ישמח משה, בראשית ו׳Yismach Moshe, Bereshit 6
א׳ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא וגו' (בראשית א יא). בספר נחלת עזריאל הביא מדרש אחד וזה תארו, ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי למינו, הה"ד (ויקרא טז לא) ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, עכ"ל. (וכן הוא בזוהר הק' פרשת תרומה בספרא דצניעותא דף קע"ז ע"א עיין שם), והוא פליאה. ולבאר זה, נקדים הא דאיתא בש"ס ובב"ר (פמ"ח י"ד) אהא דכתיב במלאכים כשבאו אצל אברהם והוא עומד עליהם ויאכלו, מתלא אמרין עלית לקרתא הלוך בנימוסיה. ובמסכת בבא מציעא (דף פ"ו ע"ב) לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם, אכלו ס"ד, אלא נראה כמו שאכלו ושתו, ועיין בתוספות שם (ד"ה נראין). ולכאורה יפלא, דמה שלא ישנה מן המנהג, זה לא יתכן רק באם ישנה השינוי נראה וניכר, והוא מענין שינוי נימוס ודת, אבל ענין אכילה אינו נימוס בזה העולם, רק הכרחי להשביע הרעבון, אבל אם כבר אכל אכילה שהיא כדי שביעה, שוב הוי אכילה גסה, ואין דרך לאכול על השובע, היתכן שאם מי ששבע נכנס לבית ומצא כת של רעבים שיושבים ואוכלים, דנימא שלא ישנה מן המנהג ויאכל דוקא עמהם, הלא כמה שבעים איכא בשוקא ואין זה שינוי מן המנהג, וכמו דאמרינן בגמרא (פסחים נ"ד ע"ב) לענין ביטול מלאכה בט' באב, דלא הוי שינוי מן המנהג אף במקום שנהגו לעשות, דכמה בטלנים איכא בשוקא, ואם כן לפי זה המלאכים שהם אינם צריכים לאכילה והם שבעים מעיקרא, למה להם לאכול, ומה שינוי מן הנימוס יש בזה, והוא תמוה מאוד לענ"ד.
1
ב׳והנ"ל בזה, דהנה כבר פירשתי על הפסוק (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, על פי המבואר באורח חיים (סימן ויו סעיף א') (או"ח סי' ו' ס"א) בהג"ה ומפליא לעשות, שקושר דבר רוחני בדבר גשמי, ושם במגן אברהם ס"ק ד' בשם הכוונות, שהנשמה נהנית מרוחנית המאכיל, והגוף נהנה מגשמיות המאכל, עכ"ל. והנה מבואר דבכל דבר ודבר יש בו כח קדושה אשר משתלשל מגבוה על גבוה המקיימו, והיינו שאמרו רז"ל (ב"ר י' ו') אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל, וק"ל. ועל פי זה פירש האר"י ז"ל הפי' (דברים ח ג) לא על הלחם לבדו יהיה האדם, ר"ל כי לא על גשמיותו הנראה לפנינו שהוא הלחם לבדו יחיה האדם, היינו הנשמה, (כי הגוף נקרא בשר אדם, כמ"ש (שמות ל לב) על בשר אדם לא יסך), כי על כל מוצא פי ה', היינו המזל המכה אותו, והוא הכח הקדושה שבו המקיימו יחיה האדם, עד כאן דברי פה קדוש. והנה ידוע דאכילת הצדיקים הוא דוגמת הקרבן, שהוא אוכל רק לשם שמים כדי שיוכל לעבוד את בוראו, ועל ידי זה מעלה את דבר הנאכל ממדרגה למדרגה, וכשם שהוא צריך למאכל כך המאכל צריך לו שיתוקן, אבל רשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות י"ח ע"ב), ואין להם הנשמה הקדושה כי אינם אוכלים לשם שמים רק למלאות בטנם, ואינם מקיימין את נפשם לכך קרוים מתים כנ"ל. ונחזור לענינו דעיקר אכילת צדיק הוא להשביע את נפשו דייקא, היינו הנשמה הקדושה שמושבה ומשכנה במוח, ולכן אינו מאבד ומחסר את דבר הנאכל, רק אדרבא מעליהו ומקיימו במדריגה יותר מעולה. אבל הרשעים שאינם מקיימין באכילה את הנשמה השוכנת במוח, רק המה ירדו חדרי בטן מלי כריסי זני בישא, והוא מאבד ומחסר את הדבר הנאכל. ועל פי זה יבואר הכתוב הנ"ל, צדיק אוכל לשובע נפשו דייקא, ואם כן אינו מחסר ומאבד המאכל, ובטן רשעים תחסר, היינו שמחסר ומאבד את המאכל, ר"ל בטנם תחסר הנאכל כנ"ל, (אחר אמרי פירש זה מצאתי בשם האר"י ז"ל שמפרש לרישא דקרא צדיק אוכל לשובע נפשו כמו שפירשתי והנאנו, ובסיפא דקרא הניח לי מקום). ונחזור לענינינו, דכזה הוא תמיד פעולת הצדיקים באכילתם להעלות אל הקדושה, וכמו שפירש בספר הקנה על מה שאמרו רז"ל (שבת ק"מ ע"ב) מאן דאפשר ליה לאכול פת שעורים ואוכל פת חטים, הרי זה עובר בבל תשחית (דברים כ יט). ופירש הוא ז"ל, דכל מה שגס ועב יותר בנאכלים, הניצוצות שבו נתעבו יותר בעב טיט החומרית וקשה להעלותם, וכל מה שהוא מאכל דק ביותר, הניצוצות שבו מגולים יותר והוא בנקל להוציאם. ועל פי זה יתבאר מאן דאפשר ליה למיכל פת דשערי, והיינו שהוא בקי בסודות ואומן באופן שיוכל להוציא ניצוצות קדושות מן פת שעורים, אזי עובר בבל תשחית אם אוכל פת חטים, כי זה מעותד לחבירו הקטן ממנו, אבל הוא באתרא דליעול חטים ליעול שעורים שאין אחר יכול להוציאו, ובמקום שאין אנשים ישתדל להיות איש. ומסיק הש"ס ולא היא, בל תשחית דגופא עדיף, שמשחית גופו במה שמקלקלין הניצוצות הגרועים כידוע, עד כאן דבריו דברי פה קדוש רק בשינוי לשון. ולפי זה בא וראה עד היכן אכילתם של צדיקים, כי עיקר אכילתם הוא בשביל התיקון, וכזה היה אכילת המלאכים שהוציאו הרוחנית והעלו אל הקדושה, אף שאין פעולה זאת שייך להם רק להצדיקים שוכני מטה, מכל מקום כיון שהיו בזה העולם, פעלו פעולת הצדיקים השוכנים פה, (והיינו דקאמר נראו כמו שאכלו ושתו), והיינו עלית לקרתא הלוך בנמוסיה, והוא פירוש נכון מאד למבין בס"ד.
2
ג׳ועל פי הדברים האלה הבנתי הא דאיתא בר"ה (דף ט' ע"א) דר' ישמעאל יליף מקרא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש, ור' עקיבא דיליף דמוסיפין מחול על הקודש מבחריש ובקציר תשבות (שמות לד כא), האי ועניתם את נפשותיכם מבעי ליה לכדתני חייא בר רב, ועניתם את נפשותיכם בתשעה וגו', וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין, אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי, (ופירש רש"י [ד"ה כל] הכא קאמר קרא ועניתם בתשעה, אכילת תשעה אני קורא עינוי). ולכאורה הדברים מתמיהין ומפליאין דנימא דהכתוב קורא לאכילה בלשון עינוי. ותו דצריך להבין הטעם שצוה השי"ת לאכול בתשיעי והאכילה חשובה כמו עינוי של עשירי. על כן אני אומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ושני הדרשות אחת הן דחד טעם אית להו, דנ"ל הטעם דמוסיפין מחול על הקודש, היינו להעלות ולעשות מחול קודש. וכן המצוה דאכילה בתשיעי נ"ל, משום דאז ביום הכיפורים כל איש מישראל שב בתשובה מסתמא ועולה למדריגה גדולה, וכאלו מקריב את עצמו לקרבן, לכך מצוה שיאכל וישתה בתשיעי, כדי שניצוצי הקדושה אשר נשארו בקרבו יעלו עמו אז, ובזה יהיה עליה כנ"ל.
3
ד׳ועל פי זה מבואר ומדוייק היטב הא דכתיב ועניתם את נפשותיכם לשון רבים, ומדקדק השל"ה הקדוש דהוה ליה לכתוב נפשיכם, דמשמעו כמדבר לרבים שיענה כל אחד נפשו, אבל אמרו נפשותיכם משמע שיענה כל אחד נפשותיו. ולפי מ"ש יבא הכל על נכון, דציותה התורה דיענה בתענית הקדוש הזה נפשו ונפש דומם צומח חי מדבר עמו על ידי שאכל ושתה בתשיעי, והכי קאמר ועניתם את נפשותיכם, היינו נפש עצמו ונפש דומם צומח חי מדבר אשר בקרבו, בתשעה לחדש, כלומר על ידי תשעה לחדש היינו על ידי אכילת תשעה לחדש, ואם כן ועניתם את נפשותיכם כמשמעו, וממילא מוכח דמצוה לאכול בתשיעי, והיא פלא בס"ד. (וכמוהו הרבה שהב' ישמשת בעבור, ובשביל, ועל ידי, שכולן אחד הן, וכמו שופך דם האדם באדם וגו' (בראשית ט ו), ופירש רש"י (ד"ה באדם) וכן כתב התרגום דבאדם פירושו על ידי אדם היינו עדים, אז דמו ישפך, וכמו בראשית (בראשית א א), בשביל התורה (ב"ר א' ד'), או ישראל שנקראו ראשית (ויק"ר ל"ו ד'), והבן. והנה בצווי של דשאים לא נאמר למינהו רק באילנות, ואחרי כן נאמר ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו מה שלא נצטוו, ונתעוררו רז"ל בזה בחולין (דף ס'.) וזה לשונם: דרש ר' חנינא בר פפא, בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן, מה אלו שאין דרכן לצאת בערבוביא, אמר הקב"ה למינהו, אנו שדרכנו לצאת בערבוביא על אחת כמה וכמה, עכ"ל הגמרא. ודקדקתי דתיבת בעצמן הוא מיותר, וגם אין לו ביאור, והיה ראוי לומר נשאו דשאים קל וחומר ומה אלו וכו', או נשאו דשאים קל וחומר מעצמן, ר"ל אף שלא נצטוו, אבל תיבת בעצמן אין לו ביאור. והנ"ל בזה דהנה זקני מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות כתב שם וז"ל: ונראה כמ"ש שאין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ומלאך, והם נשאו קל וחומר בעצמן שלא לצאת בערבוביא, עכ"ל. ר"ל דאם לא כן קשה וכי דשאים בני דעת נינהו שישאו קל וחומר, וזה פשוט. והנה כבר כתבתי דמזלו, היינו הכח הקדושה שבו המקיימו מעילה לעילול ומעילול לעילול, וכל אחד עילה למה שתחתיה עד המדריגה התחתונה, וכח הקדושה שבכל דבר הוא עצמות הדבר, כמ"ש בדרושים הבאים בס"ד דאין בעולם מציאת אמת זולתו ית', ואפס זולתו לא נכלל בכלל מציאות כלל, כמבואר בעקרים מאמר שני פרק כ"ז בטוב טעם ודעת, עיין שם. ואם כן כח הקדושה המתייחס אליו ית', הוא עיקר המציאות של הדבר ועצמותו. וזה כוונו רז"ל במתק לשונם במה שאמרו נשאו דשאים קל וחומר בעצמם, והיינו כדברי מהרש"א וכמ"ש וזה נכון בס"ד. ועל פי זה יתבאר המאמר הפונה קדם, ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא ולא כתיב למינהו, וקשה למה הוציאו למינהו, וכדכתיב בתריה (בראשית א יב) ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, כיון שלא נצטוו על זה כלל, על כרחך צריך לומר דנשאו קל וחומר בעצמן וכו', ואם כן יפלא וכי דשאים בני דעה נינהו, ועל כרחך צריך לומר דיש בכל דבר כח קדש ושביב אלקי המחיה אותו וכמ"ש, לזה אמר הה"ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וגו', דקשה וכי בתשעה מתענין, על כרחך צריך לומר כדדריש חייא בר רב דכל האוכל בתשיעי כאלו התענה וכו', ולכאורה קשה איך קורא לאכילה עינוי, ותו דמה טעם צוה השי"ת לאכול בתשיעי. ולפי האמור דיש בכל דבר ניצוצות הקדושים וכח ושביב אלקי, ניחא ואתי שפיר הכל כמו שביארנו בטעמו ובפירושא דקרא, ונכון הוא בס"ד.
4