ישמח משה, בראשית ז׳Yismach Moshe, Bereshit 7
א׳ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו (בראשית א יב). פירש רש"י (ד"ה ותוצא) אף על פי שלא נאמר למינהו בדשאין בציוויהן, נשאו קל וחומר בעצמן וכו'. ביורה דעה (סימן רצ"ז ס"ב) פסק שמותר לזרוע כלאי זרעים בחוץ לארץ אפילו לכתחלה, עיין שם. וקשה לי, הא אמתניתין דסוף פרק ג' דערלה (פ"ג מ"ט) דתנן בחוץ לארץ הכלאים מדברי סופרים, איתא בירושלמי (ערלה פ"ג ה"ז) שמואל אמר בכלאי הכרם, הא כלאי זרעים מותר, ר' יוחנן אמר בכלאי הכרם, הא כלאי זרעים אסור מהקישא דשדך לבהמתך (ויקרא יט יט) דנוהג אף בחוץ לארץ, ואנן קיימא לן שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, כדאיתא בעירובין פרק מי שהוציאו (עירובין מ"ז ע"ב). ולא נעלם מעיני כי מקור הדין של השולחן ערוך נובע מהא דאיתא בקדושין (דף ל"ט ע"א) ר' יוסף מערב ביזרני וזרע. אלא דאכתי איכא למידק, הא איתא התם דהדר אמר ר' יוסף לאו מילתא הוא דאמרי דלא גזרו על כלאי זרעים בחוץ לארץ, דרב זרע גינתא משארי משארי וכו', ואף על גב דדחי אביי דמהא דרב לא מוכח לאיסור, דיש לומר משום נוי או משום טרחי דשמעיה, אבל מכל מקום להיתר נמי לא מוכרע, והדרא קושיא לדוכתיה שמהראוי לפסוק כר' יוחנן לגבי שמואל. ונראה לתרץ, דהנה איתא בחולין (דף ס'.) דריש רבי חנינא בר פפא יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו (תהלים קד לא), פסוק זה שר העולם אמרו, בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן, ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו, אנו שדרכינו לצאת בערבוביא על אחת כמה וכמה, מיד יצא כל אחד ואחד למינו, פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ד' לעולם ישמח ה' במעשיו, בעי רבינא הרכיב שני דשאים זה על גב זה מהו, כיון דלא כתב בהו למינהו לא מחייב, או דילמא כיון דאסכם אידיהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמי, תיקו. (פירש רש"י הסכים אידיהו, הקב"ה הסכים על ידו, והיינו ששר העולם אמר יהי כבוד ה' לעולם). תוס' ד"ה הרכיב שני דשאים כו', הקשו וז"ל: ואם תאמר מתניתין היא בפרק קמא דכלאים (פ"א מ"ז) אין נוטעין אילן באילן ולא ירק בירק וכו'. וי"ל דמיבעיא ליה דחוץ לארץ דשרי כלאי זרעים ואסור הרכבת אילן, ואיבעיא ליה בהרכבת דשאים אם הוי כהרכבת אילן וכו'. אי נמי לבני נח קא מבעיא ליה דשרו בכלאי זרעים ואסורי בהרכבת אילן, עיין שם. ומקודם נפרש דיש להבין מאי הקשו התוס' ממתניתין דתנן אין נוטעין דלא נשמע רק איסורא, על בעיא דרבינא דבעי אי חייב או לא. ולכאורה י"ל דהקושיא הוא דמנא ליה דאסור אם לא מקרא (ויקרא יט יט) ושדך לא תזרע כלאים, דמשתמע מיניה כלאי זרעים, אם כן לאו נמי איכא, ועיקר הקושיא מהקרא. רק מקרא לחוד לא הקשו, דאפשר לומר דדוקא אזרעים קפיד קרא, דהיינו כמו חטה ושעורה, ולא אירקות ודשאים, דאפשר דאינם בכלל כלאי זרעים, אך ממתניתין הנ"ל נשמע דגם הם בכלל, דאם לא כן איסורא מהיכן, ואם ממילא דלאו נמי איכא כנ"ל.
1
ב׳ומיהו זה אינו הוכחה, דיש לומר דבאמת טעם המשנה בירק מכח קל וחומר מאילנות, (ועיין מהרש"א). וצריך לומר דקושית התוס' הוא משום דתני ירק ואילן בהדדי, שמע מינא דחד דינא להו, וכי היכא דהכא חייב, הכי נמי חייב הכא, וזה ברור. ועל זה מתרצין התוס' שני תירוצים הנ"ל, והנה לתירוץ הראשון מוכח שפיר דרבינא סבר כלאי זרעים מותר בחוץ לארץ, מיהו אכתי קשה מנא לן, דילמא העיקר כתירוץ השני של התוס' דלבני נח קא מבעיא ליה. ונ"ל להוכיח דלבני נח לא מצי קאי האיבעיא, דהא קשה מה בעי רבינא אם חייב אהרכבת דשאים אף במקום דאינו נוהג כלאי זרעים, מכח הקל וחומר דאתי מהרכבת אילן אם לאו, אם נימא דהסכמה הוי כמאן דכתיבא באורייתא בהדיא, הלא מכל מקום האיסור לא אתי רק מכח הקל וחומר, ואין עונשין מן הדין (סנהדרין נ"ד ע"א). ונראה לתרץ על פי מ"ש בגינת וורדים כלל ג', שני טעמים על הא דקיימא לן אין עונשין מן הדין קל וחומר, טעם אחד דהמדה כך מסורה הלכה למשה מסיני. טעם הב', כיון שהקל וחומר הוא היקש שכלי, אולי יש איזה פירכא שלא נודע לנו, ולכך די לנו אם נאסור אותו ולא לענוש. וכתב בספר הנ"ל נפקא מינה בין שני הטעמים אלו, לטעם דמדה כך מסורה, אם כן בבן נח עונשין מן הדין, דהלכה למשה מסיני אינו רק לישראל. אבל לטעם הב', אף בבן נח אין עונשין. ולפי זה נ"ל דרבינא דקמיבעיא הכא, מספקא ליה בהני תרי טעמי דאין עונשין מן הדין איזה מהם אמת, והכי פירושא דהאיבעיא, מי נימא כיון דלא כתיב בהו למינהו רק דאתיא מהקל וחומר, לא מחייב דאין עונשין מן הדין מהטעם דהמדה כך מסורה. או דילמא כיון דהסכים אידיהו כמאן דכתיבא דמיא, דדילמא הטעם דאין עונשין מן הדין, הוא משום דכיון דקל וחומר הוא רק היקש שכלי, אפשר יש איזה פירכא שלא נודע לנו, ואם כן הכא דהסכים הקב"ה אידיהו, בודאי ליכא פירכא וכמאן דכתיב בהו למינהו דמיא, וזה נכון מאד בעזר השי"ת בפירושא דהאיבעיא. ולפי זה איך מצינו לומר דהאיבעיא קאי לענין בני נח, אם כן מאי מבעיא הא בן נח ממה נפשך חייב, דאם נימא הטעם דאין עונשין מן הדין הוא משום דהמדה הוא כך מסורה, אם כן הא בבן נח עונשין, ואם הוי הטעם משום דהוי היקש שכלי, גם כן חייב הכא, דהא הסכים הקב"ה אידיהו. אלא ודאי בישראל קא מבעיא ליה, ואם כן מוכח שפיר דרבינא סבר כלאי זרעים בחוץ לארץ מותר, וכיון דרבינא דהוא בתראה סובר כן, כוותיה קיימא לן, ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד.
2