ישמח משה, בראשית ח׳Yismach Moshe, Bereshit 8
א׳ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים (בראשית א טז). בחולין (דף ס' ע"ב) ר' שמעון בן פזי רמי כתיב שני המאורות הגדולים, וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן, אמרה ירח אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי את עצמך וכו', חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח, והיינו דאמר ריש לקיש מה נשתנו שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה' (במדבר כח טו), אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח, עד כאן. והנה המאמר הזה משולל הבנה, למי חטא ח"ו, ולמי יקריבו, ומי יכפר, ולמי יכנס הפרקליט, ולמי ירצה. ועוד, הוא היוצר והוא הבורא, ה' נתן וה' לקח, ואין בזה עול, ומי יאמר לו מה תעשה, וכמצבי' עבד בחיל שמיה יהי שם ה' מבורך. ואען ואומר על דרך הפשוט, ואקדים לפרש מדרש פליאה מאד (הובא בספר מאמר מרדכי) וזה תארו, בשעה שאמר הקב"ה למשה גדילים תעשה לך (דברים כב יב), אמר משה רבונו של עולם אם כן למה מיעטת את הירח, אמר לו הקב"ה והלא הרביתי את הכוכבים, אמר לו משה והלא ציוית לא תלבש שעטנז (דברים כב יא), ולא נתקררה דעתו עד שאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכדי לפרש המאמר הזה, אקדים לישב קושית התוספות במסכת סוכה (דף למ"ד ע"א) דאיתא שם במשנה (דף כ"ט ע"ב) לולב הגזול פסול, ומקשה הגמרא בשלמא יום טוב ראשון דכתיב (ויקרא כג מ) לכם משלכם, אלא יום טוב שני אמאי לא, ומשני משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, עד כאן לשון הגמרא. תוספות ד"ה משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה, והא דתני לקמן פרק לולב וערבה (סוכה מ"א ע"ב) לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול. משום שאול איצטריכא ליה, דבלאו לכם נפקא לן גזול משום מצוה הבאה בעבירה, עכ"ל התוספות. וקושיא עצומה היא, דלמה להגמרא למעט גזול מלכם, כיון דאין די בזה דעדיין ביום טוב שני לא ידענו, רק צריכין לטעם מצוה הבאה בעבירה, ואם כן בטעם זה לבד סגי אף ביום טוב ראשון, ולמה לן למעוטי מלכם, וזה דוחק גדול לומר דאיידי דשאול נקט גזול.
1
ב׳והנ"ל לישב קושית התוספות הנ"ל בטוב טעם ודעת מניה וביה, דהא התוספות שם בסמוך בא"ד הקשו וז"ל: ואם תאמר לקמן דף (ל"ד) [ל"א] (סוכה ל"א ע"ב) דפסלינן לולב של אשרה ושל עיר הנדחת משום דמכתת שיעוריה, תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה. וי"ל דלא דמי לגזל, דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו, אבל הני אטו מחמת העבירה שנעשית בו מי נפיק ביה, עד כאן דברי התוספות שם. והיוצא מדבריהם הוא, דלא הוי מצוה הבאה בעבירה רק אם על ידי העבירה באה המצוה, כמו בגזל שלולב זה דנפיק ביה הוא בידו על ידי גזל. ולפי זה מיושב קושית התוספות דלעיל, דודאי יש נפקא מינה רבתי לדינא בין אי פסלינן גזול רק מטעם מצוה הבאה בעבירה, ובין אם פסלינן לגזל מכח דמיעטה התורה בהדיא מלכם, בהא דאמר רבא לקמן (מ"א ע"ב) הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו, החזירו יצא, לא החזירו לא יצא. (ופירש רש"י [ד"ה החזירו] דאיגלאי מילתא דמעיקרא גזל הוא בידו), עיין שם. וזה דוקא אם ממעטינן גזול מלכם והוי פסול עצמו, מה שאין כן אם פסול גזול רק מטעם מצוה הבאה בעבירה, אם כן בכהאי גוונא במתנה על מנת להחזיר ולא החזירו הרי יצא שפיר, דמה בכך דהוי גזול למפרע, הלא גזול איננו פסול עצמו, רק דמפסל מטעם דהוי מצוה הבאה בעבירה, וכבר נתבאר דמצוה הבאה בעבירה לא הוי רק אם בסיבת העבירה נעשית המצוה. וכאן נחזי אנן מה עיקר העבירה שיש בכאן, הלא לקחו בהיתר, רק שהעבירה היא מה שלא החזירו, ואם כן הרי אין המצוה נעשית על ידי העבירה שלא החזירו, דהא אם החזירו הוי מתנה למפרע וכל שכן דנפיק ביה, לכן ממעט גזול מלכם, דנפקא מינה דאפילו בכהאי כוונא לא יצא, כן נראה ברור ונכון מאד בס"ד. ועוד נראה לי לישב קושית התוספות הנ"ל, דהא יש כמה פוסקים דסברי דגזל עכו"ם מותר, אם כן נפקא מינה בגזל מעכו"ם לולב ויצא בו, דאם גזול אינו פסול רק מטעם מצוה הבאה בעבירה, אם כן בגזול מעכו"ם כשר, דהא לא בא בעבירה כיון דגזל עכו"ם מותר, מה שאין כן אם ממעטינן מגזירת הכתוב דלכם שלכם יהיה לאפוקי גזול, אם כן בגזל מעכו"ם גם כן פסול, (ועיין במגן אברהם סימן תרל"ז ס"ק ג' שכתב כן להדיא בשם ספר יראים דאפילו למאן דאמר גזל עכו"ם שרי, מכל מקום לא מקרי לכם).
2
ג׳ונקדים עוד דאיתא באורח חיים (סימן י"א) ציצית גזולים פסולים, משום דכתיב (במדבר טו לח) ועשו להם, משלכם. וזה פשוט דהכי נמי איכא למידרש זאת מהפסוק גדילים תעשה לך, לך משלך. והנה גם על זה תיסוב קושית התוספת הנ"ל, דלמה לן למעוטי מקרא, הלא בלאו הכי הוי מצוה הבאה בעבירה, ויש לתרץ כמו שתירצתי לקושית התוספות הנ"ל. והנה כאן לענין הדרוש נחזיק למונח קיים התירוץ השני שכתבתי, דנפקא מינה לגזל עכו"ם דמותר, ואין כאן מצוה הבאה בעבירה ופסול משום לך משלך. ונקדים עוד, דהא דאמרינן גזל עכו"ם מותר, מקורו בב"ק (דף ל"ח ע"א) שם אמר ר' אבוהו אמר קרא (חבקוק ג ו) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל, עד כאן לשון הגמרא. וידוע דראשן ועקרן של השבע מצות הוא שלא לעבוד עבודת אלילים, והיינו לא קיימו דעובדי עבודת אלילים המה. ונקדים עוד, דאיתא בגמרא (ע"ז נ"ד ע"ב) בשאלת אפיקורס אם אין רצונו של הקב"ה בעבודת אלילים למה אינו מבטלה, והיתה התשובה אם היו עובדין לדבר שאין לעולם צורך בו אין הכי נמי, אבל הרי עובדין לדבר שיש לעולם צורך בו, יאבד עולמו מפני השוטים, אלא עולם כמנהגו נוהג וצדיקים ילכו בם ופושעים וכו' (הושע יב י). הרי מבואר דודאי אין ראוי להיות בבריאה דבר שיטעו העולם בו ויניח השי"ת לפוקה ולמכשול לבריותיו, ומה שהניחן היינו מפני שיש לעולם צורך בו. ונקדים עוד, דאיתא במדרש רבה (פרשת בראשית ריש פרשה וא"ו, ב"ר פ"ו א') ר' עזריה בשם ר' חנינא אמר לא נברא להאיר אלא גלגל חמה בלבד, אם כן למה נבראת הלבנה, אלא מלמד שצפה הקב"ה שעתידין העכו"ם לעשותן אלהות, אמר הקב"ה מה אם משהן שנים מכחישין זה את זה, עכו"ם עושין אותן אלהות, אלו היו אחד על אחת כמה וכמה, עד כאן לשון המדרש. והיוצא מדבריו, דבאחד קרוב לטעות יותר מבשנים, ונמצא לפי זה דעת לנבון נקל, דאלו היו שנים שוין בכמותן ואיכותן כמו שנבראו שני המאורות הגדולים, היה רחוק מהטעות, מה שאין כן משנתמעטה הירח ואינה שוה להשמש הן בכמותה הן באיכותה, יותר קרוב לטעות בהשמש, כמ"ש רז"ל במסכת ברכות (דף ז' ע"א) בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב משתחוים להחמה, מיד כועס הקב"ה, ועיין מה שכתב הרמב"ם בספר המורה (חלק ג' פרק כ"ט) בהעתקתו אמונת הצאבה ודעתם. ואקדים עוד דמבואר בעקרים (מאמר שלישי פרק ט"ו) וז"ל: נשאל מה חטא קין בהביאו מפרי האדמה מנחה לה' שלא שעה אליו ה' ואל מנחתו (בראשית ד ו), ואם מפני שלא הביא מבחר הצאן ואילי נביות כמו שהביא הבל, מה חטא בזה אם נתעסק בעבודת האדמה והצליח בה והביא מפריה מנחה לה' להודות לפניו כעל כל אשר גמלהו ה', כי הדעת נותן שישלם כל מקבל טובה מעין הטובה שקבל וכו'. אבל עיקר החטא היה, לפי שלא חישב היתרון שיש לאדם על הבעלי חיים לכלום, וחשב גם כן היותו אסור בהריגת הבעלי חיים אחר היותו שוה אליהם לפי דעתו, כי כמות זה כן מות זה, וחישב שעיקר תכליתו היה לאכול ולשתות אחר היותו ניזון מן הצמחים כבעלי חיים, ושעל כן לא הביא קרבן מן הבעלי חיים, לפי שחישב שאין לו יתרון עליהם, עד כאן דבריו בשינוי לשון ובתכלית הקיצור. ונקדים עוד, דאיתא בפרקי דר"א (פרק כ"א) טעם על איסור שעטנז צמר ופשתים יחדיו, וז"ל: ר' יהושע בן קרחה אומר, אמר הקב"ה אל יתערבו מנחת קין והבל לעולם, עכ"ל. ר"ל שקין הקריב זרע פשתן, והבל צאן בעלי צמר, והיינו לפי שלא יזכר ולא יפקד הענין ההוא, ומחשבת קין לא ישכון באהלי צדיקים כמו הבל. והיוצא מזה דטעם איסור שעטנז שלא יזכר חטא קין, וחטאו הגדול של קין מבואר בעקרים כנ"ל. אם כן היוצא מזה דמאיסור שעטנז מבואר דמחשבת קין שחישב שאין לאדם יתרון על הבהמה נתעבת מאד, דבאמת יתרון גדול יש לאדם על הבעלי חיים, דבמין האדם הקפידה עליונה על קיום כל איש ואיש פרטי בקיום הגוף ובקיום הנפש, מה שאין כן בשאר בעלי חיים אין הקפידה העליונה כל כך על קיום הפרטי, רק על קיום הכללי, ושעל כן הותר לאדם להרוג הבהמה לצורכו, ולא נצטוה על רציחת הבהמה כמו על רציחת האדם, עד שזה מותר וזה נהרג עליו, רק על קיום הרבה מהבעלי חיים המון הגדול גם כן הקפדה עליהן, כמו שמצינו בננוה ובהמה רבה (יונה ד יא).
3
ד׳ונקדים עוד, דעיקר הצער של הצדיק וישר בראותו אנשי רשע, הוא על העדר כבוד (שמיה) [שמים], ונקדים עוד מה ששמעתי מחכם אחד לפרש הפסוקים מה יהיה עץ הגפן מכל עץ הזמורה אשר היה בעצי היער, (יחזקאל טו ג) היקח ממנו עץ לעשות למלאכה אם יקחו ממנו יתד לתלות עליו כל כלי, (יחזקאל טו ד) הנה לאש ניתן לאכלה את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר היצלח למלאכה וגו', (יחזקאל טו ו) כה אמר ה' כאשר עץ הגפן וגו' כן נתתי את יושבי ירושלים וגו' (יחזקאל טו ז) וידעתם כי אני ה', עד כאן. והפסוקים הללו משוללי הבנה המשל והנמשל. והענין דהנה אמרו רז"ל (אבות פ"ו מי"ב) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. ולפי העולה על הדעת בהשקפה ראשונה באלו הבוחרים ברע ולא בטוב, נעדר ח"ו כונתו ית' בבריאתן, כי אין מתרבה מהן כבוד שמים, ואיך יתכן שיעדר כונתו ית' בשום פעם, הלא עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור (תהלים לג יא). אך התשובה בזה, כי בודאי לא נעדרה כונתו ית' בשום אופן, כי אף מאנשי רשע ופשע מתרבה כבוד שמים, כי כשהקב"ה נפרע משונאיו, אם בזה העולם, שמו מתגדל ומתקדש ונורא על כל סביביו (ויק"ר כ"ד א'), וימין ה' נאדרי בכח וימין ה' תרעץ אויב (שמות טו ו). ואם בעולם הבא, הרי אמרו רז"ל (שמו"ר ז' ו') גדול הקילוס שעולה מן גיהנם וגו', ודרשו (עירובין י"ט ע"א) עוברי בעמק הבכה מעין ישיתהו (תהלים פד ז), על אלו שעוברין בעמק הגיהנם שמורידין דמעות כמעין של שיתין, גם ברכות יעטה מורה, שמודין ומשבחין ומצדיקין עליהם את הדין ואומרים יפה דנתנו יפה חיבתנו, ה' הצדיק ואנחנו הרשעים, ואם כן גם מאלו שמו מתקדש ומתגדל. רק ההפרש, כי בצדיקים שמו מתגדל ומתקדש בשעת קיומן, כי תהלתו בקהל חסידים (תהלים קמט א), כבוד מלכותו יאמרו וגבורתו ידברו (תהלים קמה יא), ומאנשי רשע נצמח כבוד שמים בשעת אבודן ולא בשעת קיומן. ועל פי זה יתבארו הפסוקים הנ"ל, מה יהיה עץ הגפן מכל עץ הזמורה אשר היה בעצי היער היקח ממנו עץ לעשות למלאכה וגו', כי חלש הוא ואין ראוי לשום השתמשות בשעת קיומו כמו בשאר עצים רק לאש ניתן לאכלה וגו', אף כי אש אכלתהו יותר, דהיינו שעת איבודו ונעשה עוד למלאכה, ר"ל דאז ראוי להשתמשות לאפות ולבשל, כה אמר ד' כאשר עץ הגפן וגו' כן נתתי את יושבי ירושלים, היינו דורו אנשי רשע, כי אין כבוד שמים מתרבה על ידכם רק בשעת אבודכם, על כן ונתתי פני בכם היינו פני הזעם, אז וידעתם כי אני ה', שאז שמי מתקדש והדר כבודו נודע בעולם, עד כאן שמעתי וש"י. והנה כל דברי החכמה הנ"ל מבוארים במשלי (ט"ז פסוק ד') כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, ועיין רש"י (ד"ה כל), ורז"ל אמרו (נדרים כ"ב ע"א) אין רעה אלא גיהנם, ועל כן צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, כי בין כך ובין כך לא נעדרה כונת הבריאה וכבודו ית' מתרבה. ועל פי הקדמות האלה יתבאר המדרש הנ"ל, בשעה שאמר הקב"ה למשה גדילים תעשה לך וגו', דתיבת לך מיותר, ועל כרחך דאתא לאורויי לך משלך למעוטי גזול, וקשה כקושית התוספות דלמה לי למעוטי גזול, תיפק ליה דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, ועל כרחך צריך לומר כמ"ש דאצטריך למעוטי גזל עכו"ם דלא הוי מצוה הבאה בעבירה, דגזל עכו"ם מותר מטעם ראה ויתר גוים, דהיינו משום שעובדים עבודת אלילים לצבא השמים, לכך אמר רבונו של עולם אם כן למה מיעטת את הירח, דעל ידי זה נצמח טעותם, מה שאין כן אלו היו שנים שוין בכמותן ואיכותן, לא היו טועין ולא היו עובדין עכו"ם, אמר לו הקב"ה הלא הרבתי הכוכבים ואף על פי כן לא הועיל דהרי עובדין גם את הכוכבים אף דרבים המה. והנה דעת לנבון נקל, דתירץ הזה אינו רק על אותן העכו"ם שעובדין גם לשאר הכוכבים, אבל אותן שעובדין רק לשמש, נשאר הקושיא ויכול להיות דאם היו שנים לא היו טועין כלל, ואם כן לא הרוחני בתירוץ הנ"ל, רק שבמיעוט הירח לא נתעו כל המון העכו"ם בכללם, ובשלמא אי היה הקפדה העליונה רק על הכלל כלו, אז היה ניחא דלא חיישינן לאותן האומות שעובדין רק לשמש, אבל באמת הקפדה עליונה במין אדם בפרטיות, אם כן הדרא קושיא לדוכתיה למה מיעטת את הירח, דיכול להיות אם היו שנים לא היו אותם העכו"ם טועין לעבוד לשמש. וזה שאמר משה והלא צוית לא תלבש שעטנז, מזה מבואר כמ"ש לעיל דהקפדה העליונה במין האדם בפרטיות וכל שכן בהרבה אומות שלימות, ואם כן עדיין הקושיא בתקפה, ולא נתקררה דעתו לפי שהיה לבו של אותו צדיק דוה עליו מאד על העדר כבוד שמים על ידי מיעוט הירח, עד שאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דהיינו שתמיד לעולם כבודו מתברך, הן אם אנשי העולם רשעים או צדיקים כבודו נתגדל, או בשעת איבודן או בשעת קיומן, ולכך נתקררה דעתו דכיון שאין בזה העדר כבוד שמים, אם כן אם ראתה חכמתו יתברך למעט הירח, לא ישנה בהנהגת עולמו מכפי אשר חייב חכמה העליונה מפני השוטים, אלא צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, וכמו שהשיבו רז"ל לאפיקורס, ומבואר המדרש והוא נפלא בס"ד. ונקדים עוד דכפרה הוא לשון קינוח, כמו בעי לכפורי ידיה בהאי גברא (גיטין נ"ו ע"א), (ועל כן כפרה לחטאים, דאף דהחטא הוא שוגג ושגיאות מי יבין, מכל מקום מצד טבע פוגם בנפשו, כמו שהארכתי במקום אחר בזה). והנה לפי זה אף שצדיק ה' בכל דרכיו, וחייבה החכמה העליונה בהנהגת עולמו למעט הירח לאיזה סיבה וטעם הידוע לו ית', מכל מקום יכול להיות שיש בזה המיעוט איזה קלקול ופגם מצד אחר, (והראיה דהא קאמר חזייה דלא קא מיתבא דעתא), ואף גם זאת חייבה החכמה העליונה המיעוט הזה לפי שתיקונו יתר על קלקולו, אך ורק ראתה חכמתו ית' לקנח גם את הפגם הזה שישאר המעשה הזה רק טוב, וקינוח הפגם הלזה הוא על ידי קרבן הזה כמו שאבאר, כי אם באמת מיעוט הירח רומז למיעוט הקדושה, כענין שנאמר (תהלים פט לח) כירח יכון עולם, וקטן מונה לקטן, ואמרו רז"ל (סוכה כ"ט ע"א) כשהלבנה לוקה, סימן רע לשונאיהם של ישראל ח"ו, ולכך לעתיד והיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל כא), ושהם עתידים להתחדש כמותה (ברכת הלבנה), וזה לעומת זה אמלאה החרבה (יחזקאל כו ב), במיעוט הקדושה יש התגברות להסט"א (עיין מגילה ו' ע"א), ולעומת זה שעיר הנשחט בראש חודש בעת התחדש הלבנה, רומז לביטול הסט"א, כענין שנאמר (ישעיה יג כא) ושעירים ירקדו שם שישחט לפני השי"ת, כענין שנאמר והרשעה כלה בעשן תכלה ונשגב ה' לבדו ביום ההוא (ישעיה ב יא), (אבל אינו לסליחת עון ח"ו כמו שהוא לפי פשוטו), כן נראה ברור והבן כי נכון הוא בס"ד.
4
