ישמח משה, בראשית ה׳Yismach Moshe, Bereshit 5
א׳ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א ג). במדרש (ב"ר ג' ג') רבי שמעון בן יוחאי פתח (משלי טו כג) שמחה לאיש זה הקב"ה, שנאמר (שמות טו ג) ה' איש מלחמה, במענה פיו שנאמר ויאמר אלקים יהי אור, ודבר בעתו מה טוב וירא אלקים את האור כי טוב, עכ"ל. והוא פליאי. וכדי לבאר זה, נקדים לבאר בירמיה (ירמיה ח יג) אסף אסיפם נאום ה' וגו', (ירמיה ח יד) על מה אנחנו יושבים האספו ונבא אל ערי מבצר ונדמה שם כי ה' אלקינו הדימנו וישקני מי ראש כי חטאנו לה', עד כאן. והפסוק הזה אינו מובן. (א), על מה אנחנו יושבים, אין לו ביאור. (ב), ונבא אל ערי מבצר ונדמה שם, אם הוא לשון שתיקה כפירוש הרד"ק, מה זה שאמר ונדמה שם, מה תולה ענין השתיקה באסיפה אל ערי מבצר, הלא כיון שד' אלקינו השתיקנו שאין לנו רשות להתלונן כמו שפירש הרד"ק, אם כן אף אם לא נבא אל ערי מבצר אין לנו רשות להתלונן. ואם נדמה לשון כריתה, כמו ידמו לשאול (תהלים לא יח), זו קשה מן הראשונה, דאם כן איזה תועלת יש בהאסיפה לערי מבצר כיון שיכרתו שם. והנ"ל בזה על פי מה שפירשתי בפסוק מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל (תהלים י"ד ז'). והאלשיך פירש לרישא דקרא בפירוש נחמד, ואני באתי אחריו למלאות את דבריו לפרש סיפא דקרא, דלמה כפל הכתוב יגל יעקב ישמח ישראל, וז"ל האלשיך: והוא כמו שכתבנו בישעיה (א כח) על פסוק ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, כי ציון במשפט ודין הוא שתפדה, כי היא לא חטאה ולקתה בעונותינו, כד"א (איכה ד יא) כלה ד' חמתו ויצת אש בציון וכו', אך ושביה בצדקה, צריך פדיון בתורת צדקה. והנה ידענו (סנהדרין צ"ח ע"א) כי זכו אחישנה, ויהיה בלי חבלי משיח רק בשובה ונחת, ואם לא יזכו בעתה (ישעיה ס כב), ואז הוא בעצב ורוגז על ידי חבלי משיח להחזירם בתשובה. על כן אמר מי יתן מציון, כלומר מבחינת ציון תהיה ישועת ישראל, שיהיו זכאים בדין ויושעו במשפט וכו', ובזה יגל וגו', שלא ניגאל בעוצב וצרות חבלי משיח, כי אם בשמחה ובשירים, כי יגל יעקב ישמח ישראל, עד כאן דברי פה קדוש האלשיך. ועל הכפל כתב שם ענין אחר לגמרי, עיין שם.
1
ב׳ונ"ל לפרש גם זה על פי ענין הנ"ל, כי מבואר (סנהדרין צ"ז ע"ב) כי אם יהיה בעתו על ידי חבלי משיח, אז יתקיים ח"ו והשארתי אחד מעיר וגו' (ירמיה ג יד), ולא ישארו כי אם הבני עליה, וההמונים יכלו ח"ו. מה שאין כן כשזכו, אז כולם יעלו איש לא נעדר. וזה ידוע מכל הספרים דבני עליה מכונים בשם ישראל, וההמונים בשם יעקב, ועל פי זה מבואר מי יתן מציון ישועת ישראל, כמ"ש האלשיך שיהיו זכו, ומפרש למה נפקא מינה בזה, ואמר כי אז בשוב ה' את שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל, כלומר בין החכמים הגדולים הבני עליה בין המוני עם, מה שאין כן כשיהיה בעתה, לא ישארו רק הבני עליה כנ"ל. והיוצא מזה דשני מיני בחינות גאולה יש, או שנזכה ויהיה הגאולה מצידנו, או שיהיה בעתו מצד הקב"ה שהבטיח לגאלם אף שלא נזכה ח"ו. וזה פירוש אמרו ית' אסף אסיפם נאום ה', ור"ל או אסף, דהיינו שיהיה אסיפה מעצמם דהיינו זכו, ואם לאו אסיפם כנ"ל. ונקדים עוד דישיבה לשון עכבה, כמו ותשבו בקדש (דברים א מו), ואשב בהר (דברים ט ט), יושב תהלות ישראל (תהלים כב ד), כלומר ממתין ומצפה לתהלות ישראל. והנה ערי ישראל נקראים ערי מבצר, דכתיב בהו (דברים ט א) ערים בצורות בשמים.
2
ג׳ואפתחה במשל פי למה אנחנו דומים, לבן יחיד אהוב לאביו מאד, אשר לימים חלה מאד, ושקד אביו על פתחי הרופאים לדעת מה יעשה לו למצוא לו עזר ותרופה לרפאותו מחליו, וישקוהו הרופאים סמים מרים כלענה לרפאותו, והנה הבן צעק מאד אל אביו אהה אדוני אבי לא אוכל שאתו לשתות הסמים המרים האלה וטוב מותי מחיי. ואף על פי כן אביו לא הטה אוזן באהבתו אותו, כי חייו תלוים בשתיית הסמים האלו ונצרכים מאד לרפאותו, ונתאכזר מאד עליו להכריחו לשתות מי המרים האלה, בידעו כי הרחמנות והחמלה בזה היא אכזריות, ואכזריות היא רחמנות וחמלה. ויהי בתוך התעסקות ברפואה, בא תינוק אחר חברו של בן היחיד הנ"ל, ואמר לו ראה איך אביך עזב אהבתו ממך ונהפך לך לאויב ולשונא בהתאכזר עליך אכזריות משונה להשקותך מי המרים האלה. והבן יחיד הנ"ל השיבו בחכמתו, שוטה איך לא הבינות, כי אהבת אבי כאז כן עתה, ומה שהתאכזר עלי להשקות מי המרים האלה, אדרבה מגודל אהבתו אותי הכריח טבעו להפוך מרחמנות לאכזריות אף שקשה מאד בעיניו ורע ומר לו מאד להתאכזר עלי, עם כל זה סובלו בשביל אהבתו אותי בידעו כי רפואתי תולה בזה. וחברו של אותו התינוק אינו מודה, ואומר לא כי אלא מחמת שנאה עושה זאת, ואין זה רפואה כלל. והנה הבן יחיד החכם הנ"ל שותק, ושוב לא השיב לו כלום, וקיים בעצמו אל תען כסיל באולתו (משלי כו ד), וחישב בנפשו שיבא העת שיודה לדבריו. ויהי לימים נתרפא הבן הנ"ל על פי הרפואות ושב לאיתנו, ואביו הטיב לו בכל מילי דמטיב, אז קרא לחברו ואמר לו שוטה מה תאמר עכשיו, הלא אתה אמרת כי לא עשה לי אבי כלל רפואות, רק מגודל שנאה השקני מי המרים יין חמת תנינים, והלא הוכיח סופו על תחלתו דהשקאת הסמים היו רפואה, ולא מגודל השנאה רק מגודל אהבה, עד כאן המשל.
3
ד׳והנמשל מובן, כי אנחנו עם בני ישראל בנים קראנו בנים אתם לה' אלקיכם (דברים יד א), בני בכורי ישראל (שמות ד כב). ולחטיבה אחת עשנו בעולם, שנאמר (שמואל ב' ז כג) מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (ברכות ו' ע"א). ואהב אותנו, דכתיב (מלאכי א ב) אהבתי אתכם אמר ה'. והנה גברו העונות עד שחלינו במחלה גדולה מאד בחולי הנפש, כי העונות והחטאים הם סמי המות להנפש בטבע כנודע מספרי חכמינו הקדושים, וראתה חכמתו יתברך להשקותינו מי רוש מי המרים יין חמת תנינים חמת המציק הוה על הוה וצרה אל חברתה ניגשת, ולא מחמת שנאה ח"ו כי לא זז מחבבן ועדיין חביבותיה גבן, רק לרפאות אותנו מחלינו ולצרף אותנו כמו בתוך כור שנשאר נקיים מכל סיגים, ולהסיר מאתנו כל חולי וכל מכה וכל כתם וכל פגימה, ואף שאנחנו זועקים אבינו שבשמים לא הטה אוזן, כי יודע דרך רפואתינו בכך והוא מקור אהבה, אף כי קשה מאד בעיניו צרותינו ובכל צרתם לו צר כתיב (ישעיה סג ט), וכמבואר במדרש (זוטא איכה פ"א) על הפסוק (איכה ב ג) השיב אחור ימינו מפני אויב, שהיו האויבים מהדקים ידי ישראל לאחוריהם, ואמר הקב"ה אף אנכי עמם בצרה ואף אני אעשה כן, כד"א השיב אחור ימינו, עד כאן. והבן מזה כמה קשה לפניו גודל צרותינו, ואף על פי כן סובל הכל מגודל אהבתינו שנתרפא מנגעינו וממכאובינו. והנה העכו"ם שחקו עלינו לאמור כי עזב ה' אותנו ואוהב נהפך לאויב היה כאויב ח"ו, בראותם כל העכו"ם שלוים ושקטים, ואנחנו דויים סחופים ומדולדלים ומטולטלים, צרה אל חברתה ניגשת אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, ונחשבנו ח"ו כצאן לטבח, והיינו למשל ולשנינה, ואיך יתכן זה אם היה קיים רושם נקודה אחת מן האהבה הישנה אשר אהבנו אבינו שבשמים. ואף אם אנחנו נאמר להם כי אין זה מחמת שנאה, רק אדרבה מחמת גודל האהבה לאשר כי יודע דרך רפואתינו בכך, הלא לא יודו לנו, וכסיל שונה באולתו וימלאו פיהם שחוק עלינו. לכך (נקיים) [נתקיים] בנו עכשיו (איכה ג כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו, ובאנו למדה שומעים חרפתן ואין משיבין ועונים, ואנחנו מיחלים ומחכים ומצפים שיבא העת שיודו לנו, דכאשר יושלם הרפואה וירפאנו ויגאלנו ויתראה ויתגלה מלכותו עלינו לעיני כל חי, אז יוכיח סופינו על תחלתינו כי כל המרירות לא היה משנאה, רק לרפואה לגודל חליינו ומכאובינו מחמת חטאינו, ואז יודו כל האומות כי היה לרפואה בראותם כי נרפא לנו מעונותינו, עד כאן הנמשל. ונקדים דרש"י פירש בשיר השירים על הפסוק (שיר השירים א ט) לסוסתי ברכבי פרעה דמיתך רעיתי, שם דמיתיך רעיתי, שם הראתי לכל שרעיתי את.
4
ה׳ועל פי זה מבואר הפסוק הנ"ל, כי הנביא הוכיח את ישראל שלא ימתינו עד שיאספם ה', כי לא ישארו רק הבני עליה. רק שאנחנו נאסף מצד עצמינו, דהיינו שנשוב בתשובה שלימה ונהיה זכו, והיום אם בקולו תשמעו (תהלים צה ז, סנהדרין צ"ח ע"א). וזה אחר אמר אסיפם כנ"ל, אמר על מה אנחנו יושבים, כלומר על איזה דבר אנחנו ממתינין, אם על בעתה, הלא אז ח"ו לא יהיה עליה להמון כמ"ש לעיל, רק האספו מעצמיכם על ידי תשובה כמ"ש, ונבא כלנו אל ערי המבצר ר"ל אל ערי ישראל, ונדמה שם ר"ל ונראה שם כמו שפירש רש"י בשיר השירים, ר"ל ששם יהיה נראה לכל כי ה' אלקינו, הדימנו לשון כריתה (כמו שפירש הרד"ק כמו ידמו לשאול), עד עתה הוא היה רק השקאה לרפואה לחליינו בסיבת עונינו ולא מחמת שנאה כמ"ש, והיינו והשקנו מי ראש ר"ל השקאת מים המרים כדרך הרפואות, כי חטאנו לה' וחלינו מחלה גדולה מאד והוכרח הרפואות, אבל לא משנאתו ח"ו, רק אדרבה מגודל אהבה, דאף שאין האומות מודים בזה, מכל מקום אז יהיה נראה לכל, כי יוכיח סופו על תחלתו, מאחר שכבר יהיה נראה הרפואה כמ"ש לעיל.
5
ו׳וכפלים לתושיה לפרש הפסוק הנ"ל (ירמיה ח יד) על מה אנחנו יושבים וגו', כי ידוע אמרם ז"ל (אבות פ"א מ"ב) על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והנה בסיבת חורבן הבית משוש תפארתינו, נתמוטטו העמודים האלו, כי התורה נתמעטה ונשתכחה בסיבת הגליות והצרות אשר רבו כמו רבו, ושפע המזון נתמעט כי אין לנו לא שדות ולא כרמים, וכל אחד מחפש אחר פרנסתו וכל עמל האדם לפיהו (קהלת ו ז), ורחים על צוארו ויעסוק בתורה (קידושין כ"ט ע"ב), ואם אין קמח אין תורה (אבות פ"ג מי"ז), מה שאין כן כשהיה הבית המקדש קיים ואיש תחת גפנו וכו'. וגם היה השפעה מרובה מן השמים, כמבואר בזוהר הק' (ח"ב קנ"ב ע"ב) וז"ל: בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא, יהבי חולק תמצית לעמין עובדי כוכבים ומזלות ולא איתזנו אלא מתמצית, והשתא דישראל אינון בגלותא וכו', שם הא סעודת לכלבי ואסתלק לון תמצת, ככה יאכלו וגו' את לחמם טמא בגוים וכו' (יחזקאל ד יג), עיין שם שהאריך. ועל כן נתמעטה התורה ועמודיה ירופפו בעוה"ר, וגם הלא אמרו רז"ל משחרב בית המקדש נמסרו רזי התורה לחיצונים, ועמודי העבודה היא עבודת הקרבנות נעדר לגמרי בעונותינו הרבים, ועמוד גמילת חסדים נתמעט מחמת לחץ ודוחק וידל ישראל מאד.
6
ז׳והנה איתא במסכת תענית (דף כ"ו ע"א) במשנה התקינו (נשיאים) [נביאים] הראשונים עשרים וארבע משמורות, על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים של לוים ושל ישראלים, הגיע זמן המשמר לעלות, הכהנים ולוים עולים לירושלים, וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהם וקורין במעשה בראשית וכו'. פירש רש"י (ד"ה) על כל משמר, ארבעה ועשרים משמורות של כהנים היו ושמואל ודוד תקנום, ועל כל משמר היה מעמד בירושלים שקבועין ועומדים בעיר ועומדים על קרבן אחיהם, ומלבד אלו הדרים בירושלים היו מעמדות בכל עיר שישראל נחלקין לכ"ד משמרות כנגד משמרות, כהנים לוים של משמר היו עולין לירושלים כהנים לעבודה ולוים לשיר, ומכל מעמדות היו קבועין בירושלים לעמוד על קרבן אחיהם, והשאר היו מתכנסין לעריהם ומתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, ומתענים ומוציאין ספר תורה ביום תעניתם וכו', עיין שם. ושם (כ"ז ע"ב) בגמרא איתא וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהן וקורין במעשה בראשית, מנא הני מילי, א"ר יעקב בר אחא א"ר אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (בראשית טו ח-ט) ויאמר ד' אלקים במה אדע כי ארישנה, אמר אברהם רבונו של עולם שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, אמר לאו, אמר רבונו של עולם הודיעני במה ארישנה, אמר לו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו' (בראשית טו ט), אמר לפניו רבונו של עולם תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהיה עליהם, אמר לו כבר תקנתי להם סדר הקרבנות בזמן שקוראין בהן, מעלה אני עליהם כאלו הקריבם לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם, עכ"ל הגמרא. (פירש רש"י (ד"ה) א"ר אסי, לפי שאלמלא מעמדות עסקי הקרבנות שישראל עושין, הם היו כלין בחטאין, ומשהן כלין, שמים וארץ העומדין בזכותן אין מתקיימין וכו', כאנשי דור המבול שמאחר שהן כלין אין העולם מתקיים, והואיל שעל עסקי הקרבן העולם עומד, לכן קורין בעריהם במעשה בראשית, עד כאן.
7
ח׳והיוצא מזה, שבזמן שבית המקדש קיים היו מקריבין בפועל, וגם היו משמורות ישראל מתכנסין לעריהם דבר יום ביומו ומתענים ומתפללים ועוסקים בתורה כל היום, ועל זה היה העולם עומד, אשרי עין ראתה כל אלה הלא למשמע אוזן דאבה נפשינו. ומזה תוכחה מגולה לכל קהלות ישראל בזמן הזה, דאם בזמן שבית המקדש היה קיים שהיה עבודה בפועל, לא היה די לישראל בזה, רק בצירוף מה שכל ישראל נחלקו למשמורות כנ"ל. עתה שבעוה"ר שנעדר מאתנו כל אלה, ואין לנו לא בית המקדש ולא עבודה ולא מזבח ולא קרבן ולא כהן, למה למה לא נעשה על כל פנים מה שיש בידינו לעשות, דהיינו שיהיה כל ישראל בכל עיר ועיר וסביבותיה נחלקין למשמורת, באופן שיהיה בכל עיר בכל יום מנין עשרה לכל הפחות שיהיו מתענין ומתפללין ועוסקין בתורה ובפרשת הקרבנות שהיא במקום עבודה, ויועיל לנו כאלו היתה העבודה בפועל מצד חסד השי"ת שהבטיח לאברהם לומר מעלה אני עליכם וכו', אף שאין השכל גוזר כן.
8
ט׳ונקדים עוד דאיתא באיכה רבתי (פתיחתא פ"א) רבי הוי משלח לר' אמי ור' אסי דיפקין ויתקנון קרייתא דארעא דישראל, והוי עלין לקרייתא ואמרין להון אייתו לן נטורי קרתא, והוי מייתי להון ריש מטרתיה וסנטרא, והוין אמרין להון אילן נטורי קרתא אינן חרובי קרתא. ועיין שם במתנות כהונה שפירש דריש מטרתא הוא ראש הממונה על שמירת העיר, וסנטרא הוא שומר השדות מהעיר, ואמרין אילן חרובי קרתא שהם משתקעין בהבלי עולם ובנינו, אמרי להו ומאן אינון נטורי קרתא, והשיבו אלו סופרים ומשנין, ופירש במתנות כהונה סופרים מלמדי מקרא, משנים מלמדי משנה ומשמרים את התורה ביום ובלילה על שם שנאמר (יהושע א ח) והגית בה יומם ולילה, וכן הוא אומר (תהלים קכז א) אם ה' לא יבנה בית וגו', עד כאן. נמצא אנחנו למדין מדברי המדרש דשומרי העיר הם ההוגים בתורה ובעבודת ה' יום ולילה, ועיר שיש בה הוגים בתורה כנ"ל היא עיר בצורה, וההיפך בהיפך והבן.
9
י׳ונקדים עוד דהרמב"ם במורה נבוכים (חלק א' פרק י"א) כתב כי ישיבה הוא לשון קיום, כמו שנאמר ביעודי ירושלים וראמה וישבה תחתיה (זכריה יד י), וכן אתה ה' לעולם תשב (איכה ה יט), היושבי בשמים (תהלים קכג א), עיין שם. ועל פי זה יבואר התכת הכתוב הנ"ל, דהנביא הוכיח לישראל על מה אנחנו יושבים, ר"ל על מה אנחנו מתקיימין כעת שנתמוטטו העמודים כמ"ש לעיל ואין עבודה ואין קרבן, לכך הוכיח דעל כל פנים יש לנו לעשות מה שבידינו עדיין לעשות, והיינו האספו ונבא אל ערי מבצר, דהיינו שיהיו ישראל מתכנסין לעריהם כמו שהיה בזמן שבית המקדש קיים, ועל ידי זה יהיו ערים בצורות כמ"ש המדרש, ונדמה שם, ר"ל אף שאי אפשר לנו לעשות העבודה בפועל, מכל מקום נעשה שם דמיון לזה דהיינו העסק בתורה ובפרשת הקרבנות, ושמא תאמר מאין הדמיון הזה ומהיכי תיתי שיועיל, לזה אמר כי ה' אלקינו הדימנו ברוב חסדו באמרו לאברהם מעלה אני עליהם כאלו הקריבם לפני. ושמא תאמר כיון שמתנהג גם עתה כל כך בחסד עמנו, למה אירע לנו צרות כאלה, לזה אמר וישקני מי ראש, דהיינו הצרות הם השקאה לרפואה בסיבת חולי הנפש כי חטאנו לה' כמו באופן הראשון, והבן כי הוא פירוש נכון ונחמד בס"ד. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל, דהנה פירשתי הפסוק (תהלים י"ט יו"ד) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו. על פי מה שביארתי בדרושים (בפרשת אמור בד"ה בחודש השביעי), דהא דהדבור והעסק יהיה נחשב כמעשה, צריך להיות בכח וזוך הלב בכונה שלימה ורצוי יותר מכונת מעשה בפועל. והנה ידוע דשני העמודים הלימוד והמעשה, הם כל השלמות של האדם, מה שאין כן בנעדר אחד נעדר השלמות, כמו שיבואר אי"ה. והנה שיהיה בלימוד לבד שניהם בידו, משכחת לה על ידי כוונה הרצוי בלמדו לשמה בלי שום פניה בלתי לה' לבדו, וחושק ומתאוה מתי יבא לידו דבר זה שיקיימנו, אז הלימוד נחשב למעשה, דכמו שבהלכות עבודה הלימוד נחשב כמעשה, הוא הדין בכל המצות דללמד על הכלל כלו יצא, וכן מבואר בספרים, אם כן שניהם בידו והבן. והנה לדבר שאין בו שום רמיה רק כלו לה', לזה יקרא אמת. והיינו משפטי ה' שהאדם עוסק בהם, אם הוא אמת בלא רמיה כו', אז צדקו יחדיו הלימוד והמעשה בידו על ידי העסק לבד וזה שלמות האמיתי. ועל פי זה יתיישב המדרש על נכון, דהיה קשה לר' שמעון בר יוחאי על הפסוק שמחה לאיש במענה פיו, מה הוא מענה פיו למי ענה, והיה ראוי לומר בדברי פיו. אך הלא הבאתי מהגמרא דהשי"ת השיב לאברהם על שאלתו בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם, דבשעה שעוסקים בהלכות עבודה מעלה אני עליהם כאלו הקריבם לפני, וכבר כתבתי דיהיה הדיבור נחשב כמעשה צריך להיות נקי מאוד, וידוע אמרם ז"ל בגמרא (ברכות ח' ע"א) מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, ואין לו שעשוע ושמחה אחרת זולת זה. והנה במדרש רבה סוף פרשה ב' (ב"ר ב' ה') והארץ היתה תהו ובהו (בראשית א ב), הרי חרב, ולפי זה יש המשך להפסוק לדעתי, דהתורה רמזה והארץ היתה תהו ובהו, על חורבן בית המקדש כדברי המדרש, ואם כן יש לשאול ישראל מה תהא עליהם כיון שנעדר העבודה כשאלת אברהם ע"ה, לזה אמרה תורה ויאמר אלקים יהי אור, היינו תורה דכתיב ותורה אור, והיינו התשובה שהשיב השי"ת לאברהם דהעסק בתורה הוא במקום עבודה, אבל אמרה התורה שיש תנאי בזה, דהיינו וירא אלקים את האור כי טוב, ר"ל אימת רואה ובוחר האלקים בהאור כי טוב, היינו אם טוב הוא בלי תערובות כלל כמ"ש, דהא כי משמש בלשון אם, כמבואר במסכת ר"ה (דף ג' ע"א) וברש"י שם ד"ה כדריש לקיש, אבל דבר הנעשה בפועל אף שאין נקי כל כך, רעיון לב המביא את הקרבן מתקבל, כמו שמצינו בגמרא על שמעון הצדיק שלא היה אוכל מקרבן נזיר רק פעם אחת, עיין מסכת נדרים (דף ט' ע"ב), ואף על פי כן ח"ו לומר שלא נתקבלו הקרבנות משאר הנזירים.
10
י״אועתה מבואר המדרש שמחה לאיש זה הקב"ה, במענה פיו היינו במה שענה לאברהם שנאמר ויאמר אלקים יהי אור כמ"ש לעיל, אך ההפרש בין אם היה בית המקדש קיים ונעשה העבודה בפועל, ובין עתה שאינו נמצא רק דמיון להעבודה, הוא ודבר בעתו מה טוב, מה שנעשה בפועל בזמנו הנהוג מה טוב, ר"ל איך שיהיה הוא טוב אף שאין כל כך בזוך הלב. אבל וירא אלקים את האור שהוא הדמיון, הוא דוקא כי טוב אם טוב הוא כמ"ש, והבן כי נכון הוא בס"ד. ומזה יש ללמוד מוסר גדול איך שיהיה לימודינו בזוך הלב ובטהרת המחשבה, ומשכיל יבין.
11