ישמח משה, עקב ח׳Yismach Moshe, Eikev 8
א׳מדרש רבה (דב"ר פ"ג י"ב) בעת ההוא אמר ה' אלי פסל לך (דברים י א). הלכה אדם מישראל שקידש אשה, מי צריך ליתן שכר כתב קידושין. כך שנו חכמים וכו', והחתן נותן שכר, וממי למדנו מהקב"ה בשעה שקידש את ישראל בסיני, דכתיב (שמות יט י) ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקידשתם, ומי כתב התורה משה, ומה שכר נתן לו הקב"ה זיו הפנים, עכ"ל. והוא תמוה דאינו ענין שאלה ותשובה זו להפסוק הנ"ל כלל, רק אל הפסוקים לך אל העם וקידשתם וכו', או להפסוקים המדברים בזיו פניו של משה. והנ"ל בזה דשייך שפיר לכאן, דבאמת הדבר בספק אם אנחנו נדונים כארוסה והקב"ה כביכול כארוס, כאמור (הושע ב כא) וארשתיך, וכמו שדרשו כאן במדרש לך אל העם וקידשתם, לשון קידושין כמבואר למבין. או אם אנחנו נדונים כארוס והתורה כארוסה, כמו שדרשו חז"ל (פסחים מ"ט:) לנו מורשה (דברים לג ד), אל תיקרי מורשה אלא מאורסה, וכבר ביארתי הספק הזה בדרושים מפי סופרים ומפי ספרים. והנה נראה לי לפרש הנ"ל תירוץ על קושית הפסוק (ירמיה ג' א) הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד וגומר, ואמרו ז"ל במסכת יומא (דף פ"ו:) שהוא לא תעשה שבתורה. דהנה קושיא זו אינה רק אם נימא דאנחנו כארוסה, מה שאין כן אם אנחנו כארוס, אם כן לא קשה מידי, דהא קיימא לן ושכב איש אותה (במדבר ה יג), שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחרת אוסרתה (יבמות צ"ה.), והבן. ועל פי זה מבואר אל תיקרי לנו מורשה, דהא קיימא לן בב"ב (קכ"ט ע"ב) דירושה אין לה הפסק, דאיך יתכן דהא הוי לא תעשה שבתורה, אלא אם תיקרי לנו מאורשה, ר"ל דהתורה לנו מאורסה ואם כן אנחנו הארוס, אז יתכן לנו מורשה דשוב לא הוי לא תעשה דאין שכיבת אחרת אוסרתה, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה יש לפרש גוף הפסוק הן ישלח וגומר, כי ידוע הויכוח שבינינו ובינו ית"ש שאנחנו אומרים השיבינו אליך גו' (איכה ה כא), והוא ית' אומר שובו אלי (מלאכי ג ז) (במדרש רבה איכה פ"ה). והענין תולה בזה דאם אנחנו הארוס, אנחנו צריכים לשוב תחילה אליו ית', כי דרכו של איש לחזור כו' (קידושין ב' ע"ב), אבל אם אנחנו כארוסה והוא ית' הארוס, צריך כביכול לחזור אחרינו להשיבנו אליו ית'. וזה עצמו מאמר הכתוב הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד, הלא זו לא תעשה שבתורה, ואת זנית כו' ואיך יועיל תשובה, על כרחך אתה צריך לומר שאתה הארוס והתורה כארוסה, ושוב לא הוי לא תעשה כמ"ש, אם ושוב אלי כו', כי דרכו של איש לחזור כו', והבן.
1
ב׳ונחזור לענינינו, דאם נימא דאנחנו כארוס, אם כן וקדשתם לא הוי לשון קדושה, אם כן אין מוכח מזיו קלסתר שניתן למשה, דהארוס משלם שכר הקידושין, רק אדרבה הארוסה דהא ניתנה מהתורה. רק מכח פסל לך, מוכח מזיו קלסתר הנ"ל דהארוס משלם שכר הקידושין. ואבאר זה, דהא מבואר בשמות רבה פרשה מ"ג בסדר כי תשא, ובתנחומא פרשת עקב (סי' י"א) דלכך שבר משה הלוחות, כדי שישראל יהיה נדונים כפנויה ולא כאשת איש. והוא תמוה דאם הלוחות הם לקידושין, כבר קבלן השליח לקבלה זה משה, ומה יועיל מה ששברו אחר כך. ועל זה עניתי ואמרתי דודאי אינם לקידושין עצם האבנים, דהא לא נשתמש בו שום אחד מישראל, רק אותיות התורה שחקוקה עליהם ללמד לישראל, ואם כן לפי זה לכאורה נ"ל דלא הוי קידושין, דהא פסק המרדכי דאין מקדשין במטבע, והוא מהגמרא בבא מציעא פרק הזהב (ב"מ מ"ה ע"ב) לענין חליפין, משום דדעתא אצורתא, וצורתא עבידא דבטלה. והנה הסמ"ע בחו"מ סימן ר"ב כתב לענין קנין חליפין דאינו במטבע, וז"ל: משום דדעתא אצורתא, וצורתא עבידא דבטלה והוי כאותיות דאין קונין ונקנין, עכ"ל. אם כן לפי זה ממילא מבואר דאין מתקדשת באותיות, כמו דיליף המרדכי קידושין מחליפין לענין מטבע. ומיהו י"ל דהא הטעם משום דאין באותיות ממש ועבידי דבטלו, מה שאין כן באותיות מעשה ידי יוצר ב"ה וב"ש, כנאמר (שמות לב טז) המכתב מכתב אלקים, ונאמר (תהלים כט ז) קול ה' חוצב להבות אש, דודאי לא עביד דבטלה, אם כן הוי קידושין, ואם כן כששברן משה, ואיתא (במדרש רבה שמות פרשה מ"ו סימן א' (שמו"ר מ"ו א') ומדרש תנחומא כאן) דאותיות היו פורחות אז, אם כן איגלאי מילתא למפרע דעבידי דבטלה, אם כן מעיקרא לא הוי קידושין ושפיר נדונים כפנויה, והבן. מכל מקום זה לא יתכן רק אם נימא דאנחנו כארוסה, מה שאין כן אם אנחנו כארוס, אם כן הלוחות שנתנו לנו אינם לקידושין, אם כן לא יתכן שבירת הלוחות, והבן. היוצא מזה דאם אנחנו הארוס, משה לא שפיר עביד ח"ו במה ששיבר הלוחות. אבל אם אנחנו הארוסה, הרי שפיר עביד במה ששיבר הלוחות, ועיין בתנחומא סוף פרשת עקב (תנחומא עקב סי' י"א) דפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא בזה אם שפיר עביד אם לא, ופליגי בפירושים דקרא (שמות לד א) דאשר שברת. ולכך דייק משה שפיר לומר בעת ההוא, ר"ל באותו העת ששברתי הלוחות דכתיב מקמא הכי, אמר ה' אלי פסל לך, וכבר דרשו חז"ל בגמרא (נדרים דף ל"ח.) הפסולת שלך ומשם נתעשר משה, ואם שלא כדין עשיתי ששברתי מה ששברתי הראשונים, האיך חוטא נשכר דהא אם היו הראשונים לא היה פוסל השניים ולא היה נתעשר, אלא ודאי דיפה עשיתי כנ"ל, אם כן לפי זה מוכח מהקרא הנ"ל דיפה עשה משה במה ששבר הלוחות, אם כן ממילא מוכח דאנחנו כארוסה, אם כן שפיר מסמיך הלכה אדם מישראל כו', כך שנו חכמים כו' מנין אתה למד מהקב"ה, אבל בלא הקרא הנ"ל היה מבואר ההיפוך, והבן כי נכון הוא בס"ד.
2
ג׳ועל פי זה יתבאר גם כן המדרש רבה (דב"ר פ"ג י"ז) ותנחומא בסדר דילן פרשת עקב (תנחומא עקב סי' ט'), שדרש עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים (קהלת ג ה), עת היה שהשליך משה האבנים לוחות אבן, ועת כנוס לפסול אבנים אחרים שנאמר פסל לך, עכ"ל המדרש עיין בתנחומא. והוא תמוה מאד דמה אשמעינן שלמה בזה, הלא מה שהשליכו מפורש בתורה הק', וכן מה שפסל אחרים מפורש בתורה הק' וזיל קרי ביה רב הוא. וגם כן קשה מה דמייתי הפסוק פסל לך שהוא הציווי, ולא הפסוק ויפסול (שמות לד ד) שהוא העשיה עצמה. לכך נ"ל דשלמה המלך ע"ה אמר עת היה להשליך אבנים, ר"ל דיפה עשה משה שהזמן גרם לזה, שאז חטאו וטוב היה שיהיה נידונים כפנויה, ואמר ראיה לזה עת כנוס אבנים שפסל אחרים ומזה נתעשר, והיינו עת כנוס, כמו עת לפזר ועת לכנס, ואם לא יפה עשה האיך חוטא נשכר, אלא ודאי דיפה עשה, ועל זה מייתי המדרש ראיה שנאמר פסל לך, ודרשו הפסולת שלך ומזה נתעשר כמפורש שם בתנחומא (עקב סי' ט'), או שחצבן מתחת כסא הכבוד, או שנברא מחצב סנפירונין, וגם זה נכון מאד בס"ד.
3
ד׳וגם י"ל על מדרש רבה הנ"ל (דב"ר פ"ג י"ב) הלכה אדם מישראל, גם כן על פי הקדמות הנ"ל קצת באופן אחר, דהא פסל לך (שמות לד א), נדרש (נדרים ל"ח ע"א) הפסולת שלך, ומזה מבואר דיפה עשה כמ"ש, וגם כן נדרש במדרש (דב"ר פ"ג י"ד) עליך לתת קטריקון, אתה שברת ואתה מחליף, ר"ל אתה קלקלת לכך אתה מחויב לתקן, והיינו פסל לך, והבן. ולפי זה מבואר מכאן דלא יפה עשה במה ששבר, כמו שמבואר שם במדרש (דב"ר פ"ג י"ד) אל תבהל ברוחך כו' (קהלת ז ט). והנה כבר כתבתי דזה תולה אם אנחנו כארוס לא יפה עשה, ואם אנחנו כארוסה יפה עשה. וגם מי נותן שכר סופר, תולה גם כן בזה דאם אנחנו כארוס, הרי מוכח דהארוסה נותנת השכר, מה שאין כן אם אנחנו כארוסה מוכח דהארוס נותן. והשתא מבואר בעת ההוא כו', הלכה אדם מישראל, דזה תולה בפירושא דהאי קרא, דאם נפרש הפסולת שלך, אם כן מוכח דאנחנו כארוסה, הרי מבואר דארוס נותן שכר סופר. ואם נדרש עליך לתת קוטריקון, הרי מבואר דאנחנו כארוס, ואם כן מבואר להיפוך. ופשוט כך שנו חכמים כו', ואם כן קבלנו דאנחנו כארוסה ויפה עשה משה, כנ"ל ודו"ק וזה עיקר.
4
ה׳והנה עוד יש לפרש עת להשליך כו' (קהלת ג ה). כי אם לא השליך, היינו ח"ו נידוחים מהתורה לעולם, דהיינו נידון כאשת איש ואיכא לא תעשה, לכך עת היה לו שהשליך, כי על ידי זה ועת כנוס כו', דאין כאן לא תעשה, והבן. ועל פי זה יתפרש הגמרא בפרק שתי הלחם במסכת מנחות (דף צ"ט.) אמר ריש לקיש, פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב (שמות לד א) אשר שברת, עד כאן. ועיין רש"י (ד"ה שביטולה) שנדחק בפירושו. ולפי מ"ש אתי שפיר, שביטולה של תורה זה יסודה, דמאחר שבטלה נידונים כפנויה כמבואר במדרש, והיה יכול לחזור וליתן להם, מה שאין כן אם לא היה הביטול, היה נדונים כאשת איש ולא יוכל לשוב ולחזור אחר אשר הוטמאה, ודו"ק.
5
ו׳ועוד נ"ל לפרש בהגמרא הנ"ל (מנחות צ"ט ע"א) על פי מ"ש (בפרשת ברכה ד"ה ויתמו) הטעם דהארון של שברי לוחות הוא בא עמם במלחמה, כמו שפירש רש"י בסדר דילן בפרשת עקב (דברים י א, ד"ה בעת), (והוא מהירושלמי שקלים פ"ו ה"א). וגם פירשתי על פי זה מה דאמר השי"ת ליהושע לומר לך אי אפשר, צא וטורדן במלחמה (מסכת תמורה ט"ז.), דהא דריש שם במנחות (צ"ט ע"ב) אשר שברת ושמתם בארון (דברים י ב), תני ר' יוסף כו' מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמידו כו'. והנה מבואר במפרשים דשבירת הלוחות גרם לשכחה בישראל, עיין בעיון יעקב מהגאון בעל חק יעקב שם במנחות. והנה מבואר בגמרא דשברי לוחות רומזין לשכחה, והנה איתא (בתנא דבי אליהו רבה פי"א) בפסוק (שופטים ה' ח) יבחר אלקים חדשים, דר"ל שבחר השי"ת מן כל עולמו רק חדשים, ר"ל חידושי תורה שהוא חביב על השי"ת מה שמחדשין בתורה יותר מן הכל, עיין שם. ועל פי זה יתבאר סיפא דקרא אז לחם שערים, כמו שדרשו (מכות דף י':) עומדות היו רגלינו במלחמה בשעריך ירושלים (תהלים קכב ב), בשביל שעריך ירושלים שעסקו בתורה. והיינו אז כשיש חידושי תורה בישראל, אז לחם שערים, דשערים הם הלוחמים, מגן אם יראה ורומח בישראל ר"ל דאין צריך לכלי מלחמה, דהחידושים הם כלי מלחמתם. ולכך כשנעדרו גדולי הדור, מקונן כלי מלחמה אבדו (שמואל ב' א כז). והנה מזה מבואר דהחידושים הם כלי מלחמה לפי שהם חביבים מאד, והנה כבר אמרו רז"ל (נדרים ל"ח.) פילפול ניתן למשה, ור"ל כמו שאמרו רז"ל במקום אחר (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד) דגילה לו השי"ת כל מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש, והוא נהג בו טובת עין ומסרה כך לישראל. ואם כן לפי זה אם לא שכחה לא היה מקום לחדש, אם כן השכחה טובה גדולה שגורם חידושין בישראל שחביב לפני השי"ת יותר מהכל, ואם כן מזה מובן דהארון עם שברי לוחות דוקא היה בא, דדוקא שברי לוחות הרומזין על שכחה וגורמין השכחה המביא לידי חידושי תורה, מנצחין במלחמה, מה שאין כן הלוחות שלימים, וזה נכון מאד. לכך נענשו אז בימי עלי שידעו שצריכין לחידושי תורה כנ"ל, ולכך אז בימי יהושיע כשנשכח שלשה אלפים, והיה לב העם מרה על יהושיע משום זה כמבואר בגמרא, אמר לו השי"ת צא וטורדן במלחמה, ויראו שדוקא הארון של שברי לוחות מנצח, מזה ידעו דהשכחה הוא טובה גדולה ולא יהיה לבם מרה עליך, ודוק כי נכון מאד בס"ד. ועל פי זה יתבאר דברי ריש לקיש פעמים שביטולה של תורה, דהיינו השכחה דנראה שהיא ביטולה של תורה, היא יסודה שגורם לחידושי תורה שהיא עיקר תורה ורצון השי"ת דכתב אשר שברת, יישר כוחך ששברת (שבת פ"ז ע"א), דהיינו משום זה דגורם לשכחה שמביא לידי חידושי תורה, ודוק כי נכון הוא בס"ד. ועיין ברי"ף חידושי אגדות במסכת יומא פרק א' (דף ג':) שם בגמרא כתוב אחד אומר (דברים י א) ועשית לך ארון עץ, וכתוב אחד אומר (שמות כה י) ועשו ארון עצי שטים כו', ומקשה הלא זה נאמר בארון שעשה משה, וזה נאמר בארון שעשה בצלאל, עד כאן קושיתו. ואשתמיטתיה דברי הרמב"ן פרשת עקב שהאריך לבאר כל זה בשיטות גמרתינו בכל מקום דרק ארון אחד היה, עיין שם.
6