירוש כי הוא ית' מקור הטוב ורוצה להטיב דוקא, הוי אומר שחפץ במעשיהן של צדיקים, וכן הוא אומר (יחזקאל לג יא) כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה.
8
ט׳ועתה נחזור לענינינו, כי הנה אם נאמר לפרש נעשה אדם כמו שפירשנו, ולא בא ללמד מדת ענוה, על כרחך צריך לומר דלא חש לפתחון פה, אף שאין באמרו נעשה שום תועלת, דליכא למימר דבא ללמד שהאדם ישלים את עצמו, דזה כבר שמעינן ממה שלא נאמר כי טוב בבריאת אדם, על כרחך משום שלא נגמר טובו עד שישלים את עצמו וכמ"ש העקרים, ולפי זה היה מקום לומר דאין שום מצוה להוציא יקר מזולל, כי לא איכפת ליה להקב"ה במעשה הרשעים, כי בין כך ובין כך כבודו מתרבה, והראיה שאמר נעשה אדם בלשון רבים ולא חש לפתחון פה להרוצה לטעות. אבל לדרך השני כי השי"ת אמר נעשה אדם כדי ללמד מדת ענוה שזהו מובחר מכל המדות טובות עד שבזה נשתבח אדוננו משה רבינו ע"ה (במדבר יב ג), הרי מוכח שבא להצדיק בריותיו וחפץ במעשיהן של צדיקים, אם כן מצוה גדולה להוציא יקר מזולל ועושה בזה נחת רוח ליוצרו ב"ה. ועל פי זה יתבאר, דממעשיו שמטריח את עצמו להוציא יקר מזולל, הרי מורה באצבע כי השי"ת משתוקק לזה לזכות, ואם כן קשה קושית משה רבינו ע"ה אתה נותן פתחון פה במאמר נעשה אדם, על כרחך צריך לומר שיש בזה תועלת גדול יותר ללמד מדת ענוה שיהיה הגדול נמלך בקטן ושומע לעצתו והוא האמת, ולכך כיון שמורה במעשיו אמיתת זה הענין, ימדדו לו כמדתו שיהיה השי"ת שומע לעצתו, והיינו כפי תהיה שאני גוזר גזרה ואתה מבטלה, כי הגדול נמלך בקטון ושומע לו, והבן כי נכון הוא בס"ד.
9
